לדלג לתוכן

ברכה ליכטנברג אטינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ברכה ליכטנברג)
ברכה ליכטנברג אטינגר
לידה 23 במרץ 1948 (בת 76)
תל-אביב, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פריז 7 עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות European Graduate School עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק ציירת, פילוסופית, צלמת, פסיכואנליטיקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ברכה ליכטנברג אטינגר (נולדה ב-23 במרץ 1948) היא אמנית, ציירת ישראלית, פסיכואנליטיקאית, פילוסופית וסופרת ישראלית-צרפתית. השתתפה בתערוכות רבות ברחבי העולם. היא פרופסורית לאמנות ופסיכואנליזה ב-EGS, בית הספר האירופי לתארים מתקדמים בשווייץ, וב-GCAS, המרכז ללימודים מתקדמים. זוכת פרס לאמנית מצטיינת בישראל על שם בקי דקל לשנת 2024[1].

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטינגר גדלה בקריית שלום בדרום תל אביב. אביה, עוזיאל ליכטנברג, הוא ניצול השואה, ממייסדי מכון משואה וממייסדי קיבוץ ניצנים.

שירות צבאי ומבצע החילוץ של אח"י אילת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב"ט ברכה ליכטנברג

התגייסה לצה"ל ובמלחמת ששת הימים שירתה כפקידת מבצעים בטייסת 124 - טייסת של מסוקי תובלה. בתחילת אוקטובר 1967 עברה לבסיס אל עריש של חיל האוויר, ששימש בעיקר מסוקים ומטוסים קלים.

ליכטנברג אטינגר מקבלת את אות ההוקרה ממפקד חיל האוויר עמיקם נורקין, אוגוסט 2020 (בעת התפרצות נגיף הקורונה בישראל)

ב-21 באוקטובר 1967 טובעה המשחתת אילת על ידי חיל הים המצרי בקרבת פורט סעיד. ליכטנברג, שהייתה תורנית בחדר המבצעים בבסיס אל עריש, קלטה את שידורי המצוקה של האוניה ויזמה מבצע הצלה, חילוץ ופינוי הפצועים. היא פיקדה על המבצע למרות היעדרות מפקד הבסיס ועל אף התעלמות ה"בור" בקריה מהודעותיה. ליכטנברג, שהייתה עד זמן קודם לכן פקידת מבצעים בטייסת 124 בבסיס תל-נוף,[2] דאגה להזנקת מטוסים ומסוקים, תיאמה את פעולות ההצלה והקימה בית חולים שדה מאולתר בבסיס.[3] במהלך המבצע התמוטט לעברה מסוק בוער והיא נפצעה ולאחר מכן לקתה בהלם קרב. רק 51 שנה לאחר האירוע פרסם חיל האוויר את מעשה הגבורה שלה, ובאוגוסט 2020 קיבלה צל״ש אלוף ומדליית הוקרה ״מעל ומעבר״ ממפקד חיל האוויר עמיקם נורקין.[4][5]

לימודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. עבדה כעוזרת מחקר של עמוס טברסקי ודניאל כהנמן.[6] בשנים 1979-1975 למדה במרכז לונדון לפסיכותרפיה, חזרה לישראל בשנת 1979 ועבדה במרכז לבריאות הנפש שלוותה. בשנת 1981 עברה לפריז שם עסקה בציור, רישום וצילום. התמחתה בפסיכואנליזה באוניברסיטת פריז VII: דני דידרו והשלימה דוקטורט באסתטיקה לאמנות מאוניברסיטת פריז VIII: המרכז האוניברסיטאי הנסיוני ונסן - סן-דני בשנת 1996.

