צבי הזפק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןצבי הזפק
Gazella subgutturosa 2018.jpg
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששמצב שימור: פגיע
פגיע (VU)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: צבאיים
סוג: צבי
מין: צבי הזפק
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Gazella subgutturosa
‏(גולדנסטט, 1780)
תחום תפוצה
תפוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צבי הזפק (שם מדעי: Gazella subgutturosa) הוא מין בסוג צבי שחי במרכז אסיה. הוא תואר מדעית בשנת 1780 על ידי חוקר הטבע הגרמני ג'ון אנטון גולדנסטט ולו כ-4 תת-מינים. המין קרוי על שמה של נפיחות גדולה בגרונו שמזכירה את מחלת הזפקת. צבי הזפק חי בערבות עשב או מדבריות ופעיל בשעות הדמדומים. הארגון החברתי שלו משתנה בין העונות מקבוצות קטנות לעדרים עצומים. בעבר, האוכלוסייה של צבי הזפק הכילה מיליוני פרטים, אולם במהלך המאה ה-20 היא צנחה במהירות כתוצאה מציד איטנסיבי שהחמיר עם כניסת הנשק החם ורכבי שטח. נכון לשנת 2020, האוכלוסייה שלו קטנה מ-50,000 פרטים והיא נמצאת במגמת ירידה מתמשכת.

טקסונומיה ותת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של זכר ונקבה.

צבי הזפק שייך לסוג צבי בשבט אנטילופות ערבה שבתת-משפחת הצבאים, לצד 10 מינים נוספים. בתוך הסוג צבי, הוא מסווג בתת-הסוג Trachelocele לצד צבי רים וצבי קיווייה הקרובים אליו מבחינה גנטית. מבחינה חיצונית, צבי הזפק חולק קווי דמיון רבים עם הצבי ההודי ומיני הצבי היעלי, ותפוצתו חופפת עם כל שלושת המינים בסוג.

לצבי הזפק יש בין 3 ל-5 תת-מינים. להלן ארבעה המוסכמים חלקית:

  • צבי פרסי (G.s.subgutturosa) - נפוץ באיראן, מזרח עיראק, אזרבייג'ן, ג'אורג'יה, מערב אפגניסטן ופקיסטן.
  • צבי טורקמני (G.s.gracilicornis) - נפוץ בקזחסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. לעיתים נכלל בתת-המין הפרסי.
  • צבי ירקנדי (G.s.yarkandensis ) - נפוץ בצפון וצפון-מערב סין העממית. לעיתים מפוצל לשני תת-מינים.
  • צבי מונגולי (G.s.hilleriana) - נפוץ במונגוליה.

בעבר, לצבי הזפק היה תת-מין נוסף שנודע בתור צבי החול (G.s.marica); תת-מין זה, חי בחצי האי ערב, במערב עיראק ובלבנט. החל משנת 2010, צבי החול פוצל מצבי הזפק על ידי ארגוני שימור בינלאומיים על בסיס מחקר גנטי שמצביע על כך ששני המינים הם פרפילטים, ומאז הוא מוכר כמין עצמאי.

אנטומיה ומראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכר
נקבה
זכר ונקבה של צבי זפק. זהו המין היחיד בסוג שאצלו הצביות נטולות קרניים.

צבי הזפק הוא פרסתן בגודל בינוני עם מבנה מוצק יותר מצביים אסיינים אחרים; גופו דק ואלגנטי, צווארו רחב וראשו קצר, חרוטי ומעוגל בקצהו. אוזניו ארוכות וצרות, עיניו גדולות ואפו מחורץ. הרגליים שלו דקיקות וארוכות ומסתיימות בפרסות קצרות וחדות. הזנב ארוך, דקיק ושעיר.

סימן ההיכר של המין שהעניק לו את שמו, הוא הנפיחות הבולטת בגרון דמוית הזפקת שנראית אצל שני הזוויגים; הנפיחות גדולה ובולטת במיוחד אצל הזכר, והיא משמשת אותו להפקת קריאות עמוקות במהלך החיזור.

