שאול אריאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שאול אריאלי
שאול אריאלי
שאול אריאלי
שאול אריאלי
לידה 26 בנובמבר 1959 (בן 64)
אשקלון, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
השתייכות צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 19772001 (כ־24 שנים)
דרגה אלוף-משנה  אלוף-משנה
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת לבנון  מלחמת לבנון
המערכה ברצועת הביטחון  המערכה ברצועת הביטחון
האינתיפאדה הראשונה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שאול אריאלי (נולד ב-26 בנובמבר 1959) הוא אלוף-משנה (מיל') בצה"ל, פעיל לקידום פתרון שתי מדינות לשני עמים, פובליציסט ומומחה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, גבולות ישראל, ירושלים וגדר ההפרדה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאלי נולד באשקלון, בן שביעי ואחרון להורים עולי איראן. שיחק בקבוצות שונות בליגת העל בכדוריד. בשנת 1978 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים[1], והתקבל לפלוגת העורב החטיבתית. עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. עם סיום הקורס שב לחטיבה כמפקד צוות בפלוגת עורב צנחנים[2]. המשיך בתפקידי פיקוד בחטיבה, בין היתר שימש כמפקד פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח במלחמת לבנון הראשונה[3], בה גם נפצע[4]. בשנים 19821984 שימש כמפקד פלוגת העורב של הצנחנים[5]. בשנים 19871989 פיקד על גדוד 450 (האריה המעופף) ולאחר מכן שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים[6] וסגן מפקד החטיבה. השתלם בקורס מפקדי חטיבות[7] ובשנים 19931994 פיקד על החטיבה הצפונית ברצועת עזה. בתפקידו זה פיקד, בין היתר, על מבצע בו הרגו לוחמי יחידת שמשון את עימאד עקל שרצח במו ידיו עשרה חיילים ואזרחים.

במהלך שלושת התפקידים האחרונים, אריאלי היה הראשון בצה"ל ליישום ניהול איכות כוללני ועבודתו שימשה בסיס להתנעת התהליך על ידי הרמטכ"ל אהוד ברק[8]. שימש כסגן המזכיר הצבאי של ראש הממשלה ולשר הביטחון (1997–1999), ועמד בראש המנהלת להסכם הביניים בגדה המערבית בזמן כהונתם של יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין נתניהו וכראש המנהלת להסדר הקבע במשרדו של אהוד ברק[9]. בשנת 2001 פרש מצה"ל.

מאז פרישתו מצה"ל פעיל אריאלי בכמה ארגוני החברה האזרחית הפועלים לקידום הסכם קבע עם הפלסטינים. הוא מראשי "יוזמת ז'נבה", חבר בוועדת ההיגוי של מפקדים למען ביטחון ישראל, (הופיע בפני בג"ץ במעמד ידיד בית המשפט בעתירות מרכזיות שהוגשו בעניין מכשול ההפרדה והשפיע רבות על התוואי) וחוקר בכיר בקרן לשיתוף פעולה כלכלי. בבחירות לכנסת ה-17 הוצב במקום ה-12 ברשימת מרצ לכנסת, אך לא נבחר[10] .

אריאלי מקיים הופעות רבות באמצעי התקשורת, הרצאות וסיורי שטח אודות הסוגיות המרכזיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני בפני אנשים ממגזרים שונים בחברה הישראלית לרבות אנשי ציבור, אקדמיה, ביטחון ותקשורת. פרסם מאות מאמרים ומחקרים, ושורה של ספרים בעברית ובאנגלית, בתחום התהליך המדיני, ומאמרי דעה רבים בעיתונות. ספרו "גבול בינינו וביניכם" זכה בפרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל לשנת 2013, וספרו האחרון "ככה בדיוק קרה?, 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני", הופיע ברשימת רבי המכר של ספרי העיון.

