בנייה בלתי חוקית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בנייה בלתי חוקית היא בנייה בלא היתר בנייה, או בחריגה מהתנאים שנקבעו בהיתר הבנייה.

בעוד שהמושג "בנייה בלתי חוקית" מתייחס לכל מבנה, חלק ממבנה או תוספת למבנה שנבנו שלא בהתאם להיתר בנייה, הד תקשורתי וציבורי מקבלת לרוב בנייה לא חוקית בעלת הקשרים פוליטיים. רובו של ערך זה מתייחס להיקפים של בנייה בלתי חוקית, אולם גם סגירת מרפסת שלא בהתאם להיתר בנייה, היא בנייה בלתי חוקית.

במדינת ישראל כ-100 אלף מבנים בלתי חוקים, שמרביתם בנויים על אדמות המדינה ורובה ככולה במגזר הערבי.[1] הבנייה הבלתי חוקית נעשית לרוב בעיקר בנגב, ביישובי המיעוטים במשולש ובצפון, ובערים המעורבות רמלה, לוד וירושלים, וכן במושבים ובקיבוצים. בנוסף מתקיימת בנייה פלסטינית לא חוקית מסיבית בשטחי C, ובנייה במאחזים בלתי מורשים בתחומי יהודה ושומרון. לבנייה הבלתי החוקית יש השפעה גדולה על הפרישה הגאוגרפית הערבית בישראל. הפרישה הערבית, אשר לא התרחבה במשך עשרות ומאות שנים בכל תקופת האימפריה העות'מאנית, "עוברים מהפכה שאין לה אח ורע במזה"ת ואולי בעולם כולו" (הגאוגרף פרופ' ארנון סופר). המהפכה מתרחשת בעיקר בשל ריבוי טבעי גבוה, בנייה נמוכה, שחיתות ברשויות הערביות, שאיפה פוליטית להשתלטות על קרקעות, בעלות פרטית על קרקעות וחוסר נכונות להפשירן ועוד.

בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוח מבקר המדינה קובע כי -תוכנית המתאר האחרונה שאושרה בוועדת התכנון המקומית בירושלים הייתה לפני 60 שנה - אחת הסיבות למיעוט בהיתרי בנייה וגורם המתדלק בנייה לא חוקית במזרח העיר. לפי המבקר, רק 14% מההיתרים במזרח העיר ניתנים, וזאת רק לאחר שנתיים מהגשתם. בנוסף נמצאו חריגות בנייה במיזמי יוקרה.

הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק בגליל ישנן כ-2,500 התחלות בנייה ערביות בשנה. כאשר כ-2,000-1,800 בתים מוקמים ללא רישיונות בנייה, ומהם כ-750 יחידות על קרקעות מדינה של קק"ל או בעלים אחרים מהמגזר היהודי . בעתירה שהגישה התנועה לבית המשפט בחיפה נטען כי הוועדה המקומית של משגב לא מונעת בנייה של טירת ענק על קרקע השייכת למדינה. "היא הוקמה תוך צפצוף על החוק, צריך להרוס את המבנה"[2]

בניה בלתי חוקית במגזר הדרוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגזר הדרוזי יש אלפי יחידות שנבנו ללא היתר. כך למשל בעיר הכרמל כ- 4,100 מבנים בלתי חוקיים. (כ- 70% מסך הבתים במקום), בחורפיש מאות מבנים בלתי חוקיים, במראר כמה מאות בתים כאלה ובישובים נוספים עוד כמה עשרות בתים כאלה..[3]

הנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות בית שנבנה ללא היתר בנייה בכפר הבלתי מוכר אלגרין שבנגב, ינואר 2008

בנגב קיימת בנייה בלתי חוקית בהיקפים נרחבים ביישובים הבדואים הבלתי חוקיים. באזור הנגב נכון לשנת 2011 ישנן כאלף פזורות בדואיות עם למעלה מ-64,000 בתים, ובכל שנה מוסיפים 2,200 מבנים חדשים. קשה להעריך את גודל השטחים שהבנייה הבדואית גוזלת, עם זאת ידוע כי תושבי הפזורה בצפון הנגב מונים כשישית מאוכלוסיית תל אביב אך מחזיקים בשטח הגדול לפחות פי 12 משטח תל אביב. הבדואים כבר לא מתפשטים רק בנגב, הם גולשים עכשיו ממערב לבאר־שבע ומתקרבים להר חברון. הם גם יורדים מדימונה וגולשים לכיוון מדבר יהודה. הם תפסו מרחבים גדולים ליד רתמים ורביבים ומתקרבים עד לרצועת עזה. הם השתלטו על שטחים בנגב המרכזי ליד מצפה רמון, ואף מתקרבים אל אזור המרכז. באזור רחובות וראשון־לציון קמו בשנת 2010 כ-66 התנחלויות בדואיות. בפזורה הבדואים תופשים שטחים עצומים.[4][5] לשם המחשה: מדינת ישראל כולה יושבת על 20 מיליון דונם, אך מתוכם רק 2 מיליון דונם מוקצים לבנייה - ורובם כבר תפושים. לעומת זאת, היקף השטח שהבדואים תובעים לעצמם מגיע עד למיליון דונם - כמחצית מהשטחים המוקצים לבנייה בישראל. למעשה, הבדואים מונים כ־2 אחוזים מתושבי המדינה אך תופשים יותר מ־10 אחוזים משטחה שמצפון לב"ש, ומדי יום הולכים ותופשים חלק ניכר יותר בקצב הולך וגדל.[6] בתים אלו בנויים, ברובם, בכפרים בלתי מוכרים.

