יהדות סין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגם בית הכנסת בקאיפנג מהמאה ה-12 מוצג בבית התפוצות
סינית ממוצא יהודי בקאיפנג

יהדות סין היא תפוצה בה קיימות מספר קהילות יהודיות, ביניהן אחת מהקדומות ביותר במזרח הרחוק.

הקהילה המקומית - יהודי קאיפנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב החוקרים מסכימים כי הקהילה היהודית הראשונה בסין נוסדה בקאיפנג בתקופת שושלת סונג הצפונית (960 - 1127) אם כי יש המקדימים את בואם של יהודים לסין לתקופת שושלת טאנג (618 - 907) ואף מוקדם יותר. [1] קאיפנג, בירת שושלת סונג, הייתה עיר קוסמופוליטית ששכנה בקצה דרך המשי ונחשבת על ידי היסטוריונים לעיר הגדולה ביותר בעולם בתקופתה. יהודים סוחרים הגיעו לקאיפנג מהודו או מפרס, דרך הים או דרך היבשה. קהילות יהודיות קטנות התקיימו תקופות מסוימות גם בערים אחרות בסין אך מעט מאוד ידוע עליהן.

המידע על תולדות הקהילה בקאיפנג ועל אורחות חייה מתבסס על מספר מקורות: אסטלות אבן ששרדו באתר בית הכנסת המתוארכות לשנים 1489, 1512 ו-1663; מספר כתבי יד בעברית שהיו בבית הכנסת (ובהם סידור וספר תנ"ך ), רמיזות בכמה ספרי נוסעים ומספר התייחסויות בתעודות סיניות ממשלתיות. עד המאה ה-17 קיומם של יהודים בסין לא היה ידוע באירופה ובעולם היהודי. הישועי מטאו ריצ'י היה האירופי הראשון שנפגש בביג'ינג עם יהודי מקאיפנג ב-1605. בעקבותיו ביקרו בקאיפנג ישועים נוספים שהשאירו תיאור מפורט למדי של בית הכנסת ושל מנהגי הדת של הקהילה.

החברה הסינית הייתה, באופן יחסי לארצות הנצרות והאסלאם, חברה פתוחה וסובלנית. לא ידוע על אפליה לרעה או על רדיפות של יהודי קאיפנג. היהודים היו מעורים בכל תחומי החיים. הם עסקו במסחר, ברפואה ובאמנות ושרתו בפקידות הממשלתית ובצבא ואף הגיעו לדרגות בכירות. רבים מהם זכו בתואר "מנדארין". הם השתלבו בסביבתם בדרך שאפשרה להם להמשיך ולשמור על זהותם וקיומם כקבוצה בעלת מאפיינים מיוחדים. היהודים אימצו להם שמות משפחה סיניים, והתארגנו בשושלות של בתי אב, כמקובל בחברה הסינית אך עם זאת שמרו על שמותיהם היהודיים.  הם נשאו מספר נשים, ואף החזיקו בפילגשים, כמקובל בסין. עד סוף המאה ה-17 הייתה לפחות האשה הראשונה יהודיה, ואילו הנשים האחרות והפילגשים היו סיניות. לבושם היה סיני, שערם נקלע לצמה (כשחויבו בזאת הסינים על ידי השליטים של שושלת צ'ינג, שהיו מנצ'ורים). הם הידקו את כפות רגליהן של נשותיהם, ודיברו בניב הסיני המקומי. היהודים ראו את עצמם ככת דתית, וכך התייחסו אליהם גם הסינים, שראו בהם כת מוסלמית או קרובה לאסלאם, שהיה נפוץ בסין ובקאיפנג הייתה קהילה מוסלמית גדולה. היהודים הובחנו בעיני הסינים כ"מוסלמים בעלי כובע כחול" (צ'ינג חוויי-חוויי או "לאן חווי-חוויי"). זאת לעומת המוסלמים שחבשו כובע לבן. רק בימי שושלת יואן המונגולית מתחילים להבחין בהבדל הדתי בין היהודים למוסלמים בסין וקוראים להם "יו-טה" (התעתיק המקובל ליהודה).‏[2] היהודים כונו גם "כת תולשי גיד הנשה" על שום מנהגי הכשרות שלהם.