אריאלי סיים בהצטיינות תואר ראשון במדע המדינה ותואר שני במדעי הניהול, שניהם מאוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט סיים בחוג לגאוגרפיה ומדעי הסביבה באוניברסיטת חיפה, ומחקרו הוקדש לבחינת התפתחותם של גבולות ישראל בהשוואה לסכסוכים אחרים בעולם. הוא עמית מחקר במכון טרומן לשלום, ועמית הוראה במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטה העברית.

מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לשלושה.

ספרו "ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים על הסכסוך הישראלי פלסטיני"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים על הסכסוך הישראלי פלסטיני", מבקש אריאלי להתמודד עם מנעד מיתוסים הרווחים בתודעה הציבורית הישראלית. אריאלי מבקש להבחין בין מרכיב האמת למרכיבי הבדיה במיתוסים, על-מנת להביא לטיוב השיח הציבורי ולגיבוש עמדות מושכל יותר, הן על-ידי הציבור הרחב והן על-ידי מקבלי ההחלטות. אריאלי סבור כי פתרון שתי המדינות הוא עודנו הפתרון היחידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן לדידו זהו הפתרון היחידי ובו ניתן להגשים את החזון הציוני של "האבות המייסדים" של מדינת ישראל, קרי, מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי, בטוחה וחברה במשפחת העמים. אריאלי גורס כי למעלה מ-90% מבכירי מערכת הביטחון היוצאים תומכים בעמדתו. אליבא דאריאלי, המכשול העיקרי להגעה לפתרון איננו מצוי בצד הפלסטיני או במציאות בשטח, אלא בחוסר היתכנות פוליטי בצד הישראלי, ובדעיכת האמת והמשבר בשיח הציבורי במדינות הדמוקרטיות. אריאלי מבסס את עמדתו על מגבלות הכח הצבאי, מחירי הסכסוך, ואמונה כי ישראל יכולה להבטיח את ביטחונה במסגרת ההסדרים הביטחוניים שהוסכמו עם הפלסטינים במהלך המו"מ. בנוסף, אריאלי סבור כי אש"ף הוא פרטנר, משום השינוי שחל בעמדתו בנובמבר 1988, עת קיבל את החלטות האו"ם 181, 242 ו-338 ותיקן בהתאם את אמנתו שכללה את השמדת ישראל.

באשר למיתוס "עַם ללא ארץ החוזר לארץ ללא עַם", מסביר אריאלי שצפיפות האוכלוסייה הפלסטינית במרחב של ארץ ישראל, לפני תחילת הציונות, היה גבוה  מזה של מדינות ערב אחרות. הגירת ערבים לא"י הייתה גורם שולי בגידול השנתי הערבי, וזה נסמך בעיקר על ריבוי טבעי וגידול בתוחלת החיים.

באשר למיתוס לפיו "אין עם פלסטיני", מסביר אריאלי כי גם שאר הלאומים באזור התגבשו בתקופות דומות, וכפי שאין מפקפקים בקיומו של עם ירדני, סורי או עיראקי, כך אין מקום לערער על קיומו של עם פלסטיני. מעבר לכך, עצם העובדה שהלאומיות הפלסטינית התגבשה לא פעם באופן לעומתי לזו הישראלית, לא שוללת אותה או את זכות קיומה, ואין הדבר שונה ממגמות לאומיות אחרות.

באשר למיתוס "ירדן היא פלסטין", מסביר אריאלי כי אמנם תחת הגדרת "פלשתינה" נכלל עבר הירדן המזרחי, אלא שממילא הצהרת בלפור כיוונה להקמת בית לאומי בחלק מפלשתינה, דבר שאף הודגש על-ידי צ'רצ'יל בספר הלבן. בנוסף, אריאלי מסביר כי בהצעתה של התנועה הציונית עצמה, שביטאה את תביעותיה המקסימליסטיות של התנועה הציונית, לא נכלל כל עבר הירדן המזרחי - אלא רצועת שטח הנמצאת מערבית למסילת הרכבת החיג'אזית. אדרבה, אריאלי מציין כי התנועה הציונית ממילא קיבלה על עצמה פה אחד את הויתור על ירדן המזרחית, והקשר שלה לישראל איננו רלוונטי משפטית או מדינית. אריאלי מוסיף ומדגיש כי לדידו, ממילא אין זה באינטרס של ישראל לתבוע את הגדה המזרחית, שעה שמטרתה של התנועה הציונית להקים מדינה יהודית ודמוקרטית.