הגות פמיניסטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטינגר היא אחת ההוגות הפמיניסטיות הצרפתיות הבולטות של ימינו, לצידן של הלן סיקסו, לוס איריגארי וז'וליה קריסטבה.[7][8] טבעה הגתה ופיתחה את המושג הפילוסופי והפסיכואנליטי חלל מטריקסיאלי (חלל/מרחב רחמי) ב-1985 ומושגים נוספים והציגה ופיתחה את המימד המטריקסיאלי בסוביקט האנושי בסדרת מאמרים וספרים לאורך קרוב ל-4 עשורים.[9][10][11][12][13][14] פרסמה מספר ספרים וכן עשרות מאמרים אקדמיים באנגלית, צרפתית, ספרדית, פינית, רוסית, גרמנית, פורטוגזית, עברית ועוד, החל מ-1991.[15][16] כתביה עוסקים בפילוסופיה, פסיכואנליזה, ואמנות ומכוננים את הפסיכואנליזה והאתיקה וכן את הפילוסופיה של האסתטיקה על המקור הרחמי-נשי-אימהי. כתביה המהפכניים חוללו שינוי בחקר הקולנוע, התרבות והאמנות ובפמיניזם.[17][18][19][20][21][22][23][24][25][26][27] ההגות שלה עוסקת בנשיות, הלא-מודע של ההריון, תהליכי אירוע-מפגש לא-מודע בין הסובייקט לבין הנשי-אימהי רחמי, טראומה ועדות, מבט, סוביקט ואובייקט מטריקסיאליים, והעברה טרנס-סובייקטית בפסיכואנליזה ובאמנות,[28][29] טראומה אישית והיסטורית, העברה בין-דורית של טראומת השואה, אלימות נגד נשים וילדים במלחמה, זיכרון ושכחה. קיימה סדרת שיחות עם עמנואל לוינס, אדמון ז'אבס כריסטיאן בולטנסקי, פליקס גואטרי ונוספים, ותרגמה לעברית מכתביו של ז'אק לאקאן.

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכה חייתה בלונדון בין השנים 1975-1979 ולה בת מנישואיה הראשונים, השחקנית והמתרגמת לנה אטינגר. היא חייתה בפריז בין השנים 1981-2003 עם איש התקשורת יואב טוקר ולהם בן, איתי טוקר.

פעילות אומנותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטינגר, שהיא אחת האמניות המצליחות ביותר בשדה האמנות הבינלאומי העכשווי,[30] מעולם לא למדה אומנות באופן מסודר.

תהליך העבודה שלה כולל שימוש באמצעי שכפול של דימויים על גבי קנבס או נייר, שלאחר מכן עוברים טרנספורמציה על ידי רישום וצבע, בתהליך ארוך הנמשך לאורך כמה שנים, שכבה שקופה על שכבה שקופה. אטינגר עוסקת כבר שנים בקשרים בין אימה וטראומה בהקשר של עיבוד עקבות הזיכרון של אחר ושל העצמי, על ידי יצירה של חלל עומק בציור דרך עבודת קו-צבע-אור, והאופן שבו המבט וההתפוגגות של המבט מאפשרים מרחב של עדות.

את ההשראה שלה וחומריה ליצירה היא שואבת מחומרים ארכיונים כמו מפות אוויר ישנות, צילומי אוויר ומפות טופוגרפיות של ישראל, אלבומי משפחה (משפחת הוריה באירופה של תקופת השואה ולפניה כמו גם תצלומיה ותצלומי ילדיה) וצילומים של אימהות ותינוקיהן ונשים ונערות המובלות עירומות להוצאה להורג באוקראינה בשנת 1942.

אפילו מלאונרדו דה וינצ'י וממונה, מה שאפשר לקלוט זה רק את מה שההווה פתוח אליו. אמנות לא נענית לשום תקן, ואף שהשימושים שלי במכונת צילום וסריקה במחשב לא היו אפשריים בתקופת הרנסאנס והציור בצבע שמן כן היה אפשרי אז – מה שהופך את הציור שלי לעכשווי לא תלוי בזה. במובן העמוק, האמנות היא זו שקובעת מה עכשווי, ואומנות שתשרוד בתקופה שלנו ותמשיך להשפיע בעתיד היא זו שתעצב את מה שייחשב בעתיד לאמנות של זמננו מעבר לצווי השעה החולפת. הציור העכשווי קבר את ההכרזות על מות הציור.

