היסטוריה של ממלכת ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט ממלכת ירושלים, במרכזו סמל הממלכה - צלב ירושלים
מפה של המזרח התיכון במאה ה-12

ההיסטוריה של ממלכת ירושלים התחילה בכיבוש ירושלים על ידי משתתפי מסע הצלב הראשון בקיץ 1099, הממלכה ששלטה בירושלים נכבשה ב-1187, אולם נוכחות הצלבנים בארץ ישראל נמתחה לאורך מאתיים שנה עד להכחדתה על ידי צבא האימפריה הממלוכית בכיבוש עכו בשנת 1291.

תקופה זו, המתועדת היטב יחסית לתיאור ההיסטורי של ארץ ישראל בימי הביניים, סוערת, רבת אירועים ובעלת חשיבות וזיקה לאירועים בני ימינו. ההיסטוריה של ממלכת ירושלים היא מסכת אינטנסיבית ואלימה במיוחד, גם על רקע ההיסטוריה של ארץ ישראל. מערכות צבאיות נועזות, כיבושים, ומפלות אירעו מדי שנה וכמעט ללא מנוחה או הפוגה. בנוסף לכך הפנו הצלבנים חלק נכבד מתשומת לבם למערכת תככים ומזימות פנימיים שכללו מעשי בגידה, רצח וניאוף.

למרות משאביה המוגבלים ביותר ומחסור תמידי בכוח אדם ובאמצעים חומריים הצליחה ממלכת ירושלים לבסס עצמה ככוח בעל חיות בלתי רגילה, לכפות את עובדת קיומה על עולם האסלאם שנזקק לכל כוחו על מנת להתמודד ולבסוף להכחיד את המדינה הצלבנית.

בתקופת ממלכת ירושלים, יצאה ארץ ישראל מהרצף ההיסטורי של שליטת אימפריות אל שליטתה של המדינה הצלבנית כממלכה עצמאית שירושלים בירתה. אירוע היסטורי קצר חיים זה היה בעל השפעה שאין להפריז בחשיבותה על ההיסטוריה של המזרח הקרוב, ההיסטוריה של אירופה, התאולוגיה של הנצרות, המחשבה המדינית, המשפטית והצבאית. מונחי יסוד ואירועים מרכזיים בהיסטוריה של ממלכת ירושלים משמשים גם היום כמושגי מפתח בפוליטיקה ובשיח הציבורי. המחקר ההיסטורי של ממלכת ירושלים נמשך לאורך המאות האחרונות והיה מוקד לחילוקי דעות בהתאם לחוקר ולתקופה.

ההיסטוריה של ממלכת ירושלים נחלקת באופן גס לשני פרקים - הממלכה הראשונה, שהתקיימה מכיבוש ירושלים עד לאובדנה בקרב קרני חיטין והממלכה השנייה, שקמה לאחר מסע הצלב השלישי ונחרבה עם כיבוש עכו על ידי הממלוכים. במקביל לחלוקה זו קיימת חלוקת משנה על פי מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל ותקופות שלטונם של המלכים הצלבניים.

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים בתקופה הצלבנית
גייסות צלבניים בדרך לארץ הקודש. תחריט גרמני מהמאה ה-16

לאחר שלוש שנים של קרבות בלתי פוסקים הגיע הצבא הצלבני של מסע הצלב הראשון אל שערי ארץ הקודש וייסד את הנסיכויות הצלבניות הראשונות על חוף סוריה, הישגים אלו עמדו בצל סכסוכים פנימיים על שטחים, שלל וכבוד שפרצו בין הנסיכים המובילים את מסע הצלב. סכסוכים אלו הובילו חלק מהצבא ומנהיגיו - רמון הרביעי, רוזן טולוז, ובני בריתו רובר מנורמנדי, טנקרד וגוטפריד מבויון - לצעוד לכיוון ירושלים.

ב-16 במאי 1099 יצא הצבא הצלבני מטריפולי והחל במסע מזורז לאורך מישור החוף ודרך המלך ללא עצירה ומבלי לתקוף מבצרים שבדרך. ב-19 במאי חלפו הצלבנים על פני העיר ביירות וב-23 במאי על פני העיר צור. בסמוך לקיסריה חנה הצבא הצלבני והתפנה לחגוג את חג השבועות הלטיני, פנטקוסט, ומשם המשיך אל תוך הארץ והשתלט ללא קרב על העיר רמלה שננטשה על ידי תושביה וחיל המצב הקטן מפחד הצבא הצלבני.

הצלבנים הקימו בעיר רמלה, היושבת על הדרך בין ירושלים למישור החוף ובה הכנסייה של ג'ורג הקדוש, דיוקסיה (בעברית "הגמונות" או "בישופות") בעלת אופי ייחודי - שילוב של יחידת מנהל דתית עם סמכויות צבאיות, ומשם המשיכו במסע מזורז אל ירושלים. רבים מהצלבנים האמינו כי כיבוש ירושלים הגשמית יביא בסיכומו של דבר לאיחוד עם ירושלים השמימית ויצירת גן עדן נוצרי‏[1].

כיבוש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש הצלבני של ירושלים. תמונה מהמאה ה-19
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על ירושלים (1099)

מחדל של השליטים הפטמים של ארץ ישראל איפשר לצלבנים לנהל מסע של 300 קילומטר מטריפולי לירושלים ללא התנגדות וללא ניסיון לחסום את דרכו של הצבא בנקודות האסטרטגיות הפרושות לאורך הדרך. עתה עמדו הצלבנים בשערי ירושלים.

תחת האיום של מתקפת נגד פטמית וללא יכולת לכיבוש מיידי של כל הארץ מחמת מחסור בכוח אדם ומשאבים, ללא הגיון צבאי ושיקולים לוגיסטיים, הטילו הצלבנים את כל כובד משקלם אל המטרה העיקרית של מסעם כשהם מונעים על ידי קנאות דתית ואמונה עיוורת כי ההשגחה העליונה מדריכה את דרכם. ב-15 ביולי, לאחר מצור בן 5 שבועות פרצו הצלבנים לעיר. הם נתקלו בהתנגדות מאורגנת מועטה בלבד והחלו לטבוח בתושבי העיר ובביזת רכושם. ההיסטוריון המוסלמי איבן אל קלניסי מספר שיהודי העיר ברחו לבית הכנסת ושם נשרפו חיים על ידי הצלבנים‏[2]. רבות נכתב על הטבח שערכו הצלבנים בתושבי ירושלים ולמרות ההבדלים במספרים המצוטטים של הנרצחים, אין ספק כי מדובר באירוע ברוטאלי. הטבח בירושלים, שלא חרג מהשקפת העולם הצלבנית וההתנהגות מקובלת בעולם הנוצרי של ימי הביניים, קשר בין קנאות דתית ואמונה עיוורת עם תורת לחימה ברברית ושאיפה אנוכית להשגת רווח אישי. השקפות - לכאורה מנוגדות אלו - השתלבו יפה באותו זמן ומקום בעולם הצלבני.

הממלכה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש ירושלים על ידי צבאות הצלבנים נוסדה ממלכת ירושלים - ממלכה אירופית על אדמת אסיה שבאופייה הייתה צרפת שמעבר לים (צרפתית: Outremer) וקומץ הצלבנים החל לבנות את המדינה הנוצרית-חילונית החדשה בחסות הצלב האמיתי וכנסיית הקבר כסמליה העיקריים. תולדות הממלכה הראשונה מחולקים באופן סכימתי לתקופות משנה:

גוטפריד מבויון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוטפריד מבויון, פרסקו מהמאה ה-15

ביום ה-17 ביולי 1099, לאחר פינוי רחובות ירושלים מגופות ההרוגים ושריפתם מחוץ לחומות העיר על מנת להימנע מהתפשטות מגיפות בחום הקיץ, נערכה פגישה של ראשי הצבא הצלבני בה נידון גורל ועתיד ירושלים. הזכות למשול בישות החדשה של המדינה הצלבנית ובירתה ירושלים עמד במרכז העימות המחודש. לאחר דיון הוחלט לתת את שרביט השלטון לידי גוטפריד מבויון תחת התואר מגן הקבר הקדוש (Advocatus Sancti Sepulchri) וזאת לאור התנגדות נציגי הכנסייה להפקיד את העיר הקדושה בידי מלך חילוני. ביום 18 ביולי 1100, מת גוטפריד מבויון בנסיבות לא ברורות ונקבר בכנסיית הקבר בירושלים. הממלכה נשארה ללא יורש מוסכם, והוויכוח בין תומכי כינון ממלכה דתית - כלומר בשלטון הכנסייה ונציגי הכס הקדוש, לבין תומכי הממלכה החילונית הלך והתעצם. לבסוף יצאו החילונים כשידם על העליונה ובחרו באחיו של גוטפריד, בלדווין מבולון, כממשיכו בתפקיד.

נסיכות הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון, טַנְקְרֶד דה הוטויל יצא לאחר כיבוש ירושלים במסע מלחמה וכיבוש אל אזור הגליל בו היו רוב היישובים חסרי הגנה או ביצורים. הוא כבש ללא התנגדות את בית שאן ולאחריה את טבריה ובהינף חרב אחד ייסד את נסיכות הגליל. לאחר מכן חצה בלווית כוח זעום של 80 אבירים את נהר הירדן כבש את רמת הגולן והגיע להסכם עם שליטי דמשק על חלוקת ההכנסות מהשטחים העשירים שממזרח לכנרת.

הפטריארכיה הלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר בחירתו של גוטפריד מבויון הגיע לחופי הארץ נציג האפיפיור דיימברט בישוף העיר פיזה והונח בסיס לפטריארכיה הלטינית של ירושלים. היחסים בין שני כוחות שלטוניים אלו התגבשו מיד לאחר כיבוש ירושלים. ביום 2 בפברואר 1100 מסר גוטפריד מבויון לפטריארך הלטיני של ירושלים רבע מהעיר יפו ובפסחא של אותה שנה מסר לידיו את העיר ירושלים תמורת הבטחה לחלוקה בשלל מכיבושים עתידיים, אך גוטפריד מבויון, עתה מגן הקבר הקדוש, נפטר זמן קצר לאחר מכן וההסכמים לא התממשו. ראש הכנסייה נאלץ להסתפק בשליטה ברובע הפטריארך בו שכנה כנסיית הקבר. רובע זה היה אוטונומי והיה - פרוצדורלית - לסניורה פיאודלית עצמאית בראשות הכנסייה - בתוך הסניורה המלכותית ירושלים. הקמת הפטריארכיה הלטינית של ירושלים סימנה את ההתנתקות מסע הצלב מהפטריארכיה היוונית שהייתה "בעלת הבית" בעיר ובביזנטיון וסימנה את הרחקתה של הנצרות האורתודוקסית ממרכזי הכוח הצלבניים.

קרב אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 באוגוסט 1099 הגיע לאשקלון צבא מצרי שיצא לעזרת ירושלים הנצורה והגיע באיחור של תשעה עשר ימים. למחרת היום, הגיעו לירושלים שליחים של המצביא המצרי ובידם דרישה כי הצלבנים ייסוגו מירושלים. ביום 12 באוגוסט, לאחר איסוף של כל הלוחמים החל הצבא הצלבני במסע לכיוון אשקלון במטרה לפגוש במצרים. משניתן היה לראות את המחנה המצרי -שחנה במרחק מה מהחומה הצפונית של אשקלון בשטח של עצי פרי - פרצו הפרשים בהסתערות קדימה כשהם מפתיעים לחלוטין את אויביהם שחלקם היו עדיין ישנים באוהליהם. מבלי לנהל מגננה יעילה התמוטט הצבא המצרי והחל במנוסה חסרת סדר כאשר החיילים מנסים לברוח אל עבר אשקלון ומבלי שחיל הפרשים המצרי מצליח להשתתף בקרב. תוך זמן קצר חדל הצבא המצרי מלהוות כוח מסודר והקרב - למעשה- הוכרע. הצבא הצלבני הצליח בניצחון בקרב אשקלון להסיר את האיום המיידי על אחיזתו בארץ ישראל, ממלכת ירושלים נכנסה לשלב של התפשטות והתבססות שנמשכה עד לשנת 1110.

בלדווין הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלדווין הראשון נכנס לרוזנות אדסה, ציור רומנטי מהמאה ה-19
מועצת מסדר ההוספיטלרים במאה ה-14

בלדווין הראשון, מלך ירושלים ירש ממלכה קטנה חסרת רצף טריטוריאלי האוחזת בגב ההר‚ ובקטע מאזור שפלת החוף קומץ מבצרים בטריטוריה עוינת‚ צבא קטן של אבירים חסרי משמעת ואוצר מדינה ריק ממשאבים. האתגר הצבאי היה הבטחת הדרך אל ירושלים מרמלה. בחודש נובמבר 1100 פנה באלדווין הראשון אל לב הבעיה ותקף את קיני השודדים הבדואים שישבו במערות בית גוברין. הצבא הצלבני הרג את יושבי המערות וסתם את פתחיהן. בשנת 1101‚ דחקו הצלבנים את רגלי הפטאמים בארץ הקודש וכבשו את עיר הנמל ארסוף ביום 29 באפריל לאחר מצור קצר של שלושה ימים. עם כיבוש ארסוף פנו הצלבנים בסיוע צי גנואזי לכיבוש קיסריה, לאחר מצור של שבועיים נכבשה העיר בהתקפה על החומות ביום ה-17 במאי אוכלוסיית העיר שנמלטה למסגד נטבחה. מסגד קיסריה הפך לקתדרלה שהוקדשה לפטרוס הקדוש, והעיר הוכרזה מרכז בישופות קיסריה.[3] התבוסות בקרבות רמלה הביא את הפטימים למצב של תשישות וקיפאון שאפשר לבלדווין להפנות את משאביו ומרצו לכיבוש שאר ערי החוף ובשנת 1110 נכבשו ביירות וצידון ובכך הושלם השלב הראשון של כיבוש מישור החוף ומפעל התבססות הטריטוריאלי של ממלכת ירושלים ונקבעו גבולותיה. השלב הבא בהיסטוריה של ממלכת ירושלים נקשר באופן בל ינתק בהיסטוריה של המדינות הצלבניות הצפוניות.

פעולות של הצלבנים כנגד שיירות מסחר מוסלמיות עודדו יצירת קואליציה מוסלמית בפיקודו של שרף אדאולה מודוד שליט מוצול שביחד עם האמירים הסלג'וקים בני אורתוק תקף את ממלכת ירושלים מצפון. השיא של התקפות אלו הגיע במאי 1113 בעימות בין שני הצבאות בצפון ליד צנברה ובסופו הובס צבא ירושלים, אך הצלבנים הצליחו לסגת לכוון טבריה. הצבא הצלבני מחוזק בגדודים של הנסיכויות הצלבניות תפס עמדה על גבעה מערבית לטבריה ומיד הוקף על ידי הצבא המוסלמי - בתסריט דומה להחריד לאירועי קרב קרני חיטין. הצבא הצלבני של הממלכה רותק למקום אחד ואיבדו שליטה בארץ. גדודים מוסלמיים בזזו ערים ונקודות יישוב צלבניות ואיכרים מוסלמים מרדו. אך הצבא המוסלמי לא הצליח לתרגם את יתרונם לקרב השמדה ולאחר 26 ימים הסיר את המצור והחל לנוע לכוון בית שאן בעוד הצבא הצלבני נע במסלול מקביל - חוסם ומגביל את תנועת המוסלמים. במצב זה נסוג הצבא המוסלמי צפונה והתפזר. אירוע זה העלה לבמת הסכסוך את רעיון הג'יהאד והאחדות המוסלמית והראה את חולשת הצלבנים מחוץ להגנת מבצריהם.

בסתיו 1115 ערך בלדווין מסע כיבושים נועז באזור עבר הירדן. הוא יצא בראש צבא בן מאתיים פרשים וכארבע מאות חיילים רגלים וצעד עד ובנה את מבצר מונראל או בשמו קראק דה מונראל. בשנה שלאחר מכן כבש בולדווין במסע נועז עוד יותר ובראשות 60 פרשים את עקבה לחופי מפרץ אילת, תוך שהוא משיג שליטה על הדרך הימית והיבשתית מחצי האי ערב למצרים, נתיב ששימש כעורק מסחרי וכציר חשוב של עולי רגל למכה ומייסד את נסיכות עבר הירדן הצלבנית.

