דייוויד וינר

דייוויד וינר

דייוויד וינר
לידה	10 במאי 1958 ניו יורק, ארצות הברית
התאבד	2 בינואר 2005 (בגיל 46)
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת ייל
תקופת כהונה	? – 2 בינואר 2005
תקופת הפעילות	? – 2 בינואר 2005

דייוויד וינר (10 במאי 1958 – 2 בינואר 2005) היה סגן הסניגורית הציבורית הארצית ומורה מן החוץ לאתיקה משפטית באוניברסיטת בר-אילן.

ביוגרפיה

וינר היה בנם השני של יוג'ין ואניטה וינר. אביו היה רב קונסרבטיבי, שהיה מקורב למרטין לותר קינג ואמו עובדת סוציאלית. המשפחה התגוררה בקנדה ועברה לניו יורק כשאביו של וינר עשה שם דוקטורט בסוציולוגיה. ב-1969 עלו לישראל והתיישבו בחיפה, שם החלו הוריו ללמד באוניברסיטת חיפה, האב היה מרצה בכיר לסוציולוגיה והאם - מרצה בכירה לעבודה סוציאלית. וינר למד בבית ספר "חוגים" בחיפה ובגיל 16 נטש את בית הספר והחל ללמוד לקראת בחינות הבגרות במסגרת אקסטרנית. הוא השלים את בחינות הבגרות בגיל 17 והחל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה. בצבא היה בגרעין נח"ל ואחרי כן שירת כחובש בחי"ר ומדריך בקורס חובשים. שבועיים לאחר סיום הצבא החל ללמוד פילוסופיה והיסטוריה של הדתות באוניברסיטת בראון, שם סיים תואר ראשון, ועשה דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת ייל. נושא עבודת הדוקטורט שלו היה: "גאונות וכישרון: השפעתו של שופנהאואר על הפילוסופיה המוקדמת של ויטגנשטיין", והיא יצאה לאור ב-1992 כספר. בזמן לימודיו לתואר השני תרגם לאנגלית את ספרו של אליעזר שביד "מיסטיקה ויהדות לפי גרשום שלום: ניתוח ביקורתי".

בסיום הדוקטורט שב וינר לישראל, התחתן ונולדו לו שני ילדים. זמן קצר לאחר שובו החל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. הוא התמחה במשפט אזרחי במשרד אפרתי, גלילי ושות'. בשנים 1993-1992 התמחה אצל פרקליטת מחוז מרכז, עו"ד נורית שניט, והחל ב-1993 ועד 1997 היה פרקליט בפרקליטות מחוז מרכז. מורהו למשפטים, פרופ' קנת מן, שהקים אז את הסניגוריה הציבורית, גייס אותו לסניגוריה הציבורית, ובשנים 1997–1998 שימש כסניגור ציבורי. בשנים 1999-1998 היה הסניגור הציבורי הארצי בפועל והחל משנת 2000 ועד מותו כיהן כממונה על מחלקת בית המשפט העליון בסניגוריה הציבורית הארצית. משך שנים רבות לימד אתיקה וחוק ופילוסופיה וחוק באוניברסיטת בר-אילן ומשך מספר שנים גם באוניברסיטת חיפה. בנוסף לכך הורה פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ובאוניברסיטת ייל. וינר היה חבר המועצה הארצית והוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. כיהן כעורך כתב העת "סניגור" וכתב מאמרים אקדמיים רבים. בראש מעייניו שם את הרעיון של שינוי שיטת המשפט על מנת למנוע הרשעתם של חפים מפשע, והקים את מחלקת תיקי בית המשפט העליון ובתוכה המחלקה למשפטים חוזרים בסניגוריה הציבורית הארצית. הוא ייצג והביא לזיכויו את עמוס ברנס, והגיש בקשה למשפט חוזר בעניינו של דניס אייזן.

ב-31 בדצמבר 2004 ירה וינר בעצמו, וב-2 בינואר 2005 מת מפצעיו.

על חייו ועל פעילותו המשפטית נעשו שני סרטים שהוקרנו בסינמטקים, בבימויו של יצחק רובין, האחד על היותו סניגורו של עמוס ברנס והשני על חייו ועל האירועים שהובילו להתאבדותו. הקליניקה המשפטית באוניברסיטת בר-אילן קרויה על שמו, ומדי שנה מחלקים באוניברסיטה מלגות על שמו.