כנראה שעד המאה ה-15 קיימו היהודים בסין קשרים עם קהילות יהודיות בפרס, מה שעזר להם לשמור על אורח חייהם כיהודים עוד במאה ה-18. בית הכנסת שהוקם ב-1163 היה מרכז החיים הקהילתיים. היו בו ספרי תורה וספרי תפילה, התקיים בו מניין מדי יום, התפילות היו על פי המסורת הרבנית ובשבת קראו בתורה. הבנים נימולו והקהילה הקפידה על כשרות ושמרה על החגים במועדיהם. לקהילה היה בית ספר להוראת כתבי הקודש והשפה העברית. ראש הקהילה, ששימש כרב, הנהיג את התפילות ואת חיי הדת של הקהילה. יהודי קאיפנג האמינו באל אחד נצחי וחסר דמות, וצלמים היו משוקצים בעיניהם. הם האמינו בגן עדן, בגיהנום, בשכר ועונש בעולם הבא, בתחיית המתים ובמלאכים. הם התפללו כשפניהם לכוון מערב, לירושלים, והעניקו לילדיהם שמות עבריים בנוסף לשמות המקומיים. בהיעדר קשרים עם קהילות יהודיות אחרות, נשכחה עם השנים ידיעת העברית , מנהגים דתיים סיניים נטמעו במנהגים היהודיים, והלכות הקבורה והזיכרון הותאמו לתפישה הסינית. בית הכנסת, שנחרב כמה פעמים במהלך השנים ושופץ מדי פעם מחדש, נחרב סופית בשיטפון בשנת 1860. הרב האחרון של הקהילה נפטר בשנת 1867.

במחצית השנייה של המאה ה-19 כאשר נוצרו קשרים בין יהודי קאיפנג ליהודים בשנגחאי כבר הייתה הקהילה על סף היעלמות. עם התפוררות הקהילה נטמעו היהודים לחלוטין אל תוך הקהילה המוסלמית ובקרב הסינים, אם כי נותרו מתי מעט שהמשיכו לטעון לשיוכם ליהדות כפרטים וניסו לשמור על אורח חייהם כיהודים.

קהילות יהודיות במאה ה-19 וה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנורה בחרבין

במחצית הראשונה של המאה ה-20 התקיימו בסין כמה קהילות יהודיות. הגדולות שבהן היו בערים חרבין,שנגחאי וטיינג'ין.

העיר חרבין היא בירת מחוז היילונג קיאנג (בעבר מנצ'וריה). התפתחותה כעיר החלה לקראת סוף המאה ה-19 כשרוסיה קיבלה (1897) זיכיון לבניית מסילת הברזל מזרח-סין, שחצתה את מנצ'וריה והגיעה לפורט ארתור שבקוריאה. חרבין הייתה למרכז המנהלי של המסילה.

המסילה החלה לפעול בנובמבר 1903. באותה שנה עברו כמה משפחות יהודיות רוסיות לחרבין באישור מיוחד מהממשלה הצארית, שהייתה מעוניינת בפיתוח מהיר של האזור. הקהילה גדלה במהירות רבה. ב-1908 חיו בחרבין כ-8,000 יהודים, בהם סוחרים, חיילים משוחררים ממלחמת רוסיה-יפן, ופליטים מפרעות 1905. בעקבות המהפכה הבולשביקית ומלחמת האזרחים ברוסיה (1917 – 1919) הגיעו לעיר עשרות אלפי "רוסים לבנים" ופליטים יהודים רבים.