הקואליציה המוסלמית הצפונית שהתפרקה עם מות מודוד חזרה והתאחדה תחת בורסוק הסלג'וקי שמסעו אל סוריה נתקל בקואליציה צלבנית בראשות רוג'ר נסיך אנטיוכיה, עם צבאות סורים של שליטי חאלב ודמשק. הצבא הצלבני נפגש עם הצבא הסלג'וקי בתל דנית ביום 15 בספטמבר 1115 והנחיל למוסלמים מפלה מוחצת שבעקבותיה הצליחו הצלבנים להטיל מוראם ומרותם על חאלב, שייזר וחומס.

בשנת 1118 יצא בלדווין למסע הנועז ביותר - תקיפת מצרים תוך חציית מדבר סיני מתוך מטרה לדחוף את האיום המוסלמי-מצרי והפיכת המדבר לאזור חיץ. באביב 1118 יצא הצבא הצלבני שמנה 216 אבירים וכ 400 חיילים רגלים חצה את המדבר באחד עשר יום והופיע מול חומות העיר פלוסיום עיר בדלתה של הנילוס על גבולה המזרחי של מצרים, כבש בזז ושרף את העיר. משהוברר כי המלך נמצא על ערש דווי נסוג הצבא הצלבני. בדרך חזרה, בסמוך לאל עריש נפטר בלדווין ביום 2 באפריל 1118 וזכרו נשתמר בשמה של ימת ברדוויל.

קרבות רמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב רמלה הוא שם המתאר סדרה של עימותים צבאיים שנערכו סביב העיר רמלה בין צבא ממלכת ירושלים לצבא מצרים הפטימית. קרבות אלו שנערכו בעשור הראשון של המאה ה-12, היו הניסיון המצרי העיקרי להשיב לאחור את הגלגל של מסע הצלב הראשון, כיבוש ירושלים ולהרוס את המדינה הצלבנית. ההיסטוריוגרפיה מונה שלושה קרבות עיקריים ובמקביל נערכו מספר עימותים בהיקף קטן יותר באזור בין יבנה- רמלה - לוד ויפו. בכל אחד מהעימותים העיקריים נמתחה היכולת הצבאית של ממלכת ירושלים עד לקצה ועיקר כוחה הצבאי הושקע במאמץ - והימור להדוף את הכוחות המצרים.

בספטמבר 1101 התחולל קרב רמלה הראשון. הצבא המצרי שגודלו מוערך ב 10,000 חיילים פלש לארץ ישראל דרך אשקלון וחנה מול רמלה. הצבא הצלבני בפיקוד בלדווין הראשון שמנה כ-260 פרשים וכ-900 חיילים רגלים התחלק ל-5 גדודים ותקף את הצבא המצרי תוך ניצול גורם ההפתעה. בקרב פנים אל פנים אכזרי נהדף הצבא המצרי וברח בבהלה אל אשקלון בעוד הצבא הצלבני מזנב בבורחים עד לגבולות העיר.

במאי 1102 התחולל קרב רמלה השני צבא מצרי ובו כ-20,000 לוחמים יצא מאשקלון לכוון לוד כבש את העיר ושרף את כנסייתה. המלך הצלבני בלדווין יצא מירושלים בראש 500 חיילים בלבד בחשבו כי הוא עתיד לעמוד מול כוח פשיטה קטן יחסית. בקרב הראשון נהרגו ונשבו רוב האבירים הצלבניים והשאר בראשות המלך ברחו אל רמלה. בלילה ברח המלך מתוך העיר רמלה והגיע לארסוף. באותו זמן פנו המצרים מלוד והטילו מצור יבשתי וימי על יפו. המלך הצלבני הצליח לאסוף כוחות משאר ערי הממלכה ובהגעת צי נוצרי עם עולי רגל פרץ מתוך העיר הנצורה והביס את הצבא המצרי.

קרב רמלה השלישי התרחש ביום 27 באוגוסט 1105 במישור בין יבנה (איבלין) לרמלה בין צבא צלבני שמנה כ-500 פרשים וכאלפיים חיילים רגלים ומולו צבא מוסלמי מאוחד של מצרים שמנה כחמשת אלפים פרשים ומספר לא ברור של חיילים רגלים מסודאן וכ-1300 פרשים רכובים מדמשק. הקרב נמשך לאורך כל היום, כשלחימה אכזרית ופרועה גובה קורבנות קשים משני הצדדים. בסיכומו של דבר לא יכלו המוסלמים להתקפות האבירים הצלבניים וברחו משדה הקרב, המצרים לכיוון אשקלון וצבא דמשק נסוג צפונה לכיוון דמשק.

המסדרים הצבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסדרים הצבאיים, שילוב כמעט בלתי אפשרי של מוסדות צדקה הנשענים על האידאולוגיה הנוצרית של נזירות לכת של לוחמים על בסיס האידאולוגיה של מעמד האבירות, היו חידוש שנולד והתקיים בממלכת ירושלים והצמיד את מערכת הערכים ההומאנית אל מעמד האצולה. חידוש זה ביחד עם שורה של פיתוחים בתורת הלחימה והארכיטקטורה הצבאית מצביע כאלף עדים על מהות אופיה ודרך חיה של ממלכת ירושלים כיישות החיה באופן אקסקלוסיבי על חרבה.[4] המסדרים הצבאיים הפכו לחלק ממערכת המדינה והכנסייה של ממלכת ירושלים והפכו לאבן פינה של מערכת ההגנה הצבאית תוך שמירה קנאית על עצמאות ומערכת אינטרסים נפרדת שלעתים נגדה את אלו של ממלכת ירושלים. המסדרים הצבאיים צברו כוח ורכוש ובשיא כוחם היו בעלי צבא קבע של לוחמים שלא נפל בגודלו מצבא הממלכה הפיאודלי והיה זמין ומאומן בכל עת. החל מהמאה ה-12 ובקצב הולך וגובר הועברו לידי המסדרים המבצרים הצלבניים בעיקר באזורי הגבול עד שמספרם עלה על אלו שהוחזקו על ידי המלך.

מסדר ההוספיטלרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסדר ההוספיטלרים או בשמו המלא "מסדר יוחנן הקדוש של בית החולים בירושלים" הוא מסדר צבאי נוצרי. שנוסד עוד קודם למסע הצלב הראשון אך בשנת 1113 קיבל את חסותה של הכנסייה מהאפיפיור, והקים את בית החולים ההוספיטלרי הגדול הראשון ליד כנסיית הקבר בירושלים, שכונה מאוחר יותר מוריסטן. בתחילה הסתפקו ההוספיטלרים בטיפול רפואי אך עם ייסוד מסדר הטמפלרים התרחבו תחומי העיסוק של אבירי המסדר בהתאמה, וההתפתחות המסורתית של האגודה כמוסד צדקה נקטעה. המסדר שינה את התקנון הנזירות ואיפשר לחבריו לשאת נשק. משם ועד הפיכתם למסדר צבאי דוגמת ה ב-1154 הייתה הדרך קצרה. בשיא כוחם החזיקו ההוספיטלרים שבעה מבצרים גדולים ו-140 אחוזות במלכת ירושלים.

מסדר אבירי היכל שלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסדר אבירי היכל שלמה או בשמם הרשמי האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה, הידועים בעיקר בשם טמפלרים היה מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים שתפקידו הרשמי, כפי שעולה מהצהרת מייסדיו היה להגן על הממלכה הצלבנית בארץ הקודש, ועל הצליינים העולים לרגל למקומות הקדושים בממלכת ירושלים. לצד ההגנה על עולי הרגל, סיפק האבירים כח צבאי חזק מאוד שכלל אלפי חיילים, בהם כמה מאות אבירים להגנתה של ממלכת ירושלים. לצד תפקידיו הצבאיים הייתה למסדר רשת סניפים ענפה באירופה שעזרה לצליינים ולאנשים אחרים להעביר כסף בבטחה ממקום אחד למשנהו. המסדר נוסד בשנת 1119 לאור ההתקפות החוזרות והנשנות של המוסלמים על עולי הרגל הנוצריים בדרכם לירושלים, תחת ברכתו של בלדווין השני, העתיקו אבירי המסדר את מגוריהם למסגד אל-אקצא. מקור השם "אבירי מסדר היכל שלמה" במקום מגוריהם זה, היות שהם ראו במסגד אל-אקצא שריד של מקדש שלמה וקראו למסגד Templum Solomoni. בחלל שמתחת למסגד הם שמרו את סוסיהם וכך קיבל החלל הזה את שמו המודרני - אורוות שלמה. את מסגד כיפת הסלע הסמוך הם הפכו לכנסייה בשם "מקדש אדוני" (Templum Domini).

בלדווין השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בלדווין השני, מלך ירושלים
בלדווין השני מעניק את "מקדש שלמה" לטמפלרים

ביום 14 באפריל 1118 הוכתר בלדווין מבורק כבלדווין השני, מלך ירושלים. האחרון למלכים הצלבנים שבאו לארץ הקודש עם גייסות מסע הצלב הראשון. צירוף מקרים פוליטי הניח בידיו את העוצרות על אנטיוכיה וסניור של רוזנות אדסה. חלק מתקופת מלכותו היה בלדווין השני בבחינת נפקד מאחר שהיה בשבי המוסלמי בין השנים 1123 עד 1125, בעוד המדינה נמצאת תחת שלטון עוצר. אירוע זה שהיה מכניס נסיכות מוסלמית למצב של כאוס מוחלט, לא גרם לזעזוע פוליטי של ממש בממלכת ירושלים והוכיח את יציבותה וחוסנה.

קרב תל דנית הפסיק את תנופת הג'יהאד המוסלמי והביא להגמוניה צלבנית בסוריה, מצב בלתי נסבל זה הביא ליצירת קואליציה חדשה בראשות אלגאזי אבן אורתוק השליט הסלג'וקי שתחת קריאת ג'יהד מחודשת איחד את צבא דמשק והשבטים הטורקיים מהג'זירה עם צבא חאלב ויצא לדחוק את האחיזה הצלבנית מעבר לנהר העאסי, בקרב המכריע במערכה, שנערך ביום 28 ביוני 1119 מערבה מחאלב ניגף הצבא הצלבני של נסיכות אנטיוכיה בקרב שזכה לשם אַגֶר סַאנְגְוִינִיס ("שדה הדם") ושטח הנסיכות הצלבנית התכווץ. מלכה החדש של ירושלים בלדווין השני יצא לפגוש את המוסלמים בתל דנית ועצרו את הצבא הסלג'וקי. בסדרת קרבות קשים שנמשכו לאורך 4 שנים עד ל-1123, המצביעים יותר מכל על יכולתם המופלאה של הצלבנים להתאושש ממפלות שלכאורה נראות אנושות ולהפוך את הקערה על פיה, הצליח בלדווין להחזיק את השטחים שאבדו ומותו של אלגאזי פיזר את סכנת הג'יהאד המחודש.

במהלך חודש מאי 1123 יצא צבא מצרי מבסיסו שבאשקלון וכיתר את עיר הנמל יפו מתוך תקווה שהעדרו של המלך הצלבני תוציא את רוח הלחימה מהמפרשים הנוצריים. אסטאש גרנייה, עוצר ממלכת ירושלים ואדון קיסריה וצידון, גייס את צבא הממלכה שעצם ריכוזו בקאקון הספיקה לגרום נסיגה מצרית לאזור יבנה. בקרב שהתרחש ביום 29 במאי נחלו המצרים תבוסה מכרעת שלמעשה שיתקה את הצבא המצרי תקיפה מקבילה של צי ונציאני בן 300 ספינות השמידה את הצי המצרי והפקיעה לתקופה ארוכה את העליונות המוסלמית על הים. הזדמנות זו הביאה להטלת מצור על צור שהחל בפברואר 1124 ונמשך חמישה חודשים, משנכזבה תקוות הנצורים לקבלת עזרה מבחוץ הם נכנעו בתנאי שיינתן להם לעזוב את העיר והצלבנים חילקו את שלל העיר עם הונציאנים. לאחר שהצלבנים קיבלו - ללא קרב - את השליטה על מבצר הבניאס הסתמן סופית הגבול הצפוני של ממלכת ירושלים.

בשנת 1131 נפל בלדווין למשכב ומת ב-21 באוגוסט של אותה השנה. הוא נקבר בכנסיית הקבר בירושלים וקברו השתמר שם עד לשרפה שהתחוללה במקום בשנת 1808.

מליסנדה ופולק מאנז'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מליסנדה, מלכת ירושלים ; פולק מלך ירושלים

לאחר שנואש מלצפות לבן זכר שירש את מקומו, הכריז המלך בלדווין כי בתו הבכורה מליסנדה תירש אותו לכשימות, ובשנת 1129 העניק לה את התואר "בת המלך ויורשת העצר של ממלכת ירושלים" (filia regis et regni Jerosolimitani haeres). ברצונו לחזק את שלטונה העתידי החליט בלדווין טרם מותו להשיא את בתו לפולק מאנז'ו. עלייתו של האציל הצרפתי ודחיקת רגלי האצולה המקומית יצרה חיכוך ותסיסה שהחלו בנסיכות אנטיוכיה שם בפעולה מהירה שגובתה בכוח צבאי הצליח פולק להכניע את המורדים ולחזק את שלטונו בשנת 1132. מכשול נוסף לשלטון פולק היה מרד אדון יפו איג דה פואיסה שאפשר והיה מאהבה של המלכה [5] ואיחד אחריו אצילים אחרים, ואף יצר קשר עם המפקד המצרי של אשקלון. הפגנת כוח צבאי ומצור על יפו שיכנעו את הוסל הבוגדני לקבל את מרותו של פולק. אירועים אלו היו אבני הדרך הראשונות בהתגבשות מעמד האצולה של ממלכת ירושלים ככוח אופוזיציוני וכבד משקל בשליטה על ממלכת ירושלים. תקופת שלטונו של פולק מאנז'ו מראה שינוי בהלך הרוח הצלבני, האגרסיביות ומסעות המלחמה להתפשטות וכיבוש שאפיינו את המלכים הקודמים התחלפו במדיניות שמטרתה לשמור ולשמר את הקיים, מדיניות זו באה לידי ביטוי במפעלי ביצור גדולים במהלכם נבנו מבצרים ששימשו לאחיזה באזורים אסטרטגיים, שמירה על נתיבי תחבורה וסגירת הגבול הדרומי מפשיטות מצריות - איבלין, בלאנשגארד ובית גוברין החל בהקמתה של מצודת כרכ בשנת 1142, חיזק והרחיב מבצרים אחרים ובהם אי האלמוגים ושובכ. תהליך ההתבצרות דרש את רוב משאבי הממלכה ריתק כוחות גדולים ומנע מבצעים צבאיים נרחבים.

תקופת שלטונו של פולק מאנז'ו עמדה בסימן עלייתו של עמאד א-דין זֶ‏נגִי איש צבא סלג'וקי ששירת את האמירים העיראקיים שנלחמו תחת דגל האסלאם כנגד הצלבנים וידוע כמי שריכז את כוחות האסלאם למלחמה בצלבנים ובישר את דרכי הפעולה של יורשיו נור א-דין וצאלח א-דין. לאחר ביסוס מעמדו בסוריה יצא זנגי לסדרת מסעות מלחמה שנגסו בשטחן של המדינות הצלבניות הצפוניות מבלי שצבא ממלכת ירושלים יבוא לעזרה. בשלב זה ביקש שליט דמשק מועיין א-דין אונור את עזרת ממלכת ירושלים במאבקו מול זנגי. צבא ממלכת ירושלים יצא לשחרר את דמשק מהמצור של צבא זנגי בשנת 1140. הצבא הסלג'וקי של זנגי נסוג מסוריה - לתמיד, ובני הברית המוסלמית נוצרית צרו וכבשו את הבניאס שהועברה לצלבנים.

