גדעון גכטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גדעון גכטמן
Gideon Gechtman artist house tlv 2.jpg
גדעון גכטמן
תאריך לידה 17 בדצמבר 1942
מקום לידה אלכסנדריה, מצרים
תאריך פטירה 27 בנובמבר 2008 (בגיל 65)
מקום פטירה ישראל
לאום יהודי, ישראלי
תחום יצירה פיסול
זרם באמנות אמנות מושגית
הושפע על ידי ג'וזף קוסות' (Joseph Kosuth)
יצירות ידועות מודעות אבל

גדעון גכטמן (17 בדצמבר 1942 - 27 בנובמבר 2008) היה אמן ופסל ישראלי יליד מצרים. יצירתו של גכטמן מנהלת דיאלוג עם נושא המוות ודנה בקשר שבין הביוגרפיה האישית של האמן לבין מעשה האמנות ואופן הצגתה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדעון גכטמן נולד בשנת 1942 באלכסנדריה שבמצרים. בשנת 1945 עלה לארץ ישראל. בין השנים 1962-1961 למד אמנות במכון אבני. בשנת 1968 למד במשך שלוש שנים בקולג' האמרסמית' לאמנות בלונדון. בשנים שלאחר חזרתו מלונדון יצר גכטמן עבודות ברוח האמנות המינימליסטית. עבודותיו "הדגימו באופן דידקטי שינויים מבניים וצורניים של חומר ושל דימוי"[1].

בשנת 1971 חזר גכטמן לישראל. יונה פישר קישר אותו עם אמנים מושגיים נוספים שעסקו אז, בעקבות יצחק דנציגר, ביצירת בגרסה מקומית של "אמנות האדמה". "הרגשתי שאין לי מה לעשות שם", הסביר גכטמן בראיון מאוחר, "אני גר בראשון, אז בבית משותף, בסביבה עירונית צפופה. [...] ראיתי בזה חיפוש אקזוטיקה ואקזוטיקה זה לא משהו שנמצא במקומות שבהם אני מסתובב".[2]

בשנת 1973 הציג את תערוכת היחיד הראשונה ב"גלריה יודפת" בתל אביב. התערוכה, שנקראה "חשיפה", סימלה את העניין הגובר והולך של גכטמן ביחס שבין אמנות לבין הממד הביוגרפי. על קירות הגלריה נתלו תצלומים מוגדלים של תהליך גילוח שערות גופו כהכנה לניתוח לב פתוח אותו עבר גכטמן בשנת 1973. גכטמן סבל מגיל צעיר מבעיות בלבו שנבעו מסיבוך רפואי של מחלת מפרקים בה לקה בילדותו. בנוסף, הציג גכטמן סרט וידאו המתאר תהליך זה וכן מסמכים רפואיים - אמיתיים ומפוברקים - הקשורים למצבו הרפואי. בסיומה של התערוכה, ב-18 במאי 1975 פרסם גכטמן מודעת אבל עצמית בעיתון "הארץ" וב-"ג'רוזלם פוסט" וכן על לוחות מודעות באזור מגוריו של גכטמן בעיר ראשון לציון. גכטמן סיפר בדיעבד על התגובות הרגשיות לעבודה: "באו מורים מבצלאל ושאלו 'מה, השתגעת? הבהלת את כולם'. התגובה מהסביבה מעניקה משמעות לעבודה."[3]

פעולה אמנותית נוספת מאותה שנה היא "עבודה עברית" (1975), אותה הציג בתערוכה קבוצתית בשם "סדנה פתוחה" שהתקיימה במוזיאון ישראל. במסגרת התערוכה הצטרף גכטמן לקבוצה של פועלים ערבים אשר בנו אגף במוזיאון, והקים בתערוכה מעין אזור מגורים ושינה של פועל. על הקירות תלה מודעות אבל ובהן הביטוי "עבודה עברית" וכן תצלומים תיעודיים של מגורי פועלים.

מודעות האבל שימשו מוטיב מרכזי בעבודותיו של גכטמן החל משנים אלו. גכטמן המשיך בסדרת מודעות האבל ו"ייצר" מודעות שונות הנושאות דימויים מתוך אוצר הדימויים והסמלים הישראלי. בין היתר הדפיס מודעות אבל נוספות (1975) הנושאות את הכיתוב "נחסית" "פושטית" או "גזוזית", כשמותיהם של גולות משחק, או שמות משחקי ילדות אחרים כגון "עץ או פלי" ו"גוגואים" ואחרים.

במהלך שנות השבעים יצר מספר עבודות העוסקות בפרוק ובהרכבה של חומרים שונים. בעבודות כגון "חבל מפורק" (1972) או "נסורת" (1972) פורקו החפצים למרכיבים קטנים והולכים והוצגו בתיבות תצוגה או תיבת שרידים (רליקוויום) ברוח המינימליזם. בין העבודות הידועות הייתה סדרת ה"מברשות" (1977-1974) בה יצר מברשות שונות משערותיו ומשערותיהם של אשתו בת-שבע צייזלר ושל ילדיו.

בין השנים 1976-1975 למד בחוגים לתולדות האמנות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. בתקופה זו החל גכטמן לגבש מסגרת פעילות ייחודית אותה הוא כינה "מואוזולאום". מסגרת זו היוותה מערך פעילות שנועד ליצור המשכיות ביצירתו המושגית. המערך, טען גכטמן, "נמצא תמיד בתהליך של התהוות" והפריטים השונים בתצוגה מהווים אפשרויות ואמצעי בדיקה בחלל התצוגה.[4] מסגרת זו אף עזה לגכטמן לפתח במהלך שנות השמונים, בהשפעת הפוסט מודרניזם, אלמנטים של מלאכותיות ושל זיוף. הפריטים הממשיים ב"מואוזולאום" - יוצרו מחדש בעזרת חומרים מלאכותיים שונים. בשונה מן ה"רדי מייד" של מרסל דושאן היו אלו חפצים שהוזמנו אצל בעלי מקצוע שונים ושאבו השראה מחפצים בעלי שימוש מעשי. מודעת האבל, לדוגמה, נוצרה מחדש תוך שימוש באורות נאון צבעוניים כשל שלט פרסומת (1984). חומרים נוספים שאימץ גכטמן בתקופה זו היו פורמייקה ושיש מלאכותי אשר העידו, אף הם, על המלאכותיות של הייצוג האמנותי ועל אופן הפרדתו הבעייתי מן המישור הביוגרפי.

בין העבודות שיצר בשנים אלו בולטים "כד" (1985), מעין כד אבל דמוי אמפורה, העשוי חיקוי מצויר של שיש, פסלים בצורת מסתם (1985) ועוד. נושאה של סדרת עבודות נוספת הייתה עגלת משחק (1984-1982) אשר נבנתה בכמה גרסאות על ידי שימוש ביציקות שיש סינתטי ההולכות והופכות גסות יותר ויותר. השימוש בשיש, המקושר באיקונוגרפיה של גכטמן אל אנדרטאות ולמצבות, משקף בעבודות אלו את המעבר מאובייקט משחק תמים ל'עגלת מוות' ומ"רדי מייד" אל יצירת אמנות.

במחצית שנות התשעים יצר גכטמן כמה עבודות שעסקו בשכפול ובפירוק אובייקטים מוכנים. בעבודות כגון "חדווה" (1995) או "צמד חמד" (1995) השתמש גכטמן בדמויות פורצלן אותן שבר והרכיב מחדש בעזרת העתקים. לבד מן היחס אל המוות בולטת ביצירות אלו גם היחס הדו-ערכי אל האמנות כייצוג. ב"צמד חמד", לדוגמה, מעומתות הדמויות עם "כפילים" שלהן ועם ייצוג צילומי מוגדל שלהן, ואילו ב"חדווה" מוצבות הדמויות על גבי שורה של כני תצוגה מסורתיים.

