דייוויד וינר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דיוויד וינר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דייוויד וינר

דייוויד וינר (10 במאי 1958 - 2 בינואר 2005) היה סגן הסניגורית הציבורית הראשית ומורה מן החוץ לאתיקה משפטית באוניברסיטת בר-אילן.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינר היה בנם השני של יוג'ין ואניטה וינר. אביו היה רב קונסרבטיבי, שהיה מקורב למרטין לותר קינג ואמו עובדת סוציאלית. המשפחה התגוררה בקנדה ועברה לניו יורק כשאביו של וינר עשה שם דוקטורט בסוציולוגיה. ב-1969 עלו לישראל והתיישבו בחיפה, שם החלו הוריו להורות באוניברסיטת חיפה, האב היה מרצה בכיר לסוציולוגיה והאם - מרצה בכירה לעבודה סוציאלית. וינר למד בבית ספר "חוגים" בחיפה ובגיל 16 נטש את בית הספר והחל ללמוד לקראת בחינות הבגרות במסגרת אקסטרנית. הוא השלים את בחינות הבגרות בגיל 17 והחל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה. בצבא היה בגרעין נח"ל ואחרי כן שירת כחובש בחי"ר ומדריך בקורס חובשים. שבועיים לאחר סיום הצבא החל ללמוד פילוסופיה והיסטוריה של הדתות באוניברסיטת בראון, שם סיים תואר ראשון, ועשה דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת ייל. נושא עבודת הדוקטורט שלו היה: "גאונות וכישרון: השפעתו של שופנהאואר על הפילוסופיה המוקדמת של ויטגנשטיין", והיא יצאה לאור ב-1992 כספר. בזמן לימודיו לתואר השני תרגם לאנגלית את ספרו של אליעזר שביד "מיסטיקה ויהדות לפי גרשום שלום: ניתוח ביקורתי".

בסיום הדוקטורט שב וינר לישראל, התחתן ונולדו לו שני ילדים. זמן קצר לאחר שובו החל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. הוא התמחה במשפט אזרחי במשרד אפרתי, גלילי ושות'. בשנים 1993-1992 התמחה אצל פרקליטת מחוז מרכז, עו"ד נורית שניט, והחל ב-1993 ועד 1997 היה פרקליט בפרקליטות מחוז מרכז. מורהו למשפטים, פרופ' קנת מן, שהקים אז את הסניגוריה הציבורית, גייס אותו לסניגוריה הציבורית, ובשנים 19971998 שימש כסניגור ציבורי. בשנים 1999-1998 היה הסניגור הציבורי הארצי בפועל והחל משנת 2000 ועד מותו כיהן כממונה על מחלקת בית המשפט העליון בסניגוריה הציבורית הארצית. משך שנים רבות לימד אתיקה וחוק ופילוסופיה וחוק באוניברסיטת בר-אילן ומשך מספר שנים גם באוניברסיטת חיפה. בנוסף לכך הורה פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ובאוניברסיטת ייל. וינר היה חבר המועצה הארצית והוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. כיהן כעורך כתב העת "סניגור" וכתב מאמרים אקדמיים רבים. בראש מעייניו שם את הרעיון של שינוי שיטת המשפט על מנת למנוע הרשעתם של חפים מפשע, והקים את מחלקת תיקי בית המשפט העליון ובתוכה המחלקה למשפטים חוזרים בסניגוריה הציבורית הארצית. הוא ייצג והביא לזיכויו את עמוס ברנס, והגיש בקשה למשפט חוזר בעניינו של דניס אייזן.

ב-31 בדצמבר 2004 ירה וינר בעצמו, וב-2 בינואר 2005 מת מפצעיו.

על חייו ועל פעילותו המשפטית נעשו שני סרטים שהוקרנו בסינמטקים, בבימויו של יצחק רובין, האחד על היותו סניגורו של עמוס ברנס והשני על חייו ועל האירועים שהובילו להתאבדותו. הקליניקה המשפטית באוניברסיטת בר-אילן קרויה על שמו, ומדי שנה מחלקים באוניברסיטה מלגות על שמו. [1]

בשנת 2009 הוקם בבית הספר למשפטים שבמכללה למנהל מרכז לאתיקה ולאחריות מקצועית של עורכי דין, הקרוי גם כן על שמו של וינר. [1].