גורם נוסף שבחש באירועים לאורך החוף הסורי הייתה האימפריה הביזנטית ששליטיה ראו את האזור כשטח מחיה טבעי ואת נסיכות אנטיוכיה כבעלת חובת נאמנות לאימפריה. יוחנן השני קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית - אחד הגדולים בהיסטוריה של האימפריה ואיש צבא מובהק, הצליח בסדרה של מערכות להחזיר לאימפריה שטחים אבודים באסיה ואירופה. בשנת 1137 יצא הקיסר למסע דרומה, כבש את ארמניה ושם את העיר אנטיוכיה תחת מצור. במשא ומתן שנכפה על הצלבנים הוכר הקיסר כשליט העליון באנטיוכיה, דגל הקיסרות הונף על מבצר העיר ובאביב 1138 יצאו הביזנטים והצלבנים למסע משותף כנגד חאלב שנסתיים באכזבה ובנסיגה בעוד צבאו של זנגי מחזיר את המצב לקדמותו. בשנת 1142 חזר הצבא הביזנטי ושם את אנטיוכיה תחת מצור לאור סירוב אציליה לעמוד בהתחייבויות כלפי הקיסר. בקשתו של יוחנן קומנינוס מפולק לבקר בכנסיית הקבר קיבלה אישור בתנאי שהמלך יבוא ללא צבאו. בחורף של שנת 1143 בטרם נסתיים המשא ומתן נפטר הקיסר מפצעים שנגרמו במהלך מסע צייד והצבא הביזנטי נסוג ממצור אנטיוכיה ומכוונתו להטיל מרות על ממלכת ירושלים.

בשנת 1143 יצא הזוג המלכותי של ירושלים לחופשת סתיו בעכו. במהלך מסע ציד מעד סוסו של פולק, והוא נפל מגבו ונחבל קשות בראשו. הוא הובהל לעכו ושם מת מפצעיו. הוא נקבר בכנסיית הקבר בירושלים.

נפילת רוזנות אדסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזנות אדסה (Edessa) הייתה אחת המדינות הצלבניות ו"מבצר" צלבני שהגן על גבולן הצפוני של מדינות הצלבנים. מבודדת ומוקפת באמירויות מוסלמיות בהיותה "עמדה קדמית" סבלה הנסיכות מזעם ההתקפות המוסלמיות שהביאו להרס חיי הכלכלה ולהגירת אוכלוסייה.

בנובמבר 1144 הופיע זנגי בראשות צבאו מול חומות אדסה וצר על העיר. ביום 29 בדצמבר פרץ צבאו של זנגי אל תוך העיר ויומיים לאחר מכן נכנעה המצודה. כך נפלה בידי האסלאם הבירה של הנסיכות הראשונה שייסדו הצלבנים.[6] ההלם והזעזוע על נפילת המדינה הצלבנית הם שהולידו את מסע הצלב השני. הממלכות הנוצריות התלכדו מחדש תחת כנפי האמונה הנוצרית וצבאותיהם התגייסו לצבא צלבני היוצא להשיב את הגלגל לאחור.

מסע הצלב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב השני
בלדווין השלישי, לואי השביעי וקונרד השלישי עורכים מועצת מלחמה בעכו
המצור על דמשק. כתב יד מימי הביניים

מסע הצלב השני יצא מצרפת ומגרמניה, בעקבות כיבוש נסיכות אדסה, אל ארץ ישראל ונערך בין השנים 11471149. ההכנות והתעמולה למסע החלו בשנת 1145 ונוהלו בעיקר על ידי הכומר ברנאר מקלרבו. תעמולה זו לוותה בפרעות ובגזירות נגד האוכלוסייה היהודית.

בשנת 1147 יצא מסע הצלב לדרכו מאירופה ועבר דרך קונסטנטינופול. בסדרת קרבות שנערכו באסיה הקטנה נגד כוחות טורקים וסלג'וקים נהרגו רוב משתתפי מסע הצלב ורק שרידים ממנו הגיעו דרך הים לחופי ארץ הקודש. בהגיעם לארץ עלו צלבני מסע הצלב על דמשק והטילו מצור על העיר – שנכשל כישלון מחפיר. באביב 1149 יצאו אחרוני האבירים האירופאים מארץ הקודש.

מסע הצלב השני לארץ הקודש נסתיים בכישלון מוחלט, בזבוז של משאבים אנושיים כסף ורכוש לא הצליחו להחזיר את אדסה ולא שיפרו במעט את מצבה של ממלכת ירושלים. הזעזוע מהכישלון והשבר האידאולוגי יביאו לכך שמסע הצלב הבא ייצא מאירופה רק לאחר קרב קרני חיטין והתמוטטותה המוחלטת של ממלכת ירושלים. קרעים נוצרו בין אבירי הממלכה הירושלמית לאבירי אירופה ובין הכנסייה למאמינים.[7]

מלחמת אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של פולק בתאונת ציד בשנת 1143 היה בנו בלדווין השלישי, מלך ירושלים בן שלש עשרה בלבד סמכויות השלטון ניתנו בידי המלכה כעוצרת שזכתה לתמיכת כל הכפופים לה, הן בתחום הצבאי, בתחום הדתי ובתחום האזרחי. בשנות החמישים המוקדמות של המאה ה-12 התדרדרו היחסים בין המלכה והמלך בנה עד שבשנת 1152 פנה בלדווין לפטריארך הירושלמי בבקשה להמליכו כמלך יחיד בכנסיית הקבר, אולם הפטריארך סירב לעשות כך. כתגובה לסירוב יצא בלדווין לתהלוכת הכתרה עצמית ברחובות ירושלים, כשלראשו זר עלי דפנה. תוכנית לחלוקת השלטון בממלכת ירושלים נדחתה על ידי בלדווין ובמהלך צבאי מהיר הוא תפס את המרכזים האסטרטגיים בממלכה בעוד מליסנדה ובנה הצעיר אמלריך מוצאים מקלט במצודת ירושלים.

בהתערבות הכנסייה הגיעו הצדדים להסכם לפיו המלכה ופמלייתה יעברו לעיר שכם, שם תשלוט מליסנדה עד יום מותה, ואילו בלדווין מצידו התחייב שלא לצאת נגדה יותר לעולם. בשנת 1153 נערך פיוס בין בלדווין ומליסנדה והחל משנת 1154 שותפה מליסנדה במרביתם של תהליכי קבלת ההחלטות בממלכה והופיעה לצד בנה בטקסים הרשמיים. בשנת 1161 חוותה מליסנדה ככל הנראה שבץ מוחי ונפטרה ב-11 בספטמבר של אותה השנה. מליסנדה נקברה לצד אימה בקבר מרים שם מצוי קברה עד היום.

בלדווין השלישי ואמלריך הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – בלדווין השלישי, מלך ירושלים ; אמלריך הראשון מלך ירושלים

עשר השנים שלאחר מסע הצלב השני סימנו את המפנה בגורל ממלכת ירושלים, במהלך תקופה זו השתנה מאזן הכוחות בלבנט. ממלכת ירושלים התרוקנה מכוח החיות שאפיין אותה, מאידך גיסא האיחוד של הכוחות המוסלמיים סביב הממלכה יצר שינוי של המומנטום ששבר את התוכניות האסטרטגיות הצלבניות והעביר את היוזמה לצד המוסלמי. השינוי העיקרי בהיסטוריה של ממלכת ירושלים שלאחר מסע הצלב השני הוא שינוי מרכז הכובד ותשומת הלב הצלבנית מסוריה המוסלמית - לאור חשיבותן ההולכת ופוחתת של הנסיכויות הצלבניות הצפוניות שהוריד באופן דרסטי את משקלן הפוליטי ושקיעת מצרים הפטאמית שיצרה ואקום שמשך את בלדווין וביתר שאת את יורשו אמאלריך הראשון. כיבוש או שליטה במצרים הפך למטרה של המדיניות הצלבנית ובמקביל למטרה של השליטים המוסלמיים של עיראק וסוריה - הראש והראשון להם - מחמוד אבן עמאד א-דין זנגי הידוע בשם נור א-דין -בנו השני של עמאד א-דין זנגי. משהוכרע המאבק על מצרים לטובת המוסלמים נחרץ גורלה של ממלכת ירושלים.

נור א-דין יצא מחאלב שנמסרה לשלטונו לאחר מות אביו ובסדרה של מהלכים צבאיים, תוך ניצול התעוררות דתית מוסלמית וכוח הזרוע הצליח לאחד את סוריה. כיבושה המוחלט של סוריה ובראשה דמשק בשנת 1154, היו הצעדים שדחקו את הצלבנים ולמעשה הכריעו את המערכה הפוליטית בצפון הממלכה. מול מהלך זה ניסה בלדווין השלישי בראיה מרחיקת לכת ליצור חזית נוצרית אחידה שבסיסה הצבא הביזנטי בשיתוף עם המדינות הצלבניות וארמניה מתוך כוונה לפרק את טבעת החנק סביב ממלכת ירושלים. בספטמבר 1158 נישא בלדווין לתיאודורה קומננה נסיכה ביזנטית בת 13 [8] שקיבלה כמתנת חתונה את עכו בעוד האימפריה הביזנטית מקבל הכרה במעמדה ותביעותיה באנטיוכיה, הקיסר הביזנטי נשא לאישה את מריה מאנטיוכיה, בדצמבר 1161 וחיזק את קשריו עם ממלכת ירושלים מחד ואת תביעתו לשלטון בנסיכות אנטיוכיה. תוכנית זו עלתה על שרטון משהוברר כי לאימפריה הביזנטית חישובים פוליטיים שונים שהובילו אותה לברית עם נור א-דין בעצמו, מתוך תקווה כי הוא ישמש כמשקל נגד לאיום הסלג'וקי באסיה הקטנה ויבלום את שאיפות הצלבנים בסוריה.[9]

בלדווין השלישי מת, ככל הנראה בביירות, במהלך חודש פברואר 1162, על פי דברי ההיסטוריון הצלבני ויליאם מצור הוא הורעל על ידי רופא נוצרי-יווני. תיאודורה אשתו - נערה בת 16 פרשה מחצר המלוכה ועברה לעכו, לזוג לא היו ילדים ועל כיסא המלוכה עלה אחיו של בלדווין - אמלריך רוזן יפו ואשקלון. אמלריך היה נשוי לאגנס מקורטניי, ועם עלותו לכס המלוכה נאלץ להיפרד ממנה, באף על פי שהיו להם במשותף בן ובת: בלדווין וסיביל. בשנת 1167 הוא נשא לאישה את מריה קומננה, אחיינית מדרגה שנייה של הקיסר הביזנטי מנואל הראשון ממנה נולדה לו בתו איזבל. באותה תקופה הטיל אמלריך על ויליאם מצור, הארכיבישוף של העיר צור את מלאכת כתיבת ההיסטוריה של ממלכת הצלבנים.

מפלגות האצולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבקים בין מליסנדה לבלדווין השלישי ולאחר מכן נישואיו של אמלריך לנסיכה ביזנטית במקום אשתו אגנס הביאו ליצירת מפלגת אצילים מקומית הידועה גם כמפלגת הברונים שגיבשה משפחות אצולה מבוססות שהלכו וצברו כוח השפע וממון ובראשם משפחת איבלין שבזכות קשרי נישואים ונכסים רבים היו בעלי השפעה כבירה בחצר המלוכה מחד ובעלי סמכות גדולה בתוך השטחים שבשליטתם שהלכו ודמו למדינות בתוך ממלכת ירושלים.

מנגד נוצרה מפלגה שידועה כמפלגת החצר. שהתרכזה סביב חצר המלוכה והורכבה מאנשי החצר ושכבת אצילים מאירופה שנוכחותם שימשה את החצר במאבקה לשמירת כוחה. אצילי הארץ התרכזו סביב מריה קומננה ובתה איזבל כיורשת לגיטימית של בלדווין הרביעי בעוד אגנס מרכזת את מפלגת החצר סביב בתה סיביל כיורשת לגיטימית מטעם מפלגת החצר.[10] מפלגות אלו יחברו למסדרים הצבאיים ולבסיסי כוח פוליטי נוספים במדינה ובעיקר הכנסייה ומועצת האצילים. בסיכומו של דבר יתגבשו שתי מפלגות יריבות בממלכת ירושלים שכל אחת שואפת לתפוס ולהחזיק בשלטון - תהליך שיגיע לשיאו עם מותו של בלדווין השלישי ובעת מלכותו של בלדווין הרביעי. עלייתו לשלטון של הילד בלדווין החמישי יביא את ניהול הממלכה לידי מפלגת החצר ויעמיקו את היריבות בין מפלגות האצולה שבעת המלחמה מול צאלח א-דין יביאו לידי ביטוי וידגישו את נקודות התורפה של ממלכת ירושלים וימנעו איחוד של השורות מול האיום.

כיבוש אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על אשקלון (1153)
בלדווין השלישי מקבל את כניעת אשקלון. ציור מהמאה ה-19

אשקלון שכונתה על ידי המוסלמים "ארוסתה של סוריה" - תמיד קוץ בצידה של ממלכת ירושלים - הציבה בעיה טקטית ואסטרטגית בפני הצלבנים. כפתרון טקטי בנו הצלבנים טבעת מבצרים מסביב לאשקלון. ב-25 בינואר 1153 עלה צבא ממלכת ירושלים על אשקלון ושם עליה מצור, לצורך כיבוש העיר נאספו כל הכוחות הצבאיים של ממלכת ירושלים כולל המסדרים הצבאיים וכן אצילים בעלי קרקעות וראשי כנסיות למרות זאת היה מספר הלוחמים בחיל המצב המצרי לפחות כמספר התוקפים אם לא למעלה מזה, וברשותם מאגרי מזון גדולים. לאורך החודשים שנמשכו התנהלו התקפות והתנגשויות ללא הפסקה אך מבלי שהצלבנים מצליחים לפרוץ אל תוך העיר.[11].לבסוף, ביום ה19 באוגוסט, נפרצו חומות העיר ולחימה עזה השתוללה בסמוך לפרצה. בשלב זה איבדו אנשי העיר תקווה וב-22 באוגוסט ביקשו המגינים להיכנע תמורת ההבטחה כי יינתן להם לצאת למצרים. אשקלון הפכה לעיר צלבנית וארץ ישראל כולה הייתה בשליטת הצלבנים - ללא מובלעות מוסלמיות.

הפלישה הצלבנית למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לעלייתו לשלטון של אמלריך הגיע לשיאו תהליך התפוררות המשטר במצרים, הח'ליף הפטאמי האחרון - ילד בן 9 איבד את השליטה ופקידיו הבכירים רבו על הבכורה, וסירבו לשלם את דמי החסות ששולמו לממלכת ירושלים לאחר כיבוש אשקלון ובשנת 1163 יצא אמלריך למסע כיבוש ראשון אך פתיחה של סכרי הנילוס והצפת הדלתא הביאו לנסיגה צלבנית זמנית. אל החלל נשאב נור א-דין שנדחף, ללא התלהבות, לפעולה צבאית במצרים על ידי המצביא אסד א-דין שירכוה שנכנס למצרים עם בן אחיו צאלח א-דין, הצבאות הסורי וצבא פולש צלבני שנכנס למצרים בעקבותיו נפגשו מול חומות בלביס שבדלתא. על מנת לחלץ את צבאו הנצור במצרים כבש נור א-דין את מבצר חראם השייך לנסיכות אנטיוכיה ולאחר מכן את מבצר הבניאס ואילץ את אמלריך לבוא במשא ומתן על פינוי הדדי של מצרים. המסע השני למצרים נסתיים ללא רווח צלבני והוציא מיד ממלכת ירושלים מאחזים אסטרטגיים בצפון. בתחילת 1167 יצא שירכוה בחזרה למצרים ובעקבותיו - הצבא הצלבני במסע שתוכנן בדקדוק ומומן על ידי מס על נכסי הדלא ניידי של אזרחי ממלכת ירושלים ובהבטחה של הווזיר המצרי שַ‏אוַו‏ר לתשלום פרס כספי גבוה ומס קבוע לממלכת ירושלים עבור חילוץ מצרים השיעית מכיבוש על ידי צבא סוני-סורי. הצבאות נפגשו לקרב חסר הכרעה ולאחריו נסוג הצבא הסורי לאלכסנדריה. לאחר מצור של שלושה חודשים הגיעו הצדדים להסכמה על נסיגה משותפת ממצרים. אמלריך חזר עם סכום גדול של כסף ונציב צלבני בקהיר פיקח על תשלום המס השנתי בעוד חיל מצב צלבני שומר על שערי העיר.

