גטו שאנגחאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גטו שאנגחאי
Mir Shanghai.jpg
ישיבת מיר שבשאנגחאי
מידע כללי
סוג גטו עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום שאנגחאי
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה 18 בפברואר 19433 בספטמבר 1945 (שנתיים ו־28 שבועות)
תאריך פירוק 1945 עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
שטח 4 קמ"ר
קואורדינטות 31°15′54″N 121°30′18″E / 31.265°N 121.505°E / 31.265; 121.505
(למפת שנחאי רגילה)
China Shanghai location map.svg
 
גטו שאנגחאי
גטו שאנגחאי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גטו שאנגחאיסינית: 上海隔都) היה, במהלך מלחמת סין–יפן השנייה וכיבוש שטחים בסין בידי יפן, שטח בן כארבעה קמ"ר ברובע הונגקוֹאוּ (虹口区) של שאנגחאי, בו התגוררו כ-20,000 פליטים יהודים מארצות אירופה שנמלטו מן הנאצים. תושבי הגטו סבלו ממחסור וממצוקה, אך הצליחו להינצל מן השואה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיית הפליטים היהודים במרכז אירופה בשנות השלושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לסוף שנות ה-20 חיו רוב יהודי גרמניה חיי רווחה במדינתם. הם שירתו בצבא הגרמני ותרמו לעם הגרמני באמנות, במסחר, בתרבות ובמדע, הרבה מעבר למשקלם היחסי באוכלוסייה. לאחר עליית אדולף היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933 האנטישמיות הפכה למדיניות הרשמית של המדינה, והתקבלו חוקים כחוקי נירנברג שדחקו את היהודים מכל תחומי החיים. רבים ניסו להימלט מן המדינה, אך כפי שכתב חיים ויצמן ב-1936 - "העולם נראה כמחולק לשני חלקים. המקומות בהם לא יכולים יהודים לחיות, והמקומות אליהם אינם יכולים להיכנס".[1] ועידת אוויאן הראתה כי בסוף שנות ה-30 היה זה בלתי אפשרי ליהודי שרצה להימלט מגרמניה הנאצית למצוא מדינה שתקבל אותו באופן חוקי. הבעיה החמירה אחרי ליל הבדולח וככל שהרחיבו הנאצים את תחומי שליטתם באירופה עם סיפוחה של אוסטריה, וכיבושה של צ'כוסלובקיה ולאחריה פולין. היהודים שהבינו את גודל הסכנות המאיימות עליהם באירופה חיפשו כל דרך להימלט ממנה והיו מוכנים להגיע לשאנגחאי הרחוקה, שעליה לא ידעו כמעט דבר, לפחות כאל מקלט זמני.

שאנגחאי אחרי 1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-1930 הייתה שאנגחאי מטרופולין של כארבעה או חמישה מיליון איש. העיר הייתה המרכז החשוב ביותר של הסחר הבינלאומי במזרח אסיה ושגשגה על אף אי היציבות הפוליטית ששררה בסין מאז שנות ה-1920. בשאנגחאי היו עסקים בינלאומיים רבים שהבטיחו את עושרה ואת מעמדה המיוחד למרות הפלישה היפאנית לסין ובעיקר תקרית שאנגחאי ב-1932 ו מלחמת סין - יפן השנייה שבהן הייתה מוקד לקרבות מרים, כל אלו הביאו לעיר מאות אלפי פליטים שהגדילו את הפער העמוק בין עושר ועוני.

מעמדה המיוחד של שאנגחאי הוסדר בשנת 1842 בחוזה נאנקינג שנחתם בין ממשלות בריטניה וסין לאחר מלחמת האופיום הראשונה והיה אחד מסדרת הסכמים בינלאומיים עליהם אולצה סין לחתום, שהסדירו מעמד מיוחד למעצמות זרות על אדמת סין. בעקבות הסכמים אלה העיר הייתה מחולקת לשלשה אזורים: הרובע הסיני שהיה לו מינהל עירוני משלו, הרובע הצרפתי (The French Concesssion) שנוהל על ידי הקונסול הכללי הצרפתי, והרובע הבינלאומי (The International Settlement) שנוהל על ידי המועצה העירונית של שאנגחאי. רובע הונגקיו, שחלק ממנו הפך ב-1943 ל"גטו", היה בתחומי הרובע הבינלאומי אך רוב תושביו היו סינים. עם גבור המעורבות היפנית בעיר התיישבו בו גם יפנים רבים ולאחר כיבוש שאנגחאי ב-1937 נוהל הרובע בעצם על ידי היפנים. רובע הונגקיו היה אזור עני במיוחד ונפגע קשה בהפצצות מהאוויר ב-1932 וגם ב-1937.

לפני הגעת הפליטים היו בעיר שתי קהילות יהודיות. קהילת יהודי בגדאד הקטנה והעשירה, שכללה משפחות כמשפחת כדורי ומשפחת ששון, ומנתה בין 500 ל-1000 נפש, וקהילה גדולה יותר של פליטים מרוסיה שרובם הגיעו לאחר המהפכה הרוסית, שמנתה בין 4500 ל־6000 איש.[2]

שאנגחאי כעיר מקלט לפליטים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובע הונגקיו בשאנגחאי

השלטון הנאצי עודד וכיוון הגירה כפויה של יהודים משטחי שלטונו מאז 1936 ועוד יותר לאחר האנשלוס. מכיוון שרוב המדינות סגרו את שעריהן בפני יהודים, בעיקר לאחר ועידת אוויאן ביולי 1938, הפכה שאנגחאי ליעד מרכזי לפליטים יהודים[3]הודות להסדר ההיתרים המיוחד שנוצר בה. מי שהיה בידו כרטיס הפלגה או אשרת כניסה כל שהיא יכול היה לקבל אישור ליציאה משטחי הרייך. שגרירויות וקונסוליות של ממשלת סין הלאומנית הנפיקו אשרות כניסה שהפליטים נדרשו להן כדי לרכוש כרטיסי הפלגה. הקונסול הכללי בקונסוליה הסינית בווינה, חה פנגשאן שהנפיק אשרות לפליטים רבים, בניגוד למדיניות הממונים עליו הוכר לימים כחסיד אומות העולם. אך פקידי הממשלה הסינים לא היו רשאים, בשל מעמדה המיוחד של שאנגחאי, למנוע את כניסתם של זרים לעיר, וכך לא הייתה סמכות לאיש, גם לא למועצה העירונית של שאנגחאי להנהיג ביקורת דרכונים. מכאן שחסרונה של מערכת בקרת דרכונים היא שאיפשרה לאלפי פליטים למצוא מקלט בעיר.[4]ה

ארון הקודש בבית הכנסת אוהל משה בגטו (כיום, מוזיאון הפליטים היהודים בשאנגחאי)

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתה של יפן למערכה מול ארצות הברית במלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941 סימנה מפנה שלילי בגורלם של פליטי שאנגחאי. פליטים רבים שמצאו עבודה בחברות בריטיות ואמריקניות איבדו את מקום עבודתם בתוך שנה. הקשר עם מוסדות הרווחה בארצות הברית נותק. ארגון הג'וינט שמימן מזון ומגורים לאלפי פליטים נאלץ לצמצם את פעולותיו באופן דרסטי. היהודים הבגדאדים העשירים שסיפקו את שירותי הסעד הבסיסיים לפליטים, היו ברובם אזרחים בריטים, ונכלאו כאזרחי ארץ אויב. נציגת הג'וינט בשאנגחאי, לאורה מרגוליס, שקיבלה רשות מהשלטונות היפנים להמשיך ולהתרים כספים, פנתה אל מנהיגי הקהילה הרוסית בעיר שהיו חופשיים מהמגבלות שהוטלו על זרים שמדינותיהם היו במצב מלחמה עם יפן. אך המצב הלך והחמיר, ורבים מהפליטים הגיעו לסף רעב. כבר באמצע 1942 חויבו הפליטים לשאת תעודות תושב שהונפקו על ידי ה Juedische Gemeinde (ועד הקהילה היהודית של יוצאי גרמניה ומרכז אירופה) על פי דרישת השלטון היפני. בתעודות אלה הודפס פס צהוב ובו המלים "פליט גרמני" באנגלית וביפנית. תעודות של תושבים אחרים שאינם סינים סומנו בפס ירוק. [5]

הקמת "האזור המוגבל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הזיכרון לשכונת היהודים בשאנגחאי

ככל שהתקדמה המלחמה גברו הלחצים שהפעילו הנאצים על יפן ביחס ליהודים. הקונסוליה הגרמנית בשאנגחאי דרשה מהשלטונות היפנים בעיר לגרש את היהודים, בעיקר את הפליטים או להעביר אותם לאזור סגור, מאחר שהם אויבים של היטלר.

ב-18 בפברואר 1943 הוקם "אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה" וכל מי שהגיע לעיר לאחר 1937 צווה לעבור לגור בו בתוך שלושה חודשים. אף שהמקום לא נקרא בשם זה, היה זה בפועל גטו. באזור בן ארבעה קילומטרים רבועים שהוקף בגדר תיל, והיה במשטר של עוצר ובו סיירו חיילים יפנים, נדחסו כל אלפי הפליטים היהודים.