— אטינגר, 2009[31]

נושא מרכזי בעבודותיה של אטינגר הוא המחקר הייחודי במימד האבסטרקטי של יחסי קו וצבע היוצרים חלל עומק לא פרספקטיבי, חלל-נושא ואור-נושא, כדבריה של אטינגר, "החלל הרחמי של הציור". החומרים הארכיונים הוויזואליים מעובדים תחילה במכונות זירוקס המשעתקות אותם ומשבשות אותם, כמו גם במחשב, כחלק מתהליך המטמורפוזה לרישום וציור. פרגמנטים של חשיבה פואטית או יומיומית, פילוסופית או פסיכואנליטית, נאגרים במחברות ויומנים לצד רישומי דיו ומעובדים בהמשך לאופני תצוגה נוספים ולכתיבה כחלק מתהליך היצירה.

מספר תאורטיקנים, היסטוריונים ואוצרים של אמנות, ביניהם גריזלדה פולוק (אנ') וקתרין דה זגר (אנ'), הקדישו ספרים ליצירתה.[32][33][34]

עבודותיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היא הציגה תערוכות בגלריות ובמוזיאונים הנחשבים בעולם, ביניהם: מרכז פומפידו, פריז; מוזיאון סטדליק, אמסטרדם; מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון הרצליה בישראל, וכן הציגה תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, ירושלים; במוזיאון לאמנות מודרנית, אוקספורד; במוזיאון לאמנות של קאלה (אנ'), צרפת; במוזיאון לאמנות של אנז'ה (אנ'), צרפת; במוזיאון לאמנות של פורי (אנ'), פינלנד; במוזיאון מרכז הרישום (אנ'), ניו יורק; במכון אנטוני טאפייס, ברצלונה; במוזיאון הרוסי, סנט פטרסבורג; בביאנלה של איסטנבול, טורקיה (2015); בביאנלה של קוצ'י-מוזיריס (אנ'), הודו (2018) ועוד.

תערוכה במרכז פומפידו בפריז

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2009 נפתחה במרכז פומפידו תערוכה שנמשכה כשנה וחצי ובה הוצגו 350 יצירות של 150 אומניות מראשית המאה ה-20 ועד לשנת התערוכה. בתערוכה ביקרו יותר משני מיליון מבקרים והיא התבססה על האוסף האירופי הראשון של אומנות מודרנית ועכשווית. ב-2011 הציגה אטינגר בתערוכה זו סדרה בת 7 ציורים שבהם היא עוסקת בשאלות של זיכרון ותודעה. "כבר יותר מ-20 שנה שהאומנות היא הלב של העשייה שלי והעשייה היא מאוד איטית, מדיטטיבית. לאט לאט עולים ההרהורים ובעקבותיהם עולה גם כתיבה", אמרה לגבי התערוכה.[35]

בשנת 1996 השתתפה אטינגר בתערוכה מקיפה של אמנות מודרנית במרכז פומפידו: ׳מול פני ההיסטוריה׳.

תערוכת יחיד במוזיאון זיגמונד פרויד בבריטניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 הציגה אטינגר תערוכת יחיד במוזיאון פרויד, שהייתה התערוכה הגדולה הראשונה שלה בבריטניה מאז 1993. בתערוכה הוצגו ציורים ומחברות של אטינגר שלא נחשפו לציבור הרחב לפני כן. כל העבודות בתערוכה התכתבו עם השואה, ובעצם כך עם הסיבות שהביאו את זיגמונד פרויד לבריטניה. נושאי התערוכה העיקריים היו אסתטיקה, פוליטיקה, זיכרון תרבותי ומרחב פסיכואנליטי.