בשנת 1168 יצא אמלריך למסע רביעי למצרים מתוך כוונה להפוך את מצרים למדינת חסות בשלטון צלבני מלא, את המהלך הובילו האבירים של מסדר ההוספיטלרים שראו בחולשת מצרים הזדמנות לרווח כספי. בסוף חודש אוקטובר 1168 ריכז המלך אמלריך את הצבא הצלבני באשקלון ולאחר מסע של עשרה ימים הגיע הצבא הצלבני אל חומות בלביס. לאחר מצור של 3 ימים נכבשה ונשדדה העיר ותושביה נרצחו. הצבא הצלבני מתוגבר בכוחות מצרים ברשות אמירים אויבי הווזיר צעד אל קהיר. כתוצאה מפאניקה שאחזה בו הורה שאוור לשרוף את פוּסְטָט העיר העתיקה של קהיר שבערה במשך 54 ימים בעוד תושביה נמלטים על נפשם. המשא ומתן עם הווזיר נקלע למבוי סתום בעוד צבא סורי גדול עושה דרכו אל מצרים. תחת איום כיתור מצד הסורים והמצרים נסוגו הצלבנים לבלביס ומשם חזרו בינואר לארץ ישראל. הרפתקאה זו רוששה את האוצר הירושלמי ודחפה את מצרים לשליטה סורית ישירה של שירכוה כנציבו של נור א-דין.

ביום 23 במרץ 1169 מת שירכוה ואת מקומו תפס צאלח א-דין. על רקע זה נערך המסע האחרון של אמלריך למצרים אותו מגדיר פרופסור פראוור כ "נסיון אחרון של יאוש לשנות את פני המציאות" [12] בשילוב עם צי ביזנטי גדול יצאו הצלבנים למצרים וכבשו את העיר טאניס ביום 27 בדצמבר 1169 ושמו את העיר המבוצרת דמיאט במצור לאחר חודשיים של קרבות וחילוקי דעות בין הביזנטים לצלבנים הגיע אמלריך להסכם עם מגיני העיר על נסיגת הצלבנים תמורת תשלום.

עליית צאלח א-דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסכת העימותים הצלבנים - מוסלמים במצרים הסתיימה במהפך שלטוני, השושלת הפטאמית - שיעית ירדה מבמת ההיסטוריה וצאלח א- דין ייסד את השושלת האיובית. בשלב זה התמקד צאלח א-דין בביסוס שלטונו בשני חזיתות: אחת פנימית- מצרית בה הוא התמודד מול אופוזיציה שיעית וכוחות מקומיים שהתנגדו למהפך השלטוני שבא מבחוץ. ושנייה מול אדונו נור א-דין. במשך תקופה זו יורדת הפעילות המוסלמית מול ממלכת ירושלים בעוד עיקר תשומת הלב מתמקד בעימות המתקרב בין סוריה למצרים. צאלח א-דין שומר על אש העימות ובונה מוניטין של אביר האסלאם אך נמנע מלפגוע אנושות בממלכת ירושלים.

בחודש דצמבר 1170 יצא צאלח א-דין למסע מלחמה ראשון כנגד ממלכת ירושלים ולאחר סדרת התנגשויות ללא הכרעה בעזה ומבצר דרום נסוג הצבא המצרי וחזר והופיע באילת וכבש את אי האלמוגים בעזרת ספינות מתקפלות שהובאו ממצרים. במשך ארבע השנים שלאחר מכן מתקיף צאלח א-דין את המבצרים הצלבניים בעבר הירדן בסדרה של מסעות מלחמה במהלכם נמנעו הצדדים הניצים מקרב מכריע וצאלח א-דין נמנע משיתוף פעולה עם נור א-דין. עבור צאלח א-דין שימשה ממלכת ירושלים כמדינת חיץ בינו לבין נור א-דין ובשלב זה קיומה היה בעל ערך אסטרטגי.

ממלכת ירושלים פעלה מאחורי הקלעים על מנת לערער את שלטונו של צאלח א-דין הצלבנים השתמשו בשירותיהם של כת החשישיון (חשאשינים) וקושרים מהמשטר הפאטאמי- שיעי שצעדיהם תואמו על ידי שגריר צלבני שנשלח לחצר צאלח א-דין, באפריל 1174 נחשפו הקושרים והוצאו להורג וביום ה 15 במאי מת נור א-דין והותיר את הזירה המוסלמית פתוחה, השבר בין מצרים לסוריה הפך למוחלט צאלח א-דין הופך לשליט עצמאי שאינו מקבל מרות חיצונית ופועל להשתלט על נכסי אדונו המת. מעתה הפכה ממלכת ירושלים מנכס אסטרטגי לכלי לאיחוד העולם המוסלמי - תחת שלטון בית איוב והמלחמה בכופרים שימשה כעילה לכיבוש סוריה עיראק ואיחודן עם מצרים. לצורך זה חזר השימוש ברעיון הג'יהאד שאיפשר איחוד אידאולוגי דתי ורגשי של עולם מוסלמי מפוצל, והפנייתו כנגד ממלכת ירושלים.

בלדווין הרביעי והחמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בלדווין הרביעי, מלך ירושלים
קרב גזר. ציור מהמאה ה-19

עם מות אמלריך הראשון עלה לכתר בשנת 1174 בנו הצעיר בלדווין הרביעי והוא בן 13 ונגוע במחלת הצרעת, אסיפת גדולי הממלכה החליטה על הצבת ריימון מטריפולי כעוצר בתמיכת מפלגת האצולה המקומית ששלטה במוסד "בית הדין העליון". ריימון שלט בממלכת ירושלים עד לשנת 1176 בה הגיע בלדווין לבגרות ונטל ידיו את מושכות השלטון בממלכת ירושלים - ככל הנראה בעזרתו של רנו משטיון והמלכה האם שיחדיו יוצרים את ציר הכוח של השלטון הלכה למעשה בממלכת ירושלים. אחיזתם במוקדי הכוח מתעצמת עם אחיזתם בכנסייה הלטינית של ירושלים על ידי מינוי הירקליוס מקיסריה כאפטיארך ירושלים. במחקר על ממלכת ירושלים מציין ההיסטוריון הבריטי כריסטופר טירמן כי בלדווין הרביעי היה בעיקר שליט-בובה, בעוד ענייני ממלכת ירושלים נקבעים על ידי אמו, תומכיה והעוצרים שמונו על ידיהם.[13] על מנת להבטיח את השלטון גם לאחר מותו הצפוי של בלדווין הרביעי נישאה סביליה אחותו של המלך לגי דה ליזיניאן בשנת 1180, בהסכמתו של המלך ובתווך של אמו אגנס מקורטניי. מתוך רצון לשמור על יציבות חוקית בתהליך הירושה של הכתר מול מפלגת האבירים המקומית.

ההתנגשות הראשונה בין הצבא הצלבני של בלדווין הרביעי לצאלח א-דין אירעה בשנת 1177 בקרב הידוע כקרב גזר. שני הצבאות נפגשו באזור תל גזר, ביום 25 בנובמבר. מלכתחילה היו יחסי הכוחות בלתי אפשריים, מול עשרות אלפי חיילים מצרים עמד צבא נוצרי של מספר מאות לוחמים. הצלבנים הידקו את שורות הפרשים ותקפו את הצבא המצרי. מעוצמת ההתקפה נשברו שורות הצבא המצרי לאחר קרב קצר החלו המצרים לברוח לכוון דרום כאשר הצלבנים רודפים בעקבותיהם. ‏‏[14] הצבא המצרי הושמד לחלוטין בתבוסה הקשה ביותר שספג צאלח א-דין מאויב נוצרי או מוסלמי.

הצלבנים, מתוך הבנה כי הניצחון לא יביא להקלה בלחץ המוסלמי חתמו על הסכם שביתת נשק עם צאלח א-דין ופנו לנצל את ההפוגה לביצור נקודות מפתח בממלכה. ירושלים זכתה לטיפול יסודי בביצוריה שהוזנחו במהלך השנים וחלקם עמדו על סף התפוררות. לצורך ביצוע משימה זו הוטל מס כללי על תושבי המדינה שהכנסותיו קודש לשיקום ביצורי ירושלים. עד לאותו זמן היה נטל תחזוקת מבני הציבור בעיר מוטל על אוצרו הפרטי (המדולדל) של מלך ירושלים, עתה הוברר לרשויות הממלכה כי אין המלך חייב לממן את ניהול המדינה וביצורי עיר הבירה וכי מימון זה הוא חובה של כל האזרחים. תפיסה זו הייתה חידוש מהפכני במאה ה-12 גם ביחס למדינות אירופה. כך תרם הצורך לחזק את ירושלים להלכות המיסוי שישפיעו בעתיד על סדרי המנהל בעולם המערבי.‏‏[15]

בשנת 1179 ביצר בלדווין במאמץ וממון רב את מעברות הירדן בגשר בנות יעקב, בנה את מצד עתרת (נקרא גם שסטלה) ומסר אותו למסדר הטמפלרים. ביום 10 ביוני נפגשו הצלבנים בראשות בלדווין והצבא המוסלמי בעימות הידוע כקרב מרג' עיון בו הובס הצבא הצלבני, בלדווין נמלט משדה הקרב והמוסלמים החריבו את מיצד עתרת. בשנת 1180 חתמה ממלכת ירושלים על הסכם שלום למשך שנתיים עם צאלח א-דין שאותה ניצל המוסלמי לחיזוק אחיזתו ושליטתו בסוריה בעוד הצלבנים נחלשים ברוח וחומר. ההיסטוריון ווליאם מצור הרגיש את היאוש הפושט בממלכה והחליט להפסיק את כתיבת חיבורו על ההיסטוריה של ממלכת ירושלים בשנת 1184 .

שביתת הנשק הופרה עוד בשנת 1181 על ידי רינו משטיון ששדד שיירה מוסלמית וסירב לדרישת בלדווין להחזיר את הגזילה ולשלם פיצוי. כתגובה ערך צאלח א-דין סידרה של התקפות שכוונו בו זמנית למבצרי הצלבנים בעבר הירדן ולטריטוריות הצלבניות באזור הכנרת. סדרת התקפות אלו הגיעו ביולי 1182 לשיא ראשון, הצבא של ממלכת ירושלים התרכז בציפורי ועקב אחרי הגדודים המוסלמיים שהשמידו רכוש והרגו באיכרים באזור בקעת הירדן. באזור המצודה של בלוואר נפגשו הצבאות מתוך מטרה להגיע להכרעה ומתוך רצון של צאלח א-דין להשמיד את צבא הממלכה. למרות יתרון מוסלמי אדיר במספר החיילים שברו ההתקפות של האבירים הצלבניים את המערך המוסלמי וצאלח א-דין נאלץ לסגת לדמשק. בחודש אוגוסט 1182 תקפו המוסלמים את ביירות מצפון וגייס מצרי תקף את עזה. תגובה צלבנית נמרצת והתגוננות עיקשת של מגיני ביירות הביאו לנסיגה מוסלמית והפסקה במתקפות. הפוגה זו ניצלו הצלבנים לעריכת מתקפה נועזת שיצאה בשנת 1183 ממצודת כרכ שבשליטת רינו משטיון. אוניות שחלקיהן הועמסו על גמלים הורכבו בחשאי במפרץ אילת וחלקן ניתק את מבצר גז'ירת פרעון בעוד שאר הצי יוצא ממפרץ אילת ותוקף את הנמלים שבחצי האי הערבי. במאמץ אדיר הצליחו השליטים האיוביים של מצרים להדביק את הפושטים הצלבניים ולעצור את מסע השוד שזיעזע את העולם האיסלמי ובייש את צאלח א-דין.

בספטמבר 1183 נכנס צבא מוסלמי אל תוך שטח ממלכת ירושלים. בלדווין שמצבו הדרדר ועתה היה עיוור ומרותק למיטתו העביר את השליטה והפיקוד על הצבא לידי גיסו גי דה ליזיניאן. הצבאות עמדו אחד מול השני ליד עין חרוד עד שהמוסלמים נסוגו לדמשק מבלי שהעזו להיכנס לעימות ישיר עם הצלבנים. טקטיקה צבאית זו של התשה הבאישה את ריחו של גי דה ליזיניאן עד כדי כך שמשרת העוצר נלקחה מידיו והוחזרה לריימון השלישי ובלדווין החמישי - בנה בן החמש של סיביל מנישואים קודמים הוכתר כמלך ירושלים ביום 20 בנובמבר 1183. [16] היחסים בין בלדווין הרביעי וגי דה ליזיניאן הגיעו לשפל המדרגה, המלך דרש מהאפטריארך הלטיני של ירושלים לבטל את נישואיו של גי לסיביל ובמקביל ערך מתקפה שהייתה בעיקרה טקסית על אשקלון בדרישה כי העיר תמסר לידיו, אך המלך נפטר ממחלתו בשנת 1185 בטרם יצליח להגשים את תוכניתו והמדינה נמסרה לריימון השלישי כעוצר בשמו של בלדווין החמישי הקטין. בשנת 1184 יצא צבא מוסלמי גדול ממדים ומכל רחבי האימפריה האיובית החדשה לכבוש את מבצר כרכ. צבא צלבני פרץ את המצור והכריח את המוסלמים לסגת, המאמץ המוסלמי הסתיים בבושה ושני הצדדים שהגיעו לאפיסת כוחות הוסכם בשנת 1185 על שביתת נשק לתקופה של 4 שנים.

את הקלפים של הפוליטיקה הצלבנית טרף מותו הפתאומי של בלדווין החמישי באוגוסט 1186

גי דה ליזיניאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גי דה ליזיניאן מתחתן עם סביליה

תפיסת השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של בלדווין החמישי עורר לפעולה את מפלגת חצר המלוכה, שניצלה את מעמדה החוקי של סיביל כיורשת חוקית לכתר על מנת לקדם את בעלה גי דה ליזיניאן כטוען לכתר. מול עמד ריימון השלישי שכינס מועצת אצילים בשכם והציע להכתיר את איזבל בתה של מריה קומננה ובעלה אונפרוא הרביעי כשליטים של ממלכת ירושלים. מפלגת החצר נותרה חופשית לפעול בירושלים אליה הגיעו גי וסיביל ממקום גלותם באשקלון, במקביל פעלו אצילי החצר במהירות ותפסו את השלטון בערים המרכזיות של הממלכה והכף הוכרעה סופית משנצטרף לשורות ז'ראר דה רישפור מפקד המסדר הטמפלרי ואויב אישי של ריימון השלישי. בשלב זה לא ניתן היה לעצור את המומנטום של מהפכת הבזק וביום 20 ביולי 1186 הוכתרו גי וסיביל בכנסיית הקבר במהלך שקבע דה פקטו את זהות מלך ירושלים. ריימון מטריפולי, שחשש לחייו הסתגר בטבריה בעוד מפלגת האצילים המקומית מתפוררת וראשיה נשבעים אמונים למלך החדש, תחת לחץ הנסיבות ומחשש (מבוסס) כי גי דה ליזיניאן יפעל לנשל אותו בכוח ממעמדו ונכסיו כרת ריימון השלישי ברית והסכם שביתת נשק נפרד עם צאלח א-דין ובכך הכתים עצמו לעולמים כבוגד.[17]

תקופת שלטונו של גי דה ליזיניאן, קצרה נמהרת ועומדת באופן מוחלט בצל השואה של קרב קרני חיטין. בתקופה הקצרה בין הכתרתו לקרב מואצים כל התהליכים ההרסניים בממלכת ירושלים והמדינה חדלה מלתפקד. השיא הגיע עם פעולותיו של רינו משאטיון שחזר לשדוד שיירות מוסלמיות העוברות בעבר הירדן. צאלח א-דין דרש ממלך ירושלים את חזרת השבויים ותשלום פיצוי על הנזק, אך פניית גי דה ליזיניאן לרינו משטיון נתקלה בסירוב מוחלט - בטענה כי למלך ירושלים אין כל סמכות חוקית ברוזנות של עבר הירדן.

