לדלג לתוכן

גטו רוהאטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גטו רוהאטין
אתר הקבורה והרצח ההמוני הצפוני-קורבנות חיסול הגטו ביוני 1943
מידע כללי
סוג גטו
מדינה פולין (כיום אוקראינה)
מחוז סטניסלבוב (כיום איוואנו-פרנקיבסק)
תאריכים
תאריך הקמה אוגוסט 1941
תאריך סגירה יוני 1943
אוכלוסייה
מספר אסירים בשיא כ-5,000 אסירים
השתייכות האסירים יהודים
נתונים
מספר הנספים הערכה 12,000-8,000
קואורדינטות 49°25′00″N 24°37′00″E / 49.4166666667°N 24.6166666667°E / 49.4166666667; 24.6166666667
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גטו רוהאטין (באוקראינית: Рогатинське гетто, בפולנית: Getto Rohatyńskie, ברוסית: Rogatin Гетто[דרושה הבהרה] ובאנגלית: Rohatyn Ghetto) הוקם באוגוסט 1941 על ידי גרמניה הנאצית ובעלי ברית מקומיים והושמד ביוני 1943. הגטו הוקם לאחר כיבוש גליציה המזרחית בפולין (כיום אוקראינה) במסגרת מבצע ברברוסה במלחמת העולם השנייה. הגטו הוא הראשון מסוגו שהוקם במחוז גליציה. הגטו הוקם בחלק מהעיר רוהאטין, שהייתה אז חלק ממחוז סטניסלבוב (כיום איוואנו-פרנקיבסק). לפי הערכות, 8,000–12,000 יהודים מהעיר, מכפרי הסביבה ומגורשים מאזורים וגטאות אחרים נרצחו בגטו או נלקחו ממנו לאתרי רצח המוני ולמחנה ההשמדה בלז'ץ.

רקע והקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר רוהאטין הייתה חלק מהרפובליקה הפולנית השנייה משנת 1918 ועד שנת 1939. בעיר היו שלוש קהילות אתניות מרכזיות: פולנים, אוקראינים ויהודים. הקהילה היהודית הכילה 3282 איש בשנת 1939. העיר נכבשה על ידי ברית המועצות במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בשנת 1939 ולאחר מכן נכבשה על ידי גרמניה הנאצית ביולי 1941. לאחר הכיבוש הנאצי היא שויכה מנהלתית לאזור בז'ז'יני (Kreis Brzezany), מחוז גליציה (Distrikt Galizien) בגנרלגוברנמן. גטו רוהאטין הוא הראשון שהוקם במחוז גליציה לאחר הכיבוש הנאצי. כבר באוגוסט 1941 הוקם גטו פתוח, ללא גדרות, בחלק העיר המתחיל בנהר הנילי ליפה (בפולנית: Gniła Lipa) ומסתיים בכיכר העיר המרכזית. הגטו גודר והפך להיות גטו סגור ב-10 בנובמבר שנת 1942.[1]

תולדות הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב אוכלוסיית הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה הוכנסו לגטו יהודי העיר ופליטים שהגיעו מאזורים אחרים בפולין לעיר אחרי פריצת מלחמת העולם השנייה. בסביבות אוקטובר 1941 חלק מהיהודים בכפרי האזור עברו לגטו בעקבות הוראה מהנאצים. כנראה לאחר הרצח ההמוני הראשון של תושבי הגטו שהתרחש במרץ 1942 גורשו לגטו יהודים מכפרי הסביבה: פוטוק (Potok), זליפיה (Zalipie), צ'רצ'ה (Czercze), באבינצה (Babińce) ופידקאמין. מאוחר יותר גורשו לגטו יהודים מעיירות וכפרים ובהם בורשטין, בוקאצ'ובה, קנייהניטש, חודורוב, בולשובצה, ליפיצה גורנה וליפיצה דולנה. בנוסף הוכנסו לגטו יהודים שקפצו מטרנספורטים למחנה ההשמדה בלז'ץ ונתפסו באזור.[2] קבוצות של יהודים משרידי גטאות שחוסלו באזור הועברו לגטו רוהאטין כגון שרידי גטו בוקאצ'יבצי, כ-320 יהודים, שגורשו בינואר 1943 לגטו רוהאטין בהוראת ראש תחנת משטרת הביטחון בטרנופול הרמן מילר (קצין אס אס). כנראה כל המגורשים נרצחו לאחר מכן. לפי הערכה רק כ-20 יהודים מכלל קהילת העיר בוקאצ'יבצי שרדו את השואה ביערות ובמסתור.[3] יהודים מגטו בורשטין גורשו לגטו רוהאטין ונוספו אליהם יהודים מקהילה זו שהתחבאו בסביבה והגיעו לגטו עקב קשיים לשרוד ביערות. כ-200 יהודים מבורשטין גורשו לרוהאטין ב-21 בספטמבר 1942 והועלו בתחנת הרכבת ברוהאטין לטרנספורט למחנה ההשמדה בלז'ץ. לפי הערכות של ועדת חקירה מטעם ברית המועצות (ChGK) כ-1806 יהודים מבורשטין גורשו לגטו רוהאטין או למחנה ההשמדה בלז'ץ.[4]