בשנת 2009 הוקם בבית הספר למשפטים שבמכללה למנהל מרכז לאתיקה ולאחריות מקצועית של עורכי דין, הקרוי גם כן על שמו של וינר.

פרשת התאבדותו

האסיר יצחק זוזיאשווילי הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בסיוע להריגה ובאחזקת נשק, נשיאתו והובלתו שלא כדין. המדינה ערערה לבית המשפט העליון על זיכויו מאשמת רצח. הערעור התקבל ועל זוזיאשווילי נגזר מאסר עולם. זוזיאשווילי הגיש בקשה למשפט חוזר. וינר עיין בבקשה והשתכנע שיש לה בסיס. הוא הציע לעורך הדין שגיב בר שלום שייצג את זוזיאשווילי לטפל בתיק ואילו וינר יפקח על הטיפול בתיק, כפי שנהוג בסנגוריה הציבורית במקרים המטופלים על ידי עורך דין חיצוני.

ב-19 ביולי 2004 נרצח השופט עדי אזר ברכבו. המשטרה מצאה ברכב פתק שבו נכתב: "שחררו את יצחק זוזיאשווילי (ג'ינג'י) שידוע לכם שהוא חף מפשע. יש חשש ממשי לחייו..." שבוע לאחר הרצח נפגשו וינר ובר שלום עם זוזיאשווילי בכלאו, ולאחר מכן נפגשו עם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, ואמרו שהם מייצגים את זוזיאשווילי, שמרצה מאסר עולם על רצח. הם דיווחו לו שלאסיר יש גישה לאקדח שבו נרצח השופט אזר, ושהוא מציע שיספר את הידוע לו על הרצח בחיפה, וכן על פשע חמור נוסף שעומד להתרחש. בתמורה המדינה תסכים לעסקת טיעון שתביא לקיצור מאסר העולם שלו. מזוז הבטיח לשקול זאת. באותו ערב נפגש מזוז עם נציגי הפרקליטות והמשטרה, והללו מסרו לו על הפתק שנמצא ברכבו של השופט עדי אזר. סוכם כי פרקליטת מחוז תל אביב רות דוד תישא ותיתן עם עורכי הדין על המידע שבידי זוזיאשווילי.

במקביל לכך, חקירת רצח השופט במשטרה הובילה לטלפונים סלולריים שנעשה בהם שימוש בסמוך לבית השופט ולבית המשפט, ובדיקת השיחות הובילה לחשוד ברצח, אסיר עולם בשם רפי נחמני. כמו כן התגלה כי נעשו שיחות בטלפונים הללו לטלפונים הציבוריים בכלא אוהלי קידר בו נכלא זוזיאשווילי. כתוצאה מכך עלה החשד כי זוזיאשווילי מעורב ברצח השופט. ניתן צו בית משפט המתיר לצותת לשיחות שנעשו מטעם זוזיאשווילי מן הכלא, גם אם נעשו באמצעות אחרים, מכיוון שעליו נאסר לדבר בטלפון.

במהלך חודש אוגוסט, בשיחות עם רות דוד וזיוה קנדל מפרקליטות מחוז תל אביב, העלה וינר חשש לביטחונו הוא ולביטחון משפחתו, וכן לביטחונו של זוזיאשווילי, אם יתגלה כי מסר מידע על הרוצחים.

ב-24 באוגוסט 2004 הוקלטה שיחה בין וינר לזוזיאשווילי, שדיבר באמצעות אסיר אחר, ודרש לקבל מענה לבקשתו תוך 48 שעות. פרקליט המדינה ערן שנדר הביע דעתו כי וינר ייצג את לקוחו בתום לב, ולא ידע כי וינר יודע על המידע הקושר את זוזיאשווילי לרצח השופט. בהתייעצות בפרקליטות הוחלט להמשיך במשא ומתן עם עורכי הדין, אך לא להסכים למשפט חוזר, אלא אם כן יתגלה שיש לכך בסיס. במהלך כל התקופה לא עדכן וינר את הסניגורית הציבורית הממונה עליו (לטענת מקורביו, כיוון שחשש לחייה), ונמנע מתיעוד הדברים בתיק הסניגוריה. פעמים מספר פגש וינר את זוזיאשווילי בכלאו, וכן דיבר עמו בטלפון באמצעות אסיר אחר, כשזוזיאשווילי מבקש שוב לקבל תשובה מן הפרקליטות. וינר ניסה לשאת ולתת עם פרקליטות המדינה בקשר לדרישתו לעסקת הטיעון.