באשר למיתוס "ההתיישבות היהודית קבעה את גבולות ישראל", מציין אריאלי כי הדבר היה נכון אך ורק ביחס להצעת תוכנית החלוקה, אך זו ממילא לא התממשה, שעה שהגבולות נקבעו בסופו של יום על-פי קו שביתת הנשק 1949. אריאלי מפרק את המיתוס של תל-חי וכפר גלעדי, ומסביר כי אלה לא עלו כלל בדיונים על הגבולות ואין כל שחר לטענה כי בזכותם נכללה בפלשתינה אצבע הגליל, אלא שזו נגזרה ממטולה, אותה זיהו בריטניה וצרפת עם דן המקראית. אריאלי מוסיף כי אמנם יכול ובהסדר קבע מול הפלסטינים ככל שזה יחתם ישפיעו ההתנחלויות על קו הגבול, אך ישראל תצטרך לפצות את המדינה הפלסטינית בשטחים חלופיים במסגרת חילופי שטחים, וזאת בניגוד למשתמע מן המיתוס כאילו ההתיישבות תאפשר הרחבה של גבולות הארץ.

באשר למיתוס לפיו "היהודים רצו לעלות לארץ ישראל והבריטים מנעו זאת מהם", מסביר אריאלי כי הייתה ליהודים הזדמנות לעלות לארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20 ללא מגבלה, אלא שאלה העדיפו את סיר הבשר האירופי והאמריקאי.

באשר למיתוס לפיו "הפלסטינים לא נטשו את תורת השלבים והם רוצים להשמיד את ישראל", מסביר אריאלי כי התנועה הפלסטינית קיבלה ב1988 את החלטת האו"ם 242, כך שהפלסטינים למעשה קיבלו על עצמם למעשה הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל. אריאלי מפריך את המיתוס לפיו נחשפו עמדותיו האמיתיות של יו"ר הרשות הפלסטינית לשעבר יאסר עראפת, וטוען כי מי שמבקשים לטעון שאש"ף או הרשות מחזיקים בתורת השלבים עושים זאת באופן ספקולטיבי, וללא כל קשר למעשיה או התבטאויותיה של הרשות.

באשר למיתוס "מעטים מול רבים", מסביר אריאלי כי אמנם מבחינת האוכלוסייה האזרחית הייתה ישראל קטנה ביחס לעולם הערבי, אלא שבמלחמת העצמאות זו נהנתה ביתרון מספרי של הכוחות הלוחמים, ובוודאי כשהדבר אמור מול הצד הפלסטיני. הדבר בא לידי ביטוי במספר רב יותר של צעירים בני גיל גיוס ביחס לפלסטינים, וכן במספר חיילים, נשק, תחמושת וארגון, שהיו רבים יותר מאלה של מדינות ערב. אריאלי מסביר כי אמנם במהלך שלב בלימה בחלק מן הקרבות בישובים המבודדים נלחמו חיילי צה"ל כמעטים מול רבים, אך זאת משום אסטרטגיית פיזור הכוחות במסגרתה לא ויתרו על אף נקודה. אריאלי גורס כי המיתוס מביא לאמונה שגויה ומסוכנת בהתערבות שמימית וניסית שבזכותה ניצחה ישראל במלחמה, דבר המונע הסקת מסקנות רציונלית ומפוכחת.