הביאנלה באיסטנבול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 הוזמנה אטינגר להשתתף בביאנלה של איסטנבול עם תערוכת יחיד מקיפה של עבודותיה בין השנים 1984 עד 2015. התערוכה, שאצרה קרולין קריסטוב-בקרגייב (אנ'), נקראה "מי מלח – תיאוריה של צורות מחשבה". התערוכה מתייחסת דרך מטאפורות של גלי מחשבה, גלי זיכרון, גלי מוח וגלים מגנטים, לקשר בין האומנות לעולם, למדע, לפילוסופיה ולאקולוגיה. העבודות של אטינגר בביאנלה עסקו בטראומה האישית וההיסטורית, בזיכרון, שכחה ועדות. כהתנגדות לעולם מוצף דימויים, כאן מוצעת האופציה של עולם שעושרו נשען על העמקה רוחנית של מעט מוטיבים.[36] התערוכה של אטינגר הוצגה בגלריה Arter ומתוארת על ידי אייל שגיא ביזאוי כ"אחד המבנים היפים ביותר ברחוב, בסגנון האר נובו, המיוחד לאחד הארכיטקטים הטורקים המזוהים ביותר עם רובע זה של העיר, פטריק מיימרידיס אפנדי."[37]

במסגרת הביאנלה קיימו ההיסטוריונית של האומנות גריזלדה פולוק ואטינגר סדנת קריאה. כמו כן הושק בתערוכה ספר אמנית של אטינגר, הנקרא "א. וליבי חלל", וכולל דימויים רבים של עבודותיה: ציורים וצילומים מעבודות וידאו, וכן מחברות.

השכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • תואר ראשון (BA) בפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
  • תואר שני (MA) בפסיכולוגיה קלינית, האוניברסיטה העברית בירושלים
  • תואר שלישי (DEA) בפסיכואנליזה, אוניברסיטת פריז VII
  • דוקטורט (PHD) באסתטיקה של אומנות, אוניברסיטת פריז VIII

מבחר תערוכות יחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1987: מרכז פומפידו, פריז.
  • 1987: Moltkerei Werkstatt, קלן, גרמניה.
  • 1988: המוזיאון של קאלה, קאלה, צרפת.
  • 1992: Le Nouveau Musée, Institut d'art contemporain, וילאורבן.
  • 1993: מוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) אוקספורד.
  • 1993: המוזיאון הרוסי לאתנוגרפיה, סנט פיטרסבורג.
  • 1995: "ברכה ליכטנברג-אטינגר: חללה – עבודת אוטיסט", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1996: "דוקטור ופציינט", מוזיאון האומנות פורי, פינלנד.
  • 2000: היכל האמנויות היפות (Palais des Beaux-Arts), בריסל.
  • 2001: מרכז הרישום (The Drawing Center), ניו יורק.
  • 2002: "Maison de France", האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים.
  • 2003: גלריית גרווד, אוניברסיטת אוקספורד, אוקספורד.
  • 2009: מוזיאון פרויד, לונדון.
  • 2009: האקדמיה לאמנות, הלסינקי.
  • 2010: מוזיאון קרן טאפייס (Tapies Foundation), ברצלונה.
  • 2011: המוזיאון של אנז׳ה (Angers), צרפת.
  • 2012: קסקו, אוטרכט.
  • 2013: המוזיאון הממלכתי להיסטוריה של סנט פטרסבורג, סנט פטרסבורג.
  • מוזיאון החלומות של פרויד, סנט פטרסבורג.
  • 2014: הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת מיינוט, אירלנד.
  • 2014: מוזיאון לאופולדו פלורס, טולוקה, מקסיקו.
  • 2015: הגלריה המוזיאלית של אוניברסיטת גואנחאטה, מקסיקו.
  • 2015: סולו בביאנלה של איסטנבול.
  • 2016: Callicoon Fine Arts, ניו יורק.
  • 2016: "וליבי חלל", גלריה ברוורמן, תל אביב.
  • 2017: מוזיאון שלייזה, קטוביץ'.
  • 2018: הגלריה האוניברסיטאית UB אנדרסון, באפלו.
  • 2018: סולו בביאנלה של קוצ'י.

תערוכות קבוצתיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1990: "הנוכחות הנשית: אמניות ישראליות בשנות ה-70 וה-80", מוזיאון תל אביב לאומנות, תל אביב.
  • 1991: "אומנות ישראלית עכשיו", מוזיאון תל אביב לאומנות, תל אביב.
  • 1991: "מסלולי נדודים", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1994: "זכרונות ואובססיה", בית האמנים, ירושלים.
  • 1996: "Inside the Visible", מוזיאון ICA, בוסטון.
  • 1996: "Inside the Visible", מוזיאון Whitechapel, לונדון.
  • 1996: "Face à l'Histoire", מרכז פומפידו, פריז, צרפת.
  • 1997: "אהבה ממבט ראשון – אוסף דפנה נאור", הגלריה בכברי, קיבוץ כברי.
  • 1997: "Inside the Visible", המוזיאון הלאומי לאומנות נשים, וושינגטון.
  • 1997: "הו מאמא", המוזיאון לאומנות ישראלית, רמת גן.
  • 1997: "Kabinet", מוזיאון Stedelijk, אמסטרדם.
  • 1997: "Body", הגלריה לאומנות של ניו סאות' ויילס, סידני.
  • 1998: "אמניות נשים באומנות ישראלית", מוזיאון חיפה, חיפה.
  • 1999: קולות מכאן ומכאן" - ״מראה מקום, מראה אדם״, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1999: ״אינטרארכיב״, בית האמנות של אוניברדיטת לונברג, גרמניה.
  • 1999: "זיכרון", וילה מדיצ'י, רומא.
  • 2003: "Aletheia", מוזיאון גטבורג לאומנות, גטבורג.
  • 2005: "לכידת המיינד המרגש והנע", פרויקט אומנות באוניברסיטאות הלסינקי, מוסקבה, נובוסיבירסק, בייג'ינג וברכבת הטרנס סיבירית.
  • 2006: הביאנלה בהלסינקי, מוזיאון קיאסמה לאומנות עכשווית, הלסינקי.
  • 2006: "(Gorge(l", מוזיאון האומנות המלכותי, אנטוורפן.
  • 2008: "ששים שנות אמנות ישראל. שנות התשעים - ובסוף נמות", מוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית, הרצליה.
  • 2010: "elles@centrepompidou", מרכז פומפידו, פריז.
  • 2013: "בלב הארץ - מאוסף המוזיאון", המוזיאון לאומנות מודרנית, ורשה.
  • 2013: "הצורה חסרת השם", המוזיאון רוז׳ה ראביל, משלן.
  • 2015: הביאנלה של איסטנבול, איסטנבול.
  • 2017: "קולורי", מוזיאון GAM, טורינו.
  • 2017: "מפגשים על אומנות ורגש",מוזיאונים MAS\KMSKA, אנטוורפן.
  • 2017: "Lyric on a Battelfield", גלריה גלדסטון, ניו יורק.
  • 2017: "דימוי מלחמה", Bonnier Konsthall, סטוקהולם
  • 2017: "המצב האנושי - הבית הרדוף", מכון יקטרינה, מוסקבה.
  • 2018: "Tap and Touch", גלריה ברוורמן, תל אביב.
  • 2018: "רדת הלילה" גלריית DM - מנדס ווד, בריסל.
  • 2019: "לב החשיכה" Castello di Rivoli at OGR, טורינו.
  • 2019: הביאנלה של Kochi-Muziris, הודו.
  • 2019-20: Espressioni, מוזיאון Castello di Rivoli, טורינו

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ובסוף נמות – אומנות צעירה בשנות התשעים בישראל, מוזיאון הרצליה לאומנות, הרצליה, 2008
  • ברכה ליכטנברג אטינגר: חלל (ה) – עבודת אוטיסט, ז'ן פרנסואה לוטר, 1995

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברכה ליכטנברג אטינגר בוויקישיתוף

ממאמריה:

  • על המטריקס. על המיניות הנשית, ועל עוד דבר או שניים שרציתי לומר על דורה, שיחות כרך ז-3, 1993.
  • טראומה ויופי -טרנס-סובייקטיביות באמנות. רסלינג 5, 1998.
  • ״שזירת ארוס ויצר המוות״. עבד, התענגות, אדון. תל אביב : רסלינג 2002.
  • ״האחרת החתומה בגוף״. עבד, התענגות, אדון. תל אביב: רסלינג 2002.
  • ריתוק הקסם (פאסינום) והשהיית ההיקסמות (פאסיננס). הפרוטוקולים של היסטוריה ותיאוריה, גיליון מס 1 - קווים מקבילים. בצלאל, ירושלים, 2005.
  • ״מעבר לחרדת המאויים (אורכב 23.11.2015 בארכיון Wayback Machine): מאויים היראה, מאויים החמלה וחיבוריות-גבול מטריקסיאלית״. הפרוטוקולים של היסטוריה ותיאוריה, גיליון מס 22 - על החושני באמנות. בצלאל, ירושלים, 2011.
  • ה'אלביתי' הרחמי, הבזקים של התבייתות-יחד ואַפֵקְט ה'ביתי'. הפרוטוקולים של היסטוריה ותיאוריה, בצלאל. גיליון מספר 27 - האלביתי, מרץ 2013.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ברכה ליכטנברג אטינגר היא זוכת ״פרס בקי דקל״ לאמנית מצטיינת לשנת 2024, ציון לשבח יוענק לאסתר כהן ולפאטמה שנאן, באתר ערב רב Erev Rav
  2. ^ אורן האס, "כאן אילת, האם שומע?" – רב"ט ברכה ליכטנברג והמבצע שניהלה לחילוץ ניצולי אח"י אילת, באתר "דיומא", 28 בנובמבר 2021
  3. ^ הדס לבב, ‏לבד באל עריש, באתר חיל האוויר הישראלי, פברואר 2018
  4. ^ ברכה ליכטנברג אטינגר באתר הגבורה
  5. ^ גילי שגיא, ‏האנשים שעשו מעל ומעבר, באתר חיל האוויר הישראלי, 6 באוגוסט 2020
  6. ^ "Bracha Ettinger Biography". egs.edu. The European Graduate School. אורכב מ-המקור ב-5 בספטמבר 2015. נבדק ב-2 בספטמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Couze Venn, in: Theory, Culture and Society. Vol. 21 (1), 2004.
  8. ^ De Zegher, Catherine, Women's Work is Never Done. MER Edition, 2015. ISBN 978-94-90693-47-3
  9. ^ Bracha L. Ettinger, "Matrix and Metramorphosis." In: Differences. Vol. 4, nº 3, 1992.
  10. ^ Bracha L. Ettinger, Régard et éspace-de-bord matrixiels. Brussels: La Lettre Volée, 1999
  11. ^ Bracha L. Ettinger, The Matrixial Borderspace. (Essays from 1994 to 1999). University of Minnesota Press, 2006
  12. ^ Bracha L. Ettinger, Proto-ética matricial. Spanish Edition translated and Introduced by Julian Gutierrez Albilla (Gedisa 2019)
  13. ^ Bracha L. Ettinger, "Diotima and the Matrixial Transference." In: Van der Merwe, C. N., and Viljoen, H., eds. Across the Threshold. New York: Peter Lang, 2007. ISBN 978-1-4331-0002-4
  14. ^ Bracha L. Ettinger, Matrixial Subjectivity, Aesthetics, Ethics. Vol 1: 1990-2000. Selected papers edited with Introduction by Griselda Pollock. Pelgrave Macmillan 2020
  15. ^ Ettinger, Bracha L., The Matrixial Borderspace. University of Minnesota Press, 2006. ISBN 978-0-8166-3587-0