קרב קרני חיטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב קרני חיטין, המצור על ירושלים (1187)
קרב חיטין, תחריט של גוסטב דורה. המאה ה-19
תושבי ירושלים הצלבנית עוזבים את העיר ועוברים לפני צאלח א-דין תחריט מהמאה ה-18

בשנת 1187 החליט צלאח א-דין כי השעה כשרה להגשמת שאיפתו מזה זמן רב להחריב את ממלכת ירושלים ובאביב התחילה לשכתו בדמשק לשלוח מכתבים ואגרות לכל רחבי המזרח התיכון בקריאה לג'יהאד נגד הצלבנים. המוסלמים נענו וצבא גדול התקבץ תחת דגלו. כשנודע לצלבנים על ההיערכות המסיבית מצדו של צלאח א-דין, הסכים דה ליזיניאן לשלוח משלחת לריימון בסוף חודש מרץ 1187. המשלחת כללה את ראשי שני המסדרים הצבאיים ואישי ממשל ודת בכירים. בוועידה בין אבירי הממלכה שנערכה בשכם, קרא המלך לגיוס כללי של כוחות הממלכה. הצבאות הנוצריים התחילו להתקבץ במקום כינוסם הקבוע במעיינות בציפורי ושם ערכו מועצת מלחמה, בסיכומו של יום הדיונים הכריע גי דה ליזיניאן על תנועה אל כיוון הצבא המוסלמי וכניסה לעימות מכריע. השכם בבוקר ב-3 ביולי יצא הצבא הצלבני ממעיינות ציפורי לכיוון טבריה. הצלבנים הצליחו, תוך לחימה בלתי פוסקת לעבור כ-18 ק"מ, כמחצית מהדרך עד טבריה. ונאלצו לעצור לחניית לילה במקום עומדם בין כפר לוביא לכפר מסכנה. למחרת בבוקר, הצליחו הצלבנים להתקדם כמה קילומטרים נוספים עד שנבלמו על ידי המוסלמים בשטח ההררי שלמרגלות הר חיטין.[18] בשעת צהריים פקד המלך על רמון להיערך להתקפת נגד בראש גדודיו על מנת לפרוץ דרך לצבא הנצור לעבר מעיינות חיטין ועל ידי כך להציל אותו. טאקי א-דין, שפיקד על הכוחות המוסלמים שהוצבו במקום, פקד לפתוח את השורות והפרשים עברו דרכם בלי לגרום לנזק ממשי למוסלמים. לאחר שעברו הפרשים של רמון, נסגרו השורות המוסלמיות. במקום להסתובב לאחור ולהכות באויב בעורפו, בחר רמון להציל את נפשו. המלך לא הצליח לשלוט בכוחותיו וצבאו התמוסס תחת מטר החצים המוסלמים והחום הכבד. הרגלים החלו לנוס לעבר הקרן הצפונית, נסיגה זו סתמה את הגולל על הצבא הנוצרי. הפקודות החוזרות ונשנות של המלך לרדת מהפסגה ולבוא לעזרת האבירים שנלחמו בעוז במוסלמים למרגלות ההר נענו בשלילה. האבירים נלחמו כגיבורים, אך לבסוף נאלצו לסגת אף הם לעבר הפסגה והתקבצו תחת אוהלו האדום של המלך שהיה בקרן הדרומית. בשלב זה, הצליח גדוד קטן, בראשותם של באליאן ד'איבלין, רז'ינאלד מצידון וז'וסלין לפרוץ את טבעת ההסגר ולהימלט. שאר הצבא לא הצליח לפרוץ את הטבעת והושמד.

חורבן הממלכה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוצאות של קרב קרני חיטין היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד אתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. עבור המוסלמים, הניצחון היה לא רק צבאי, אלא היה לו גם אפקט תעמולתי ראשון במעלה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז כינונה של ממלכת ירושלים שצבא צלבני גדול הפסיד בהיקף כזה לצבא מוסלמי. הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים פגע בה קשות כי לא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי.

כיבוש ירושלים וסוף הממלכה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשוב בהרבה מאובדן המבצרים והערים הבצורות היה אובדנה של ירושלים. הנוצרים הורשו לעזוב עם כל רכושם אחרי מצור בן שבועיים, שנמשך מיום 20 בספטמבר 1187 עד לכניעת מגיני העיר ביום 2 באוקטובר. המצור היה קצר יחסית אך אינטנסיבי ואלים, כאשר שני הצדדים מרגישים כי הם נלחמים על עיקרי אמונתם וסמל מרכזי בתרבותם. כיבוש העיר החזיר את ירושלים לשלטון מוסלמי לאחר 88 שנים של שלטון נוצרי. המוסלמים בראשות צאלח א-דין החלו בהפיכת ירושלים לעיר מוסלמית על ידי מחיקת עברה הצלבני. צלבים שהיו מוצבים על מבנים הוסרו מסגד אל אקצא חזר להיות מסגד לאחר ששימש כמשכן למסדר הטמפלרים. כיפת הסלע חזרה להיות מבנה מוסלמי. ציורי קיר על מוסדות נוצריים כוסו וטוהרו לאחר שהוצאו מהם הפסלים.

אירועים אלו, ששיאם היה אבדן השליטה הנוצרית על המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, זיעזעו את אירופה, גרמו למותו הפתאומי של האפיפיור אורבנוס השלישי והביאו לכינונו של מסע הצלב השלישי.

הממלכה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת ירושלים השנייה שלעתים נקראת ממלכת עכו[19] קמה מחורבות ממלכת ירושלים במהלך מסע הצלב השלישי אך הייתה שונה מהממלכה הראשונה בכל אספקט. באופן גס מחולקת ההיסטוריה של הממלכה השנייה ל 3 תקופות עיקריות:

  • ממסע הצלב השלישי במהלכו הוקמה הממלכה השנייה בגבולות מצומצמים הנשענים על נמלים לאורך מישור החוף, במהלך תקופה זו התמקדו הצלבנים במאמץ לשמור על המעט הקיים עד לאיסוף כוח שיחזיר את גבולות הממלכה לקדמותם.
  • עליית הממלוכים לשלטון במצרים ואבדן התקווה הצלבנית לקיום ממלכת ירושלים תקופה זו מתאפיינת באנרכיה אזלת יד והתפוררות פנימית מול התקפות וכיבושים מוסלמים שלבסוף הביאו את המדינה למותה.

במקביל, תהליכים אדירים שינו את פני המזרח התיכון ואירופה, ודחקו את ממלכת ירושלים לעמדה משנית. גורם ראשון המופיע על במת ההיסטוריה העולמית היא האימפריה המונגולית ששינתה את פני המזרח התיכון וביחד עם האימפריה הממלוכית החריבו את הנסיכויות האיוביות וצימצמו את שטחה והשפעתה של האימפריה הביזנטית ולבסוף הביאו עליה חורבן. אירופה הנוצרית נקרעה במאבקים בין הקיסרות הרומית הקדושה לכס הקדוש שהסיטו את כובד המשקל ותשומת הלב הנוצרית והרחיקו את ממלכת ירושלים ומסעי הצלב כביטוי לדבקות והגשמה דתית.

מסע הצלב השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על עכו במהלך מסע הצלב השלישי
ריצארד לב הארי נלחם בצלאח א-דין. ציור אלגורי מהמאה ה-13

המצור על עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על עכו (1189-1191)

בקיץ של שנת 1188 שוחרר גי דה ליזיניאן, מי שנשא - עדיין את התואר מלך ירושלים משביו בדמשק, ובאביב אותה שנה יצא לכיוון עכו עם גדוד קטן. ביום 26 באוגוסט הגיע הכוח הצלבני שכלל ככל הנראה 600 פרשים וכ 7000 חיילים רגלים למישור עכו, ובחסות החשיכה עלה גי דה ליזיניאן על תל עכו הידוע גם בשם תל אל-פחאר והתבצר עליה.‏‏[20] המצור על עכו נמשך עד לשנת 1191, והיה אקורד הפתיחה של מסע הצלב השלישי. זמן קצר לאחר תחילת המצור הפך המישור של עכו לאבן שואבת לאבירים נוצרים מאירופה. במשך שלוש שנים התחוללו קרבות במישור המקיף את עכו, על חומות העיר ובים כאשר הצבאות הנוצרים שולטים על נקודות אסטרטגיות אך מוקפים ונמצאים במצור חלקי של צבאות צלאח א-דין.

מסע הצלב השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב השלישי

מסע הצלב השלישי נערך כתגובה לקרב קרני חיטין, כיבוש ממלכת ירושלים וכיבוש ירושלים בידי צבאות צאלח א-דין. מסע זה, השלישי במסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל, יצא מאירופה בשנת 1190 לאחר תקופת התארגנות ארוכה שבמהלכה פרעו הצלבנים ביהודים תושבי אירופה. מסע הצלב התנהל תחת הפיקוד של שלושת המלכים האירופאיים החשובים של התקופה: קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, פיליפ אוגוסט (השני) מצרפת וריצ'רד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. המחנה הגרמני לא זכה להגיע כלל לארץ הקודש.

ביום 20 באפריל 1191 הופיעו לפני חומות העיר כוחות צרפתיים בפיקודו של פיליפ אוגוסט. תחילה ניסה המלך הצרפתי להכריע את המצור בסדרת התקפות עזות על ביצורי העיר, שלוש התקפות שנערכו בחודש יוני נהדפו בקושי אך במקביל המשיכה הארטילריה הצלבנית להפגיז את חומות העיר שבקיעים, סדקים ואף הרס מאסיבי ניכרו בהן. ההתקפות נערכו מאחרי חומות עפר מהודק שהפכו את האש היוונית ששימשה את המגינים לחסרת תועלת. ‏‏ביום 8 ביוני נחת הצבא האנגלי בעכו, ביום 2 ביולי התמוטטו חלקים מביצורי העיר, התקפה ראשונה על הפרצה נהדפה והתקפות נוספות נערכו מיום 5 ביולי עד ליום 7 ביולי אך ללא הצלחה. התקפה נוספת ביום 11 ביולי הביאה את המגינים לייאוש מוחלט ולהסכם כניעה.

כיבוש עכו, בדיעבד נקודת השיא של מסע הצלב, הותיר בארץ את ריצארד לב הארי כמפקד יחיד של מסע הצלב. לאחר הצלחה צבאית בקרב ארסוף התקרבו הצלבנים לירושלים אך נסוגו מבלי לנסות לכבוש את העיר - משיקולים טקטיים ופוליטיים שונים. ההססנות הצלבנית לנצל את ההצלחה איפשרה למוסלמים להתאושש ולפתוח בטקטיקה חדשה של אדמה חרוכה במהלכה נהרסו עשרות מבצרים ונקודות יישוב על מנת למנוע מהצבא הצלבני נקודות אחיזה. ההרס הגדול ביותר עבר על אשקלון. עם תום מסע הצלב התבררו ממדי ההרס, אדמה חרוכה שלא הותירה לצלבנים יכולת להתנחל בחלקי הארץ המרוחקים ממישור החוף, כך השתנתה הטקטיקה הצבאית בארץ ישראל מלוחמת מצור וקרבות פנים אל פנים שאפיינו את ימי ממלכת ירושלים הראשונה, לסדרת פשיטות שבמהלכן נמנעו - בדרך כלל המוסלמים - מעימות חזיתי עם הצלבנים ובכך מנעו מהם יכולת להכרעה צבאית, אך נמנעה מהם היכולת להכריע את הצלבנים במערכה בדומה לקרני חיטין מה שהעניק לצלבנים מאה שנים נוספות של קיום.

לאחר עימות צבאי נוסף ביפו שהוביל למבוי סתום עבור שני הצדדים נחתם הסכם שלום בין הצלבנים לבין צאלח א-דין ובעקבותיו עזב המלך האנגלי את הארץ.

קרב ארסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב ארסוף
ריצ'רד לב הארי בקרב ארסוף, תמונה מאת גוסטב דורה

ביום 22 באוגוסט יצא הצבא הצלבני מעכו לכוון דרום למסע של כיבוש מחדש של ארץ ישראל כשמטרתו המוצהרת - כיבוש ירושלים. ביום שבת ה-7 בספטמבר, בסמוך לארסוף החלו המוסלמים לתקוף את הצבא הנוצרי, קשתים מוסלמיים רכובים המטירו חיצים על הצלבנים כשהם מתרכזים במאסף.[21] ריצ'רד הורה להמשיך בהתקדמות האיטית עד שהתנאים יבשילו להתקפה מוחצת מבלי להפקיר את החיילים הרגלים. לאחר שכוח מוסלמי תקף ישירות את המאסף פרצו האבירים ההוספיטלרים את השורות והסתערו, כל מערכת הקרב נשברה והפרשים הצלבנים פרצו את שורות הרגלים אל כוון המוסלמים. היסטוריונים נוצרים מתארים את ריצ'רד דוהר אל כוון המוסלמים הבורחים מפניו ונתיבו זרוע בגופות חיילים מוסלמים, בעוד היסטוריונים מוסלמים מתארים את עוצמת "חומת הברזל" הצלבנית שהשמידה את הגדודים המוסלמיים. ההתקפה הצלבנית נערכה בשלושה גלים ועם תום ההתקפה השלישית נפוצו המוסלמים לכל עבר. קרב ארסוף אחד המפלות הקשות של צאלח א-דין פגעה קשה בצבא המוסלמי שברה את רוחו והוציאה ממנו את הנכונות להתמודד שוב בקרב פנים אל פנים עם הצבא הצלבני.‏[22]‏‏

הכתרת מלך ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 20 בינואר הגיעו לחורבות אשקלון גדודים צלבנים והחלו להקים את חורבות ביצוריה. במהלך עבודת הביצורים נאלץ ריצ'רד להתמודד עם נטישה של הגדודים הצרפתים שתקופת שירותם תמה וגרוע מכך - עם חדשות קשות מאנגליה לפיהן אחיו ג'ון העוצר ניצב מול מרד גלוי. מועצה של אצילים התכנסה באשקלון ושמעה את ריצארד מכריז על עזיבתו המועצה גם החליטה כי מלך ירושלים בקרב קרני חיטין גי דה ליזיניאן - איש אמונו של ריצ'רד איננו ראוי לשאת את כתר ממלכת ירושלים וכי הכתר יימסר לקונרד ממונפראטו שנשא לאישה את יורשת העצר איזבל הראשונה, מלכת ירושלים. גם תוכנית זו עלתה על שרטון משנרצח קונארד, ולהציל את ממלכת ירושלים מוואקום שלטוני נישאה אלמנתו בנישואי בזק לאנרי השני, רוזן שמפאן.

ייסוד הממלכה הצלבנית של קפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסיום נושא הכתרת השליט של ממלכת ירושלים פעל ריצ'רד להסדיר את ענייניו של גי דה ליזיניאן, והעביר לידיו את כיסא המלוכה של האי קפריסין אותו כבש ריצ'רד לב הארי בדרכו ממסינה לעכו. האי נמכר למסדר הטמפלרים אך שלטונם הנוקשה הביא את תושבי האי לידי מרד, המסדר היה מעוניין לחזור בו מהרכישה והיו מוכנים להחזיר את האי בתמורה לדמי הקדימה ששולמו למלך האנגלי. גי דה ליזיניאן שילם דמי קדימה אלו למסדר הטמפלרים ובכך קנה את זכותם על האי והתחייב לשלם את שאר המחיר על האי לריצ'רד. כך עזב דה ליזיניאן את חופי ארץ ישראל ונחת בקפריסין שם ייסד את שושלת בית ליזיניאן ממנה יצאו במאה ה-13 מלכים לממלכת ירושלים הדועכת, ושלטה באי עד סוף המאה ה-15.

ז'אן דה בריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ז'אן דה בריין ; איזבל הראשונה, מלכת ירושלים
ז'אן מבריין, מוכתר כמלך ירושלים עם אשתו מריה ממונפראטו. כתב יד מהמאה ה-13

לאחר מסע הצלב השלישי נתערער מעמד כיסא מלכות ירושלים, ובהיעדר יורש עבר הכתר לנשים - בנות משפחת המלוכה ולבעליהם השונים. לאחר רצח קונרד ממונפראטו ולאחר מכן מותו הפתאומי של אנרי הראשון התחתנה יורשת העצר איזבל הראשונה, מלכת ירושלים עם אימרי דה ליזיניאן מלך קפריסין ועם מותם 1205 עבר התואר מלכת ירושלים לידי מריה ממונפראטו והיא בת 13. בעיית הכתר - או היעדר מלך בראש ממלכת ירושלים, דרשה פתרון ואצילי הממלכה פנו בהתאם למסורת ונטיית לבם לפיליפ השני, מלך צרפת. הוא הועיד לתפקיד את ז'אן מבריין ‏‏[23]. ז'אן דה בריין קיבל עליו את התפקיד והפליג לארץ הקודש כשבידו מענק כספי נדיב ממלך צרפת בסך 40,000 לירות כסף, סכום שהושווה במענק נוסף על ידי האפיפיור. מלווה בגדוד אבירים נחת זא'ן דה בריין בעכו ביום 13 בספטמבר 1210 ונתקבל על ידי האוכלוסייה המקומית הצלבנית ואף האוכלוסייה היהודית הקטנה של ממלכת ירושלים, שקיבלה את פניו עם ספר תורה בידם בסמוך לשפך נחל נעמן. ב-14 בספטמבר 1210 התחתנה מריה עם זא'ן מבריין בעכו. וביום 3 באוקטובר הוכתר למלך ירושלים. בתם היחידה של ז'אן דה בריין ומריה ממונפראטרו איזבל השנייה מירושלים נולדה בשנת 1212. מריה נפטרה זמן קצר לאחר הלידה, ככל הנראה מסיבוכים או רעלת הריון. עם מותה איזבל ירשה את הזכות לכיסא המלוכה של ממלכת ירושלים ואביה זא'ן מלך בשמה כעוצר.