בשלב ראשון, הייתה חובה להעתיק את מקום המגורים לגטו. הגטו סומן במפות ולא הוקף בגדר. כדי לצאת מן הגטו בשעות הלילה היה צורך ברישיון מיוחד. תושבי הגטו חויבו לשאת על דש בגדיהם את סמל הגטו שהיה סיכת מתכת עגולה בצבע כחול, אך למעשה היו עונדים את סמל הגטו רק כשהיו יוצאים ברישיון מחוץ לגבולותיו. הכניסות והיציאות לגטו נשמרו על ידי משמר יפני חמוש או שומרים יהודים מ פאו-צ'יאה. הפאו-צ'יאה הייתה מעין משטרת עזר ששלטונות יפן הקימו בשנגחאי כבר בספטמבר 1942 כחלק מתוכנית להשתתפות האוכלוסייה בניהול העיר. כל הגברים מגיל 20 ועד 45 חויבו להשתתף בה למספר שעות שבועיות. הפאו-צ'יאה היהודית מנתה כ 3500 איש.

על פי ד"ר דייוויד קרנצלר - "כחצי מאוכלוסיית הפליטים שהתגברו על מכשולים רבים ומצאו אמצעי מחיה ומגורים ראויים מחוץ ל"אזור המיועד" הוכרחו להשאיר מחוץ לגטו את בתיהם ומקורות מחייתם, ולעקור בפעם השנייה לאזור צפוף, שבו חיו בתנאי מחסור 100,000 פליטים וסינים.[6]

למרות שניתנו אישורים זמניים לעבוד מחוץ לגטו, אלו ניתנו בשרירות-לב, ולעיתים נלקחו לאחר שנה. אך העובדה שהאוכלוסייה הסינית המקורית עדיין גרה בתחומי הגטו פירושה היה כי היהודים לא בודדו. עם כל זאת תנאיהם החמירו, ההכרה הפסיכולוגית במציאות הגטו הייתה קשה, והרעב שרר בכל. בסוף דצמבר 1943 התאפשרה שוב קבלת חבילות סיוע מארצות הברית בעקבות החלטה של משרד החוץ ומשרד האוצר בארצות הברית. החלטה זו שיפרה את מצב יהודי הגטו, ואיפשרה את הישרדותם.

ב-1944 החלו הפצצות אוויריות על שאנגחאי. הגרועה ביותר אירעה ביולי 1945, כאשר בהפצצה על תחנת רדיו יפנית ברובע הונגקיו נהרגו 31 מהפליטים, וחמש מאות נפצעו. רבים נותרו ללא קורת גג.

חלק מן היהודים בגטו השתתפו בתנועת מחתרת שמטרתה להשיג מידע ולהשתתף בפעולות חבלה במתקנים יפניים, וכן לסייע לטייסים אמריקנים שהופלו להימלט לטריטוריה סינית.

לאחר השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגטו שוחרר רשמית ב-3 בספטמבר 1945, שכן נדרש זמן מה לצבאו של צ'יאנג קאי שק להגיע לעיר, והיה חשוב כי הוא שיקבל את כניעתה. רבים מן היהודים היגרו לארצות הברית מיד לאחר השחרור. רבים אחרים עלו למדינת ישראל עם הקמתה. עם נפילת משטרו של צ'יאנג קאי שק, והשתלטות הקומוניסטים בשנת 1949 נותרו יהודים מעטים בגטו. בשנת 1957 עדיין חיו בשאנגחאי 100 מן הפליטים,

בשנת 2001 העניקה ממשלת ישראל את תואר חסיד אומות העולם לצ'יאונה סוגיהארה ולחה פנגשאן.

בשנת 2002 יצא אל האקרנים בארצות הברית סרט תיעודי בשם "גטו שאנגחאי" מאת הבמאים דנה ינקלוביץ' מן ואמיר מן, שלווה בקריינותו של השחקן הנודע מרטין לנדאו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הזריחה בפאתי קדם - ספר על הצלתה של ישיבת מיר בשואה.
  • Heppner, E.G.,Shanghai Refuge - A Mrmoir of the World War II Jewish Ghetto. University of Nebraska Press, 1994
  • H. Eisfelder, Chinese Exile - My Years in Shanghai and Nanking, 1938 - 1947
  • Kranzler, David, Japanese, Nazis, and Jews: The Jewish Refugee Community of Shangai, 1938-1945 Yeshiva University Press, New York, 1976
  • Pike Rubin, Evelyn. Ghetto Shanghai. 1993 New York: Shengold Publishers.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גטו שאנגחאי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Manchester Guardian, May 23, 1936, cited in A.J. Sherman, Island Refuge, Britain and the Refugees from the Third Reich, 1933–1939, (London, Elek Books Ltd, 1973), p.112
  2. ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגשים בין תרבויות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 23 - 30
  3. ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגש בין תרבויות, 2002, עמ' 62-91
  4. ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגשים בין תרבויות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 72-73
  5. ^ Kranzler, David, Japanese, Nazis, and Jews: The Jewish Refugee Community of Shanga, עמ' עמ' 495
  6. ^ Japanese, Nazis and Jews: The Jewish Refugee Community in Shanghai, 1938–1945 by David Kranzler, p.491.