לינה משותפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בית ילדים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית ילדים בקיבוץ געש
שומרות הלילה מכסות ילדה בבית הילדים בקיבוץ גבעת ברנר
"בית ילדים כולל" בגבעת ברנר (בין 1930-1950), חדר אוכל במרכז קומת הקרקע, סביבו ובקומה השנייה חדרי השינה. בנוסף היו בבית כיתת לימוד ומקלחות משותפות.

לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא.

עקרונות השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימוקים בעד ונגד לינה משותפת ולינה משפחתית, בתערוכה פתוחה על תולדות קיבוץ שפיים, במרכז הקיבוץ

הלינה המשותפת התבססה על עקרון החינוך המשותף שהיה נהוג בקיבוצים. על פי עקרון זה, האחריות לחינוך הילדים, לרווחתם ולהכשרתם הרעיונית והמעשית לחיי הקיבוץ הייתה מוטלת על כלל החברה. המסגרת השיתופית אפשרה את תרגול הרעיונות השיתופיים באופן שוויוני בכל תחומי חיי הקיבוץ. מעבר ללימודים ולמילוי צורכיהם הבסיסים, על הילדים הוטלו מטלות נוספות, על פי גילם, כגון ניקיון בית הילדים ועבודה בענפי המשק השונים. הילדים נפגשו עם הוריהם בשעות אחר הצהריים למספר שעות, וחזרו לבית הילדים בשעות הערב לקראת השינה. את ארגון הילדים לשינה ביצעו המטפלות או המחנכת, שדאגו להשכיב את הילדים במיטות ולכיבוי האורות. במהלך הלילה, האחריות עברה לשומרת הלילה התורנית[1], שהייתה אחראית על מספר בתי ילדים. בשלב מסוים הוכנס לשימוש מכשיר אינטרקום ('שמרטף אלקטרוני'), שאפשר לשומרת לשמוע את הקולות בבתי הילדים ולהשגיח מרחוק. הלינה המשותפת החלה מגיל ינקות ועד לתיכון, בו עברו בני הנוער לחדרים של שניים או שלושה.

ניתוח היסטורי של התהליך שהביא לבניית האידאולוגיה של לינה משותפת בקיבוצים טוען, כי הרקע לסידור הזה היו תנאי חיים קשים וצורך של הורים למצוא פתרונות מעשיים ללילה בעבור ילדיהם, כדי שיוכלו להתפנות לפעולות חלוציות[2]. שיטה זו השפיעה גם על גודל הבתים והדירות בקיבוץ שהותאמו לחיים של זוגות או יחידים, היו בשל כך קטנים יחסית, ולא אפשרו בם לינה של ילדים.

בקיבוץ הארצי, תינוקות החלו ללון בלינה המשותפת בגילאי 4-6 חודשים[3].

המעבר ללינה משפחתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר לאחר הקמת המדינה עלו בקיבוצים ערעורים על הלינה המשותפת[4]. במהלך שנות ה-70 וה-80 עברו רוב הקיבוצים ללינה משפחתית. בשנת 1997 עבר אחרון הקיבוצים - ברעם - מהלינה המשותפת ללינה משפחתית. המעבר ללינה המשפחתית הצריך ביצוע של שינויים במוסדות החינוך והשירותים בקיבוץ ובהרחבת דירות החברים. הסיבות למעבר ללינה המשפחתית קשורות לתהליך הכללי של התרופפות הקיבוצים, שנבע מחילופי הדורות, מתהליכי הפרטה, ההרעה במצב הכלכלי ושינויי התקופה.

גם לאחר המעבר ללינה משפחתית, עברו הילדים בגיל מסויים, לרוב בין כיתות ו'-ט', ללינה משותפת[5].

איחוד הקבוצות והקיבוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 היתה נהוגה לינה משותפת בכמעט כל הקיבוצים, אך היו מספר יוצאים מן הכלל, כמו קריית ענבים, עין חרוד ודגניה א' בהם נהגה לינה משפחתית עד גיל 11[6][7]. קבוצת כנרת עברה אז מלינה משפחתית ללינה משותפת[8].

בשנת 1963 ביקשו בכפר הנשיא להתאים את יחידות הדיור ללינה משפחתית[9] והקיבוץ עבר ללינה משפתית בשנת 1966[10]. בשנת 1966 היו 12-13 קיבוצים של האיחוד שהיה נהוג בהם לינה משפחתית[11]. בסוף 1967 היו שמונה קיבוצים של איחוד הקבוצות והקיבוצים שעברו ללינה משפחתית. בסקר שנעשה בנושא נמצא שרוב החברים בקיבוצים תומכים בלינה משפחתית ושהתמיכה של נשים בלינה משפחתית היא כמעט כפולה מזאת של גברים. בסקר נמצא גם שקיבוצים שעברו ללינה משפחתית סבלו מכך שחברי הקיבוץ, ובעיקר חברות הקיבוץ, השקיעו פחות בעבודה הקיבוצית[12]. עד שנת 1971 עברו כרבע מקיבוצי איחוד הקיבוצים ללינה משפחתית[13]. ביזרעאל היה המעבר ללינה משפחתית גורם משיכה של זוגות שהגיעו אליה מקיבוצים אחרים[14]. בסוף 1975 היתה נהוגה לינה משפחתית בכמחצית הקיבוצים של איחוד הקיבוצים[15]. בשנת 1976 הוחלט באיחוד הקבוצות והקיבוצים לאפשר החלטה על מעבר ללינה משפחתית ברוב של שני שליש מהמשתתפים באסיפה, בתנאי שמדובר במעל 51% מחברי הקיבוץ. עז אז נדרשו שני שלישים מחברי הקיבוץ להחלטה כזאת[16].

הקיבוץ המאוחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1975 התקבלה החלטה במוסדות הקיבוץ המאוחד שאפשר גם לקיבוציו לבחור בלינה משפחתית[15][17].

הקיבוץ הארצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 קיימה תנועת הקיבוץ הארצי דיון בשאלה האם להתיר לינה משפחתית בקיבוצים, והוחלט שאין להתירה ושהנוהל של לינה משותפת יימשך בכל קיבוצי התנועה[18]. ההחלטה הביאה את קיבוץ שניר להכריז על פרישה מהקיבוץ הארצי[19] ומעבר למעמד של קיבוץ נלווה לתנועה. בשנת 1983 היו בקיבוץ הארצי שני קיבוצים שעברו ללינה משפחתית, שניר ומרחביה[20]. בשנת 1984 התירה התנועה לקיבוציה להחליט על מעבר ללינה משפחתית[21]. בשנת 1990 נהגה לינה משפחתית ב-20 מתוך 86 קיבוצי הקיבוץ הארצי, ועוד 20 קיבוצים היו בתהליכי בירור[22].

הקיבוץ הדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1983 החליטו כל הקיבוצים של הקיבוץ הדתי על מעבר ללינה משפחתית. אחרון הקיבוצים שקיבל את ההחלטה היה קבוצת יבנה שעבר ללינה משפחתית בקיץ 1983[20].

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הלינה המשותפת נמתחה לעיתים ביקורת, בעיקר על ידי חלק מבוגריה, שחשו נפגעים. חלקם אף כינו את עצמם בכינוי בעל הקונוטציות הקשות, "שורדי קיבוץ", או "נפגעי הלינה המשותפת". בימיו הראשונים של הקיבוץ, האמינו חבריו כי המשפחה מעבירה פתולוגיות, שייעלמו על ידי ניתוק הילד מהתא המשפחתי. ברם, הורים רבים חשו תסכול רב מהניתוק הכפוי מילדיהם[23]. נורית לשם, בספרה 'שירת הדשא', מספרת על כעסים של נשים על אמהותיהן שבחרו בעבורן לינה משותפת ומתארות תחושות של נטישה וחוסר אונים שחשו בגללה. בנושא טיפלו אמנים שונים, יוצאי קיבוץ, לדוגמת האוצרת טלי תמיר, שפרסמה תערוכה בנושא בביתן הלנה רובינשטיין, הבמאי רן טל והתסריטאי רון גולדמן בסרטם התיעודי ילדי השמש והבמאי דרור שאול בסרטו אדמה משוגעת. גם הסופרת בתיה גור ביססה מותחן בשם "לינה משותפת", על רקע העימות בתוך הקיבוץ על הנושא.

לעומת זאת, סקר בין בוגרי קיבוצים מצא ש-75% מהגברים, ו-63% מהנשים, ציינו את הלינה המשותפת כחוויה חיובית, בעוד רק 18% מהנשים ו-7% מהגברים ציינו אותה כחוויה שלילית[24].

ד"ר בן-ציון הראל, ששירת כרופא בעמק יזרעאל בשנים 1921-1934 חקר את ההשפעות הרפואיות של הלינה הקיבוצית ובסוף 1926 אמר שבתחילה הוא היה הרופא היחיד מקופת חולים שתמך בלינה המשותפת, אך "עתה אין עוד רופא שלא נוכח שמצבם הרפואי והתפתחותם הפיזית של חניכי בתי החינוך המשותפים עולים על אלה של המתחנכים בבתי הוריהם"[25].

מחקרים רבים נערכו בנושא והעלו ממצאים הקשורים לחסך אימהי, להשפעה השלילית על טיב הקשר בין אחים ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שחם צפרירה, "בין נשות דור המייסדים לנשות הדור השלישי בקיבוץ עין-חרוד" בתוך: באות משתיקה, 2009, בעריכת סילביה פוגל-ביז'אוי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, סדרת מגדרים.
  • למדן אראלה, "משתיקה לזעקה לדיבור- שלושה דורות של אימהות בקיבוץ", בתוך: באות משתיקה, 2009, בעריכת סילביה פוגל-ביז'אוי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, סדרת מגדרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בדרך כלל שומרת אישה, שכן תורנות השמירה של הגברים התמקדה בהגנה על גדרות הקיבוץ
  2. ^ מתוך "פנים" גיליון מס' 5, אפריל 1998
  3. ^ תינוקות פרטיים, דבר, 6 באפריל 1983
  4. ^ מ. טננבוים, הקיבוצים דנים על לינת הילדים, מעריב, 31 בינואר 1956
    לינה משותפת או משפחתית?, דבר, 22 בדצמבר 1958
  5. ^ רוצים את הבנים בבית, דבר, 2 במרץ 1983
  6. ^ גדעון סאמטמבעיותיה הראשונות של דגניה, דבר, 14 באוקטובר 1960
  7. ^ הלינה המשפחתית, מעריב, 23 באוקטובר 1981
  8. ^ הדור עוסק בחינוך, על המשמר, 25 באוגוסט 1952
  9. ^ כפר הנשיא רוצה לינה משותפת עם הילדים, למרחב, 23 באפריל 1963
  10. ^ אריה פלגי, כל חבר (כמעט) מלך בכפר הנשיא, מעריב, 16 בינואר 1983
  11. ^ ז. יואלימשבר או תמורות בקיבוץ?, דבר, 21 בנובמבר 1966
  12. ^ מרים גורן, לינה משותפת או משפחתית לילדי הקיבוץ, דבר, 28 בדצמבר 1967
  13. ^ מרדכי ניישטט, מי רוצה לינה משפחתית, דבר, 11 במאי 1971
  14. ^ יוסף מיכלסקי, קבוצת יזרעאל בת 25 שנים, דבר, 18 ביולי 1973
  15. ^ 15.0 15.1 נורית ברצקי, ילדי הקיבוצים עוברים ללינה משפחתית, מעריב, 13 בנובמבר 1975
  16. ^ מנחם רהטשאלת צרוף מושבים ל"איחוד" תובא להחלטת קבוצי התנועה, מעריב, 17 בפברואר 1976
  17. ^ לינה משפחתית באישור המוסדות, דבר, 19 באוקטובר 1975
  18. ^ ארנון מגןהאם תימשך הלינה המשותפת או תותר לינה משפחתית, דבר, 4 ביולי 1980
    ארנון מגןילדי הקיבוץ הארצי ימשיכו ללון יחד, דבר, 6 ביולי 1980
  19. ^ ארנון מגןקיבוץ "מתמרד" מכין מגורים ללינה משפחתית, דבר, 19 ביוני 1981
    ארנון מגןקיבוץ שניר פרש מהקיבוץ הארצי, דבר, 7 בספטמבר 1981
  20. ^ 20.0 20.1 עוד 5 מ"ר לקיבוץ הדתי, דבר, 14 בספטמבר 1983
  21. ^ נטע שדמי, לילה ראשון עם אמא, מעריב, 8 ביוני 1990
  22. ^ יגאל וילפנד, קיבוץ הזורע: נשארים עם הלינה המשותפת, מעריב, 15 במאי 1990
  23. ^ דקלה קפקא, שורדי בית הילדים, באתר nrg‏, 20 במרץ 2006
  24. ^ אלי אשכנזי, מחקר חדש: 69% מבני הקיבוצים שגדלו בלינה משותפת רואים בכך חוויה חיובית, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2009
  25. ^ הנחת אבן הפינה לביה"ס המרכזי בעמק, דבר, 14 בנובמבר 1926