בשנות ה-1920 שגשגה העיר והפכה למרכז התעשייה והכלכלה של צפון מזרח סין ומשכה אליה אוכלוסייה מגוונת ביותר.  על תושביה נמנו אירופאים ואסיאנים ממדינות ולאומים שונים . עד סוף העשור העיר הייתה תחת הנהלה רוסית והקהילה הרוסית, שהגיעה לכ-120.000 נפש, הייתה הגדולה שבקהילות הזרים. יהודי חרבין שמנו אז כ-15.000 עד 20.000 נפש  השתלבו היטב בכלכלת העיר ובהרחבת קשרי המסחר עם אירופה, יפן, וארצות הברית. הם מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות התעשיות המקומיות. בין השאר, בכריית פחם, עיבוד וסחר בפולי סויה, וסחר בפרוות. הבנק הלאומי היהודי שפעל  בעיר מ-1923 סייע רבות ליוזמות עסקיות של יהודים וגם של לא יהודים.  

היהודים היוו אמנם חלק מסביבת התרבות הרוסית בעיר אך קיימו מסגרת חברתית וקהילתית נפרדת ופעילה מאוד.  קהילת חרבין הפעילה מספר בתי כנסת, בית ספר יסודי, בית חולים, בית אבות, בית עלמין  ואגודות צדקה ועזרה שדאגו, בין השאר, לפליטים היהודים שעברו בעיר. כ- 20 עיתונים יהודיים, רובם בשפה הרוסית, יצאו בעיר ואמני במה ותיאטרון יהודים הגיעו אליה. לתנועה הציונית היה מקום נכבד בחיי הקהילה. בין האגודות הציוניות שפעלו בעיר בלטו בעיקר תנועות בית"ר ו"מכבי" שקיימו גם פעילות ספורטיבית ענפה. ד"ר אברהם קאופמן שהיה יו"ר הקהילה בשנים 1933 –   1945 עמד בראש הפעילות הציונית בעיר. הוא היה  יו"ר קרן היסוד בחרבין , חבר בהנהלה הציונית העולמית והסוכנות היהודית ויו"ר הארגון הציוני בסין.  

תחת שלטון רוסי נהנו היהודים בחרבין מזכויות כשל כל הזרים, ולא התערבו בענייניהם הפנימיים. אולם ב-1928, בעקבות העברתה של מסילת הברזל מזרח סין לידי הסינים, פרץ משבר כלכלי קשה. בקרב האוכלוסייה הרוסית בעיר התחזקו מגמות אנטישמיות והביטחון האישי התערער.  ב-1931 כבש הצבא היפני את מנצ'וריה וחרבין הייתה לבירת מנצ'וגואו, מדינת הבובות שהקימו היפנים. בשנות ה-1930 נמשכה הפעילות הקהילתית והציונית, אך יהודים רבים עזבו את העיר בעיקר לשנגחאי ולטיינג'ין. בתקופת מלחמת העולם השנייה החמיר המצב ויהודים היו נתונים לטרור ולסחיטה, אך בהנהגתו של ד"ר קאופמן הצליחה הקהילה לסכל ניסיונות של גורמים אנטישמיים  להביא לפגיעה חמורה יותר ביהודים. השלטון היפני היה מעוניין, בדרך כלל, לשתף פעולה עם האוכלוסייה המקומית ולא פגע באוטונומיה של הקהילה. היפנים עודדו את הקמת "המועצה הלאומית ליהודי המזרח הרחוק" שהתכנסה בחרבין שלש פעמים בשנים 1937 - 1939 בהשתתפות משלחות מטעם קהילות יהודיות בסין.  

בשנים 1945 – 1947, הייתה חרבין תחת כיבוש סובייטי. מנהיגי הקהילה היהודית נעצרו באשמת שיתוף פעולה עם השלטון היפני וקאופמן נשלח למחנה עבודה בסיביר. הפעילות הציונית לא נפסקה אך הוגבלה מאוד ונערכה כמעט במחתרת.

יהודים התיישבו בשנגחאי בעקבות חוזה נאנקינג (1842) מהלך זה פתח את העיר לסחר בינלאומי והוביל להתפתחות מהירה שלה. תוך זמן קצר הפכה שנגחאי, השוכנת על שפך נהר היאנגצה, למרכז סחר חשוב. בחוזה נאנקינג נאלצו הסינים להעניק למעצמות המערב זכויות יתר במסחר וזכות להתגורר באזורים אקסטריטוריאליים במספר ערי חוף. היהודים שהגיעו לסין התיישבו באותם רבעים שבהם הייתה לזרים זכות לניהול עצמי ולאוטונומיה שיפוטית.