  16. ^ Ettinger, Bracha L., Proto-ética matricial: Ensayos filosóficos sobre el arte y el psicoanálisis. Gedisa. 2019. ISBN 978-84-17690-86-1. Bracha L. Ettinger, Matrixial Subjectivity, Aesthetics, Ethics, edited by Griselda Pollock, Pelgrave Macmillan, 2020
  17. ^ חביבה פדיה, ׳׳מרחב ומקום - מסה על הלא-מודע התאולוגי-פוליטי׳׳. הקיבוץ המאוחד, 2011
  18. ^ הדרה שפלן-קצב. ׳׳הו מאמא׳׳. המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1997
  19. ^ ענת פלגי-הקר, ׳׳מאי-מהות לאימהות׳׳, עם עובד, 2005
  20. ^ Bracha L. Ettinger in conversation with Emmanuel Lévinas. Time is the Breath of the Spirit. Lim. ed. Oxford: MOMA, 1993.
  21. ^ Pollock, G. Art in the Time-Space of Memory and Migration: Sigmund Freud, Anna Freud and Bracha L. Ettinger in the Freud Museum. Wild Pansy Press & London: Freud Museum, 2013.
  22. ^ de Zegher, Catherine. Inside the Visible. MIT Press, 1996.
  23. ^ Vandenbroeck, P. Azeta. Paris: Flammarion, 2000.
  24. ^ Pollock, Griselda. "Abandoned at the Mouth of Hell" In: Florence, P., and Pollock, G., eds. Looking Back to the Future. NY: G&B New Arts Press, 2001.
  25. ^ Theory, Culture and Society. Vol. 21 (1). 2004.
  26. ^ Vandenbroeck, P. A Glimpse of the Cocealed. Royal Museum of Fine Art Antwerp, 2017.
  27. ^ Gutierrez-Albilla, J., Aesthetics, Ethics and Trauma in the Cinema of Pedro Almodovar. Edinburch University Press, 2017.
  28. ^ אטינגר, ברכה ליכטנברג, אמנות כתחנת המעבר של הטראומה. פלסטיקה מס' 3, 1999.
  29. ^ הדרה שפלן-קצב ׳׳א (י)מניות׳׳. גמא, 2020.
  30. ^ Face à l'Histoire, 1933–1996. Curated and edited by Jean-Paul Ameline (Modern Art) and Chris Dercon (contemporary art), Paris: Flammarion and Centre Georges Pompidou, 1996. https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/ccdkLM/rrbeEeq
  31. ^ אלי ערמון אזולאי, ברכה אטינגר ואמנות הפסיכואנליזה, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2009
  32. ^ Catherine de Zegher and Griselda Pollock (eds.), Art as Compassion. Bracha Lichtenberg Ettinger. [Monography]. Ghent: MER. Paper Kunsthalle & Brussels: ASA Publishers, 2011. ISBN 978-94-6117-008-8
  33. ^ Armstrong, Carol and de Zegher, Catherine, Women Artists at the Millennium, 2006. MIT Press ISBN 0-262-01226-X, ISBN 978-0-262-01226-3. February 28, 2008
  34. ^ Pollock, Griselda, Encounters in the Virtual Feminist Museum. Taylor and Francis, 2007. ISBN 0-415-41374-5
  35. ^ חגית פלג רותם, ‏אומנות מון-אמור, באתר גלובס, 18 בינואר 2011
  36. ^ ברכה אטינגר תציג בביאנלה באיסטנבול, באתר ערב רב Erev Rav
  37. ^ אתר למנויים בלבד איל שגיא ביזאוי, געגועי לבוספורוס: רשמים מהביאנלה לאומנות באיסטנבול, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2015
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ברכה_ליכטנברג_אטינגר&oldid=39572798"