לדלג לתוכן

שאול אריאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שאול אריאלי
שאול אריאלי
שאול אריאלי
שאול אריאלי
לידה 26 בנובמבר 1959 (בן 66)
אשקלון, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
השתייכות צבא הגנה לישראל
תקופת פעילות 1977–2001 (כ־24 שנים)
דרגה אלוף-משנה  אלוף-משנה
מפלגה מרצ עריכת הנתון בוויקינתונים
www.shaularieli.com
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת לבנון  מלחמת לבנון
המערכה ברצועת הביטחון  המערכה ברצועת הביטחון
האינתיפאדה הראשונה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שאול אריאלי (נולד ב-26 בנובמבר 1959) הוא אלוף-משנה (מיל') בצה"ל, פעיל לקידום פתרון שתי מדינות לשני עמים, פובליציסט ומומחה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, גבולות ישראל, ירושלים וגדר ההפרדה.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאלי נולד באשקלון, בן שביעי ואחרון להורים עולי איראן. שיחק בקבוצות שונות בליגת העל בכדוריד. בשנת 1978 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים[1], והתקבל לפלוגת העורב החטיבתית. עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. עם סיום הקורס שב לחטיבה כמפקד צוות בפלוגת עורב צנחנים[2]. כמפקד צוות השתתף אריאלי במבצעים שונים של חטיבת הצנחנים וחטיבת גולני בלבנון בתקופה שקדמה למלחמת של״ג. המשיך בתפקידי פיקוד בחטיבה, בין היתר שימש כמפקד פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח במלחמת לבנון הראשונה[3], שבה גם נפצע[4]. במלחמה נחת עם פלוגתו בשפך האוולי שמצפון לצידון ותפס את ראש החוף להנחתת החטיבה בנחתות ובמסוקים. בהמשך פתח את ציר החוף עד לדאמור, ומאוחר יותר היה הראשון שחבר לנוצרים בארמון הנשיאות בבעבדא. בשנים 1982–1984 שימש כמפקד פלוגת העורב של הצנחנים[5]. בשנים 1987–1989 פיקד על גדוד 450 (האריה המעופף) ולאחר מכן שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים[6] וסגן מפקד החטיבה. השתלם בקורס מפקדי חטיבות[7] ובשנים 1993–1994 פיקד על החטיבה הצפונית ברצועת עזה. בתפקידו זה פיקד, בין היתר, על מבצע שבו הרגו לוחמי יחידת שמשון את עימאד עקל שרצח במו ידיו עשרה חיילים ואזרחים.

במהלך שלושת התפקידים האחרונים, אריאלי היה הראשון שיישם בצה"ל ניהול איכות כוללני, ועבודתו שימשה בסיס להתנעת התהליך על ידי הרמטכ"ל אהוד ברק[8]. בתקופתו יושם את הסכם עזה ויריחו תחילה ב-1994 ומפקדת החטיבה עברה מהעיר עזה ליישוב ניסנית שבתוחמת הצפונית. במהלך תפקידו שינה רבות בארגון החטיבה, בנוהלי העבודה עם השב"כ, המשטרה והמנהל האזרחי, והביא לשיא את מספר המחבלים שהחטיבה עצרה או הרגה על ידי פיתוח מודל פעולה ייחודי.[דרושה הבהרה] שימש כסגן המזכיר הצבאי של ראש הממשלה ולשר הביטחון (1997–1999), ועמד בראש המנהלת להסכם הביניים בגדה המערבית בזמן כהונתם של יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין נתניהו וכראש המנהלת להסדר הקבע במשרדו[דרושה הבהרה] של אהוד ברק[9]. בשנת 2001 פרש מצה"ל.

מאז פרישתו מצה"ל פעיל אריאלי בכמה ארגוני החברה האזרחית הפועלים לקידום הסכם קבע עם הפלסטינים. הוא מראשי "יוזמת ז'נבה", חבר בוועדת ההיגוי של מפקדים למען ביטחון ישראל (הופיע בפני בג"ץ במעמד ידיד בית המשפט בעתירות מרכזיות שהוגשו בעניין מכשול ההפרדה), וחוקר בכיר בקרן לשיתוף פעולה כלכלי. בבחירות לכנסת ה-17 הוצב במקום ה-12 ברשימת מרצ לכנסת, אך לא נבחר[10].