ראשוני היישוב היהודי בשנגחאי היו בני משפחת ששון מבגדאד שהקימו במזרח אסיה אימפריה מסחרית שמרכזה בבומביי. הם הביאו עמם את בני עמם וארצם כעובדי החברה ועם הזמן הפכו חלק מהעובדים לבעלי עסקים גדולים משלהם. המשפחות החשובות בקהילה הבגדדית (שכונתה גם "הספרדית") היו ששון, כדורי, חארדון, גבאי, אברהם, ועזרא.  הבגדדים עסקו בכל סוגי המסחר (בתחילה, גם בסחר אופיום), בבנקאות ובעסקי דלניידי והיו בין הבונים והמפתחים הבולטים של העיר. הבגדדים,שמנו כ-1000 נפש, התגוררו בעיקר ברובע הבינלאומי.

החיים הקהילתיים התבססו פחות על מוסדות רשמיים ויותר על קשרי משפחה וקשרים כלכליים וחברתיים. ליהודים הבגדאדים היו שני בתי כנסת מפוארים "אוהל  רחל" ו"בית אהרון", ובית ספר יהודי, שעם השנים רכש מעמד ולמדו בו גם תלמידים מהקהילה הרוסית. מועדון ספורט ופנאי שהוקם על ידי כדורי ושימש את בני שלושת הקהילות ועיתון באנגלית בעל נטייה ציונית, Jewish Messenger The שהוצא על ידי נסים עזרא במשך יותר מ-30 שנה.

הבגדדים השתלבו בקהילה הבריטית של שנגחאי. הם אימצו את סגנון החיים, הלבוש והשפה ואף השיגו לעצמם פספורטים בריטיים. העשירים שבהם השתייכו למועדונים החברתיים הנחשבים ושלחו את ילדיהם למוסדות החינוך הבריטיים. מצד שני, הם הקפידו מאוד בקיום מצוות: כשרות, שמירת שבת וחגים, וביניהם לבין עצמם שימרו רבים ממנהגי ארץ המוצא. נישואי תערובת כמעט ולא נודעו. גם לא עם יהודים שאינם בגדאדים.

היהודים הרוסים הראשונים שהגיעו לשנגחאי היו בעיקר סוחרים והרפתקנים למיניהם. לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית הגיעו לעיר פליטים רבים, ברובם בדרכם למקומות אחרים בעולם, אך חלק מהם נשארו בה. בשנות ה-1930, לאחר הכיבוש היפאני של מנצ'וריה עברו לשנגחאי יהודים רבים מטיינג'ין ומחרבין.

היהודים יוצאי רוסיה בעיר מנו כ-5000 נפשות והתגוררו בעיקר ברובע הצרפתי. כמו בחרבין, לקהילה של יוצאי רוסיה בשנגחאי היה אופי לאומי אך חילוני בעיקרו. מרכז החיים של הקהילה היה המועדון היהודי, שבו התקיימו פעולות חברה ותרבות, בעיקר בשפה הרוסית. המועדון שימש גם מרכז לפעילות בית"ר, שהייתה התנועה הציונית המובילה בשנגחאי. סניף "בני ברית" י שהיה מעמודי התווך של הקהילה הפעיל את בית החולים היהודי. התגייסות לפלוגה היהודית של חיל המתנדבים של הזרים בשנגחאי הייתה מקור לגאווה לקהילה ודרך נוספת למתן ביטוי לזהות הלאומית.

בין שתי הקהילות  - הרוסים והבגדדים - התקיימו קשרים רופפים בלבד. מגעים חברתיים היו נדירים – והתקיימו בעיקר  בפעילות בתנועה הציונית ובבית הספר היהודי. שיתוף הפעולה התחזק כשהגיעו לעיר פליטי הנאציזם ומלחמת העולם השנייה.