פרשת התאבדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסיר יצחק זוזיאשווילי הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בסיוע להריגה ובאחזקת נשק, נשיאתו והובלתו שלא כדין. המדינה ערערה לבית המשפט העליון על זיכויו מאשמת רצח. הערעור התקבל ועל זוזיאשווילי נגזר מאסר עולם. זוזיאשווילי הגיש בקשה למשפט חוזר. וינר עיין בבקשה והשתכנע שיש לה בסיס. הוא הציע לעורך הדין שגיב בר שלום שייצג את זוזיאשווילי לטפל בתיק ואילו וינר יפקח על הטיפול בתיק, כפי שנהוג בסנגוריה הציבורית במקרים המטופלים על ידי עורך דין חיצוני. [2]

ב-19 ביולי 2004 נרצח השופט עדי אזר ברכבו. המשטרה מצאה ברכב פתק שבו נכתב: "שחררו את יצחק זוזיאשווילי (ג'ינג'י) שידוע לכם שהוא חף מפשע. יש חשש ממשי לחייו..." שבוע לאחר מכן נפגשו וינר ובר שלום עם זוזיאשווילי בכלאו ולאחר מכן נפגשו עם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ואמרו שהם מייצגים אסיר שמרצה מאסר עולם על רצח, אך לדעתם נגרם לו עוול, שכן רק סייע לרצח ודיווחו לו שלאסיר יש גישה לאקדח שבו נרצח השופט אזר, הוא יספר את הידוע לו על הרצח בחיפה ובתמורה המדינה תסכים לעסקת טיעון שבמסגרתה ימסור מידע על האקדח שבאמצעותו נרצח השופט ועל פשע חמור שעומד להתרחש.[3] מזוז הבטיח לשקול זאת. באותו ערב נפגש מזוז עם נציגי הפרקליטות והמשטרה והללו מסרו על הפתק שנמצא ברכבו של השופט עדי אזר. סוכם כי פרקליטת מחוז תל אביב רות דוד תישא ותיתן עם עורכי הדין על המידע שבידי זוזיאשווילי.[4]

במקביל לכך, חקירת רצח השופט במשטרה הובילה לטלפונים סלולריים שנעשה בהם שימוש בסמוך לבית השופט ובית המשפט ובדיקת המדברים בהם הובילה לחשודים ברצח. כמו כן התגלה קשר בין הטלפונים הללו לטלפונים הציבוריים בכלא אוהלי קידר בו נכלא זוזיאשווילי. כתוצאה מכך עלה החשד כי זוזיאשווילי מעורב ברצח השופט. ניתן צו בית משפט המתיר לצותת לשיחות שנעשו מטעם זוזיאשווילי מן הכלא, גם אם נעשו באמצעות אחרים, מכיוון שעליו נאסר לדבר בטלפון.[5]

במהלך חודש אוגוסט, בשיחות עם רות דוד וזיוה קנדל מפרקליטות מחוז תל אביב, העלה וינר חשש לביטחונו הוא ולביטחון משפחתו ולביטחונו של זוזיאשווילי אם יתגלה כי מסר מידע על הרוצחים.[6]

ב-24 באוגוסט 2004 הוקלטה שיחה בין וינר לזוזיאשווילי, שדיבר באמצעות אסיר אחר, לקבל מענה לבקשתו תוך 48 שעות. פרקליט המדינה ערן שנדר הביע דעתו כי וינר ייצג את לקוחו בתום לב ולא ידע כי וינר יודע על המידע הקושר את זוזיאשווילי לרצח השופט. בהתייעצות בפרקליטות הוחלט להמשיך במשא ומתן עם עורכי הדין, אך לא להסכים למשפט חוזר אלא אם כן יתגלה שיש לכך בסיס.[7] במהלך כל התקופה לא עדכן וינר את הסניגורית הציבורית הממונה עליו מחשש לחייה, ונמנע מתיעוד הדברים בתיק הסניגוריה.[8] פעמים מספר פגש וינר את זוזיאשווילי בכלאו ודיבר עמו בטלפון באמצעות אסיר אחר, כשזוזיאשווילי מבקש שוב לקבל תשובה מן הפרקליטות, וינר ניסה לשאת ולתת עם פרקליטות המדינה בקשר לדרישתו על עסקת הטיעון.