אריאלי מקיים הופעות באמצעי התקשורת, הרצאות וסיורי שטח אודות הסוגיות המרכזיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני בפני אנשים ממגזרים שונים בחברה הישראלית לרבות אנשי ציבור, אקדמיה, ביטחון ותקשורת. פרסם מאמרים ומחקרים רבים, ושורה של ספרים בעברית ובאנגלית, בתחום התהליך המדיני. ספרו "גבול בינינו וביניכם" הופיע שבועות רבים ברשימת רבי המכר וזכה בפרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל לשנת 2013, וספרו "ככה בדיוק קרה?, 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני", הופיע ברשימת רבי המכר של ספרי העיון.[דרושה הבהרה] 'אטלס טרומן למפות הסכסוך היהודי-ערבי' שפורסם בשבע שפות זכה לכ־2 מיליון הורדות ברחבי העולם.

אריאלי סיים בהצטיינות תואר ראשון במדע המדינה ותואר שני במדעי הניהול, שניהם מאוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט סיים בחוג לגאוגרפיה ומדעי הסביבה באוניברסיטת חיפה, ומחקרו הוקדש לבחינת התפתחותם של גבולות ישראל בהשוואה לסכסוכים אחרים בעולם. כיום הוא עומד בראש קבוצת המחקר 'תמרור - פוליטוגרפיה' העוסקר במחקר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומעניקה כלים ייחודיים תומכי החלטה למערכת הפוליטית והמקצועית, ומלמד באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטה העברית.

מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לשלושה.

ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים על הסכסוך הישראלי פלסטיני"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־2021 פרסם אריאלי את הספר "ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים על הסכסוך הישראלי פלסטיני". בספר עוסק אריאלי במנעד מיתוסים הרווחים בתודעה הציבורית הישראלית לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומבקש להבחין בין מרכיב האמת למרכיבי הבדיה במיתוסים. אריאלי סבור כי הניתוח בספר יכול להטיב עם השיח הציבורי ולסייע בגיבוש עמדות מושכל יותר, הן על-ידי הציבור הרחב והן על-ידי מקבלי ההחלטות. אליבא דאריאלי, פתרון שתי המדינות הוא עודנו הפתרון היחידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן לדידו זהו הפתרון היחידי ובו ניתן להגשים את החזון הציוני של "האבות המייסדים" של מדינת ישראל, קרי, מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי, בטוחה וחברה במשפחת העמים. אריאלי גורס כי למעלה מ-90% מבכירי מערכת הביטחון היוצאים תומכים בעמדתו. אליבא דאריאלי, המכשול העיקרי להגעה לפתרון איננו מצוי בצד הפלסטיני או במציאות בשטח, אלא בחוסר היתכנות פוליטי בצד הישראלי, ובדעיכת האמת והמשבר בשיח הציבורי במדינות הדמוקרטיות. אריאלי מבסס את עמדתו על מגבלות הכח הצבאי, מחירי הסכסוך, ואמונה כי ישראל יכולה להבטיח את ביטחונה במסגרת ההסדרים הביטחוניים שהוסכמו עם הפלסטינים במהלך המשא ומתן. בנוסף, אריאלי סבור כי אש"ף הוא פרטנר, משום השינוי שחל בעמדתו בנובמבר 1988, עת קיבל את החלטות האו"ם 181, 242 ו-338 ותיקן בהתאם את אמנתו שכללה את השמדת ישראל.

באשר לטענה "עַם ללא ארץ החוזר לארץ ללא עַם", טוען אריאלי שמדובר במיתוס. לתמיכה בטענתו, אריאלי מסביר שצפיפות האוכלוסייה הפלסטינית במרחב של ארץ ישראל, לפני תחילת הציונות, היה גבוה מזה של מדינות ערב אחרות. הגירת ערבים לא"י הייתה גורם שולי בגידול השנתי הערבי, וזה נסמך בעיקר על ריבוי טבעי וגידול בתוחלת החיים.

באשר לטענה כי "אין עם פלסטיני", טוען אריאלי כי גם אותה יש לקטלג כ"מיתוס", משום שגם שאר הלאומים באזור התגבשו בתקופות דומות, וכפי שאין מפקפקים בקיומו של עם ירדני, סורי או עיראקי, כך אין מקום לערער על קיומו של עם פלסטיני. מעבר לכך, עצם העובדה שהלאומיות הפלסטינית התגבשה לא פעם באופן לעומתי לזו הישראלית, לא שוללת אותה או את זכות קיומה, ואין הדבר שונה ממגמות לאומיות אחרות.