ב-7 בפברואר 1998 נפטר בנו הבכור של גכטמן, יותם. קברו של יותם, בבית העלמין הישן בראשון לציון, עוצב בשיש ירוק, בדומה לעבודות שונות של גכטמן. בשנים 19992002 הציג גכטמן מיצב בשם "יותם" שהוצג בשלושה מוזיאונים ברחבי הארץ. את פני הנכנסים לחלל התערוכה קיבל פוחלץ של טווס, המסמל באיקונוגרפיה נוצרית את הנצח שלאחר המוות, אשר הועמד על כן שיש. על בסיס ריהוט הלקוח מתחום הרפואה והקוסמטיקה יצר גכטמן אפשרויות תצוגה חדשות של עבודותיו. בתוך מגירות נוצרו מחדש עבודות כגון החבל המפורק, הנסורת, לצד תצלומים של קברו של הבן יותם ומשטחי שיש שונים. בסרטון וידאו נראה גכטמן כמעין איש מעבדה כשהוא שוקל אותיות עשויות שיש המרכיבות את שמו של בנו, מפורר אותן ומאכסן את המרכיבים במבחנות זכוכית. גם עגלת המשחק נוצרה מחדש ועוצבה מחיקוי שיש בצבע אדום. לצידה ניצבה מתקן מגירות ועליו הונח תצלום פניו של יותם הצרוב על גבי לוח שיש.

בשנת 2003 הציג גכטמן את העבודה "ארכיב" (2003) - העתק המאוזולאום בעיירה פורטבואו (אנ') שבגבול ספרד-צרפת, בה התאבד ונקבר הפילוסוף ומבקר התרבות ולטר בנימין. גכטמן שיבץ בקיר המאוזלאום, המוצג כחזית באורך של שמונה מטרים, פרחים וחפצים מלאכותיים אחרים היוצרים הקשר לרעיונותיו של בנימין אודות שיעתוק וייצוג בעידן המודרני. "הפאסאדה אין מאחוריה דבר. פאסאדה ריקה מתוכן. המילוי, ציפויי שיש, פרחים ואלמנטים אחרים, כולם דימויים מיוצרים באמצעים של שעתוק טכני. זהו מקום שבנימין היה שמח להיקבר מחוצה לו אני מניח"[5].

בשנת 2005 יצר את המיצב "מחנה", שהוצג במוזיאון פתח תקווה לאמנות. המיצב כלל אוהלים שיריעותיהם מודפסות בדוגמה של שיש ושורה של עציצי ברושים.

בשנת 2006 החל גכטמן בפרויקט מתמשך שבמסגרתו ייצר מודלים של רקטות קסאם, משגרים ומתקני אכסון ניידים בעבורם. הפרויקט שהוצג בצורה כרונולוגית במוזיאון פתח תקווה לאמנות בשנת 2006, בבית קנר בראשון לציון בשנת 2007 ובשנת 2008 בגלריה שלוש, התייחס לאופנים השונים שבהם יכול אובייקט להיות משוכפל ומופץ מחדש. הרקטה ה"ממשית" הומרה לאובייקט אמנותי, אולם שמרה על האקטואליות הפוליטית שלה. לצד הדגמים הציג גכטמן שרטוטים ומפרטים טכניים ליצירתם של האובייקטים הללו. הדבר שימש כשלב ראשוני בניסיון להפיץ יצירה אמנותית שלא במסגרת המערך המסחרי של עולם האמנות[6]

ב-25 בינואר 2007 הוענק לגכטמן פרס מפעל חיים מטעם שר התרבות לאמן על מכלול יצירתו העוסקת במוות, בזיכרון ובהנצחה. ועדת השיפוט כללה את ד"ר מרטין וייל, תמי כץ פרימן ואורית אדר-בכר. בנימוקיהם למתן הפרס, שסכומו 80 אלף שקל, כתבו השופטים:

יצירתו בשנות השבעים, אשר עסקה באמנות גוף, היוותה חלק מענף מרכזי של האמנות המושגית כמו כן היה בין הראשונים שהיו ערים לחשיבותה של אמנות הווידאו והשכיל לשלב וידאו וצילום במיצביו... בשנת 1975 פרסם בעיתונים הארץ והג'רוזלם פוסט, מודעת אבל הנושאת את שמו. יצירה מושגית זו נקבעה בתודעת עולם האמנות הישראלי כאחד משיאיה הבולטים של האמנות המושגית של שנות השבעים.. מאז ראשית שנות התשעים התבססה ההכרה בתרומות ההיסטורית של גכטמן למהלך האמנות הישראלית והיא הגיעה לשיאה האמנותי והרגשי ביצירתו החשובה 'יותם' שהוצגה במוזיאונים ברחבי הארץ. מיצב גדול זה, הקרוי על שם בנו של האמן שנפטר ממחלה בגיל צעיר, מזכיר במבנהו קליניקה או מעבדה. מכלול היצירה משרה אווירה של ניכור וסטריליות, המעצימה את הכאב הנובע מן העיסוק המדויק בפרטים הקטנים, האישיים ומן ההעזה לטפל במוות הקרוב כל כך. במשך שנים רבות הוא פעיל למען מעמדו של האמן באגודת האמנים ובוודעות ציבוריות ושימש שופט בוועדות פרס שונות. מעורבותו החברתית הקנתה לו מעמד כדובר מרכזי של קהילת האמנים בישראל.

במקביל לעבודתו האומנותית, גדעון עבד וניהל משרד אדריכלים בעיר ראשון לציון והרצה במקומות רבים כגון בצלאל, במדרשה לאמנות, באורנים ועוד[7]. התגורר בראשון לציון, בשכנות לבית חברו האמן דוד וקשטיין.

ב-27 בנובמבר נפטר גדעון גכטמן בבית החולים בלינסון לאחר שמסתם הלב שלו הפסיק לעבוד. ב-28 בנובמבר הוא נקבר בבית העלמין הישן בראשון לציון. הוא הותיר אחריו את רעייתו בת שבע ובן משותף. בעיתון "הארץ" פורסמה באותו יום, לצד מודעות האבל הרגילות, גם מודעת אבל ובה הכיתוב "גדעון גכטמן" באותיות לבנות על רקע שחור.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1961-1962 מכון אבני, ת"א
  • 1962-1963 בי"ס אילינג לאמנות, לונדון
  • 1968-1971 מכללת המרסמיט לאמנות, לונדון
  • 1975-1976 פילוסופיה ותולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אזולאי, אריאלה, אימון לאמנות: ביקורת הכלכלה המוזיאלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
  • בן-נפתלי, מיכל, "מות המחבר: הערות שוליים לגדעון גכטמן", בתוך: המדרשה, גיליון מס' 12, סתיו 2009
  • גכטמן, גדעון, "ראיון עם אורי הס ומשה ניניו", קו 9, ינואר 1989
  • מירון, איה, גדעון גכטמן, 2008-1942, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2013
  • סואן, יונתן, "טיוטה לאחרית דבר, על אפשרות של קריאה מטפיזית בגדעון גכטמן", בתוך: המדרשה, גיליון מס' 12, סתיו 2009
  • סימון, יהושע, "מות המחבר - מותגים, גולגולות ומודעות אבל: מחשבות בעקבות עבודתו של גדעון גכטמן", בתוך: המדרשה, גיליון מס' 12, סתיו 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עפרת, גדעון, גדעון גכטמן, עבודות 1986-1972, הוצאת סתוית, תל אביב, 1986 (ללא מספרי עמודים).
  2. ^ ראו: "גדעון גכטמן בשיחה עם אורי הס ומשה ניניו, קו, מס' 9, ינואר 1989, עמ' 39.
  3. ^ ראו: גילרמן, דנה, "אתם לא רואים שאני הולך באוויר", הארץ, 31.5.2007.
  4. ^ ראו: "גדעון גכטמן בשיחה עם אורי הס ומשה ניניו, קו, מס' 9, ינואר 1989, עמ' 37.
  5. ^ גדעון גכטמן - ארכיב.
  6. ^ ראו: סולימאן, אבשלום, גדעון גכטמן: מתקן שיגור, 2008, גלריה שלוש, תל אביב, 2008.
  7. ^ עבודתו של גדעון במאמר בעכבר העיר.