במהלך חודש נובמבר הובילה חקירת רצח השופט למסקנה כי זוזיאשווילי יזם את הרצח במטרה להגיע לעסקת טיעון לשחרורו מן הכלא, בתמורה לכך שייתן את האקדח שבאמצעותו בוצע הרצח. הוא יצר קשר עם האסיר רפי נחמני על מנת שיתכנן את הרצח, ונחמני יצר קשר עם אבינועם חג'בי שרצח את השופט.[9] ב-14 בנובמבר 2004 הוחלט לחקור את וינר לגבי קשריו עם זוזיאשווילי, אך ללא אזהרה.[10] ב-24 בנובמבר הסכימה השופטת שרה סירוטה לבקשת המשטרה וכתבה: "הנני רואה לתמלל את השיחות שכן על פניו מדובר בשיחות של קשר בין עבריינים וצר לי שאחד הדוברים הוא עו"ד ועו"ד נוסף".[11]

וינר הוזמן לחקירה במשטרה, והסניגורית הציבורית ענבל רובינשטיין לא עודכנה על כך שהמשנה לה נחקר, ואף מתחה על כך ביקורת בסרטו של רובין, "הסניגור". ב-26 בנובמבר נחקרו וינר ובר שלום במשטרה, כל אחד בנפרד. חוקרו של זוזיאשווילי היה רב פקד בניים. כשהתעקש וינר על כך שחל חיסיון על שיחותיו עם זוזיאשווילי וכי רק הלקוח יכול להסכים לוותר על החיסיון, אמר בניים: "החיסיון הזה הוסר... ההתנהגות שלכם היא לא התנהגות של עורך דין לקוח" הוא הקריא לווינר את החלטת השופטת לתמלל את השיחות ואמר: "התכנים שעליהם אתם מדברים מובילים לא רק ל... עשייה פלילית של זוזיאשווילי, אלא זה כמעט מוביל לעשייה פלילית שלכם אתה ושגיב בר שלום". מהחדר הסמוך האזינה לחקירה עו"ד הר ציון מהפרקליטות.[12]

לאחר חקירתו חשש וינר מכך שהחקירה תתפרסם והיא תטיל כתם על שמו הטוב וחשש שעמיתיו במשרד המשפטים מייחסים לו התנהגות פסולה.[13] פרקליטת מחוז תל אביב, רות דוד, הגישה בקשה לבית משפט השלום בתל אביב לקבוע כי לא חל חיסיון עו"ד-לקוח על השיחות המוקלטות של וינר ובר שלום עם זוזיאשווילי וגם על המשא ומתן בקשר לאקדח שבאמצעותו נרצח השופט. וינר הרבה להתייעץ עם חבריו עו"ד דרור ארד-אילון ועו"ד נמרוד ליפסקר, שגם הגישו תגובות בשמו לפרקליטות.

ב-16 בדצמבר 2004 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד זוזיאשווילי באשמת רצח השופט אזר. וינר ובר שלום הופיעו בכתב האישום כעדי תביעה מספר 131 ו-132. נוסח כתב האישום פגע בווינר, מאחר שהשתמע ממנו שהוא הציב אולטימטום לפרקליט המדינה, בעוד שלמעשה רצה לעזור. הוא גם נפגע ממיקומו הנמוך ברשימת עדי התביעה, בעוד ערן שנדר ומני מזוז הופיעו בתחילתה.[14] אם הוא היה מעיד נגד לקוחו, הייתה זו הפרה של חסיון עורך-דין לקוח, חסיון שהוא ערך עליון באתיקה של עורכי הדין. יש לציין שהפרה זו יכולה אף להביא לשלילת רישיון, אם לא ניתן אישור ביהמ"ש. במקרה זה הורד החיסיון על ידי ביהמ"ש, כך שאם וינר היה מעיד, הוא לא היה מסתכן באיבוד רישיונו, כל עוד היה מתייעץ עם לשכת עורכי הדין. לעומת זאת, אם הוא לא היה מעיד - הוא היה עלול לשבת בכלא. [15]. ב-31 בדצמבר 2004 ירה וינר בעצמו, לאחר שהותיר מכתב התאבדות. הוא נפטר יומיים לאחר מכן.[16]

