דיקדיק
דיקדיק | |
---|---|
מיון מדעי | |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
מחלקה: | יונקים |
סדרה: | מכפילי פרסה |
משפחה: | פריים |
תת־משפחה: | צבאיים |
שבט: | אנטילופות סבך |
סוג: | דיקדיק |
מינים | |
| |
שם מדעי | |
Madoqua ויליאם אוגילבי, 1837 | |
דיקדיק (שם מדעי: Madoqua) הוא סוג של אנטילופה קטנה, ממשפחת הצבאיים, המצוי באזורי סוואנה מישוריים במזרח אפריקה ובדרומה.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדיקדיק בוגר גובה כתפיים הנע בין 30 ל-40 סנטימטרים, כשאורך גופו 50–75 סנטימטרים ומשקלו נע בין 3 ל-5 קילוגרם. החוטם מוארך, והפרווה הרכה חומה-אפורה בפלג הגוף העליון, לבנה באזור הבטן וחומה-צהובה באזור הרגליים. הזכרים גדולים במידת-מה מהנקבות, ואחד ההבדלים החיצוניים בינם לבין הנקבות הוא זוג הקרניים הקטנות (3–7 סנטימטרים) והמשופעות לאחור שיש לזכרים, שלעיתים מכוסות בציצית שיער.
אוזניו ועינייו גדולות יחסית, וחושי השמיעה והראייה מחודדים מאוד. העיניים מוקפות בטבעת לבנה. הזנב קצר יחסית. הדיקדיק מסוגל לחיות גם באקלים חם במיוחד. כאשר הוא מבוהל או מפוחד הוא מפיק קול שריקה שמזכיר את הצליל "דיק-דיק", וזהו מקור שמו. השם המדעי, Madoqua, נגזר משמו האמהרי של הדיקדיק – medaqqwa.
בית הגידול המועדף על הדיקדיק הוא סוואנה עשירה בעשבים ובשיחים שיכולים לשמש לו למאכל. הוא מעדיף במיוחד עלווה רכה. בסוואנות המישוריות הדיקדיק חי לצד אוכלי עשב אחרים, דוגמת הג'ירף, הזברה ומינים שונים של אנטילופות. הדיקדיק מסוגל לחיות גם בסביבות שונות במקצת, דוגמת אזורים מיוערים או מסולעים, אבל הוא מעדיף לחיות באזורים בהם הצמחייה לא גבוהה דיה כדי להסתיר לו את הראייה ואפשרות התצפית על טורפים.
על פי רוב, הדיקדיקים חיים בזוגות או בקבוצות קטנות דומות. הדיקדיק הוא אוכל עשב, ותזונתו מתבססת על עלים, נבטים, גרגרים ופירות. הוא מקבל את הנוזלים הדרושים לו מהעלים שהוא אוכל, ולכן בדרך כלל אין לו צורך לשתות, אולם אם יש מקור מים זמין בקרבת מקום בדרך כלל הוא לא יהסס לשתות. כדי לחסוך באנרגיה ובנוזלים, הדיקדיק פעיל בעיקר בשעות החשיכה. ראשו המוארך מסייע לו לאכול את עלי השיטה הקוצנית וצמחים קוצניים אחרים מבלי להיפגע מהקוצים. הדיקדיק הוא בעל חיים ביישן מאוד, ובטבע קשה להבחין בו בשל ממדיו הקטנים ובשל צבעיו שדומים לצבע העשב שבסביבתו הוא חי. כאשר הדיקדיק מבחין בטורף או נבהל מדבר כלשהו, הוא מנסה להתחבא ולא לבלוט בשטח, או לחלופין לרוץ במהירות במסלול זיגזג שנועד להטעות טורפים, תוך כדי הפקת צליל דמוי "דיק-דיק" שמתריע על הסכנה. הדיקדיק יכול להגיע למהירות מרשימה של כ-40 קילומטרים לשעה, ובדרך כלל הוא מצליח להימלט ממרבית הטורפים.
הדיקדיק הוא בעל חיים מונוגמי החי בטריטוריה מוגדרת; את גבולות הטריטוריה שלו הוא מסמן בעזרת גללים והפרשת ריח מבלוטה מיוחדת. הזכרים הם אלה שמגנים על הטריטוריות. הריון הנקבה נפרס על פני כשישה חודשים, ובסופו נולד עופר יחיד ששוקל כ-1.5 קילוגרמים. הנקבה והזכר מטפלים בעופר יחד, ובדרך כלל הוא יישאר איתם עד הלידה הבאה. בדרך כלל מתבצעות 2 מחזורי הריון והמלטה בשנה. בדרך כלל אחד בסוף העונה הגשומה והשני בסוף עונת היובש. הדיקדיק מגיע לבגרות מינית בין גיל 6 ל-8 חודשים. בין טורפיו הטבעיים של הדיקדיק ניתן למנות את הפיתון, העיט, הקרקל, האריה, הנמר, הברדלס, הצבוע, כלב בר אפריקאי והתן יש ובבונים צדים עופרי דיקדיק[1].
הדיקדיק ניצוד עבור בשרו ופרוותו. בציד-חובבים הדיקדיק אינו פופולרי, משום שקריאותיו מזהירות בעלי-חיים אחרים וגורמות להם לברוח. רק אחד ממיני הדיקדיק, דיקדיק כסוף, מצוי בסכנת הכחדה. מין זה אנדמי לסומליה, ובשל המצב הפוליטי הקשה ששורר בה מצבה הנוכחי של אוכלוסייתו איננו ידוע לאשורו.
מיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוג דיקדיק כלולים ארבעה מינים:
- דיקדיק גינתר (Madoqua guentheri), המצוי בצפון קניה ואוגנדה, ובדרום אתיופיה וסומליה
- דיקדיק קירקי (Madoqua kirkii), המצוי בדרום קניה וטנזניה, ובדרום-מערב אנגולה ונמיביה
- דיקדיק כסוף (Madoqua piacentinii), המצוי בדרום סומליה
- דיקדיק סולט (Madoqua saltiana), המצוי באריתריאה ובאזורים מסוימים באתיופיה ובסודאן
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
תצלום תקריב של ראשו של דיקדיק
-
בגלל ממדיו וצבעיו לא קל להבחין בדיקדיק
-
דיקדיק
-
דיקדיק
-
נקבת דיקדיק בנמיביה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דיקדיק, באתר ITIS (באנגלית)
- דיקדיק, באתר NCBI (באנגלית)
- דיקדיק, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- דיקדיק, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- דיקדיק, באתר GBIF (באנגלית)
- דיקדיק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דיקדיק, באתר AWF
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Richard Estes, The safari companion, USA: Chelsea green publishing company, 1999, עמ' 46-47