זרם של פליטים מגרמניה ומאוסטריה הגיע לשנגחאי בעיקר לאחר "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. כאשר יהודים חיפשו דרך להימלט מהשלטון הנאצי, סגרו רוב מדינות העולם את שעריהן. המקום היחיד כמעט שבו יכלו למצוא מפלט הייתה שנגחאי. אשרת הכניסה לשנגחאי הייתה קלה להשגה מאחר שלממשלת סין לא הייתה סמכות שיפוט על נתינים זרים.  מספיק היה להצטייד באשרת כניסה בשגרירויות ובקונסוליות של ממשלת סין  הלאומנית. מנובמבר 1939 ועד יולי 1940 נכנסו לשנגחאי קרוב ל-18.000 פליטים. רוב הפליטים שהגיעו היו חסרי כל ולא ידעו אנגלית או צרפתית. הם הצליחו לשרוד רק הודות לארגוני הסיוע שהקימו היהודים המקומיים וארגון הג'וינט. רבים מהפליטים התגוררו עד תום המלחמה במבנים זמניים ונזקקו למטבחים הציבוריים ולחלוקת המזון היומית. הוקמו גם בית חולים ובית זקנים ובמימון משפחת כדורי הוקם בית ספר לילדי הפליטים. אלו שמצבם היה מעט טוב יותר שכרו דירות ברובע הונגקיו –בתנאי צפיפות והיגיינה קשים ביותר. הפליטים סבלו מהאקלים הקשה של שנגחאי, והיו פגיעים למחלות הטרופיות. רבים חלו ומתו, והיו תופעות של מחסור קשה ואף רעב. על אף ההלם  התרבותי, קשיי ההסתגלות והמאבק היומיומי לקיום, הצליחו הפליטים לארגן מוסדות קהילתיים משלהם ולקיים פעילות תרבותית. הם הדפיסו עיתונים, הקימו תחנות רדיו, העלו הצגות תיאטרון, הופעות מוזיקליות,  ערבי קריאה והרצאות ויזמו קורסים מקצועיים שונים.

בסתיו 1940 כבר הונחו מכשולים שונים על דרכם של המהגרים. מועצת העיר שנגחאי עשתה מאמצים לצמצם את זרם הפליטים, וגם הגורמים היהודיים טענו שהגיעו לקצה הגבול ביכולתם לטפל בפליטים חסרי הכל. תושבי שנגחאי הוותיקים לא רצו מצב שבו יהיו בעיר פליטים לבנים חסרי כל וחסרי אונים, כמו הסינים. הדבר עשוי היה לפגוע במעמדם העדיף לעומת הילידים.

הקבוצה האחרונה של פליטים הגיעה לשנגחאי דרך ולאדיווסטוק וקובה שביפן. היו אלו יהודים פולנים שברחו לקובנה שבליטא לאחר הכיבוש הנאצי. הם הצליחו לעבור דרך ברית המועצות ויפן הודות לויזות מעבר שנתן לפליטים הקונסול היפאני בקובנה, סמפו סוגיהרה, שלימים הוכרז כחסיד אומות העולם, מכיוון שחילק ויזות אלה על דעת עצמו ותוך עקיפת הממונים עליו. ביניהם היו גם כמה מאות תלמידי ישיבה ובראשם תלמידי ישיבת מיר על רבניה.

שנות המלחמה במזרח הרחוק היו קשות מאוד ליהודי שנגחאי: המצב הכלכלי של הורע, בגלל הפסקת המסחר הבינלאומי.  התרומות מארצות הברית לא הגיעו יותר, והג'וינט נאלץ להפסיק את פעולתו. היפאנים החרימו עסקים רבים, ורבים שהועסקו בחברות אמריקאיות ובריטיות איבדו את פרנסתם. הבגדאדים שהיו בעלי פספורט בריטי נכלאו במחנות מעצר שהתנאים בהם היו קשים מאוד. הס"ס והגסטאפו פתחו משרדים בעיר, וניסו להשפיע על היפאנים לנהל מדיניות מגבילה כלפי היהודים. ב-1943 דרשו השלטונות היפאנים מכל חסרי הנתינות שבעיר לעבור לרובע הונגקיו שהפך למעין גטו. הצפיפות הרבה וההגבלות על היציאה מהגטו היקשו מאוד על החיים בו.

