ברקיע החמישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ברקיע החמישי
Poster barakia hahamishi.jpg
ברקיע החמישי
בימוי דינה צבי-ריקליס
הפקה יפעת פרסטלניק, משה אדרי, לאון אדרי
תסריט דינה צבי-ריקליס ועלמה גניהר על פי הספר בשם זה של רחל איתן
עריכה יוסף גרינפלד
שחקנים ראשיים יחזקאל לזרוב, אלונה איב, עמית מושקוביץ, אקי אבני, גיא אדלר, רותם זיסמן-כהן, אסתי זקהיים, תמר שם אור
מוזיקה יוסף ברדנשווילי
צילום שי גולדמן
מפיץ יונייטד קינג
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 14 באוקטובר 2012
משך הקרנה 103 דק'
שפת הסרט עברית
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 4,109,912
הכנסות 395,200[1]
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ברקיע החמישי הוא סרט קולנוע ישראלי בבימויה של דינה צבי-ריקליס, על-פי ספר באותו השם פרי עטה של רחל איתן (עם עובד, 1962), עליו זכתה בפרס ברנר.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה מתחילה בקיץ ואורכת כשנה, בארץ ישראל של תקופת המנדט הבריטי. הסרט מספר על דמויות שונות, שנפגשות במקום אחד, חשות בדידות ומחפשות אהבה. הגיבורה הראשית, מאיה חרמוני בת ה-13 מובאת בידי קצ'קה חרמוני, אביה, למעון לילדות עזובות, אחרי שאמה נעלמה באמריקה. אביה התחתן בשנית וכיוון שאשתו החדשה אינה מסתדרת עם בתו, הוא אינו מעוניין לגדל אותה. הוא מפקיד אותה בידי ד"ר דב מרקובסקי, מנהל המעון, שהיה חברו בימים עברו. מרקובסקי ניהל בעבר רומן עם אשתו של האב ונרמז כי ייתכן שהוא אביה האמיתי של מאיה. מרקובסקי מנסה להתקרב אל מאיה, אבל היא אינה מאפשרת לו ומתאהבת בדוצ'ה, חבר לח"י וארוסה של שושנה. שושנה היא בת קיבוץ שמתנדבת בבית היתומים. ברטה, המנקה שברחה מבית דתי, מנהלת רומן אסור עם ג'ימי, הקצין הבריטי ומצפה שיקח אותה עמה לאנגליה כשישוב לארצו. וולפסון, הוא קבלן מצליח, בנה של הנדבנית שמממנת את בית היתומות, ורוצה לסגור את בית היתומות, כדי להפוך את המבנה לבית חרושת לנייר טואלט. פרידה היא המדריכה הראשית במעון, קשוחה ועצורה מאוד, בינה לבין מרקובסקי יש משיכה שאיננה ממומשת. פאני פולה, הטבחית, היא אישה למודת אכזבות, המשקיעה את כל כולה ביתומות. כולם ממתינים לסוף מלחמת העולם השנייה שתביא את השינוי, לו הם מצפים.

על אודות הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Be-rakia ha-hamishi third.jpg
אקי אבני ואלונה איב

הספר והסרט מבוססים על ספרה האוטוביוגרפי "ברקיע החמישי" של רחל איתן, שראה אור לראשונה ב-1962 ונהפך מייד עם יציאתו לרב-מכר, נמכר בשמונים אלף עותקים והודפס בשבע מהדורות. מאיה, גיבורת הספר היא בת דמותה של איתן, שחוותה ילדות קשה בבתי יתומים למיניהם.

דינה צבי-ריקליס, במאית הסרט, עלתה עם הוריה מעיראק בגיל שנה ומספרת שהתביישה בהוריה ובמקום שמהם הגיעו והדחיקה את ילדותה. בשנות השישים קראה את ספרה של איתן והיא אימצה בדמיונה את זהותה של מאיה גיבורת הספר. היא סיפרה על-כך בריאיון לנירית אנדרמן מעיתון הארץ:

"הספר כל כך נגע ללבי. כל כך הזדהיתי אתו, עד שממש הייתי מאיה, הרגשתי מאיה. הזדהיתי עם האפלוליות שלה, עם הסודות שלה, עם זה שהיא לא הייתה ילדה נחמדה ולא מתחנפת. זה מה שקנה אותי, כי ממני ציפו כמובן להיות הילדה המתוקה, המקסימה, היפה, התלמידה הטובה והחברותית, שעושה כל מה שראוי. וכך אימצתי לי ביוגרפיה אחרת. כאילו בכלל לא גדלתי ברמת גן אלא במעון הזה, וכאילו לא גרתי בבית הורי, אלא באתי לבקר אותם מדי פעם. ממש ככה. כיוון שכל כך לא רציתי להיות מה שהייתי, פשוט מחקתי את העבר שלי ואימצתי את הזהות של מאיה." [2]