במהלך חודש נובמבר הובילה חקירת רצח השופט אזר למסקנה כי זוזיאשווילי יזם את הרצח במטרה להגיע לעסקת טיעון לשחרורו מן הכלא, בתמורה לכך שייתן את האקדח שבאמצעותו בוצע הרצח. הוא יצר קשר עם האסיר רפי נחמני על מנת שיבצע את הרצח. אבינועם חג'בי, שהיה מקורב לזוזיאשווילי, הסיע את נחמני למקום הרצח, שם ירה נחמני בשופט ארבע פעמים.

ב-14 בנובמבר 2004 הוחלט לחקור את וינר לגבי קשריו עם זוזיאשווילי, חקירה לא תחת אזהרה. ב-24 בנובמבר הסכימה השופטת שרה סירוטה לבקשת המשטרה וכתבה: "הנני רואה לתמלל את השיחות, שכן על פניו מדובר בשיחות של קשר בין עבריינים וצר לי שאחד הדוברים הוא עו"ד ועו"ד נוסף".

וינר הוזמן לחקירה במשטרה. הסניגורית הציבורית ענבל רובינשטיין לא עודכנה על כך שהמשנה לה נחקר, והיא מתחה על כך ביקורת בסרטו של רובין, "הסניגור". ב-26 בנובמבר נחקרו וינר ובר שלום במשטרה, כל אחד בנפרד. חוקרו של וינר היה רב פקד בניים. ד"ר וינר טען כי חל חיסיון על שיחותיו עם זוזיאשווילי, וכי רק הלקוח יכול להסכים לוותר על החיסיון. וינר הציע כי תעשה פניה להסרת חיסיון. בניים אמר: "החיסיון הזה הוסר... ההתנהגות שלכם היא לא התנהגות של עורך דין לקוח", וזאת למרות שבשלב זה לא ניתנה כל החלטה על הסרת חיסיון כאמור. בקשתו של ד"ר וינר להציג אישור כזה לא כובדה. בניים הקריא לווינר את החלטת השופטת לתמלל את השיחות ואמר: "התכנים שעליהם אתם מדברים מובילים לא רק ל... עשייה פלילית של זוזיאשווילי, אלא זה כמעט מוביל לעשייה פלילית שלכם, אתה ושגיב בר שלום". מהחדר הסמוך האזינה לחקירה עו"ד הר ציון מהפרקליטות.

ד"ר וינר נפגע מדרך ניהול חקירתו, ואף חשש מפגיעה בלתי מוצדקת בשמו הטוב ומכך שתיוחס לו התנהגות פסולה, מצד עמיתיו במשרד המשפטים. פרקליטת מחוז תל אביב, רות דוד, הגישה בקשה לבית משפט השלום בתל אביב על מנת שיקבע כי לא חל חיסיון עו"ד-לקוח על השיחות המוקלטות של וינר ובר שלום עם זוזיאשווילי, וכן על המשא ומתן בקשר לאקדח שבאמצעותו נרצח השופט. וינר הרבה להתייעץ עם חבריו עו"ד דרור ארד-אילון ועו"ד נמרוד ליפסקר, שגם הגישו תגובות בשמו לפרקליטות.

ב-16 בדצמבר 2004 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד זוזיאשווילי באשמת רצח השופט אזר. וינר ובר שלום הופיעו בכתב האישום כעדי תביעה מספר 131 ו-132. נוסח כתב האישום פגע בד"ר וינר, מאחר שהשתמע ממנו שהוא הציב אולטימטום לפרקליט המדינה. העובדה שנתבקש להעיד כנגד לקוחו העמידה את וינר בקונפליקט קשה; אם היה מעיד נגד לקוחו, הייתה זו הפרה של חסיון עורך-דין לקוח, חסיון שהוא ראה כערך עליון באתיקה של עורכי הדין. הפרה זו יכולה אף להביא לשלילת רישיונו, אם לא ניתן לכך אישור ביהמ"ש (לו היה ניתן אישור, ד"ר וינר לא היה מסתכן באיבוד רישיונו, כל עוד היה מתייעץ עם לשכת עורכי הדין). לעומת זאת, אם וינר לא היה מעיד במשפט - הוא היה עלול להיתבע על ידי הפרקליטות ולשאת בעונש. ב-31 בדצמבר 2004 ירה וינר בעצמו, לאחר שהותיר מכתב התאבדות. הוא נפטר יומיים לאחר מכן.

