גטו שאנגחאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גטו שאנגחאי
Mir Shanghai.jpg
ישיבת מיר שבשאנגחאי
מידע על המבנה
סוג גטו עריכת הנתון בוויקינתונים
עיר שאנגחאי
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין
התחלת הבנייה 18 בפברואר 1943
סיום הבנייה 3 בספטמבר 1945
תאריך פירוק 1945 עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 4 קמ"ר
קואורדינטות 31°15′54″N 121°30′18″E / 31.265°N 121.505°E / 31.265; 121.505
(למפת שאנגחאי רגילה)
China Shanghai location map.svg
 
גטו שאנגחאי
גטו שאנגחאי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גטו שאנגחאי היה, במהלך מלחמת סין-יפן השנייה וכיבוש שטחים בסין בידי יפן, שטח בן כארבעה קמ"ר ברובע הונגקיו של שאנגחאי, בו התגוררו כ-20,000 פליטים יהודים מארצות אירופה שנמלטו מן הנאצים. תושבי הגטו סבלו ממחסור וממצוקה, אך הצליחו להינצל מן השואה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיית הפליטים היהודים במרכז אירופה בשנות השלושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לסוף שנות ה-20 חיו רוב יהודי גרמניה חיי רווחה במדינתם. הם שירתו בצבא הגרמני ותרמו לעם הגרמני באמנות, במסחר, בתרבות ובמדע, הרבה מעבר למשקלם היחסי באוכלוסייה. לאחר עליית אדולף היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933 האנטישמיות הפכה למדיניות הרשמית של המדינה, והתקבלו חוקים כחוקי נירנברג שדחקו את היהודים מכל תחומי החיים. רבים ניסו להימלט מן המדינה, אך כפי שכתב חיים ויצמן ב-1936 - "העולם נראה כמחולק לשני חלקים. המקומות בהם לא יכולים יהודים לחיות, והמקומות אליהם אינם יכולים להיכנס".[1] ועידת אוויאן הראתה כי בסוף שנות ה-30 היה זה בלתי אפשרי ליהודי שרצה להמלט מגרמניה הנאצית למצוא מדינה שתקבל אותו באופן חוקי. הבעיה החמירה אחרי ליל הבדולח וככל שהרחיבו הנאצים את תחומי שליטתם באירופה עם סיפוחה של אוסטריה, וכיבושה של צ'כוסלובקיה ולאחריה פולין. היהודים שהבינו את גודל הסכנות המאיימות עליהם באירופה חיפשו כל דרך להימלט ממנה והיו מוכנים להגיע לשאנגחאי הרחוקה, שעליה לא ידעו כמעט דבר, לפחות כאל מקלט זמני.

שאנגחאי אחרי 1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-1930 הייתה שאנגחאי מטרופולין של כארבעה או חמישה מיליון איש. העיר הייתה המרכז החשוב ביותר של הסחר הבינלאומי במזרח אסיה ושיגשה על אף אי היציבות הפוליטית ששררה בסין מאז שנות ה-1920. בשאנגחאי היו עסקים בינלאומיים רבים שהבטיחו את עושרה ואת מעמדה המיוחד למרות הפלישה היפאנית לסין ובעיקר תקרית שאנגחאי ב-1932 ו מלחמת סין - יפן השנייה שבהן הייתה מוקד לקרבות מרים, כל אלו הביאו לעיר מאות אלפי פליטים שהגדילו את הפער העמוק בין עושר ועוני.

מעמדה המיוחד של שאנגחאי הוסדר בשנת 1842 בחוזה נאנקינג שנחתם בין ממשלות בריטניה וסין לאחר מלחמת האופיום הראשונה והיה אחד מסדרת הסכמים בינלאומיים עליהם אולצה סין לחתום, שהסדירו מעמד מיוחד למעצמות זרות על אדמת סין. בעקבות הסכמים אלה העיר הייתה מחולקת לשלשה אזורים: הרובע הסיני שהיה לו מינהל עירוני משלו, הרובע הצרפתי (The French Concesssion) שנוהל על ידי הקונסול הכללי הצרפתי, והרובע הבינלאומי (The International Settlement) שנוהל על ידי המועצה העירונית של שאנגחאי. רובע הונגקיו, שחלק ממנו הפך ב-1943 ל"גטו", היה בתחומי הרובע הבינלאומי אך רוב תושביו היו סינים. עם גבור המעורבות היפנית בעיר התיישבו בו גם יפנים רבים ולאחר כיבוש שאנגחאי ב-1937 נוהל הרובע בעצם על ידי היפנים. רובע הונגקיו היה אזור עני במיוחד ונפגע קשה בהפצצות מהאוויר ב-1932 וגם ב-1937.

שאנגחאי כעיר מקלט לפליטים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון הנאצי עודד וכיוון הגירה כפויה של יהודים משטחי שלטונו מאז 1936 ועוד יותר לאחר האנשלוס. מכיוון שרוב המדינות סגרו את שעריהן בפני יהודים, בעיקר לאחר ועידת אוויאן ביולי 1938, הפכה שאנגחאי ליעד מרכזי לפליטים יהודים [2]הודות להסדר ההיתרים המיוחד שנוצר בה. מי שהיה בידו כרטיס הפלגה או אשרת כניסה כל שהיא יכול היה לקבל אישור ליציאה משטחי הרייך. שגרירויות וקונסוליות של ממשלת סין הלאומנית הנפיקו אשרות כניסה שהפליטים נדרשו להן כדי לרכוש כרטיסי הפלגה. הקונסול הכללי בקונסוליה הסינית בווינה, חה פנגשאן שהנפיק אשרות לפליטים רבים, בניגוד למדיניות הממונים עליו הוכר לימים כחסיד אומות העולם. אך פקידי הממשלה הסינים לא היו רשאים, בשל מעמדה המיוחד של שאנגחאי, למנוע את כניסתם של זרים לעיר, וכך לא היתה סמכות לאיש, גם לא למועצה העירונית של שאנגחאי להנהיג ביקורת דרכונים. מכאן שחסרונה של מערכת בקרת דרכונים היא שאיפשרה לאלפי פליטים למצוא מקלט בעיר.[3]

הפליטים ממרכז אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מאות פליטים מגרמניה הגיעו לשאנגחאי כבר בין 1933 -1938 הודות להסדרים המיוחדים של אישורי הכניסה לעיר. הפליטים שהצליחו לרכוש כרטיסים לאוניות הקיטור היוקרתיות שיצאו למזרח הרחוק מנמל ג'נובה באיטליה תיארו לאחר מכן את המסע בן שלושת השבועות על שפע האוכל והבידור במהלכו, כהפוגה סוריאליסטית בין הרדיפות בגרמניה וחיי הגטו בשאנגחאי. כמה מהם ניסו לרדת באופן בלתי חוקי במצרים בתקווה להגיע לארץ ישראל שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. הפליטים מצאו מגורים ברובע הבינלאומי, בעיקר בהונגקיו, ורבים הצליחו להשתלב בחיי הכלכלה של העיר ואף לפתוח עסקים מצליחים.

ב-15 באוגוסט 1938 הגיעו ראשוני הפליטים מאוסטריה שסופחה על ידי הנאצים. בנובמבר, בעקבות ליל הבדולח, הגיעו מאות פליטים גרמנים. חלק מהפליטים יצאו לשאנגחאי לאחר ששוחררו ממחנות ריכוז (בעיקר מדכאו) בתנאי שיעזבו את שטח הרייך תוך ימים ספורים. בנובמבר 1938 ישבו בשאנגחאי 500 פליטים בקירוב. באוגוסט 1939 כבר עלה מספרם ל כ-17,000.[4] רוב הפליטים שהגיעו היו חסרי כל ולא ידעו אנגלית או צרפתית. הם הצליחו לשרוד רק הודות לסיוע של ארגון הג'וינט וארגוני הסיוע שהקימו היהודים המקומיים: ה "ועדה הבינלאומית לפליטים מאירופה" שאותה הקימו חשובי הקהילה היהודית העיראקית הברונט ויקטור ששון (בן למשפחת ששון) ופאול קומור וועדה בשם "הוועדה לסיוע לפליטים יהודים מאירופה" שייסד הוראס כדורי. ועדות אלו סיפקו ליהודים דיור ברובע הונגקיו, רובע זול יחסית בהשוואה לשאר הרבעים שבהם גרה הקהילה הבינלאומית בעיר. הפליטים שוכנו בדירות זולות, ולאחר מכן בשישה מחנות שהוקמו בשטחו של בית ספר לשעבר. רבים מהפליטים התגוררו עד תום המלחמה במבנים זמניים ונזקקו למטבחים הציבוריים ולחלוקת המזון היומית.

בסתיו 1940 כבר הונחו מכשולים שונים על כניסת הפליטים. מועצת העיר שנגחאי עשתה מאמצים לצמצם את זרם המגיעים, וגם הגורמים היהודיים טענו שהגיעו לקצה הגבול ביכולתם לטפל בפליטים חסרי הכל. תושבי שנגחאי הוותיקים לא רצו מצב שבו יהיו בעיר פליטים לבנים חסרי כל וחסרי אונים, מאחר והדבר עשוי היה לפגוע במעמדם העדיף לעומת הילידים הסינים.

הפליטים מפולין ומליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית בספטמבר 1939, הגיעו פליטם רבים משטחי הכיבוש לקובנה בליטא, שברית המועצות השתלטה עליה באוגוסט בעקבות הסכם ריבנטרופ מולוטוב. אלפי הפליטים הנואשים קיוו לעבור דרך ברית המועצות ולהגיע למדינות מקלט. השלטון הסובייטי, שבדרך כלל לא העניק אשרות יציאה לאזרחי ברית המועצות, היה מוכן באותם ימים לאפשר מעבר בתחומיו לפליטים שיוכיחו שיש בידיהם אשרת כניסה לארץ היעד, ושיוכלו לשלם תמורת המסע.[5] גורמים שונים, ובהם ארגוני סיוע יהודיים ובראשם הג'וינט והיאס ו ועד ההצלה של אגודת-הרבנים בארה"ב.

חלק מהקהילה היהודית הגיע לשאנגחאי בעקבות פעילותו של חסיד אומות העולם צ'יאונה סוגיהארה, הקונסול היפני בקובנה שבליטא, שאיפשר את הימלטותם של יהודים רבים, בחלקם אזרחי פולין שנמלטו לליטא, ובחלקם תושבי ליטא כולל בחורי ישיבה רבים וישיבת מיר כולה. הישיבה התמקמה בבית הכנסת בית אהרן בשנגחאי, שהוקם כעשור קודם לכן על ידי היהודי העיראקי סאלח חרדון. היה זה בשנת 1939, כאשר היפנים החלו להקשות על ההגירה, בעקבות השתדלותו ופעילותו של זרח ורהפטיג, חילק סוגיהארה ליהודים רבים אזרחי פולין וליטא אשרות כניסה ליפן, למרות התנגדות הממונים עליו. המדובר היה בכאלו שהצליחו להשיג מחסיד אומות העולם יאן זווארטנדיק, הקונסול ההולנדי בקובנה, ויזות הולנדיות לאי קירסאו, אך היו זקוקים לאשרות יציאה מרוסיה שיינתנו על ידי מדינה שתאפשר להם לעבור דרכה, הויזות לקירסאו התבררו בסוף כחסרות ערך, אך רק בזכותן הם הצליחו לקבל את אשרות היציאה מרוסיה.

כ-5000 יהודים, יצאו בזכות פעילות זו מליטא ברכבת הטראנס-סיבירית, בצוותא עם ראש ישיבת מיר הרב חיים שמואלביץ והמשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, ורבי שמעון שלום קאליש האדמו"ר מאמשינוב דרך סיביר לקובה שביפן. תחילה הסכימו היפנים להאריך את שהותם בעיר. אך כאשר ראו שרק חלק מן הפליטים מצליח להמשיך למקומות אחרים, והאחרים אין להם לאן ללכת, הם הגלו - בקיץ 1941 - את הפליטים לשאנגחאי, שכבר הייתה אז תחת כיבוש יפני והם שוכנו ב"גטו" המקומי.

בין הפליטים בלטו בחורי ישיבת מיר שהתארגנה מחדש במקום בחסות ראשיה, ואף הצטרפו אליה בחורי ישיבה רבים מקרב הפליטים מישיבות קלצק, קמיניץ, ראדין ואחרות.

החיים בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארון הקודש בבית הכנסת אוהל משה בגטו (כיום, מוזיאון הפליטים היהודים בשאנגחאי)

בזמן שהחלו להגיע לעיר יהודים רבים, שתי קהילות יהודיות כבר היו קיימות בעיר. קהילת יהודי בגדד הקטנה והעשירה, שכללה משפחות כמשפחת כדורי ומשפחת ששון, ומנתה כחמש מאות נפש, וקהילה גדולה יותר של פליטים מרוסיה שהגיעו למקום לאחר המהפכה הרוסית, ומנתה למעלה מ-3,000 איש.

השלטונות לא היו מוכנים להגירה כה מסיבית, ואת הפליטים קיבלו תנאים קשים ברובע העוני הונגקיו. עשר נפשות שוכנו בכל חדר, תנאי רעב, היגיינה גרועה וחוסר בתעסוקה קיבלו את פניהם, אך רבים מתושביה הסינים של הונגקיו סבלו מגורל דומה ואף קשה יותר.

לאחר מכן ארגון הג'וינט סיפקו עזרה בדיור ומזון. אל מול קשיי השפה, העוני, המחלות והבידוד החברתי, התקשו רוב הפליטים להסתגל למעמדם החדש, כפליטים הנדרשים לעזרת מוסדות צדקה. עם זאת, חיי הקהילה היהודית, באורח שאותו הכירו היהודים בארצות מוצאם באירופה, פרחו גם בתנאים הקשים. בתי ספר יהודים נפתחו, עיתונים יהודים כגון ג'ואיש שאנגחאי כרוניקל יצאו לאור, תיאטראות וקבוצות ספורט סיפקו בידור לפליטים, והוקמה גם תנועה ציונית. קובץ חידושי התורה הראשון שהודפס מבני ישיבת מיר, "אור תורה", יצא לאור בתקופת הגטו.

חלק מהפליטים הצליחו להתגבר על בעיות התעסוקה והמצב הכלכלי הקשה ולהקים עסקים משגשגים.

בשלב ראשון, הייתה חובה להעתיק את מקום המגורים לגטו. הגטו סומן במפות ולא הוקף בגדר. כדי לצאת מן הגטו בשעות הלילה היה צורך ברישיון מיוחד. תושבי הגטו חויבו לשאת על דש בגדיהם את סמל הגטו שהיה סיכת מתכת עגולה בצבע כחול, אך למעשה היו עונדים את סמל הגטו רק כשהיו יוצאים ברישיון מחוץ לגבולותיו.

לאחר המתקפה על פרל הארבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתה של יפן למלחמת העולם השנייה סימנה מפנה שלילי בגורלם של פליטי שאנגחאי. היהודים הבגדאדים העשירים שסיפקו את שירותי הסעד הבסיסיים לפליטים, היו ברובם אזרחים בריטים, ונכלאו כאזרחי ארץ אויב. הקשר עם מוסדות הרווחה בארצות הברית נותק.

אשת הקשר עם הג'וינט, לאורה מרגוליס ניסתה לייצב את המצב כשקיבלה רשות מהשלטונות היפנים להמשיך ולהתרים כספים, וניסתה לפנות אל הקהילה הרוסית מלפני 1937 (שכן עד סמוך לסופה של המלחמה לא שרר מצב מלחמה בין ברית המועצות ובין יפן, ואנשי הקהילה הרוסית היו חופשיים ממגבלות שהוטלו על זרים שמדינותיהם היו במצב מלחמה עם יפן). אך המצב הלך והחמיר, ורבים הגיעו לסף רעב.

הקמת "האזור המוגבל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הזיכרון לשכונת היהודים בשאנגחאי

ככל שהתקדמה המלחמה, הפכה השפעת הנאצים על יפן והלחץ שהפעילו לקשים יותר. הנאצים דרשו את הסגרת יהודי שאנגחאי לידיהם. היפנים לא נענו לדרישות אלו.

ב-18 בפברואר 1943 הוקם "אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה" וכל מי שהגיע לעיר לאחר 1937 צווה לעבור לגור בו בתוך שלושה חודשים. אף שהמקום לא נקרא בשם זה, היה זה בפועל גטו. באזור בן ארבעה קילומטרים רבועים שהוקף בגדר תיל, והיה במשטר של עוצר ובו סיירו חיילים יפנים, נדחסו כל אלפי הפליטים היהודים.

על פי ד"ר דייוויד קרנצלר - "כחצי מאוכלוסיית הפליטים שהתגברו על מכשולים רבים ומצאו אמצעי מחיה ומגורים ראויים מחוץ ל"אזור המיועד" הוכרחו להשאיר מחוץ לגטו את בתיהם ומקורות מחייתם, ולעקור בפעם השנייה לאזור צפוף, שבו חיו בתנאי מחסור 100,000 פליטים וסינים.[6]

למרות שניתנו אישורים זמניים לעבוד מחוץ לגטו, אלו ניתנו בשרירות-לב, ולעיתים נלקחו לאחר שנה. אך העובדה שהאוכלוסייה הסינית המקורית עדיין גרה בתחומי הגטו פירושה היה כי היהודים לא בודדו. עם כל זאת תנאיהם החמירו, ההכרה הפסיכולוגית במציאות הגטו הייתה קשה, והרעב שרר בכל. בסוף דצמבר 1943 התאפשרה שוב קבלת חבילות סיוע מארצות הברית בעקבות החלטה של משרד החוץ ומשרד האוצר בארצות הברית. החלטה זו שיפרה את מצב יהודי הגטו, ואיפשרה את הישרדותם.

ב-1944 החלו הפצצות אוויריות על שאנגחאי. הגרועה ביותר אירעה ביולי 1945, כאשר בהפצצה על תחנת רדיו יפנית ברובע הונגקיו נהרגו 31 מהפליטים, וחמש מאות נפצעו. רבים נותרו ללא קורת גג.

חלק מן היהודים בגטו השתתפו בתנועת מחתרת שמטרתה להשיג מידע ולהשתתף בפעולות חבלה במתקנים יפניים, וכן לסייע לטייסים אמריקנים שהופלו להימלט לטריטוריה סינית.

לאחר השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגטו שוחרר רשמית ב-3 בספטמבר 1945, שכן נדרש זמן מה לצבאו של צ'יאנג קאי שק להגיע לעיר, והיה חשוב כי הוא שיקבל את כניעתה. רבים מן היהודים היגרו לארצות הברית מיד לאחר השחרור. רבים אחרים עלו למדינת ישראל עם הקמתה. עם נפילת משטרו של צ'יאנג קאי שק, והשתלטות הקומוניסטים בשנת 1949 נותרו יהודים מעטים בגטו. בשנת 1957 עדיין חיו בשאנגחאי 100 מן הפליטים, וייתכן שמעטות ממשפחותיהם עודן חיות שם כיום.

בשנת 2001 העניקה ממשלת ישראל את תואר חסיד אומות העולם לצ'יאונה סוגיהארה ולפנג שאן הו.

בשנת 2002 יצא אל האקרנים בארצות הברית סרט תיעודי בשם "גטו שאנגחאי" מאת הבמאים דנה ינקלוביץ' מן ואמיר מן, שלווה בקריינותו של השחקן הנודע מרטין לנדאו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הזריחה בפאתי קדם - ספר על הצלתה של ישיבת מיר בשואה.
  • Heppner, E.G.,Shanghai Refuge - A Mrmoir of the World War II Jewish Ghetto. University of Nebraska Press, 1994
  • H. Eisfelder, Chinese Exile - My Years in Shanghai and Nanking, 1938 - 1947
  • Kranzler, David, Japanese, Nazis, and Jews: The Jewish Refugee Community of Shangai, 1938-1945 Yeshiva University Press, New York, 1976
  • Pike Rubin, Evelyn. Ghetto Shanghai. 1993 New York: Shengold Publishers.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גטו שאנגחאי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Manchester Guardian, May 23, 1936, cited in A.J. Sherman, Island Refuge, Britain and the Refugees from the Third Reich, 1933–1939, (London, Elek Books Ltd, 1973), p.112
  2. ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגש בין תרבויות, 2002, עמ' 62-91
  3. ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגשים בין תרבויות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 72-73
  4. ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגשים בין תרבויות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 72
  5. ^ דב לוין, היהודי הנודד במלחמת העולם השניה ואחריה, דעת
  6. ^ Japanese, Nazis and Jews: The Jewish Refugee Community in Shanghai, 1938–1945 by David Kranzler, p.491.