באשר למיתוס לפיו "ברק נתן הכל", מסביר אריאלי כי הצעתו של ברק הייתה לדידו בלתי הוגנת בעליל, והצד הפלסטיני לא יכל לקבלה אף לו רצה. בין היתר, מסביר אריאלי כי ברק ביקש לספח את הר הבית ואת ירושלים המזרחית, וליתן בתמורה לפלסטינים את השכונות הסובבות את ירושלים למדינה הפלסטינית ולראות בהן כירושלים. עוד מסביר אריאלי כי ברק ביקש לספח אחוזים ניכרים מהגדה המערבית, ואף התרשל רשלנות רבתי בהכנת נציגי המשלחת הישראלית לדון בסוגיות ליבה, ובתוכן סוגיית הפליטים. עוד מוסיף אריאלי כי יו"ר אש"ף מחמוד עבאס הציג הצעה סבירה והגיונית במו"מ בוועידת אנאפוליס, והצדדים היו אך כפשע מלהגיע להסדר קבע, שנגדע אך בשל תיקיו הפליליים של אהוד אולמרט.

באשר למיתוס לפיו "ההתנחלויות בגדה המערבית הופכות את פתרון שתי המדינות ללא‑רלוונטי", אריאלי טוען כי פתרון חלוקת הארץ אפשרי מהבחינה הפיזית, הביטחונית והדמוגרפית, ואף מציע מפה שהיא פרי מחקר ארוך שנים לחלוקה אופטימלית של הארץ. לדידו, ניתן לחלק את הארץ תוך פגיעה מינימלית במרקם החיים הפלסטיני, פגיעה מינימלית בקיבוצים והמושבים שייאלצו לוותר על שטחים במסגרת חילופי השטחים שבתוך הקו הירוק, ותוך הותרת 80% מהמתנחלים.

אריאלי מפריך גם את המיתוס לפיו "המופתי ומדינות ערב אמרו להם לברוח", "ירושלים מאוחדת לנצח" וש"נתניהו בעד פתרון שתי המדינות". ביחס לזה האחרון, מסביר אריאלי כי נתניהו למעשה תומך במודל כמו זה שהוצע בתוכנית טראמפ, במסגרתה תינתן לפלסטינים אוטונומיה במובלעות בגדה.

מיתוס סינגפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרו "'מיתוס סינגפור' מונע מהישראלים להבין את הגורמים ל-7 באוקטובר", טען אריאלי כי בשנים שלאחר ההתנתקות מרצועת עזה, עוצב הזיכרון ההיסטורי באופן שונה מכפי שהובן בזמן אמת. אף שמטרתה המקורית של תוכנית ההתנתקות הייתה למנוע הקמת מדינה פלסטינית, לפתוח את הדלת לסיפוח עתידי של הגדה ולחסוך בכמות הכוחות הפרוסים בחזית זו, ישראלים רבים מאמינים שההתנתקות היתה מהלך של רצון טוב שהעניק לפלסטינים הזדמנות לשגשג ואף "להפוך את עזה לסינגפור".[11][12] על פי התפיסה הזו, ההתנתקות מעזה ב-2005 העניקה לתושביה את האפשרות להפוך את הרצועה לפנינה של איכות חיים, פיתוח וחדשנות, אולם הפלסטינים בחרו בנתיב הפוך, של טרור ושל אלימות. אריאלי טוען כי עבור האוחזים במיתוס, מדובר בהוכחה לכך שוויתורים ישראליים הם חסרי טעם ומסוכנים, שעה ששאיפתם של הפלסטינים איננה למשא ומתן ולהבנות אלא למלחמה תמידית.