עליית בעלי התוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עליית בעלי התוספות

מצבה של הקהילה היהודית הקטנה של ממלכת ירושלים השתפר בזמן מלוכתו של ז'אן דה בריין, ויהודים עלו לארץ הקודש. מבתי המדרש של בעלי התוספות, מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה יצאה תנועת העלייה לארץ ישראל הידועה גם בשם "עליית הרבנים מצרפת ומאנגליה". העולים היהודים זכו, בבואם לארץ לכתב זכויות חתום מ ז'אן דה בריין במעמדו כמלך ירושלים. בגל הראשון, בין השנים 1211-1209 עלו לארץ ישראל כשלוש מאות תלמידי חכמים, בהם כמה ממנהיגיו הרוחניים של הדור ובראשם רבי שמשון משאנץ ורבי יהונתן מלוניל - הוא "הכהן הגדול, רבנו יונתן הכהן". הם התיישבו בעכו, מרכז המדינה הצלבנית, ויסדו בה בית מדרש ברוח בעלי התוספות.

מסע הצלב החמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב החמישי
צלבנים פריזיאנים מתקיפים את "מגדל השרשרת" בדמייטה, מצרים. ציור שמן הולנדי מהמאה ה-17

מסע הצלב החמישי נמשך משנת 1217 עד 1221 ובמהלכו יצאו גדודי צלבנים אירופיים בניסיון להשלים את כיבוש ארץ ישראל וביסוס ממלכת ירושלים, ניסיון שהחל במסע הצלב השלישי. במסע צלב זה ניסו הצלבנים לפצות על כישלון מסע הצלב הרביעי שלא הגיע כלל לארץ ישראל, וכיוונו, בתחילתו, את עיקר מאמציהם הצבאיים לארץ הקודש. למסע היו שני שלבים עיקרים. בשלב הראשון נערכו מספר מבצעים צבאיים מוגבלים בהיקפם בתחומי ארץ ישראל, בעיקר באזור הגליל והגולן, שתועלתם והשגיהם היו מזעריים. בחלק זה של המסע השתתפו בעיקר נוצרים ממדינות אירופאיות קטנות יחסית, כמו דנמרק, הונגריה ואוסטריה. לאחר התפזרות חלק גדול מהצבא הנוצרי יצאו ז'אן דה בריין וליאופולד מאוסטריה בלווית המסדרים הצבאיים דרומה מעכו לבניית מערכת ביצורים על מישור החוף. ליאופולד וחברי מסדר ההוספיטלרים החלו בבנית הביצורים של קיסריה שנחרבה לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187. במקביל לשיקום קיסריה החלו חברי מסדר אבירי היכל שלמה בבנית מבצר פרגרינורום בעתלית.

בשלב השני יצא צבא צלבני לכיבוש ערי מפתח במצרים, מתוך תקווה לחלץ את ארץ ישראל משלטון הסולטאן האיובי שישב במצרים. לאחר מצור ממושך, שארך שנה וחצי, נכבשה העיר דמיאט שבמצרים. הצעות להסכם שלום, שהועברו על ידי הסולטאן, נדחו על ידי נציג האפיפיור שפיקד על המסע. לאחר עיכוב גורלי, יצא צבא צלבני לכיוון קהיר. במהלך חודש אוגוסט 1221 התנהלו קרבות כבדים בין הצלבנים לצבא האיובי המאוחד, שנסתיימו בכניעה של הצבא הצלבני, בהסכם שביתת נשק, ובנסיגה מוחלטת של הצלבנים המובסים ממצרים. בעת המערכה הצבאית במצרים השתוללו בארץ ישראל, שנותרה חסרת כוחות מגן, גדודים מוסלמיים, כשהם מחריבים ערים ומבצרים ומטילים מצור על מבצר עתלית, כשאת עיקר הזעם ספגה ירושלים שחלקים גדולים ממנה נחרבו לחלוטין. סיומו העגום של מסע הצלב הותיר את ממלכת הצלבנים בארץ ישראל במצב לא נוח מבחינה אסטרטגית על גבולות הממלכה - שהיו מתוחים לאורך רצועה צרה יחסית על מישור החוף - ישב צבא איובי שהיה איום תמידי לקיום ממלכת ירושלים.

בית שטאופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואי איזבל מירושלים לקיסר פרידריך השני; כתב יד של ג'יובני ווילאני מהמאה ה-14

פרידריך השני לבית שטאופן (הוהנשטאופן) היה אחד השליטים הבולטים של ימי הביניים, יוצא דופן בכל אספקט ובכל קנה מידה לבני דורו, מלך ירושלים, איטליה, בורגונדיה וסיציליה. בהיסטוריה של ארץ ישראל ידוע פרידריך השני, כמי שעמד בראש מסע הצלב השישי, מסע ללא קרבות שהחזיר את ירושלים לשליטת הצלבנים בסיכומו של משא ומתן עם הסולטאן המצרי.

לאחר כישלון מסע הצלב החמישי, ממנו נעדר הקיסר במופגן, ניהל האפיפיור הונוריוס השלישי סדרת פגישות מגובה במכתבים עם הקיסר ונציגיו על מנת להבטיח את ארגון מסע הצלב בתיאום עם המסדרים הצבאיים ומלך ירושלים, ז'אן דה בריין הציע האפיפיור - ככל הנראה כתמריץ - שהקיסר ישא לאישה את איזבל, בתו בת ה-11 והיורשת של מלך ירושלים. פעולתו הראשונה של הקיסר בדרכו "המחודשת" למסע הצלב הייתה מימוש הצעת הנישואים לאיזבל. לידת בנם הוא קונרד הרביעי, מלך גרמניה בשנת 1228 ומותה של איזבל באותה שנה הותירו את פרידריך כעוצר לכתר ירושלים עבור קונרד עד שהלה יגיע לבגרות.

מסע הצלב השישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב השישי

מסע הצלב השישי יצא מאיטליה אל ארץ ישראל בשנת 1228. מסע זה היה המשכו הישיר של מסע הצלב החמישי אך שונה באופן מהותי מכל שאר מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל. מסע זה לא נתאפיין בקרבות בין המוסלמים לצלבנים אלא בעיקר במשא ומתן שבסיכומו נחתם חוזה שלום בו קיבלו הצלבנים שליטה בירושלים ומקומות קדושים אחרים. המסע נתאפיין גם בסכסוכים ופלגנות בתוך המחנה הנוצרי עיקרם בין האפיפיור גרגוריוס התשיעי לקיסר אך גם בין הקיסר (שנשא גם את התואר מלך ירושלים) לאצילי ממלכת ירושלים והמסדרים הצבאיים, סכסוכים אלו מנעו - בסיכומו של דבר מיצוי של תוצאות מסע הצלב והותירו את ממלכת ירושלים במצב של אנרכיה חוקתית וואקום שלטוני.

בשנת 1227 נאספו גדודים של עולי רגל וצלבנים חמושים בנמלים של דרום איטליה, ביום 8 בספטמבר עלה הקיסר על אוניה בליווי הפטריארך החדש של ירושלים נציג האפיפיור - ג'רולד. שלושה ימים לאחר ההפלגה נעצר צי הצלבנים בדרכו לארץ ישראל לאחר שהקיסר הודיע על מחלה פתאומית שתקפה אותו. עיכוב זה הגדיש את הסאה והאפיפיור גרגוריוס התשיעי הטיל חרם על הקיסר. ביום 28 ביוני 1228 יצא פרידריך השני מנמל ברינדיזי ועימו צי קטן של כארבעים ספינות וכמה מאות חיילים. מסע בן שלושה שבועות הביא את הצי אל נמל לימסול בקפריסין ולאחר עימות עם בני משפחת איבלין על אחיזת השלטון ומוקדי הכוח בממלכת ירושלים יצא הקיסר את קפריסין ולאחר חמשה ימים הגיע אל טריפולי ומשם המשיך אל עכו אליה הגיע ביום ה7 בספטמבר. למרות הבלבול בנוגע למעמדו של הקיסר - עתה מוחרם על ידי הכנסייה, ולמרות הסכסוך עם משפחת איבלין שכוחה בממלכת ירושלים היה משמעותי, נתקבלו הקיסר ומלוויו בשמחה וחגיגות וראשי המסדרים הצבאיים כרעו ברך לפניו. למרות זאת הייתה האווירה בעיר מתוחה והקיסר קבע את מושבו במחנה באזור נחל נעמן מכאן ניהל את המשא ומתן עם הסולטאן המצרי, המשך של סדרת הפגישות שהתנהלו ללא הפסקה. בחודש ינואר 1229 נכנס המשא ומתן בין הקיסר לסולטאן המצרי לשלבים מכריעים. ביום 11 בפברואר כינס המלך מועצה של אבירי הממלכה ודווח להם על פרטי ההסכם.

הסכם יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם יפו (1229)

הסכם יפו נחתם לתקופה של 10 שנים והעביר שטחים נרחבים בארץ ישראל לשליטה צלבנית. תפיסתה וביצורה של צידון קיבלו בהסכם גושפנקה חוקית ושטח מישור החוף בין ביירות ליפו הפך לשטח בשליטה נוצרית רצופה אליו קשורות שתי מובלעות. המובלעת הצפונית נמתחה לאורך הדרך מעכו לנצרת וכללה את מצודת ציפורי, שפרעם והאזור סביב תבנין ומונפור. בדרום המדינה הצלבנית נמתחה מובלעת נוצרית מיפו אל לוד ורמלה וממנה אל ירושלים כולל אזור בית לחם. ירושלים נמסרת לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר. אזור הר הבית ובו מסגד אל אקצא ומסגד עומר נשאר בידי חיילים מוסלמים שערכו במקום טקסי פולחן דתי. תושבי העיר הנוצריים ועולי רגל יכלו לעלות להר הבית. סמכות השיפוט בסכסוכים אזרחיים בין מוסלמים ונוצרים נתנה בידי שופט מוסלמי. כך נכנסה ירושלים למצב חוקי ללא תקדים בו מובטח חופש גישה וחופש פולחן במקומות הקדושים - הנמצאים בשליטה מוסלמית. בית לחם הועברה לשליטה נוצרית ולמוסלמים הובטחה גישה חופשית למקומות הקדושים.‏‏[24]

פרידריך השני, מלך ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר חתימת ההסכם יצא הקיסר לירושלים ובעקבותיו רוב משתתפי מסע הצלב. ביום שבת 17 במרץ הגיעו עולי הרגל אל מול החומות ההרוסות של ירושלים. בשערי העיר ניצב הקאדי של שכם ומסר לקיסר את מפתחות העיר. למחרת, ביום ראשון 18 במרץ 1229, יצא הקיסר פרידריך השני לבוש בבגדי מלכות אל כנסיית הקבר. שם הוא שם על ראשו ללא גינוני טקס את כתר מלכות ירושלים. לאחר מכן ערך הקיסר פגישה מחוץ לחומות העיר ירושלים עם ראשי המסדרים הצבאיים, בה הציע תוכנית פעולה לשיקום ביצורי ירושלים. ראשי המסדרים, לכודים בין צווי האפיפיור לרצונם להבטיח את שלום ירושלים, ביקשו שהות לתשובה. הקיסר שאיבד את סבלנותו וחדל למחול על כבודו ויצא לכוון עכו בבוקר יום 19 במרץ, כשקללת חרם נוסף מרחפת על ראשו, על מנת שלא לחזור לעולם לירושלים.[25] מסע הצלב השישי היה מהמוצלחים שבמסעי הצלב, הקיסר פרידריך השני עזב את ממלכת ירושלים והוא משאיר מדינה שגבולותיה הורחבו ובירתה האמיתית והסיבה האידאולוגית - דתית לקיומה, העיר ירושלים, נמצאת שוב בידיה. במדינה הלכה והתחזקה אופוזיציה של אצילי ממלכת ירושלים בראש משפחת איבלין שנתמכה והוסתה על ידי נציג האפיפיור הפטריארך ג'רולד ונציגי המסדרים הצבאיים. תקופה חדשה החלה בתולדות ממלכת ירושלים שבה האצולה המקומית היא הגורם המכריע והמשפיע בתולדות הממלכה. אצולה זו בוחרת - על מנת להחזיק במוקדי השלטון במדינה - בדרך של פירוק חוקי של יסודות השלטון כחלק מהמאבק בקיסר. תוצאה ישירה של מאבקי הכוח הללו הוא תהליך של התפוררות פנימית והחלשת כוח המדינה בפני התקפות מבחוץ.

מסע הצלב של ריצ'רד מקורנוול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש ספטמבר 1240 הגיע מסע צלב חדש בראשות ריצ'רד מקורנוול אחיו של מלך אנגליה הנרי השלישי שנחת בחופי עכו באוקטובר של אותה שנה. ריצארד החל לבנות מחדש את ביצורי אשקלון שנהרסו עוד בידי צלאח א דין לאחר קרב קרני חיטין איום לא מרומז שהביא את שליט מצרים לשולחן המשא ומתן שהביא לידי הצלבנים נכסים טריטוריאליים הן בצפון הארץ כגון צפת, הר תבור ומבצר הבופור צעד שהביא את כל רצועת החוף והגליל לידי הצלבנים ובנוסף נמסרו שטחים נוספים במרכז הארץ והסכמה מצרית ניתנה לביצור מחדש של נקודות אסטרטגיות. עזיבתו של ריצארד מקורנוול את הארץ הציתה מחדש את מלחמת האזרחים בין האבירים המקומיים לבין נציגי הקיסר שנשא את התואר של מלך ירושלים וקרבות של ממש התחוללו בתוך העיר עכו אותם לוותה מערכה משפטית בסופה נותרה מדינת הצלבנים ללא דמות העומדת בראשה - מלך או מלכה, והשלטון היה בידי אסיפת אצילים הנשמעת ל"מפלגה" מקומית בראשות בני משפחת איבלין.

קרב הירביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הירביה
דף מספרו של מתיה פריס המתאר את קרב הירביה. במרכז מתואר הקרב, מימין אביר בורח משדה הקרב ומשמאל אסירים נוצריים נלקחים לשבי במצרים.

המזרח הקרוב האיובי היה - הלכה למעשה- פדרציה של ישויות עצמאיות בראשון נסיכים שהדבק היחיד המחזיק אותם הוא ההכרה הרופפת בבכורה של הסולטאן של מצרים - ונסמכת על קרבת משפחה בין שליטי המדינות המוסלמיות. גורמים מאחדים אלו לא עמדו בפני נטיות בדלניות קנאה ועוינות אישית. בשנת 1244 נכרתה ברית בין הנסיכים האיובים של דמשק ועבר הירדן כנגד הסולטאן המצרי ועל מנת להבטיח את אגפם ועל מנת לתגבר את צבאם, נחתם חוזה עם הצלבנים באמצעות מסדר הטמפלרים שהבטיחו להעמיד את צבאם לרשות הקואליציה המוסלמית. התמורה העיקרית בחוזה הייתה העברת כל שטח העיר ירושלים - ובעיקר הר הבית לשלטון הצלבני. הצבאות המאוחדים של הקואליציה המוסלמית נוצרית החלו להתכנס לכוון מקום מפגשם בסמוך לעיר עזה בעוד הצבא המצרי מתכנס בסמוך וממתין לבוא תגבורת של הצבא החואריזמי. ביום ה17 באוקטובר 1244 נפגשו הצבאות באזור החולי שבין אשקלון לעזה ליד הכפר הקטן "הירביה" הקרוי בפי הצלבנים Forbie, היום באזור קיבוץ זיקים. לאחר שעות ארוכות של לחימה הסתיים הקרב בתבוסה צלבנית מוחלטת. הצבא הנוצרי של ממלכת ירושלים הושמד וקרב הירביה זכה ‏‏[26] לשם חיטין השנייה.

בקיץ של שנת 1247 יצא צבא מצרי צפונה להשלים את החשבון עם המדינה הצלבנית. טבריה הותקפה ונכבשה לאחר מצור קשה. אחריה הותקפה אשקלון והושמה תחת מצור משולב של צי מצרי בן 22 ספינות מלחמה מהים ומהיבשה גדודי פרשים. לאחר פריצה נועזת לעיר של צי צלבני מקפריסין ועכו נותרו שוב המגינים לבדם מול כוח המצור היבשתי שהביא מכונות מצור ופרץ לעיר ביום 15 באוקטובר 1247 טבח את חיל המצב הצלבני שרק מעטים ממנו הצליחו להימלט לעכו. בכך בה הקץ על אשקלון הצלבנית. ‏‏[27] תוך שלוש שנים מתום קרב הירביה נמחקו רוב ההישגים של מסעי הצלב שהגיעו בעמל ומאמץ אדיר מאירופה, המדינה הצלבנית הגיע לעברי פי פחת וסכנת השמדה מרחפת על גורלה. התבוסה שמה קץ לניסיונות ההתפשטות הנוצריים. אף שבתקופות מאוחרות אפשר היה למצוא בערים 1000 ולעתים גם 2000 אבירים ורגלים רבים, לא יצאו עוד הצלבנים להתקפות גדולות. הם הסתגרו בין חומותיהם וצפו בהרס שיטתי של מבצריהם ועריהם הבצורות על ידי המוסלמים.

כיבוש וחורבן ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הח'ואריזמי, בדרכו לשדה הקרב של הירביה הופיע ביום 11 ביולי 1244 מול חומות ירושלים, למרות שהח'ואריזמים לא היו ערוכים למצור נתקפה האוכלוסייה המקומית בבהלה משהוברר כי צבאות המדינה הצלבנית ובני בריתה החדשים לא מוכנים לסטות מצעדתם לכיוון דרום ולשחרר את ירושלים מהאיום. תושבי העיר החליטו לעזוב את העיר בשעות הלילה של ה 21 באוגוסט. בדרך סבלו הפליטים מהתקפות של תושבים מקומיים אך לפתע הסתובב חלק ממחנה תושבי ירושלים וחזר על עקבותיו אל ירושלים. על פי הסיפור [28] הבחינו הבורחים כי דגלים נוצריים מונפים על חומות העיר ירושלים והאמינו כי צבא נוצרי כבש את העיר. הנוצרים שאיתרע מזלם וחזרו לירושלים נפלו בידי הח'ואריזמים נטבחו כולם, הכנסיות בעיר נחרבו ותשומת לב מיוחדת הוקדשה להרס כנסיית הקבר, וכנסיות נוצריות מחוץ לחומות ירושלים. אירוע זה הוציא את ירושלים - לתמיד - מידי הנוצרים. חורבן זה, האחרון בסדרה של אסונות, הביא את ירושלים לשפל המדרגה, העיר שקעה למעמד של עיר משנית ללא ביצורים וחסרת חשיבות כלכלית ומדינית מלבד היותה מקום משכנם של אתרים קדושים לאסלאם. שאר הפליטים נתקלו בגדוד אחר של הצבא הח'ואריזמי באזור רמלה וכולם נטבחו מלבד 300 נוצרים שמצאו מקלט בעיר המבוצרת יפו. בין הפליטים שברחו מירושלים היו היהודים - תושבי העיר מאז כיבושה בשנת 1187 בידי צלאח א דין.

מסע הצלב השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב השביעי
מסע הצלב השביעי

עם קבלת הידיעה על אסון קרב הירביה ואובדן ירושלים, בחודש דצמבר 1244, נטל על עצמו המלך הצרפתי לואי התשיעי, מלך צרפת את הצלב כיוזמה אישית ונשא את חותמו של המלך הקדוש הנוצרי. המסע נערך משנת 1248 עד שנת 1254 ולו שני חלקים שונים. תחילה פלשו הצלבנים בחופי מצרים מתוך כוונה לכבוש את קהיר ומתוך תקווה כי התמוטטות השושלת האיובית תוביל לנפילת ירושלים וארץ ישראל כפרי בשל לידי הנוצרים. חלק זה של המסע הסתיים בתבוסה צלבנית בקרב פארסכור ביום 6 באפריל 1250 ובסיומו הושמד לחלוטין הצבא הצלבני, ולואי התשיעי, מלך צרפת נפל בשבי. סיום השלב המצרי של מסע הצלב הביא להתמוטטות השלטון האיובי ולעלייתם של המצביאים הצבאיים הממלוכים לעמדות כוח ושליטה, מהן יתפסו, בסיכומו של דבר, את השלטון. [29] השלב השני של מסע הצלב החל עם שחרורו של המלך הצרפתי מהשבי המצרי והגעתו לעכו. כאן החלו הצרפתים במבצע בנייה מאסיבי, שלא נראה כמוהו אלא בימי הורדוס, במהלכו בוצרו ערים ומבצרים בגליל ולאורך מישור החוף מתוך תקווה כי ביצורים אלו יבססו את ביטחונה של ממלכת ירושלים. במהלך שהותו בארץ ניסה לואי התשיעי ליצור קשרים ובריתות עם האימפריה המונגולית, ‏‏[30] שצבאותיה נלחמו באזור מסופוטמיה בצבאות מוסלמיים. עם תום עבודת הביצורים, משאזל כספו והמצב הפוליטי בתוך צרפת נשתנה לרעה, עזב לואי את ארץ הקודש ובכך נסתיים מסע הצלב השביעי.

מסע הצלב השביעי נרשם בהיסטוריה ככישלון קולוסלי. מאמץ אדיר של אירופה הנוצרית שנסתיים במפלה מוחצת. מסע הצלב הביא - עם זאת- לשינוי משמעותי בהיסטוריה של מצרים והאיץ תהליך היסטורי של עליית הממלוכים לשלטון. בהיסטוריה של מסעי הצלב עומדת דמותו של לואי התשיעי כדמות ייחודית שתרומתה בגוף ובכסף למדינה הצלבנית היא ללא מתחרה. עם זאת הוצאה אדירה זו עליה נוספו הוצאות כבדות לא פחות של אצילי צרפת, המסדרים הצבאיים, ממלכת ירושלים, והקומונות האיטלקיות הותירה תוצאות צנועות בלבד. שטח הממלכה הצלבנית לא נשתנה כלל. גרוע מכך - מדינות אירופה ותושבי אירופה "התנתקו" לחלוטין ממדינת הצלבנים נעלמה הזיקה הרגשית והדתית לרעיון מסעי הצלב והתחלפה באיבה ואדישות לגורל ממלכת ירושלים.

קונרד השני וקונרד השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 25 באפריל 1243 הגיע קונרד בנו של פרידריך השני ואיזבל לגיל 15 ובגרות. על פי חוק של ממלכת ירושלים (ואירופה הפיאודלית) פסק פרידריך מלשמש כעוצר וכתר המלוכה אמור היה לעבור לקונרד. על מנת לממש את זכותו היה המלך המיועד צריך להגיע לירושלים לטקס הכתרה ולקבל רשמית את שבועת הנאמנות הוסלית של אצילי הממלכה. מאחר שקונרד היה באיטליה עסוק במלחמה לחיים ולמוות מול הכס הקדוש ולמעשה לא יגיע לעולם לארץ הקודש, הועבר כתר ממלכת ירושלים בחזקה לאליס מקפריסין שהייתה "הקרובה ביותר לכתר" כבתה של איזבל הראשונה, מלכת ירושלים. אליס מתה בשנת 1246 ובנה אנרי הראשון, מלך קפריסין יחזיק גם בתואר חסר המשמעות אדון הממלכה הירושלמית. עם מותו של קונרד בשנת 1254 ובנו קונרד השלישי, מלך ירושלים המכונה קונראדין שהוצא להורג בשנת 1268 יבוא קץ לשלטון בית שטאופן (הוהנשטאופן) בממלכת ירושלים.

הפלישה המונגולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – פשיטות המונגולים לארץ ישראל ; קרב עין ג'אלות

בשנת 1251 הטיל מונגקה חאן (נכדו של ג'ינג'יס חאן) על אחיו הולגו חאן להוביל את כיבושי המונגולים בפרס דרום מערב אסיה ועד גבול מצרים. ב1256 כבש הולגו את פרס וניצח את החשישיון. ב1258 כבש את בגדד, טבח בתושביה המוסלמים (אך חס על הנוצרים והיהודים), והוציא להורג את הח'ליף העבאסי אלמועתסם. בסוף 1259 החלה בריחה המונית של המוסלמים מסוריה דרומה. בינואר 1260 נפלה חאלב, ובמרץ דמשק.

הולגו, שאמו ואשתו היו נוצריות, ניסה להתקרב לנוצרים באזור, ולשתף איתם פעולה במאבק במוסלמים. הוא זכה לשיתוף פעולה של כוחות נוצריים מארמניה ואנטיוכיה שהשתתפו בכיבוש סוריה. אולם ממלכת ירושלים הקתולית, (שבאותה עת מרכזה היה בעכו) גילתה כלפי הפולשים הברבריים מהמזרח יחס חשדני. תרמה לכך העובדה שאנטיוכיה נאלצה תחת המרות המונגולית לקבל על עצמה פטריארך יווני. בעוד הממלוכים מתכוננים למלחמה, התקבלה במחנה המונגולי שבסוריה ידיעה על מותו של השליט העליון, מונגקה חאן. הולגו מיהר לשוב מזרחה עם חלק גדול מצבאו והשאיר בידי המפקד המונגולי הנוצרי קיטבוקה (כתבוגא) צבא של 10,000 חיילים. שני הצדדים ביקשו את תמיכת ממלכת ירושלים הצלבנית. קוטוז - השליט הממלוכי, שלח לעכו משלחת על מנת לבקש עזרה. רוב הצלבנים תמכו בהענות לבקשה הממלוכית אך בהשפעת המסדר הטבטוני שחשש מבגידה מוסלמית הוחלט לשמור על נייטרליות – אם כי נייטרליות אוהדת לממלוכים.

ביום שישי ה-3 בספטמבר 1260 נפגשו הצבאות באזור מעיין חרוד וסיומו של יום הקרב הובס הצבא המונגולי ומפקדו נהרג. ב-24 באוקטובר, בדרכם חזרה למצרים, רצח ביברס את קוטוז, והפך לסולטאן. ביברס העביר את מרכז האסלאם לקהיר, ואף חידש את הח'ליפות בקהיר במקום בבגדד.

נפילת הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור הממלוכי על צידון 1260. ציור מהמאה ה-14

התפוררות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש טריפולי. כתב יד עתיק

מסע הצלב השביעי הביא עם סיומו לעליית הממלוכים לשלטון, ולאחר התייצבות שלטונם במצרים פנה הסולטאן החדש ביברס לקצץ אט-אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית. הממשל הממלוכי החדש השתלט על המזרח התיכון מוחק את פיצולי העבר, מורשת השושלת האיובית, מאחד את חצרות האמירים העצמאיים ומביא לאיחוד כוחות האסלאם בדומה לצאלח א-דין. בנית מנגנון אדמיניסטרטיבי אזרחי ומנגנון צבאי יעיל איפשר לממלוכים לממש כוח זה למטרות האיסטרטגיות של הסולטנות. ב-1263 כבש ביברס את הר תבור ונצרת. ב-1265 קיסריה וארסוף וב1266 את צפת - מגדולי המבצרים הצלבניים בארץ ישראל. לאחר כיבוש ערי הנמל קבע ביברס עקרון ממלוכי חשוב - הוא הרס את המצודות לחלוטין ובאבניהן מילא את הנמל והוציא אותו מכלל שימוש, כך נמנעה הגשת סיוע ימי לצלבנים והמסחר הימי בין אירופה למזרח נותב אל ערי הנמל של מצרים במקום דרך נמלי ארץ-ישראל.

מותו של ביברס ב-1277, קטע את שרשרת מסעות המלחמה שהפכה את ממלכת הצלבנים לקבוצה של איים הנלחמית על חייהם. יורשו קלאון כבש את טריפולי וסימן את עכו - בירת הממלכה הצלבנית המפוררת כמטרתו הבאה. למרות שביתת נשק שנכרתה עם צור ובהמשך עם עכו לתקופה של עשר שנים, אין ספק כי השאלה הייתה מתי תוכרע ממלכת ירושלים. האסלאם לא יכול ולא רצה לקבל את קיום ישויות מדיניות נוצריות עצמאיות בתוך הסולטנות המצרית איסלאמית. מלחמת הקודש בצלבנים יצרו הוויה והכרה של קדושה טריטוריאלית לארץ ישראל ועצם קיום ערים צלבניות נתפס כקיום טמא בגרון הישות המוסלמית. החשש מפלישה נוצרית - מסע צלב חדש שינצל את ערי החוף כראשי גשר היה מוטיב קבוע במדיניות הסולטנות הממלוכית. שרידי הממלכה הצלבנית עברו תהליך מקביל של התפוררות פנימית, וניתוק מחבל הטבור של אירופה. שליטי אירופה הגיעו למסקנה כי ממלכת ירושלים איננה חיונית ובעיות פנימיות מעסיקות אותם עד שגורלה של ממלכת ירושלים נתקל באדישות. כך - בעת שממלכת ירושלים נלחמת על חייה סוחרות הקומונות האיטלקיות עם מצרים ומספקות לה חומרי גלם חיוניים לכושר לחימתה כגון עבדים, עצים וכיוצא בכך. כוחה של מדינת הצלבנים נשען בעת גסיסתה על המסדרים והקומונות וכך הפכה מדינת הצלבנים ללא יותר משורה של תחנות מסחר על חוף הים התיכון ללא הינטרלנד העשוי להצדיק ולממן את קיומה. בתוך הטריטוריה שנותרה בשליטת הנוצרים בארץ הקודש נערכו קרבות של ממש בין הקומונות האיטלקיות ובין המסדרים הצבאיים הגדולים ההוספיטלרים ומסדר אבירי היכל שלמה שנהלו קרבות רחוב של ממש בעיקר ברחובות עכו. במקביל התנהלו ויכוחים ועימותים בשאלה מי הוא אכן מלך ירושלים, סופם של דיונים בשאלה זו הותיר את ממלכת ירושלים ללא מנהיג בשעותיה הקשות ביותר.

בית ליזיניאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת קפריסין

עם מותו של אנרי הראשון מלך קפריסין - ששימש כמחזיק כתר פיקטיבי עבור מלך פיקטיבי שמינה עוצר בן משפחת איבלין לשלוט בירושלים, עלה לכיסא המלוכה הקטין הוגו השני, מלך קפריסין ואת השלטון באי ניהלה למעשה הנסיכה פלזאנס מקפריסין בעוד ממלכת ירושלים ממשיכה להיות בשליטת מועצת האצילים המקומית בשליטת משפחת איבלין. על התקופה האחרונה לקיום המדינה אמר פרופסור יהושע פראוור כי "אינה אלא גסיסה ממושכת וחסרת תוחלת" [31] בשנת 1261 מתה פלזאנס והחזקה על כתר ירושלים עברה לאיזבל דה ליזיניאן ועם מותה בשנת 1264 החזיק בתואר הריק בנה הוגו השני, מלך קפריסין על למותו בשנת 1267. בשנת 1268 נהרג קונרדין ושושלת המלכים הפיקטיביים של ירושלים נעלמה. בכל תקופה זו שלטו בארץ אצילי מפלגת הברונים המקומיים בתהליך ששלל ממלכת ירושלים שלטון מרכזי ואיפשר אנרכיה מוחלטת בחסות החוק, הצדדים הניצים על הכתר עצמו החזיקו בתואר שהוגדר על ידי היסטוריון של התקופה "שאין בידו כוח ולא פיקוד ואין הוא אלא צל" [32]

הוגו השלישי, מלך קפריסין ניצל את ההזדמנות ההיסטורית ואיחד את כתר ממלכת ירושלים עם כתר קפריסין. באותה שנה נפלה אנטיוכיה בידי ביברס ובא הקץ על נסיכות אנטיוכיה הצלבנית במרחץ דמים איום והוגו השלישי הגיע להסכם על ביברס על שביתת נשק עבור העיר עכו. ביום 24 בספטמבר 1269 נערכה הכתרתו של הוגו השלישי כמלך ירושלים בקתדרלה של העיר צור. שנה לאחר מכן הופיע דמות חדשה בפוליטיקה של ממלכת ירושלים ומסעי הצלב שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה שבתור מחריב בית המלכות של פרידריך השני ראה עצמו כטוען לכתר ממלכת ירושלים.