באשר לטענה כי "ירדן היא פלסטין", טוען אריאלי כי גם אותה יש לקטלג כ"מיתוס". לדידו, אומנם תחת הגדרת "פלשתינה" נכלל עבר הירדן המזרחי, אלא שממילא הצהרת בלפור כיוונה להקמת בית לאומי בחלק מפלשתינה, דבר שאף הודגש על-ידי צ'רצ'יל בספר הלבן. בנוסף, אריאלי מסביר כי בהצעתה של התנועה הציונית עצמה מיום 3 בפברואר 1919, שביטאה את תביעותיה המקסימליסטיות של התנועה הציונית, לא נכלל כל עבר הירדן המזרחי – אלא רצועת שטח הנמצאת מערבית למסילת הרכבת החיג'אזית. אריאלי מציין כי התנועה הציונית קיבלה על עצמה פה אחד את הוויתור על ירדן המזרחית, והקשר שלה לישראל איננו רלוונטי משפטית או מדינית. אריאלי מדגיש כי לדידו, ממילא אין זה באינטרס של ישראל לתבוע את הגדה המזרחית, שעה שמטרתה של התנועה הציונית להקים מדינה יהודית ודמוקרטית. לעומתו, פרופ' אריה אלדד מתנגד להסברו של אריאלי, וגורס כי אם הפשט לא היה שהצהרת בלפור חלה על כל ארץ ישראל, פלסטין המנדטורית — לא היה צורך לפרסם צו המוציא את עבר הירדן המזרחי מתחולת ההצהרה.[11]

באשר לטענה כי "ההתיישבות היהודית קבעה את גבולות ישראל", אריאלי סבור כי גם אותה יש לקטלג כמיתוס. אריאלי מסביר כי הדבר היה נכון אך ורק ביחס להצעת תוכנית החלוקה, אך זו ממילא לא התממשה, שעה שהגבולות נקבעו בסופו של יום בהסכמי רודוס ב־1949. אריאלי דוחה את סיפורי תל חי וכפר גלעדי, שכן אלו לא עלו כלל בדיונים על הגבולות. אריאלי מסביר כי אין כל שחר לטענה כי בזכות תל חי וכפר גלעדי נכללה בפלשתינה אצבע הגליל, כאשר בפועל אצבע הגליל נגזרה ממטולה, שבריטניה וצרפת זיהו אותה עם דן המקראית. אריאלי מוסיף כי אומנם ייתכן שבהסדר קבע מול הפלסטינים, אם ייחתם, ההתנחלויות ישפיעו על קו הגבול, אך ישראל תצטרך לפצות את המדינה הפלסטינית בשטחים חלופיים במסגרת חילופי שטחים, וזאת בניגוד למגמת האוחזים במיתוס כי התיישבות עשויה להרחיב את גבולות הארץ.

באשר לטענה כי "היהודים רצו לעלות לארץ ישראל והבריטים מנעו זאת מהם", אריאלי סבור כי גם היא בעיקרה מיתוס, תוך שהוא מציין כי הייתה ליהודים הזדמנות לעלות לארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20 ללא מגבלה, אך אלה העדיפו להגר למערב אירופה ולאמריקה.

באשר לטענה כי "הפלסטינים לא נטשו את תורת השלבים והם רוצים להשמיד את ישראל", אריאלי סבור כי מדובר במיתוס, וזאת בהיעדר ראיות מספקות. אריאלי מסביר כי התנועה הפלסטינית קיבלה ב־1988 את החלטת האו"ם 242 כחלק מהכרזת העצמאות הפלסטינית, כך שהפלסטינים למעשה קיבלו על עצמם הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל. אריאלי דוחה את הטענה כי עמדותיו האמיתיות של יו"ר הרשות הפלסטינית לשעבר יאסר ערפאת נחשפו כשונות מכך, וטוען כי מי שמבקשים לטעון שאש"ף או הרשות מחזיקים בתורת השלבים עושים זאת באופן ספקולטיבי, וללא כל קשר למעשיה או התבטאויותיה של הרשות.

באשר למיתוס "מעטים מול רבים", מסביר אריאלי כי אומנם מבחינת האוכלוסייה האזרחית הייתה ישראל קטנה ביחס לעולם הערבי, אלא שבמלחמת העצמאות ישראל נהנתה מיתרון מספרי של הכוחות הלוחמים, ובוודאי כשהדבר אמור מול הצד הפלסטיני. הדבר בא לידי ביטוי במספר רב יותר של צעירים בני גיל גיוס ביחס לפלסטינים, וכן במספר חיילים, נשק, תחמושת וארגון, שהיו רבים יותר מאלה של מדינות ערב. אריאלי מסביר כי אומנם במהלך שלב הבלימה בחלק מן הקרבות ביישובים המבודדים נלחמו חיילי צה"ל כמעטים מול רבים, אך זאת משום אסטרטגיית פיזור הכוחות שבמסגרתה לא ויתרו על אף נקודה. אריאלי גורס כי המיתוס מביא לאמונה שגויה ומסוכנת בהתערבות שמימית וניסית שבזכותה ניצחה ישראל במלחמה, דבר המונע הסקת מסקנות רציונלית ומפוכחת.