כוחות נאצים ובעלי בריתם שפעלו כנגד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות כנגד יהודים בגטו ובסביבתו עד מרץ 1942 הייתה תחת אחריות קצין הס"ס שטורמבאנפיהרר הנס קריגר. הוא היה ראש תחנת משטרת הביטחון (Sipo- Aussendienststelle) בעיר סטניסלבוב בגליציה המזרחית. הוא ועובדיו בתחנה פעלו יחד עם גופים גרמנים ואוקראינים נוספים וביצעו את הרצח ההמוני הראשון בגטו במרץ 1942. באפריל 1942 האחריות הועברה לקצין הס"ס שטורמבאנפיהרר הרמן מילר מתחנת השטח של משטרת הביטחון בעיר טרנופול. מילר ועובדיו הסתייעו אף הם בגופים גרמנים ואוקראינים נוספים ויחדיו הם ביצעו את הרציחות ההמוניות והגירוש למחנה ההשמדה בלז'ץ בספטמבר ובדצמבר 1942. ביוני 1943 הועברה האחריות לאזור לקצין ס"ס שטורמבאנפיהרר וילהלם קרוגר (Wilhelm Krüger) מחליפו של מילר. הנס קריגר והרמן מילר נתפסו בשנות ה-60 בגרמניה ונשפטו למאסר עולם. וילהלם קריגר נחקר על ידי שלטונות גרמניה אך לא הוגשה כנגדו תביעה.[5][6] במחנה ההשמדה בלז'ץ היו אחראים לרציחות בעת הגעת תושבי הגטו בספטמבר ודצמבר 1942, בין השאר, מפקד המחנה גוטליב הרינג ולורנץ הקנהולט בונה ומפעיל תאי הגזים. הרינג מת ממחלה בשנת 1945 והקנהולט נעלם לאחר המלחמה.

צוות האס אס במחנה ההשמדה בלז'ץ

מספר ארגונים סייעו לעובדי תחנות משטרת הביטחון ברצח המוני, משלוחים למחנה השמדה והתעללות ביהודי הגטו. ברוהאטין פעלו תחנות של משטרת העזר האוקראינית, המשטרה הפלילית הגרמנית (Kripo) וז'נדרמניה של משטרת הסדר הגרמנית (ORPO) שהשתתפו ברצח המוני וגירושים למחנה השמדה.[7] בראש משטרת העזר האוקראינית שפעלה בגטו וסביבתו עמד אוקראיני בשם בצ'ינסקי (Bachynski), מורה לשעבר בגימנסיה האוקראינית ברוהאטין ותושב הכפר Cherche הנמצא ליד רוהאטין. הוא השתתף ברציחות ההמוניות. הוא ומשפחתו ברחו עם הנאצים לפני שחרור האזור על ידי הצבא האדום וקורותיו אינם ידועים. בראש יחידת הז'נדרמניה הגרמנית עמד קצין בדרגת לוטננט בשם טיט (Tyt) שזוהה על ידי ניצולים כמשתתף ברציחות ההמוניות והגירושים למחנה ההשמדה. הוא ברח עם הכוחות הנאצים לפני שחרור האזור וקורותיו לאחר המלחמה אינם ידועים. משתתפים נוספים ברציחות מקרב האוכלוסייה האוקראינית המקומית והכוחות הנאצים תועדו על ידי ועדת החקירה המיוחדת מטעם ברית המועצות שפעלה אחרי המלחמה במחוז ובמשפטים שהתקיימו לאחר המלחמה בגרמניה. תושבים מקומיים באזור העיר והכפרים במחוז, בעיקר אוקראינים, רצחו או הסגירו למוות יהודים שהסתתרו במהלך המלחמה ביערות ובחוות. הרציחות התבצעו תמורת תשלום מטעם הנאצים, למטרת שוד רכוש, שנאת יהודים וכדומה.[8][9]

יודנראט ומשטרה יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1941 הוקם יודנראט (מועצת יהודים) בגטו על ידי הנאצים ובראשו עמד שלמה אמארנט. גוף זה היה אמור להכיל 12 יהודים. רוב אנשי המועצה הראשונה היו פעילים בגוף שניהל את הקהילה היהודית בעיר לפני הכיבוש. חלק מחברי היודנרט תפרו על בגדם סמל אדום עגול שנועד לבדל אותם מיתר היהודים בגטו על מנת למנוע את הריגתם. באותו חודש הנאצים הורו להם לאסוף מיליון זלוטי מהקהילה ולמוסרם כקנס. בדצמבר 1942 הם קיבלו פקודה להעביר את כל בגדי הפרווה. כמו כן הנאצים דרשו רהיטים, תכשיטים, חפצים שונים ואוכל. היודנראט הפעיל סניף דואר ולשכת עבודה שהפנתה יהודים לעבודת כפייה מטעם הנאצים בחוות, עסקים, מחצבות וכבישים. בית חולים הוקם על ידי המועצה לאחר התפרצות של מגפת טיפוס בגטו אך חסר בו ציוד ותרופות והוא התקשה לטפל בחולים. מאוחר יותר נרצחו כל אנשי הצוות והחולים על ידי הנאצים. הגטו סבל מהתנפלויות של משטרת העזר האוקראינית לצורך שוד וגיוס בכפייה של עובדים והיודנראט ניסה לטפל בבעיה זו. ברצח ההמוני הראשון בגטו, במרץ 1942, נרצחו חלק מחברי היודנרט ואחרים, מישובים שונים, הוכנסו למועצה. בקיץ ובסתיו שנת 1942 המועצה שלחה מספר פעמים נציגים לתחנת משטרת הביטחון בטרנופול על מנת לנסות בעזרת שוחד לברר מה צפוי לגטו ולמנוע את השמדתו. רוב חברי היודנראט, כולל אמראנט, נרצחו בעת חיסול הגטו ביוני 1943.[10] המשטרה היהודית בגטו הוקמה באוגוסט 1941 ובראשה עמד מאיר ויסבראון. חברי המשטרה החזיקו אלות ולבשו כובע עם מגן דוד שסימן את חברותם במשטרה. חלקם האמין כי הפעילות במשטרה תגן עליהם. לאחר הרצח ההמוני הראשון בעיר במרץ 1942 עזבו חלק מהיהודים את המשטרה. המשטרה פעלה, בהוראת הנאצים, במהלך מעשי הרצח ההמוני בגטו, למצוא יהודים שהתחבאו. אך חלקם סייע ליהודים שהתחבאו כשהזדמנות ניתנה. במהלך קיום הגטו המשטרה היהודית שמרה ביציאות מהגטו ולעיתים עסקה בליווי קבוצות עבודת כפייה מחוצה לו. לאחר שנודע כי גטאות וקהילות יהודים אחרות מחוסלות במחוז, ראש היודנראט וראש המשטרה היהודית הבינו שהגטו והם עצמם בסכנה. במאי 1943, מספר שבועות לפני שחוסל הגטו, המשטרה היהודית החלה לקנות נשק לחבריה. עקב הלשנה הדבר נודע לנאצים והם חיסלו את רוב המשטרה היהודית כולל העומד בראשה. ביקורת הוטחה על התנהגות חלק מחברי המשטרה היהודית על ידי ניצולי שואה.[11][12]

מעשי רצח המוני ומשלוחים למחנה השמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 במרץ 1942 תקפו את הגטו כוחות נאצים בראשות ראש משטרת הביטחון בסטניסלבוב הנס קרוגר ומשטרת העזר האוקראינית את הגטו. במהלך ההתקפה הם רוצחים מאות ילדים, חולים וקשישים שגופותיהם נותרות ברחבי הגטו וסביבתו. כ-3500 יהודים, ביניהם כ-1000 פליטים וכ-600 ילדים מובלים לכיכר העיר. משם הם נלקחים ברגל ובמשאיות לשני בורות הריגה שהוכנו לפני כן ליד תחנת הרכבת בעיר. בורות הירי הוכנו על ידי עובדי כפיה יהודים שרומו ע"י הנאצים לחשוב שמטרת העבודה היא תמימה. רכוש וביגוד נלקחו מהיהודים ולאחר מכן הם הובלו בקבוצות קטנות לבורות הירי ונורו למוות מאחור. הרצח נמשך לאורך אותו יום. בימים לאחר הטבח נאספו גופות הנרצחים שהושארו בעיר, על ידי שורדים מהגטו, ונקברו בבורות הירי.[13][14] ב-21 בספטמבר 1942, ביום כיפור, מותקף הגטו והנאצים ובעלי בריתם תופסים כ-1000 יהודים המובלים לתחנת הרכבת בעיר. בתחנה הם מועלים לרכבת משא שיעדה הוא תאי הגזים במחנה ההשמדה בלז'ץ. עשרות נרצחים בגטו ובתחנת הרכבת בעת הגירוש. כל המגורשים למחנה ההשמדה נרצחו ונקברו בקברים המוניים באזור המחנה. לאורך תקופת קיום הגטו התקפות קטנות ביחס מבוצעות כנגד תושביו. לדוגמא בנובמבר 1942 נתפסים כ-30 יהודים בעקבות הלשנה של אוקראינים ונרצחים ליד מפעל המים בעיר. לפי עדויות בתאריך לא ידוע נראה שהתבצע בגטו איסוף ורצח של מספר עשרות ילדים (children’s aktion). כנראה שרוב הילדים שהועברו לידי הנאצים היו יתומים ואחרים נלקחו ממשפחות בכפיה.[15][16] ב-8 בדצמבר 1942 הותקף הגטו שוב וכ- 1500 יהודים שנתפסו הובלו לתחנת הרכבת בעיר והועלו לרכבת משא שיעדה מחנה ההשמדה בלז'ץ. כ-200 חולים ששהו בבית החולים בגטו נרצחים עם צוות בית החולים. מספר רב של קורבנות נרצחו בעת החיפוש והאיסוף בגטו. על מנת למנוע בריחות מהרכבת ולאפשר זיהוי של קופצים בעת המסע הופשטו הקורבנות טרם העלייה לקרונות. מספר קטן של מגורשים הצליחו לקפוץ מהרכבת ולשרוד את המלחמה. היהודים שהגיעו למחנה ההשמדה בלז'ץ נרצחו בתאי הגזים ונקברו בקברים במחנה.[17][18][19]

חיסול הגטו ותושביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הבוקר המוקדמות ב-6 ביוני 1943 תקפו כוחות שהורכבו מנאצים ואוקראינים את הגטו במטרה להשמיד את כלל היהודים בו. התוקפים הבעירו באש בתים וזרקו רימונים לתוך בניינים. יהודים שנתפסו הובלו בשיירה ארוכה צפונה ממרכז העיר לבורות ירי ליד בית הקברות החדש היהודי. תושבי הגטו הופשטו ונרצחו בקבוצות בירי. ילדים נזרקים חיים לתוך בורות הירי. השמדת הגטו נמשכה כשלושה ימים במהלכם בוצעו חיפושים אחרי בונקרים ומקומות מסתור. שרפה של רוב בנייני הגטו נמשכה אף היא כשלושה ימים. במהלך החודשים הבאים נתפסו יהודים רבים שהצליחו לברוח מהגטו, הוצאו להורג ונקברו באתר הרצח ההמוני הצפוני. יהודים נוספים שברחו מהגטו נרצחו ביערות ובחוות על ידי מקומיים, בעיקר אוקראינים, בין השאר, עבור תשלום מהנאצים ומקום קבורתם אינו ידוע.[20] בגטו הוקמו מספר בונקרים גדולים שהכילו עד 60 איש ונועדו למסתור לתקופה ארוכה. במקרים מסוימים הסוואת הבונקרים הקשתה על גילוים על ידי הגרמנים בעת חיסול הגטו אך הם התגלו בעזרת מלשינים מקומיים ומשתפי פעולה. תיעוד של חלק מהבונקרים כגון בונקרים בשם 'סטלינגרד' ו'ללינגרד' הופיע בדוח של קצין ס"ס פריץ קצמן והוצג במהלך משפט אייכמן. בחלק מהמקרים המסתתרים בבונקרים שנחשפו, שבחלקם היו חמושים, ניסו להילחם אך נהרגו במהרה. הנאצים השמידו את הבונקרים בעזרת הצפה על ידי מי הנהר, פיצוץ או שריפה. מחבוא שהוכן במרתף מטה הכוחות הנאצים בעיר שרד ורוב יושביו הצליחו להינצל ולשרוד את המלחמה.[21] בנוסף מספר ניצולים שהתחבאו בבונקר הגדול, בו שהו כ-40 איש, שהוכן במרתפי בית משה נסהופר שרדו את המלחמה.[22]

אתרי רצח המוני ואזורי קבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר הרצח והקבורה ההמוני הדרומי (ההתקפה על הגטו במרץ 1942)
אתר הזיכרון במחנה ההשמדה בלז'ץ

שני אתרי רצח המוני וקבורה מרכזיים של נרצחי הגטו נמצאים באזור רוהאטין ואתר נוסף הוא מחנה ההשמדה בלז'ץ בו נרצחו ונקברו חלק מיושבי הגטו. אתר רצח וקבורה המוני מרכזי נמצא בכיוון דרום מזרח לעיר רוהאטין. הוא נמצא צמוד לדרך כפרית היוצאת מרוהאטין לכפר Putyatyntsi, דרומית לתחנת הרכבת של העיר. האתר מכיל בעיקר את גופות נרצחי ההתקפה הראשונה על הגטו במרץ 1942. אתר רצח וקבורה המוני מרכזי נוסף נמצא צפונית לכיכר במרכז העיר רוהאטין, ליד בית הקברות היהודי החדש ומנזר. האתר מכיל בעיקר את נרצחי התקפת החיסול של הגטו ביוני 1943. אתר קבורה מרכזי נוסף הוא מחנה ההשמדה בלז'ץ אליו גורשו יהודים מהגטו בספטמבר ודצמבר 1942. צוות מחקר מהמכון הארכיאולוגי מאוניברסיטת סטפורדשייר בבריטניה הצליח בשנת 2017 לאשר את העדויות של ניצולים ותושבים מקומיים לגבי מיקום הקברים ברוהאטין. בעזרת אמצעים טכנולוגים הצוות זיהה את אתרי הקבורה ההמוניים. לפי הערכות קיימים מספר אתרים קטנים יחסית שאליהם הובאו נרצחים ממחלות והתקפות קטנות בהיקף שהתרחשו בגטו. עקב מחסור בעדויות מדויקות לגבי מיקום הקברים הקטנים ביחס קיים קושי לגבי זיהוי מיקומם. קיימת הערכה כי נעשה שימוש בבית הקברות החדש היהודי לקבורת נרצחים שמתו בגטו ממחלות ותנאים קשים. אתר קבורה נוסף נמצא כנראה ליד בית החולים היהודי שפעל בגטו וקבורים בו חולים ואנשי צוות שנרצחו.[23][24]

מסייעים ליהודים מהאוכלוסייה המקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר תושבים סייעו ליהודים בגטו כגון ד"ר ויטולד ראנג' (Witold Runge) שהיה פולני שעבד כרופא המחוזי ברוהאטין לפני המלחמה. הוא נהג להגיע לטפל ביהודים חולים בגטו וניסה לסייע ככל יכולתו.[19] תושבים מקומיים בכפרים באזור, בעיקר פולנים, סייעו ליהודים שברחו מהגטו בהספקת מחבוא, מזון ומידע. חלקם הוכר כחסידי אומות עולם.[25]

לאחר שחרור האזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי העדויות כ־70-50 יהודים מישובים שונים ששהו בגטו שרדו את המלחמה. השורדים הצליחו לברוח מהגטו והתחבאו ביערות ובחוות. מספר יהודים מהגטו הצליחו להתחזות לנוצרים וחיו בקרב האוכלוסייה המקומית באזור ובמדינות אחרות.[26] בין השורדים היו מספר קטן של ילדים, בני נוער ואף תינוקת. הילדים הוחבאו ביערות ובחוות לאחר הבריחה מהגטו.[27][28] לפחות שני ניצולים נרצחו על ידי אוקראינים לאומנים תומכי סטפן בנדרה לאחר השחרור. חלק מהניצולים הצטרפו לאחר השחרור להצבא האדום ונלחמו כחלק מכוחות בעלות הברית בנאצים.[29][30] לאחר סיום מלחמת העולם השנייה עזבו רוב הניצולים את האזור למחנות פליטים ולמגורים בישובים שונים באירופה. במהלך השנים רובם היגר לארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ארגנטינה וישראל. יהודים ספורים שהתערו באוכלוסייה בזמן המלחמה נותרו לגור במחוז. מספר ניצולים שימשו כעדים בוועדות חקירה ובתי משפט כנגד פושעי מלחמה נאצים שפעלו בגטו דוגמת הנס קריגר.

הנצחה ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות היהודי הישן ברוהאטין כיום

בשנת 1998 הוקמו על ידי ניצולי שואה ויהודים יוצאי האזור אתרי זיכרון במיקומים המשוערים של שני אתרי הקבורה ההמוניים המרכזיים באזור רוהאטין. מצבת זיכרון הוקמה בבית הקברות בקרית שאול בישראל ובנוסף קיימת מצבת זיכרון באתר יד ושם בירושלים. באתר מחנה ההשמדה בלז'ץ צורף שם העיר לאתר הזיכרון לקהילות שנרצחו בתאי הגזים ושנקברו במקום. פרויקט לטיפול ושימור של אתרי הזיכרון ובתי הקברות היהודים ברוהאטין מתקיים על ידי מתנדבים מקומיים, יהודים מארצות הברית ומספר ארגונים אזרחיים. טקסי הזכרה בהשתתפות מקומיים וצאצאים של יהודים יוצאי האזור מתקיימים בשנים האחרונות בתאריך השמדת הגטו באחד מאתרי הזיכרון ברוהאטין.

בתרבות ובמחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ספרים נכתבו על ההתרחשויות בגטו רוהאטין. ניצולים דוגמת בוריס ארסן (אקסלרד) ואלכסנדר קימל תיעדו את החיים בגטו במאמרים וספרים.[31] ספר יזכור של קהילת רוהאטין וכפרי הסביבה שפורסם בשנת 1962 עסק, בין השאר, בתיעוד הגטו. פורסמו מספר ספרי זיכרונות המתארים את ההתרחשויות והחיים בגטו.[32][33] כמו כן פורסמו ראיונות וידאו עם ניצולים מישובים שונים ששהו בגטו תקופה מסוימת במהלך המלחמה.[34]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אזור גליציה המזרחית, באנציקלופדיה למחנות וגטאות (באנגלית), 1945-1933. כרך 2, חלק א'. מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, ארצות הברית. ע"מ 744.
  2. ^ פנקס הקהילות. פולין, גליציה המזרחית. רוהאטין. כרך 2. ע"מ 510-506. תרגום לאנגלית.
  3. ^ קהילת בוקאצ'יבצי, בפנקס הקהילות. פולין. כרך 2. גליציה המזרחית. ע"מ 91. הוצאת יד ושם, ירושלים. תרגום לאנגלית.
  4. ^ הערך גטו בורשטין. באנציקלופדיה למחנות וגטאות (באנגלית), 1945-1933. כרך 2, חלק א'. ע"מ 767. מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, ארצות הברית.
  5. ^ פסק הדין במשפט הרמן מילר. תיק 634. בספרו של פרופ' כריסטיאן פרדריק (פריטס) רוטר, צדק ופשעי הנאצים. (בגרמנית). JUSTIZ UND NS-VERBRECHEN BD.XXIV VERFAHREN NR.634 - 639 (1966). Prof. Dr. C.F. Rüter, Dr. D.W. de Mildt. Lfd.Nr.634a LG Stuttgart 15.07.1966 JuNSV Bd.XXIV.
  6. ^ פסק הדין במשפט הנס קריגר. תיק 675. בספרו של פרופ' כריסטיאן פרדריק (פריטס) רוטר, צדק ופשעי הנאצים. (בגרמנית). JUSTIZ UND NS-VERBRECHEN BD.XXIV VERFAHREN NR.672 - 677 (1966). Prof. Dr. C.F. Rüter, Dr. D.W. de Mildt. Band 28. Die vom 29.04.1968 bis zum 11.05.1968 ergangenen Strafurteile Lfd.
  7. ^ הערך רוהאטין באנציקלופדיה למחנות וגטאות, 1945-1933. כרך 2 חלק א'. ע"מ 821 (באנגלית). מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה. ארצות הברית. שנת 2012.
  8. ^ עדות ניצול שואה צבי ווהל (Tzvi Wohl). זיהוי האחראים לרציחות המוניות בגטו רוהאטין. הוועדה הממלכתית המיוחדת לחקר פשעי הנאצים בברית המועצות בנוגע לרצח האוכלוסיה היהודית במחוז Stanislawow. שנת 1945 (באנגלית).
  9. ^ עדות ניצול שואה משה נסהופר (Moses Nashofer). זיהוי האחראים לרציחות המוניות בגטו רוהאטין. הוועדה הממלכתית המיוחדת לחקר פשעי הנאצים בברית המועצות בנוגע לרצח האוכלוסיה היהודית במחוז Stanislawow. שנת 1945 (באנגלית).
  10. ^ הערך רוהאטין באנציקלופדיה למחנות וגטאות, 1945-1933. כרך 2 חלק א'. ע"מ 822-821 (באנגלית). מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה. ארצות הברית. שנת 2012.
  11. ^ letter to Fishel Kirschen in Donia Gold Shwarzstein; Remembering Rohatyn and Its Environs; Meyer Shwarzstein, .publisher; 2019. Pages 666-669
  12. ^ עדות יעקב פלגי (Yaakov Scheffel Palgi). עמוד 18. אוסף יד ושם. מספר פריט 9837228.
  13. ^ פרק בשם חורבן ראהאטין מאת ניצול הגטו צבי וואהל (Tzvi Wohl). ספר יזכור לקהילת רוהאטין והסביבה. שנת 1962. הוצאה בישראל. ע"מ 238-234. תרגום לאנגלית.
  14. ^ עדות ניצולת שואה רוזה נסהופר באל (Roza Nashofer). תיאור מעשי רצח המוני וגירוש למחנה השמדה מגטו רוהאטין. הוועדה הממלכתית המיוחדת לחקר פשעי הנאצים בברית המועצות בנוגע לרצח האוכלוסיה היהודית במחוז Stanislawow. שנת 1945. ע"מ 20. תרגום לאנגלית.
  15. ^ פרק בשם ראהאטין אין די אקופאציע יארן (רוהאטין בתקופת הכיבוש). מאת צילה ואריה בלך. ספר יזכור לקהילת רוהאטין והסביבה. שנת 1962. הוצאה בישראל. ע"מ 228-222. תרגום לאנגלית.
  16. ^ ספר בשם: כך זה היה. מאת דינה דור קסטן (Dina Dor-Kasten). שנת 2014. הוצאה בישראל.
  17. ^ עדויות תושבים מקומיים על רצח המוני של יהודים בגטו וסביבתו. Yahad – In Unum Interviews with Rohatyn Holocaust Witnesses. Rohatyn Jewish Heritage site. 2024.
  18. ^ ברנרד קסלר (Bernard Kesller) ורוזה נסהופר (Roza Nashofer Bal) קפצו מהרכבת למחנה ההשמדה והם כנראה הקופצים היחידים מהגטו ששרדו את המלחמה. בספר Donia Gold Shwarzstein; Remembering Rohatyn and Its Environs; Meyer Shwarzstein, publisher; 2019. Pages 757-756
  19. ^ 1 2 Dr. Abraham Shtertzer. How Rohatyn Died. Yizkor Book for Rohatyn: The Community of Rohatyn and Environs (Kehilat Rohatyn v’hasviva); eds. M. Amitai, David Stockfish, and Shmuel Bari; Rohatyn Association of Israel, 1962
  20. ^ פרק בשם קהילת רוהאטין בכליונה מאת משה ורוזה נסהופר. ספר יזכור לקהילת רוהאטין והסביבה. שנת 1962. הוצאה בישראל. ע"מ 215-213. תרגום לאנגלית.
  21. ^ ספר יזכור לקהילת רואהטין והסביבה. פרק בשם מעשה בבונקר אחד. הוצאה לאור 1962, ישראל. עמוד 321. תרגום לאנגלית.
  22. ^ אוסף יד ושם. עדות ניצול שואה אריה לאון בלך. נובמבר 1966. ניתנה בישראל. מספר פריט 3560285.
  23. ^ Rohatyn’s Shoah Killing Sites and Mass Graves..Rohatyn Jewish Heritage site. 2024
  24. ^ Centre of Archaeology at Staffordshire University Report Non-Invasive Archaeological Research To Define The Boundaries Of WWII Mass Grave Sites in Rohatyn, Ukraine.
  25. ^ רשימה של חלק מהמסייעים ליהודים באזור רוהאטין. 2024 .Rohatyn’s Wartime Righteous Gentiles in Rohatyn Jewish Heritage
  26. ^ לדוגמא פרק על ניצולת הגטו פפקה קליינואקס (Pepka Kleinwaks) שהתחזתה למטפלת פולניה בגרמניה הנאצית. ספר יזכור לקהילת רוהאטין והסביבה. שנת 1962. הוצאה בישראל. ע"מ 221. תרגום לאנגלית.
  27. ^ לדוגמא דינה קסטן (בת 2), ציפורה ואבי בליץ (בת שנה ובן 5) הוסתרו יחדיו במחבוא ביער.ראה ספר מאת דינה קסטן, כך זה היה. 2014. ישראל.; לונק האוזר (בן 7), הוחבא ביערות ובחווה של עדי יהווה בליפיצה גורנה שסייעו ליהודים. ראה Jack Glotzer’s Memoir I Survived the Holocaust Against All Odds.; אברהם נסהופר (בן 8) הוחבא בבונקר בגטו ולאחר מכן הוסתר בחבית בחווה של מקומיים. ראה ספר מאת דונה גולד, זוכרים את רוהאטין והסביבה. 2019.
  28. ^ From Hiding Place to Hiding Place by Regina Hader Rock. Community of Rohatyn and Environs (Kehilat Rohatyn v’hasviva); eds. M. Amitai, David Stockfish, and Shmuel Bari; Rohatyn Association of Israel, 1962, Pages 250-276
  29. ^ ספר מאת ניצול שואה מרוהאטין, ג'ק גלוצר. פרק על שירות בצבא האדום לאחר השחרור (באנגלית). Jack Glotzer’s Memoir I Survived the Holocaust Against All Odds bilingual edition; Kyiv: Ukrainian Center for Holocaust Studies, Library of Holocaust Memoirs, 2022.
  30. ^ קורותיו של ניצול שואה וילוש בלך (Wilus Blech) שהתגייס לצבא האדום לאחר השחרור. בסיפור הקדיש הראשון שלי מאת אלכסנדר קימל. אתר הליגה למניעת השמצה, שנת 2015.
  31. ^ ניצול גטו רוהאטין ומחנות השמדה בוריס ארסן (Borys S. Arsen). ראש ארגון אסירי המחנות והגטאות במחוז איוואנו-פרנקיבסק. הוא תיעד את הגטו במאמרים ובספר: My Bitter Truth – I and the Holocaust in Prykarpattia. (Моя Гірка Правда). Nadvirnianska Drukarnia; 2004.
  32. ^ Sylvia Lederman; Sheva’s Promise – Chronicle of Escape from a Nazi Ghetto Syracuse University Press; New York, 2013.
  33. ^ Jack Glotzer’s Memoir I Survived the Holocaust Against All Odds bilingual edition; Kyiv: Ukrainian Center for Holocaust Studies, Library of Holocaust Memoirs, 2022.
  34. ^ רשימת עדויות מצולמות של ניצולים ששהו בגטו רוהאטין. במאגר קרן שואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה. אתר המורשת היהודית ברוהאטין. 2024.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גטו_רוהאטין&oldid=39037776"