פרסומים אקדמיים בפילוסופיה

• “Prudential Ethics and Moral Faith: Why Ronald Green is not a Kantian”, Idealistic Studies: An International Philosophical Journal, vol. Xvii, no. 2, May 1987
• Judaism and Mysticism According to Gershom Scholem/ Eliezer Schweid; translated from the Hebrew with an Introductiion by David Avraham Weiner; literary editor Caroline McCracken-Flesher, Scholars Press, Atlanta Georgia, 1984
• Genius and Talent: Schopenhauer's Early Philosophy/ David Avraham Weiner. Farleigh Dickinson University Press, London and Toronto, 1992

פרסומים בתחום המשפט הפלילי

• "סוף עידן הלחישות: הדיון בהארכת מעצר", הסניגור 7, ספטמבר 1997
• "עצורים מחוסרי אמצעים: הזכות לייצוג על ידי סניגור", הסניגור 20, נובמבר 1998
• "עברם הפלילי של עדי התביעה: מסע דייג ועיוות דין", הסניגור 11, פברואר 1998
• "הרשעת חפים מפשע: בעקבות פרסום הספר "חפות ממשית", הסניגור 40, אוגוסט 1999
• (ביחד עם ו' דותן) "הרשעת חפים מפשע: בעקבות פרסומו של הספר "חפות ממשית", הסניגור 41, 2000, 3
• "שני מכתבים לעמוס ברנס", קרית המשפט - ספר הזיכרון לחיים ה' כהן ג, תשס"ג, ע’ 87-90.
• "בעקבות פרשת עמוס ברנס: הזכות החוקתית להליך פלילי הוגן", קריית המשפט ד, תשס"ד/ה, 169

• Creating a Public Defender System in the Shadow of the Israeli-Palestinian Conflict by Kenneth Mann and David Weiner, New York Law School Law Review 48, 91 (2003)

המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית

במאי 2009 הוקם, בתוך בית-הספר למשפטים שבמכללה למנהל, המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית ע"ש דייוויד וינר ז"ל. המרכז מבקש לפתח את הוראת תחום האתיקה בבתי הספר למשפטים בישראל. במקביל יבקש המרכז לבסס ולהרחיב את תחום האתיקה והאחריות המקצועית בפרקטיקה הקיימת כיום. מקימי המרכז קראו אותו על שמו של וינר, תוך שהם מציינים שוינר נחשב היה כמורה דרך בנושא זה, ובדמותו יש משום מופת לעורכי דין שהמרכז יהיה מעוניין לקדם – עורכי דין הפועלים מתוך תחושה חברתית עמוקה ומתוך תובנה אתית.

פרסומים לזכרו

• הסניגור: גיליון מאמרים מיוחד לזכרו של עו"ד ד"ר דייוויד וינר ז"ל, בהוצאת משרד המשפטים, הסניגוריה הציבורית, בשיתוף עם סקירה משפטית, ירחון מס' 95, פברואר 2005.
• ספר דייוויד וינר: על משפט פלילי ואתיקה, הפרקליט, בהוצאת לשכת עורכי הדין, 2009.

סרטים על חייו

• רצח לכל החיים; במאי יצחק רובין, 2002.
• הסנגור; במאי יצחק רובין, 2005.

קישורים חיצוניים

• דרור ארד-אילון, שד הרשעות השווא, באתר ynet, 23 בנובמבר 2005
• רותי אברהם עימות לדור-פלדמן: מי הרג את עו"ד וינר?, באתר nfc
• ענת באלינט, אמו של עו"ד וינר שהתאבד תוקפת את הפרקליטות, באתר הארץ, 3 בפברואר 2005
• ספיר כלפון, ‏"רות דוד, חברתי הטובה, שלחה אותי אל התופת שוב ושוב", באתר גלובס, 27 במאי 2015