יהודה ושומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטח C, האזורים הנמצאים בשליטה אזרחית ישראלית וכוללים 70,000 פלסטינים וכ-270 אלף יהודים, ישנם למעלה מ-30 אלף בתים בלתי חוקיים של פלסטינים שנבנו ללא כל היתר.[דרוש מקור] כל זאת בהיעדר תוכניות מתאר מסודרות, באופן לא חוקי, מבלי פיקוח של רשויות תכנוניות ובלי בדיקה של עמידה בתקני בנייה[7]. ישנם ארגוני שמאל וזכויות אדם כגון הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, המתנגדים להריסת בתי פלסטינים, בטענה שהעיקרון המנחה את המדינה הוא אתנוצנטרי לאומני.

ביהודה ושומרון קיימים גם מאחזים לא מורשים, שנבנו לעיתים תוך מעורבות וסיוע של משרדי ממשלה שונים, אלא שבנייתם נעשתה ללא שהתקבלה החלטת ממשלה ספציפית בעניין הקמתם ו\או בניגוד להחלטות עקרוניות של הממשלה שלא להקים מאחזים חדשים. במקרים אחדים, כגון עמונה וגבעת האולפנה, הרסה ממשלת ישראל, בהוראת בית המשפט, בתי ישראלים שנבנו על קרקע פרטית פלסטינית.

פיצול דירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת למקסם רווחים מפצלים בעלי דירות את דירתם למספר יחידות דירות קטנות. פעולה זו אינה חוקית ללא רישוי מתאים ונחשבת אף היא כבנייה לא חוקית. תופעה זו קיימת במיוחד בערים מרכזיות (דוגמת תל אביב) בהן הביקוש גובר על ההיצע ומחירי השכירות גבוהים.

הגופים האחראים לטיפול בבעיית הבנייה בלתי חוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורמים העיקריים האחראים לטיפול בבעיית הבנייה הבלתי חוקית בישראל הם הוועדות המקומיות והמחוזיות לתכנון ובנייה שבאחריות הרשויות המקומיות, היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה במשרד הפנים, אגף הפיקוח במינהל מקרקעי ישראל ומשרד הביטחון בתחומי יהודה ושומרון ומנהלת תיאום ופיקוח אכיפה [מתפ"א] אשר במשטרת ישראל.

היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה במשרד הפנים (שהועברה למשרד האוצר ב-2015 כשמשה כחלון נכנס לתפקידו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחידה הארצית לפיקוח על הבניה פועלת בכל אחד מהמחוזות של משרד הפנים לאכיפת חוקי התכנון והבניה.

תפקידיה העיקריים של היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה הם:

  1. איסוף וריכוז של מידע הזורם ליחידה על הפרות חוק בתחום הבנייה כולל ביצוע בדיקות וביקורות לבקשות גופי התכנון השונים.
  2. גיבוש הצעות לאכיפת החוק תוך תיאום עם הגופים האחרים המטפלים בבנייה בלתי חוקית בישראל.
  3. הקצאת תקציבים לאכיפת חוק התכנון והבנייה, התקנת תקנות לשם אכיפת חוק זה, הכשרת מפקחים מחוזיים וארציים לשם אכיפת החוק, פיקוח על אכיפת החוק על ידי הרשויות המקומיות וביצוע אכיפה באזורים בהם הרשויות המקומיות נמנעות מלפעול.

אישור למפרע של בנייה בלתי חוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אישור בדיעבד של בנייה בלתי חוקית כתב השופט עוזי פוגלמן: "אישורה בדיעבד מכרסם בכושר ההרתעה של רשויות האכיפה ובאמון הציבור במוסדות השלטון. הוא עלול לעודד עבריינות בנייה ועלול להשתמע ממנו מסר של "יצא החוטא נשכר". קשה להפריז במשקלו של אינטרס השמירה על שלטון החוק בנסיבות מעין אלו. להשקפתי, במצב דברים זה, החלטה לדחות את התוכנית מטעם זה בלבד, אם הייתה מתקבלת, הייתה מצויה בגדרי מתחם הסבירות". עם זאת, עמדת בית המשפט היא שיש מקום לשקול שיקולים נוספים בנוסף להגנה על שלטון החוק[8].

השופטת מרים נאור הציעה: "לטעמי, כדאי במקרים רבים כשנשקלת השאלה האם 'להכשיר' בניה בלתי חוקית שחברי מוסד התכנון יציגו לעצמם תחילה את השאלה – בהנחה שאין בניה בלתי חוקית שהכשרתה מתבקשת, האם, מבחינה תכנונית היה מקום לאשר את התוכנית אם לאו. בחינה זו רואה כביכול את השטח 'כאילו' לא קיימת בו כל בניה בלתי חוקית. על בחינה זו אמונים חברי מוסדות התכנון. אם התשובה היא בשלילה, דהיינו שאין התוכנית ראויה, תהא הנטייה שלא להכשיר את הבניה הבלתי חוקית ולא לאשר את התוכנית"[9].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]