פרסומים אקדמיים בפילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • “Prudential Ethics and Moral Faith: Why Ronald Green is not a Kantian”, Idealistic Studies: An International Philosophical Journal, vol. Xvii, no. 2, May 1987
  • Judaism and Mysticism According to Gershom Scholem/ Eliezer Schweid; translated from the Hebrew with an Introductiion by David Avraham Weiner; literary editor Caroline McCracken-Flesher, Scholars Press, Atlanta Georgia, 1984
  • Genius and Talent: Schopenhauer's Early Philosophy/ David Avraham Weiner. Farleigh Dickinson University Press, London and Toronto, 1992

פרסומים בתחום המשפט הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "סוף עידן הלחישות: הדיון בהארכת מעצר", הסניגור 7, ספטמבר 1997
  • "עצורים מחוסרי אמצעים: הזכות לייצוג על ידי סניגור", הסניגור 20, נובמבר 1998
  • "עברם הפלילי של עדי התביעה: מסע דייג ועיוות דין", הסניגור 11, פברואר 1998
  • "הרשעת חפים מפשע: בעקבות פרסום הספר "חפות ממשית", הסניגור 40, אוגוסט 1999
  • (ביחד עם ו' דותן) "הרשעת חפים מפשע: בעקבות פרסומו של הספר "חפות ממשית", הסניגור 41, 2000, 3
  • "שני מכתבים לעמוס ברנס", קרית המשפט - ספר הזיכרון לחיים ה' כהן ג, תשס"ג, ע’ 87-90.
  • "בעקבות פרשת עמוס ברנס: הזכות החוקתית להליך פלילי הוגן", קריית המשפט ד, תשס"ד/ה, 169

המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2009 הוקם, בתוך בית-הספר למשפטים שבמכללה למנהל, המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית ע"ש דיוויד וינר ז"ל. המרכז מבקש לפתח את הוראת תחום האתיקה בבתי הספר למשפטים בישראל. במקביל יבקש המרכז לבסס ולהרחיב את תחום האתיקה והאחריות המקצועית בפרקטיקה הקיימת כיום. מקימי המרכז קראו אותו על שמו של וינר, תוך שהם מציינים שוינר נחשב היה כמורה דרך בנושא זה, ובדמותו יש משום מופת לעורכי דין שהמרכז יהיה מעוניין לקדם – עורכי דין הפועלים מתוך תחושה חברתית עמוקה ומתוך תובנה אתית.

פרסומים לזכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסניגור: גיליון מאמרים מיוחד לזכרו של עו"ד ד"ר דייויד וינר ז"ל, בהוצאת משרד המשפטים, הסניגוריה הציבורית, בשיתוף עם סקירה משפטית, ירחון מס' 95, פברואר 2005.
  • ספר דיויד וינר: על משפט פלילי ואתיקה, הפרקליט, בהוצאת לשכת עורכי הדין, 2009.

סרטים על חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רצח לכל החיים; במאי יצחק רובין, 2002.
  • הסנגור; במאי יצחק רובין, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חלוקת המלגות ע"ש דיוויד וינר, אתר אוניברסיטת בר-אילן, 1.2.2009
  2. ^ על פי דו"ח מ-2005 של "הצוות לבחינת האירועים שקדמו למותו של ד"ר דייויד וינר ז"ל", ועדה שמינה משרד המשפטים לבדיקת השתלשלות הדברים שהובילה להתאבדות, עמ' 5
  3. ^ שם
  4. ^ שם, עמ' 6
  5. ^ שם, עמ' 7
  6. ^ שם, עמ' 7
  7. ^ שם, עמ' 8
  8. ^ שם, עמ' 11, 47
  9. ^ שם, עמ' 11
  10. ^ שם, עמ' 11
  11. ^ שם, עמ' 12
  12. ^ שם, עמ' 13-16
  13. ^ שם, עמ 17
  14. ^ שם, עמ' 18, 43
  15. ^ הסרט "הסניגור", דר' לימור זר-גוטמן, עוה"ד אדם פיש, פרופ' קנת מן, דר' אניטה וינר ; הצוות לבחינת, עמ' 45, 50
  16. ^ הצוות לבחינת האירועים, עמ' 19