טיינג'ין הייתה אחת מערי הנמל שנפתחו לסחר בינלאומי בעקבות חוזה נאנג'ינג. יהודי טיינג'ין שהגיעו ברובם מרוסיה התגוררו ברובע הזרים בעיר. הם עסקו בעיקר במסחר בפרוות שנקנו במנצ'וריה ונשלחו לשוקי אירופה ואמריקה. הקהילה שמתנה בשיאה כ2500 נפשות הייתה מאורגנת היטב. בצד בית הכנסת פעל מועדון  - "קונטס" – שהיה מרכז החיים החברתיים של הקהילה. בבית הספר היהודי שפת ההוראה הייתה אנגלית. הפעילות הציונית, ובעיקר תנועת בית"ר תפשה מקום חשוב בחיי הנוער.  

לאחר המלחמה חיפשו רוב הפליטים דרך לצאת מסין, אך מלחמת האזרחים הסינית בין הלאומנים לקומוניסטים, והקמת הרפובליקה העממית של סין הביאו גם את שאר היהודים להחלטה לעזוב. בסיוע ארגון הג'וינט היגרו רבים לארצות הברית ולאוסטרליה, אך רוב היהודים עלו לישראל, בעיקר לאחר קום מדינת ישראל ב-1948.  

קהילות יהודיות במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הגירת אנשי עסקים יהודים מארצות הברית, ישראל ורוסיה לערים הגדולות בסיון התפתחו בהם בתחילת המאה ה-21 קהילות יהודיות חדשות. בכל קהילה יש בית כנסת, בית ספר, ומסעדה כשרה. הקהילות מעניקות שירותי דת, לתושבים מקומיים, סטודנטים ותיירים.

שאנגחאי

הקהילה היהודית הגדולה ביותר נמצאת בשאנגחאי, בשאנגחאי מונה הקהילה היהודית קרוב לאלף יהודים המתגוררים באופן קבוע בשאנגחאי, וחלקם הגדול אף שותף בפעילות הקהילה במרכז היהודי הספרדי בשאנגחאי, המונהג על ידי הרב אפרים בצלאל. כיום רוב קהילת יהודי שנגחאי מורכבת מספרדים יוצאי קהילות צפון אפריקה וצרפת. במקום פועל גם הרב שלום גרינברג מייסד בית חב"ד במקום. ב- 2010 נפתח מרכז יהודי נוסף בדאונטאון שאנגחאי. בית כנסת נוסף נפתח ברובע פודונג באזור מרכז הפיננסי העולמי בשנגחאי. יהדות שנגחאי והונג קונג (יהדות עיראק - משפחות ששון וכדורי) ב-150 שנה האחרונות השפיעו רבות על כלכלת אסיה וסין בפרט.

בייג'ינג

הקהילה היהודית השנייה בגודלה בסין נמצאת בביג'ינג. בבייג'ינג מתגוררים מאות יהודים, שם מנהיג את הקהילה הרב שמעון פרוינדליך מייסד בית חב"ד במקום. לקהילה בית ספר יסודי. המקווה לנשים נבנה בצורת פגודה סינית. מרכז יהודי חדש לדוברי רוסית פועל בדאונטאון בייג'ינג על ידי הרב מנדי רסקין.

גואנג'ואו

ב-2003 הרב אלי רוזנברג ייסד את הקהילה היהודית היהודית גואנג'ואו. כיום יש לקהילה בנין מרכזי שכולל בית ספר, בית כנסת, ומסעדה. פעמיים בשנה בתקופות הקנטון פייר, התערוכה העסקית הגדולה בעולם, מתארחים בקהילה למעלה מאלפיים יהודים המבקרים בתערוכה.