באשר לטענה כי אהוד ברק כראש ממשלה הציע בוועידת קמפ דייוויד את כל הדרישות הפלסטיניות והצעתו נדחתה בידי הפלסטינים, אריאלי מקטלג אותה כ"מיתוס", שהוא מכנה "מיתוס ברק נתן הכול". אריאלי סבור כי הצעתו של ברק הייתה בלתי הוגנת בעליל, והצד הפלסטיני לא היה יכול לקבלה אף לו רצה. אריאלי מסביר כי במסגרת הצעתו, ברק ביקש לספח את הר הבית ואת מזרח ירושלים, וליתן לפלסטינים את השכונות הסובבות את ירושלים ולראות בהן כירושלים. עוד מסביר אריאלי כי ברק ביקש לספח אחוזים ניכרים מהגדה המערבית, ולדידו של אריאלי אף התרשל באופן חמור בהכנת נציגי המשלחת הישראלית לדון בסוגיות ליבה, ובתוכן סוגיית הפליטים. עוד מוסיף אריאלי כי יו"ר אש"ף מחמוד עבאס הציג הצעה שלדידו הייתה סבירה והגיונית בוועידת אנאפוליס ב־2007, והצדדים היו אך כפסע מלהגיע להסדר קבע, שנגדע אך בשל תיקיו הפליליים של אהוד אולמרט.

אריאלי מתייחס גם לדרישתו של בנימין נתניהו כי הרשות הפלסטינית תכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כתנאי למשא ומתן. לדעת אריאלי, מדובר בעז שהוכנסה לתהליך המדיני על-מנת לסכל הגעה להסדר. אריאלי מסביר כי מדובר בדרישה שאיננה מקובלת ביחסים בין-לאומיים, שכן מדינות אינן נוהגות "להכיר" באופי הלאומי של מדינות אחרות; שלצד הפלסטיני ישנו חשש לגיטימי שהדרישה עלולה לשמש לאפליית ערביי ישראל; שהדבר נתפס כדרישה שנועדה להשפיל את עבאס; שלדרישה זו אין זכר בחוזי השלום בין ישראל למצרים וירדן, לא בתהליכי המשא ומתן עם סוריה, ואף לא בהסכמי אברהם; העמדה המסורתית של מחנה הימין בישראל לא הייתה שצריך לדרוש מהפלסטינים שיכירו בישראל כמדינה יהודית (למשל מנחם בגין וזאב ז'בוטינסקי).

באשר לטענה כי "ההתנחלויות בגדה המערבית הופכות את פתרון שתי המדינות ללא‑רלוונטי", אריאלי מקטלג גם אותה כ"מיתוס", וטוען כי פתרון חלוקת הארץ אפשרי מהבחינה הפיזית, הביטחונית והדמוגרפית, ואף מציע מפה לחלוקה אופטימלית של הארץ, המבוססת על מחקרו. לדידו, ניתן לחלק את הארץ תוך פגיעה מינימלית במרקם החיים הפלסטיני, פגיעה מינימלית בקיבוצים ובמושבים שייאלצו לוותר על שטחים במסגרת חילופי השטחים שבתוך הקו הירוק, ותוך הותרת 80% מהמתנחלים במקומם.

אריאלי דוחה גם את הטענות כי סוגיית הפליטים הפלסטינים נוצרה בעקבות כך שאמין אל-חוסייני ומדינות ערב אמרו להם לברוח, כי "ירושלים מאוחדת לנצח" וכי "נתניהו בעד פתרון שתי המדינות". ביחס לטענה האחרונה, אריאלי סבור כי נתניהו למעשה תומך במודל כמו זה שהוצע בתוכנית טראמפ (שלדעת אריאלי, נתניהו ניסח), שבמסגרתה תינתן לפלסטינים אוטונומיה במובלעות בגדה.

מיתוס סינגפור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרו "'מיתוס סינגפור' מונע מהישראלים להבין את הגורמים ל-7 באוקטובר", טען אריאלי כי בשנים שלאחר ההתנתקות מרצועת עזה, עוצב הזיכרון ההיסטורי באופן שונה מכפי שהובן בזמן אמת. אף שמטרתה המקורית של תוכנית ההתנתקות הייתה למנוע הקמת מדינה פלסטינית, לפתוח את הדלת לסיפוח עתידי של הגדה ולחסוך בכמות הכוחות הפרוסים בחזית זו, ישראלים רבים מאמינים שההתנתקות הייתה מהלך של רצון טוב שהעניק לפלסטינים הזדמנות לשגשג ואף "להפוך את עזה לסינגפור"[12][13]. על פי התפיסה הזו, ההתנתקות מעזה ב-2005 העניקה לתושביה את האפשרות להפוך את הרצועה לפנינה של איכות חיים, פיתוח וחדשנות, אולם הפלסטינים בחרו בנתיב הפוך, של טרור ושל אלימות. אריאלי טוען כי עבור האוחזים במיתוס, מדובר בהוכחה לכך שוויתורים ישראליים הם חסרי טעם ומסוכנים, שעה ששאיפתם של הפלסטינים איננה למשא ומתן ולהבנות אלא למלחמה תמידית.

אריאלי מסביר כי בניגוד לקו מחשבה זה, הנסיגה בוצעה כמהלך חד-צדדי ובמנותק מההסכמים המדיניים שקדמו לו, ומבלי תיאום מול הרשות הפלסטינית בראשות עבאס. אריאלי סבור כי המטרה המרכזית של קובעי המדיניות בצד הישראלי הייתה להביא להתבססותה של מדינה פלסטינית דה פקטו בשטחי חבל עזה, באופן שיאפשר לישראל לספח את שטחי יהודה ושומרון או למצער את מרחב התפר מבלי לשלם את המחיר של אזרוח כל האוכלוסייה הפלסטינית בחבל עזה, ובכך לכפות הסדר בלתי מוסכם שיקבע עובדות בשטח ויסיים את הסכסוך. אריאלי סבור כי היותה של ההתנתקות חד-צדדית ומנותקת מהסכמים מדיניים, היא זו שהביאה לכך שהיא נתפסה בציבור הפלסטיני כהישג למאבק המזוין של תנועת החמאס, על פני דרך המשא ומתן של אש"ף והרשות, והחלישה את התמיכה בדרך זו. בתנאים אלו, ניצחון חמאס בבחירות ברצועה היה צפוי. אריאלי מציין גם שישראל אף הקלה על חמאס את העבודה בסנקציות שהטילה על הרשות, שהותירו את אנשיה בלא יכולת להתמודד מול חמושי הארגון האסלאמי[12].

מספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שאול אריאלי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אתר למנויים בלבד עמוס הראל, קיפאון, לא הקפאה, באתר הארץ, 31 במאי 2013
  2. ^ עפר שלח ורביב דרוקר, בומרנג, כתר, 2005, עמודים 271–272.
  3. ^ יורם יאיר, אתי מלבנון - סיפורה של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמוד 24.
  4. ^ יורם יאיר, אתי מלבנון - סיפורה של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמוד 28.
  5. ^ רשימת מפקדי עורב צנחנים, באתר "חטיבת הצנחנים".(הקישור אינו פעיל, 30.11.2018)
  6. ^ רשימת מפקדי בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים, באתר "חטיבת הצנחנים".(הקישור אינו פעיל, 30.11.2018)
  7. ^ אמיר אורן, אהוד ברק, עד לאן תיקח אותו האחריות?, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2010
  8. ^ שאול אריאלי, מתאוריה למעשה, יישום נהול איכות כולל ביחידות צבאיות, הוצאת מה"ד, צה"ל, 1994
  9. ^ עפר שלח ורביב דרוקר, בומרנג, כתר, 2005, עמודים 272–273.
  10. ^ רשימות המועמדים לכנסת ה-17
  11. ^ אתר למנויים בלבד תודה אריאלי, אבל לא תודה, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2024
  12. ^ 1 2 שאול אריאלי, "מיתוס סינגפור" מונע מהישראלים להבין את הגורמים ל-7 באוקטובר, באתר תלם, ‏2024-02-28
  13. ^ ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2021
מפקדי החטיבה הצפונית באוגדת עזה
דני טופוס • מירון קרן • ישראל זיו • שאול אריאלי • נביה מרעי • מעד'א חסבאני • דוד אוחנה • חמאדה גאנם • יואל סטריק • אבי לוי • מוני כץ • רון אשרוב • עופר לוי • עופר וינטר • ירון פינקלמן • יקי דולף • אבי רוזנפלד • יואב ברונר • עמי ביטון • חיים כהן • עומרי משיח
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שאול_אריאלי&oldid=41563658"