בשנת 1271 כבש ביברס את המבצר הצלבני האדיר של קראק דה שבלייה - הגדול במזרח התיכון באפריל ובחודש יוני כבש את המבצר הטבטוני מונפורט והותיר את ממלכת ירושלים עם מספר מבצרים על חוף הים והעיר עכו. כך אחזה בצלבנים רוח של יאוש, המסדרים הצבאיים שהיו היחידים בעלי אמצעים להגן על הממלכה נמנעו מיוזמה צבאית, ובעת הופעת צבא מוסלמי מול מצודות וערים מעדיפים הנוצרים להציל את נפשם באופן זמני ולעבור לעיר נוצרית אחרת ולקבל הסכם כניעה המוצע להם. כך נחתמים הסכמים של שביתות נשק שאין למוסלמים כל כוונה לקיימם ואין לנוצרים כל יכולת לאכפם. יוצא דופן היה ההסכם שנחתם באפריל 1272 בקיסריה בין ביברס והוגו השלישי מלך ירושלים למשך 10 שנים שבדרך פלא אכן כובד ונתן לממלכת ירושלים תקופת חסד של שקט יחסי.

שרל מאנז'ו מלך ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 במאי 1274 כינס האפיפיור גרגוריוס העשירי את מועצת הכנסייה השנייה של ליון, שבה הכריז על מסע צלב חדש, ועל גיוס אמצעים למימונו בצורת מסים שיוטלו על כל המאמינים ברחבי אירופה (18 במאי של אותה שנה). הוא קיבל הבטחה מקיסר האימפריה הביזנטית כי יעשה ככל שביכולתו לסייע להצלחת משימה זו. ב-1275, פיליפ השלישי מלך צרפת, ודודו, שארל מאנז'ו, הכריזו על השתתפותם במסע הצלב. כחלק מההכנות למסע הצלב מכרה מריה מאנטיוכיה את זכויותיה לשארל הראשון מאנז'ו תמורת 4000 ליברות של טור [33] ושארל קיבל בברכת האפיפיור את התואר מלך ירושלים - למרות שתואר זה כבר היה בידי הוגו השלישי מקפריסין שניסה לשנות את רוע הגזירה - ללא הצלחה. בשנת 1276 מת גריגוריוס העשירי ועימו התפוגגות תוכנית מסע הצלב והתקווה האחרונה להצלת ממלכת ירושלים. באותה שנה, בסערה של רוחות ותככים עזב איג השלישי את עכו מינה בה עוצר ממשפחת איבלין וכתב איגרות לאפיפיור ולמלכי אירופה בהן הוא מתלונן על האנרכיה השוררת בעכו ומבקש את עזרתם בהצלת ממלכת ירושלים.

בקיץ 1277 הגיע לעכו נציב מטעם שארל מאנז'ו, תפס את השלטון בעיר ואת מצודת העיר ולרגע נראה היה כי הפלגים הנוצריים, הקומונות האיטלקיות והמסדרים הצבאיים הצליחו להתאחד ולשכוח לרגע את סכסוכיהם. ביולי 1277 נפטר ביברס ובסוף שנת 1279 עלה לשלטון הסולטאן קלאון שמיד נאלץ להתמודד עם פלישה מונגולית שנעצרה בניצחון ממלוכי דחוק בקרב באזור חומס בשנת 1281. הממלוכים והצלבנים חתמו על הסכם שביתת נשק חדש מפורט ומדוקדק שכולל את השטחים עליהם חל ההסכם כמו גם התחייבות לשלומם של סוחרים, ספינות סוחר ולאיכרים וסעיפים משפילים במיוחד המחייבים את הצלבנים להודיע לממלוכים על כל מסע צלב מתוכנן.

התמונה הפוליטת השתנתה - שוב באופן בלתי צפוי עם ההתקוממות נגד הצרפתים בסיציליה שהחלה בפלרמו ב-29 במרץ 1282 ונודעה בשם "ערבית סיציליאנית" שהפילה את ממלכתו של שארל הראשון. אירועים אלו עירערו את מעמדו של שארל בעכו והחזירו לכיסא המלוכה הירושלמי את אנרי השני, מלך קפריסין שבהסכמת אצילי הממלכה הוכתר כמלך ירושלים ביום 15 באוגוסט 1285 - ההכתרה האחרונה של מלך צלבני בארץ הקודש. על ההכתרה העיבה מלחמה מחודשת של הקומונות הימיות שסחפו את שרידי הממלכה למערבולת חדשה של אלימות. ביום 17 במרץ 1289 הופיע צבא ממלוכי לפני חומות העיר טריפולי לאחר לחימה עיקשת החלו הציים של הקומונות לברוח מהעיר וביום 26 באפריל נפלה העיר, הממלוכים ערכו טבח בתושביה והרסו אותה עד היסוד. אנרי השני, מלך קפריסין הנושא גם בתואר הריק מלך ירושלים חתם עם הסולטאן את הסכם שביתת הנשק האחרון. ‏‏[34] העילה להתקפה הסופית ניתנה לסולטאן בתקרית שאירעה במהלך 1290 ובמהלכה ערכו עולי רגל נוצרים מאירופה פרעות בסוחרים מוסלמים, שהביאו מוצרי מזון לשוק בתוך העיר עכו. שלטונות העיר עכו סירבו להסגיר את הפורעים הנוצרים לידי נציגי הסולטאן וכך נתנו לקלאון עילה להכריז מלחמה שתופנה כנגד עכו.

כיבוש עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על עכו (1291)
מרשל המסדר ההוספיטלרי נלחם עם אביריו על חומות העיר עכו בעת המצור

בחודש מרץ 1291 החלו גדודים מוסלמים להאסף במישור עכו תחת פיקודו של הסולטאן הממלוכי החדש ח'ליל בן קלאון. המחנה הממלוכי שנאסף מול חומות העיר עכו היה מהגדולים שנאספו מול עכו בפרט ובימי הביניים בכלל. ‏‏[35]. במשך חודש המצור הראשון נערכה הפגזה מתמדת של חומות העיר מצפון לדרום. ביום 4 במאי נחתו בעכו חיילים צלבניים מקפריסין בראשות מלכם אנרי השני שניסה לחדש את המשא ומתן עם הסולטאן המצרי אך נתקל בקיר אטום - הסולטאן לא היה מוכן אלא למשא ומתן על הסכם כניעה, דרש את מפתחות העיר והציע כי הצלבנים יעזבו את עכו עם רכושם. ביום 12 במאי הצליחו המוסלמים למוטט את מגדל המלך שבחומת עכו אל תוך החפיר ולקנות אחיזה בקו החומות החיצוני. ביום 16 במאי החלו הגדודים הממלוכים בהתקפה מאסיבית על חומות העיר וחדרו אל תוך העיר העתיקה של עכו. התפוררות הגנה הצלבנית הובילה לבריחה חסרת סדר אל כוון הנמל בעוד הגדודים הממלוכים מתחילים להרוג בתושבי העיר. מספר ההרוגים בקרבות הרחוב איננו ידוע אך החרב לא פסחה על הקהילה היהודית הקטנה שגורלה היה כגורל הנוצרים המקומיים והצלבנים. הצבא הממלוכי המשיך בהתקדמותו בתוך העיר עד שנעצר מול המבצר הטמפלרי הצמוד לנמל. כאן המשיכו להשתולל קרבות קשים שבחסותם ותחת מעטה חשיכה הצליח ראש המסדר לברוח לצידון ועימו רוב אוצרות המסדר. ביום 28 במאי נפער פתח גדול בחומות המצודה הטמפלרית, וזמן קצר לאחר מכן התמוטט המבנה כולו על מגיניו והתוקפים הממלוכיים ‏‏[36]. עם נפילת מצודת הטמפלרים ביום 28 במאי 1291 הסתיים המצור על עכו.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפילת עכו סימנה את קץ ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, לאחר נפילת העיר והרס ביצוריה יצאו גדודים ממלוכים לשאר מבצרי הצלבנים לאורך חוף לבנון ובזמן קצר יחסית, ובהתנגדות סמלית נפלו או פונו שאר המבצרים והערים מחמת הייאוש וחוסר התקווה שאחזה במגינים.

העיר צור נכנעה בפני חיל חלוץ ממלוכי שנשלח לבדוק את השטח לפני פעולה צבאית ממוקדת, מגיני העיר, משגילו כי עכו נפלה וכי הצבא הממלוכי בדרך לכיבוש עירם נטשו אותה וברחו לקפריסין. חודש לאחר כיבוש עכו יצא כוח ממלוכי גדול לכיוון צידון, חיל המצב שהורכב בעיקר מאבירים טמפלרים בפיקוד ראש המסדר נסוג אל מבצר הים ונלחם בגדודים הממלוכים. מפקד המסדר, השאיר את האבירים ללחום על האי בעוד הוא בורח לקפריסין עם אוצרו של המסדר (שהוברח קודם לכן מעכו) תוך שהוא מבטיח לחזור עם תגבורת. משהוברר כי המגינים הושארו לנפשם וכל תגבורת לא תגיע הצליחו הטמפלרים לחמוק מהמצור בחסות החשיכה דרך הים אל המבצר הצלבני טרטוס, במהלך צבאי מאוחר יותר נפל מבצר עוז זה - מהחזקים שבידי הטמפלרים ביום 3 באוגוסט לאחר מצור קצר, חיל המצב של טרטוס נסוג לאי הקטן ארוד. העיר הבאה בתור לעבור לידי הסולטאן הממלוכי הייתה בירות שנפלה ללא קרב וחיל המצב הצלבני הקטן ברח לכיוון קפריסין, גם כאן הרסו הממלוכים את ביצורי העיר והפכו את הכנסייה למסגד. ביום 31 ביולי הופיעו גדודים ממלוכיים בחיפה הצלבנית ולאחר קרב קצר ברחו הצלבנים אל מבצר עתלית. בליל ה-14 באוגוסט 1291, עזבה את המעגן המבוצר בעתלית ספינה ועליה אחרוני האבירים הטמפלרים, אחרוני הצלבנים בארץ ישראל. שישה שבועות לאחר בריחתם של אחרוני הצלבנים הבחינו המוסלמים, כי המבצר ננטש. לאחר גילוי זה הגיע למקום כוח צבאי גדול אשר הרס את שערי המבצר ומוטט את מגדליו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963, 1973. - המחבר זכה בפרס ישראל; במהדורתו בצרפתית זכה הספר בפרס "האקדמיה הצרפתית".
  • יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, 1985.
  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
  • Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י' פראוור, 'הנצרות בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה', י' אבירם (מלבה"ד) ירושלים לדורותיה, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשכ"ט עמ' 179-192
  2. ^ Gibb, H. A. R. The Damascus Chronicle of the Crusades: Extracted and Translated from the Chronicle of Ibn Al-Qalanisi. Dover Publications, 2003 (ISBN 0486425193)
  3. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, 1963 כרך א' עמוד 180-177‏
  4. ^ יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985 עמוד 330
  5. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, עמוד 228
  6. ^ Kenneth M. Setton, Marshall W. Baldwin. A History of the Crusades, Volume I: The First Hundred Years Univ of Wisconsin Press, 2006 page 450
  7. ^ Kenneth M. Setton, Marshall W. Baldwin. A History of the Crusades, Volume I: The First Hundred Years Univ of Wisconsin Press, 2006 page 464
  8. ^ Warren T. Treadgold. A history of the Byzantine state and society. Stanford University Press, 1997 page 644
  9. ^ Kenneth M. Setton, Marshall W. Baldwin. A History of the Crusades, Volume I: The First Hundred Years Univ of Wisconsin Press, 2006 page 529
  10. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, עמוד 479
  11. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. , כרך א. עמוד 312 ‏
  12. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, עמוד 343
  13. ^ Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades Harvard University Press, 2006 page 211
  14. ^ ‏Jim Bradbury Routledge Companion to Medieval Warfare . Routledge, 2004. page 197‏
  15. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, 1963 כרך א' עמוד 448‏‏
  16. ^ Bernard Hamilton. The Leper King and His Heirs: Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem. Cambridge University Press, 2005 page 189
  17. ^ Bernard Hamilton. The Leper King and His Heirs: Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem. Cambridge University Press, 2005 page 194
  18. ^ Marshall Whithed Raymond III of Tripolis and the fall of Jerusalem, Prinston university press, 1936 p121
  19. ^ Steven Runciman, A History of the Crusades. Cambridge University Press, 1951-54.
  20. ^ ‏‏Thomas F. Madden. The new concise history of the Crusades Rowman & Littlefield 2005 ISBN 0742538222, 9780742538221‏ p. 83.‏
  21. ^ ‏פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב' עמוד 76‏
  22. ^ ‏# ^ ‏Thomas F. Madden The new concise history of the Crusades‏.Rowman & Littlefield‏, 2005 ISBN 0742538222, 9780742538221 page 89‏ ‏‏
  23. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך ב. עמוד 115‏
  24. ^ ‏"Letters of the Crusaders", Translations and Reprints from the Original Sources of European History, Vol 1:4, (Philadelphia: University of Pennsylvania, 1896), 23-31‏
  25. ^ ‏Philip de Novare: Les Gestes des Ciprois, No. 135-37, ed. Gaston Reynaud, (Geneva: Jules-Guillaumefick, 1887), 48-50, translated by James Brundage, The Crusades: A Documentary History, (Milwaukee, WI: Marquette University Press, 1962), 231-32 ‏
  26. ^ ‏Histoire des croisades et du royaume franc de Jérusalem - René Grousset.Plon, 1934 page 417‏
  27. ^ ‏Malcolm Barber. The new knighthood: a history of the Order of the Temple Cambridge University Press, 1995 ISBN 0521558727, 9780521558723 page 147‏
  28. ^ ‏יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד 298‏
  29. ^ .‏Peter Jackson.The Seventh Crusade, 1244-1254: sources and documents Ashgate Publishing, Ltd.2007 SBN 0754657221, 9780754657224‏ page 24. ‏‏
  30. ^ ‏ ‏Peter Jackson.The Seventh Crusade, 1244-1254: sources and documents Ashgate Publishing, Ltd.2007 page 65 ISBN 0754657221, 9780754657224‏ ‏
  31. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 475‏
  32. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 445‏
  33. ^ ‏יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד 494
  34. ^ ‏Kenneth M. Setton, Robert Lee Wolff, Harry W. Hazard, Norman P. Zacour, Marshall Whithed Baldwin‏. A History of the Crusades: The Later Crusades, 1189-1311‏. Univ of Wisconsin Press 2005. ISBN 0299048446, 9780299048440‏ p 594‏
  35. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963‏ עמוד 529
  36. ^ ‏Kenneth M. Setton, Robert Lee Wolff, Harry W. Hazard, Norman P. Zacour, Marshall Whithed Baldwin‏. A History of the Crusades: The Later Crusades, 1189-1311‏. Univ of Wisconsin Press 2005. ISBN 0299048446, 9780299048440‏ p 598‏
ממלכת ירושלים
היסטוריה של ממלכת ירושליםדת בממלכת ירושליםצבא ממלכת ירושליםיחסי החוץ של ממלכת ירושליםכלכלת ממלכת ירושליםדמוגרפיה של ממלכת ירושלים מגן ממלכת ירושלים ומגן ממלכת קפריסין מאוחדת עם ירושלים
המדינות הצלבניות במזרח התיכון
רוזנות אדסה Blason Courtenay.svg     נסיכות אנטיוכיה AntiochCOA.PNG     רוזנות טריפולי TripoliCOA.PNG     ממלכת ירושלים JerusalemCOA.PNG Cross-Pattee-alternate red.svg