הרעיון לסרט עלה אצל ריקליס לראשונה, בראשית שנות התשעים, כשעברה סדנת כתיבה אצל התסריטאי האמריקאי לו האנטר. במהלך הסדנה האנטר ביקש מהמשתתפים להכין תסריט לפיצ'ר (סרט עלילתי באורך מלא) וריקליס החליטה לעבד את הספר "ברקיע החמישי" לתסריט. היא טילפנה לעמרי איתן, בנה של הסופרת המנוחה רחל איתן כדי לבקש ממנו את הזכויות לעיבוד קולנועי של הסרט. איתן סיפר לה שהזכויות נרכשו. כעבור חמש שנים איתן טלפן לריקליס והודיע לה שרוכש הזכויות לא עיבד את הספר לסרט והזכויות התפנו. ריקליס שבה לעבוד על התסריט. היא הגישה כמה פעמים את התסריט לקרן הקולנוע הישראלי כדי לקבל מימון להפקת הסרט, כל פעם נדחתה, שיכתבה את התסריט מחדש ושוב נדחתה ובינתיים ביימה סרטים אחרים.

בחלוף השנים חברו לריקליס המפיקה יפעת פרסטלניק והתסריטאית עלמה גניהר ויחד הן זכו בתמיכתה של קרן יהושע רבינוביץ והשיגו גם את תמיכתם של המפיקים משה אדרי ולאון אדרי.

בקיץ 2010 החלו צילומי הסרט. הסרט צולם במשך 18 יום באתר אחד בבית ספר שדה בניצנים, בבניין שהיה בית המושל הטורקי ובמקוה ישראל.

הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים הישראלי, לוס אנג'לס, ב-15 במרץ 2011 ובפסטיבל הסרטים הבינלאומי בהמפטונס, לונג איילנד, ניו יורק, ב-13 באוקטובר 2011, בקטגוריית קולנוע עולמי, בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי סירקוז, ניו יורק באוקטובר 2012, שם זכתה רותם זיסמן – כהן בפרס המשחק. הסרט הוקרן בפסטיבל היהודי של אטלנטה, בוסטון, וושינגטון, ורשה ומוסקבה ובפסטיבל הסרטים הישראלי הראשון בלונדון. הסרט השתתף גם בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה באוקטובר 2011 ובפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות.

ריקליס סיפרה בתקציר העלילה ובריאיון לנירית אנדרמן כיצד היא רואה את הסרט:

רוב הסרט מתרחש בבית היתומים, המתקיים כאי בודד בעולם של מלחמה ובתוכו רוחשים חיים של כאב, שמחה, הרבה תשוקה ותקווה לעולם שוויוני. כל זה תוך הסתכלות אירונית על דור שלם של אנשים מבולבלים, שהעדיפו לסגוד לאידיאלים והיו נדיבים לאחרים אך לא לילדיהם... רציתי לספר את הסיפור הזה, כי התקופה הזאת מסמלת בשבילי את כל מה שיכול היה להיות פה ולא היה... אבל זה בעיקר סיפור על האנשים שעובדים במעון הזה והחמיצו את חייהם, אנשים שעשו בחירות מסוימות, לא ניצלו הזדמנויות שניתנו להם, וחושבים שלא מגיע להם להיות מאושרים. אחת כי היא בתולה ומתייסרת עם עצמה, אחד כי הוא עסוק במלחמות עולם, אחת כי היא תמימה מדי. זו קבוצה של אנשים שמפסידים את החיים שלהם כי הם קשים עם עצמם, לא יודעים לקחת את הדברים בקלות." [3]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמית מושקוביץ וגיא אדלר

הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אופיר בשנת 2011 וזכה באחד – פרס על עיצוב התלבושות לרונה דורון.

רותם זיסמן-כהן זכתה בפרס המשחק על תפקידה כברטה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי 2012 בסירקוז.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקן תפקיד
עמית מושקוביץ מאיה חרמוני
אלונה איב פרידה אברבוך, המדריכה הראשית
יחזקאל לזרוב ד"ר דב מרקובסקי, מנהל המוסד
רותם זיסמן-כהן ברטה, המנקה
אלון פדות קצ'קה חרמוני, אביה של מאיה
רוי מילר ג'ימי, הקצין הבריטי
גיא אדלר יוסף (דוצ'ה), חבר הלח"י וארוסה של שושנה
אקי אבני וולפסון, בנה של הנדבנית
אסתי זקהיים פאני פולה, הטבחית
תמר שם אור שושנה, בת קיבוץ שמתנדבת בבית היתומים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתן שירם, דרוש קהל: אכזבה מהכנסות הסרטים הישראליים ב-2012, באתר גלובס, 8 בפברואר 2013
  2. ^ נירית אנדרמןזהות גנובה, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2012
  3. ^ נירית אנדרמן, איך הגיע דינה צבי ריקליס ל"ברקיע החמישי", באתר הארץ, 29 באוגוסט 2010