אריאלי מסביר כי בניגוד למיתוס, הנסיגה בוצעה כמהלך חד צדדי ובמנותק מההסכמים המדיניים שקדמו לו, ומבלי תיאום מול הרשות הפלסטינית בראשות עבאס. ההתנתקות נתפסה בציבור הפלסטיני, בהתאם, כהישג למאבק המזוין של תנועת החמאס, על פני דרך המשא ומתן של אש"ף והרשות, והחלישה את התמיכה בדרך זו בהתאמה. בתנאים אלו, ניצחון חמאס בבחירות ברצועה היה צפוי, וכי ישראל אף הקלה על חמאס את העבודה בסנקציות שהטילה על הרשות, שהותירו את אנשיה בלא יכולת להתמודד מול חמושי הארגון האסלאמי.[13]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מתאוריה למעשה, יישום נהול איכות כולל ביחידות צבאיות, הוצאת מה"ד, צה"ל, 1994
  • חלומות אבן, 1993
  • ההיבט הטריטוריאלי במשא ומתן הישראלי פלסטיני על הסדר הקבע, רון פונדק, שאול אריאלי, הוצאת מרכז פרס לשלום, 2004
  • תפסת מרובה לא תפסת, גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, הוצאת כרמל ירושלים, 2006
  • מסעו של סולו, הוצאת סער, 2006
  • עוון ואיוולת, על ההצעות להעביר יישובים ערביים מישראל לפלסטין, שאול אריאלי, דובי שוורץ, הדס תגרי, מכון פלורסהיימר, 2006
  • חומה ומחדל, גדר ההפרדה - ביטחון או חמדנות, שאול אריאלי ומיכאל ספרד, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2008
  • זכות החשיבה, אסופת מאמרים על הסכסוך הישראלי פלסטיני, 2010
  • "People & Borders, About the Israeli Palestinian conflict, shaul arieli, 2010
  • גבול בינינו וביניכם - הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדרכים ליישובו, שאול אריאלי, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2013 (הגרסה האנגלית של הספר יצאה לאור באמזון ובידיעות ספרים ב 2021)
  • זכות החשיבה, מהדורה רביעית, אסופת מאמרים על הסכסוך הישראלי פלסטיני, 2015
  • "People & Borders, About the Israeli Palestinian conflict, shaul arieli, 2015
  • משיחיות על סלע המציאות, מפעל ההתיישבות הישראלי בגדה המערבית, 1967-2016, הקרן לשת"פ כלכלי, 2017
  • זכות החשיבה, מהדורה חמישית, אסופת מאמרים על הסכסוך הישראלי פלסטיני, 2018
  • People & Borders, 2018.
  • כל גבולות ישראל, שאול אריאלי, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2018
  • פרטנר ותוכנית, 'חזון השלום' של הנשיא טראמפ מול חלופת שתי המדינות, שאול אריאלי, ISRAEL POLICY FORUM, מאי 2020 (פורסם העברית ובאנגלית)
  • אטלס טרומן למפות הסכסוך היהודי-ערבי, 2020-2021, מכון טרומן, האוניברסיטה העברית, ירושלים (פורסם בשש שפות: עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית, רוסית וגרמנית)
  • הכתובת על הקיר, אסופת מאמרים שישית, 2021, הקרן לשת"פ כלכלי, תל אביב (פורסמה בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית)
  • ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2021

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר למנויים בלבד עמוס הראל, קיפאון, לא הקפאה, באתר הארץ, 31 במאי 2013.
  2. ^ עפר שלח ורביב דרוקר, בומרנג, כתר, 2005, עמודים 271–272.
  3. ^ יורם יאיר, אתי מלבנון - סיפורה של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמוד 24.
  4. ^ יורם יאיר, אתי מלבנון - סיפורה של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמוד 28.
  5. ^ רשימת מפקדי עורב צנחנים, באתר "חטיבת הצנחנים".(הקישור אינו פעיל, 30.11.2018)
  6. ^ רשימת מפקדי בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים, באתר "חטיבת הצנחנים".(הקישור אינו פעיל, 30.11.2018)
  7. ^ אמיר אורן, אהוד ברק, עד לאן תיקח אותו האחריות?, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2010
  8. ^ שאול אריאלי, מתאוריה למעשה, יישום נהול איכות כולל ביחידות צבאיות,, הוצאת מה"ד, צה"ל,, 1994
  9. ^ עפר שלח ורביב דרוקר, בומרנג, כתר, 2005, עמודים 272–273.
  10. ^ רשימות המועמדים לכנסת ה-17
  11. ^ ziv, "מיתוס סינגפור" מונע מהישראלים להבין את הגורמים ל-7 באוקטובר | ד"ר שאול אריאלי, באתר תלם, ‏2024-02-28
  12. ^ ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2021
  13. ^ ziv, "מיתוס סינגפור" מונע מהישראלים להבין את הגורמים ל-7 באוקטובר | ד"ר שאול אריאלי, באתר תלם, ‏2024-02-28