שנג'ן

בשנג'ן שבמחוז גואנגדונג קיימים שני מרכזים יהודים שקמו בעקבות התפתחות שנז'ן וקרבתה להונג קונג וגואנג'ואו. אחד באזור שקו, המנוהל על ידי מייסד בית חב"ד הרב שלום חזן ומפעיל בית כנסת, מסעדה וגני ילדים. ובית חב"ד נוסף בדאון טאון של שנז'ן במרכז העיר באזור לואו בסמוך לגבול עם הונג קונג והרכבת התחתית של שנג'ן, שם מנהיג את הקהילה מנהל בית חב"ד הרב שניאור חרותי. המרכז היהודי מפעיל בית כנסת ומסעדה לטובת אנשי העסקים הגרים באזור, ואנשי עסקים רבים הפוקדים את האזור כל השנה ובמיוחד בתקופת התערוכות.

איוו, קאולון, קומינג, צ'אנגדו

ביִאיווּ שבמחוז גֶ'גְיָאנְג חיים כמאה יהודים. מנהל את המרכז היהודי הרב ישראל ומנוחה ליברמן, במקום פועל בית כנסת ומסעדה כשרה. ב 2005 נוסד המרכז היהודי בקאולון על ידי הרב איציק וחנה אייזנבך. בעיר קונמינג שבמחוז יונאן, חיה קהילה גדולה של סטודנטים ואנשי עסקים, את בית חב"ד (זמני) במקום מנהל הרב ישראל ליברמן. בית חב"ד בעיר צ'אנגדו מנוהל על ידי הרב דובי ושרה הנינג.

הונג קונג

קהילה יהודית של כמה מאות תושבים חיה בהונג קונג עוד מימי הבריטים. הקהילה מקיימת חיי קהילה עצמאיים ויש במקום מספר בתי כנסת פעילים ובית חב"ד. יהדות שנגחאי והונג קונג (יהדות עיראק - משפחות ששון וכדורי) ב-150 שנה האחרונות השפיעו רבות על כלכלת אסיה וסין בפרט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

איירין איבר, סינים ויהודים מפגשים בין תרבויות, מוסד ביאליק, ירושלים 2002

שפירא, סידני (-עורך, המתרגם: יעקב שרת), בני-ישראל בסין העתיקה : אסופת מאמרים סיניים, ספרי שיחור, תל אביב 1987 

Goldstein, Jonathan, ed., The Jews of China, vol. 1: Historical and Comparative Perspectives, (An East Gate Book.) M.E. Sharpe, Armonk N.Y., 1999 

Goldstein, Jonathan, ed., The Jews of China, vol. 2: a Sourcebook and Research 

Kranzler, David, Japanese, Nazis, and Jews: The Jewish Refugee Community of Shangai, 1938-1945 Yeshiva University Press, New York, 1976

Meyer, Maisie J., From the Rivers of Babylon to the Whangpoo: A Century of Sephardi Jewish Life in Shanghai, University Press of America, Lanham, Md., 2003

1998 Pollak, Michael, Mandarins, Jews and Missionaries: The Jewish Experience in the Chinese Empire, Weatherhill, New  

Xu Xin,The Jews of Kaifeng, China, History, Culture and Religion, Ktav, 2003, ISBN 0-88125-791-5

  • Yossi Katz, The Jews of China and their Contribution to the Establishment of the Jewish National Home in Palestine in the First Half of the Twentieth .Century, Middle Eastern Studies, Volume 46, Issue 4, 2010, pages 543- 554

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Laytner, Anson (2011). Baskin, Judith R., ed, The Cambridge Dictionary of Judaism and Jewish Culture, (Cambridge University Press). pp. 100–102. ISBN 978-0-521-82597-9. Retrieved 2012-02-0, 2011
  2. ^ רפאל ישראלי, מוסלמים ויהודים ב'קיסרות השמימית' של סין. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 219-234.
  3. ^ כרונולוגית יהודי שנגחאי מ-1832 ועד היום | כרונולוגיה | שנגחאי | קהילות | הקהילות היהודיות בסין
יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורמלזיהעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתאילנדתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד