לינה משותפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית ילדים בקיבוץ געש
שומרות הלילה מכסות ילדה בבית הילדים בקיבוץ גבעת ברנר

לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא.

עקרונות השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימוקים בעד ונגד לינה משותפת ולינה משפחתית, בתערוכה פתוחה על תולדות קיבוץ שפיים, במרכז הקיבוץ

הלינה המשותפת התבססה על עקרון החינוך המשותף שהיה נהוג בקיבוצים. על פי עקרון זה, האחריות לחינוך הילדים, לרווחתם ולהכשרתם הרעיונית והמעשית לחיי הקיבוץ הייתה מוטלת על כלל החברה. המסגרת השיתופית אפשרה את תרגול הרעיונות השיתופיים באופן שוויוני בכל תחומי חיי הקיבוץ. מעבר ללימודים ולמילוי צורכיהם הבסיסים, על הילדים הוטלו מטלות נוספות, על פי גילם, כגון ניקיון בית הילדים ועבודה בענפי המשק השונים. הילדים נפגשו עם הוריהם בשעות אחר הצהריים למספר שעות, וחזרו לבית הילדים בשעות הערב לקראת השינה. את ארגון הילדים לשינה בצעו המטפלות או המחנכת, שדאגו להשכיב את הילדים במיטות ולכיבוי האורות. במהלך הלילה, האחריות עברה לשומרת הלילה התורנית[1], שהייתה אחראית על מספר בתי ילדים. בשלב מסוים הוכנס לשימוש מכשיר אינטרקום ('שמרטף אלקטרוני'), שאפשר לשומרת לשמוע את הקולות בבתי הילדים ולהשגיח מרחוק. הלינה המשותפת החלה מגיל ינקות ועד לתיכון, בו עברו בני הנוער לחדרים של שניים או שלושה.

ניתוח היסטורי של התהליך שהביא לבניית האידאולוגיה של לינה משותפת בקיבוצים טוען, כי הרקע לסידור הזה היו תנאי חיים קשים וצורך של הורים למצוא פתרונות מעשיים ללילה בעבור ילדיהם, כדי שיוכלו להתפנות לפעולות חלוציות[2]. שיטה זו השפיעה גם על גודל הבתים והדירות בקיבוץ שהותאמו לחיים של זוגות או יחידים, היו בשל כך קטנים יחסית, ולא אפשרו בם לינה של ילדים.

המעבר ללינה משפחתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-70 וה-80 ביטלו רוב הקיבוצים את הלינה המשותפת ועברו ללינה משפחתית. בשנת 1997 עבר אחרון הקיבוצים - ברעם - מהלינה המשותפת ללינה משפחתית. המעבר ללינה המשפחתית הצריך ביצוע של שינויים במוסדות החינוך והשירותים בקיבוץ ובהרחבת דירות החברים. הסיבות למעבר ללינה המשפחתית קשורות לתהליך הכללי של התרופפות הקיבוצים, שנבע מחילופי הדורות, מתהליכי הפרטה, ההרעה במצב הכלכלי ושינויי התקופה.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הלינה המשותפת נמתחה לעתים ביקורת, בעיקר על ידי חלק מבוגריה, שחשו נפגעים. חלקם אף כינו את עצמם בכינוי בעל הקונוטציות הקשות, "שורדי קיבוץ", או "נפגעי הלינה המשותפת". בימיו הראשונים של הקיבוץ, האמינו חבריו כי המשפחה מעבירה פתולוגיות, שייעלמו על ידי ניתוק הילד מהתא המשפחתי. ברם, הורים רבים חשו תסכול רב מהניתוק הכפוי מילדיהם[3]. נורית לשם, בספרה 'שירת הדשא', מספרת על כעסים של נשים על אמהותיהן שבחרו בעבורן לינה משותפת ומתארות תחושות של נטישה וחוסר אונים שחשו בגללה. בנושא טיפלו אמנים שונים, יוצאי קיבוץ, לדוגמת האוצרת טלי תמיר, שפרסמה תערוכה בנושא בביתן הלנה רובינשטיין, הבמאי רן טל והתסריטאי רון גולדמן בסרטם התיעודי ילדי השמש והבמאי דרור שאול בסרטו אדמה משוגעת. גם הסופרת בתיה גור ביססה מותחן בשם "לינה משותפת", על רקע העימות בתוך הקיבוץ על הנושא.

לעומת זאת, סקר בין בוגרי קיבוצים מצא ש-75% מהגברים, ו-63% מהנשים, ציינו את הלינה המשותפת כחוויה חיובית, בעוד רק 18% מהנשים ו-7% מהגברים ציינו אותה כחוויה שלילית[4].

ד"ר בן-ציון הראל, ששירת כרופא בעמק יזרעאל בשנים 1921-1934 חקר את ההשפעות הרפואיות של הלינה הקיבוצית ובסוף 1926 אמר שבתחילה הוא היה הרופא היחיד מקופת חולים שתמך בלינה המשותפת, אך "עתה אין עוד רופא שלא נוכח שמצבם הרפואי והתפתחותם הפיזית של חניכי בתי החינוך המשותפים עולים על אלה של המתחנכים בבתי הוריהם"[5].

מחקרים רבים נערכו בנושא והעלו ממצאים הקשורים לחסך אימהי, להשפעה השלילית על טיב הקשר בין אחים ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שחם צפרירה, "בין נשות דור המייסדים לנשות הדור השלישי בקיבוץ עין-חרוד" בתוך: באות משתיקה, 2009, בעריכת סילביה פוגל-ביז'אוי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, סדרת מגדרים.
  • למדן אראלה, "משתיקה לזעקה לדיבור- שלושה דורות של אימהות בקיבוץ", בתוך: באות משתיקה, 2009, בעריכת סילביה פוגל-ביז'אוי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, סדרת מגדרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בדרך כלל שומרת אישה, שכן תורנות השמירה של הגברים התמקדה בהגנה על גדרות הקיבוץ
  2. ^ מתוך "פנים" גיליון מס' 5, אפריל 1998
  3. ^ דקלה קפקא, שורדי בית הילדים, באתר nrg‏, 20 במרץ 2006
  4. ^ אלי אשכנזי, מחקר חדש: 69% מבני הקיבוצים שגדלו בלינה משותפת רואים בכך חוויה חיובית, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2009
  5. ^ הנחת אבן הפינה לביה"ס המרכזי בעמק, דבר, 14 בנובמבר 1926
"בית ילדים כולל" בגבעת ברנר (בין 1930-1950), חדר אוכל במרכז קומת הקרקע, סביבו ובקומה השנייה חדרי השינה. בנוסף היו בבית כיתת לימוד ומקלחות משותפות.