לצבי הזפק קרניים ארוכות ועבות בצורת נבל ובהן כ-12 עד 20 טבעות. הקרניים צומחות מהקודקוד, פונות לצדדים ואז מתעקלות אחורה ומעלה; קצה הקרניים מתעקל לעיתים קרובות כלפי פנים בצורת צבת. הקרניים שאורכן 25–43 ס"מ נישאות על ידי הזכר, בעוד שהנקבה נטולת קרניים בדרך כלל; בכך, צבי הזפק יוצא דופן מצביים אחרים בסוגו שאצלם הנקבות נושאות אף הן קרניים. הזכר גם נוטה להיות גדול וכבד מן הנקבה. צבי הזפק מתנשא בכתפיים לגובה 60–80 ס"מ, אורך ראשו וגופו 90–115 ס"מ ואורך זנבו 15–20 ס"מ. משקל הזכר 20–43 ק"ג ומשקל הנקבה 18–33 ק"ג.

לצבי הזפק פרווה קצרה ודקה שהופכת לעבה, ארוכה ושעירה לקראת החורף. צבעה הכללי משתנה על פני טווח התפוצה הרחב שלו, ונע מחאקי לחום קקאו, חום אפרורי, כתום בוהק, צהבהב חיוור או חולי. הבטן, המפשעה, המותניים, החזה ופנים הרגליים בצבע לבן בוהק, והזנב שחור מבריק. הפס השחרחר במותניים שאופייני לצבאים, נראה לעיתים קרובות אצל צבי הזפק, בפרט אצל צביים שחיים באזורים קרים. לצבי הזפק פנים לבנות בוהקות ופסים כהים דהויים בצידי הפנים. סימוני הפנים נוטים להיעדר אצל צביים החיים באזורים מדבריים. העיניים והאף בולטים בצבעם השחור.

תפוצה וסביבת מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי הזפק מצוי במרכז אסיה; טווח התפוצה שלו משתרע לאורך הערבות האסייתות הגדולות, כולל מרבית שטחן של איראן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, קזחסטן ואזרבייג'ן, מערב עיראק, מזרח פקיסטן, אפגניסטן, חלקים נרחבים מצפון ומרכז סין העממית (בפרט שינג'יאנג, צ'ינגהאי, מונגוליה הפנימית וגאנסו), וכלה בדרום ומרכז מונגוליה. הצבי נכחד מארמניה ומג'ורג'יה אך הושב לטבע אצל האחרונה. הוא הובא על ידי האדם למספר איים בים הכספי ובימת אראל.

טווח התפוצה העצום של צבי הזפק, חצוי ברובו על ידי שרשרות ההרים המושלגות של הינדו-כוש, קארקוראם וטיין שאן, ומסיבה זאת, הוא מצוי במספרים זניחים בקירגיסטן וטג'יקיסטן ההרריות ונעדר מכל האזורים ההרריים הגבוהים במדינות חבל טורקסטן. הערבה האירואסייתית משמשת כגבול הצפוני של תפוצתו.

בשל הדמיון הרב בין שני המינים, גבול הטווח במערב בין צבי הזפק לצבי החול אינו ברור; ככל הנראה נהר החידקל ושט אל-ערב מהווים מחסום טבעי בין המינים, כשהשניים תופסים את הגדה המזרחית והמערבית בהתאמה. עם זאת, ישנה אפשרות שאוכלוסיות הצבאים במישורים ממזרח להרי הזגרוס באיראן אינן שייכות לצבי הזפק.

בית הגידול של צבי הזפק כולל ערבות-עשב עצומות וערבות-שיחים על מישורים או רמות גבוהות, מדבריות חול ומלח ומורדות הרים; הוא נמנע לחלוטין מיערות וצוקים. הצבי מצוי הן בשפלות והן ברמות גבוהות עד רום 3,500 מטר מעל פני הים. הגורם העיקרי שמגביל את הצבי הוא עומק השלג ורוחות סוערות.

נוף אופייני לבית גידולו של צבי הזפק, מדבר קיזילקום, קזחסטן.
Magnify-clip.png
נוף אופייני לבית גידולו של צבי הזפק, מדבר קיזילקום, קזחסטן.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגות ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת צביי זפק בערבת-שיחים ליד הים הכספי.

שעות הפעילות של צביי הזפק משתנות בין העונות; במהלך הקיץ, הם פעילי דמדומים ויוצאים לתור אחר מזון בשעות הבוקר המוקדמות ושעות בין הערביים, בעוד שאת שעות היום הם מבלים במנוחה באזור מוצל או בשוחה רדודה שחפרו באדמה הקרירה בצורת אליפסה; בחורף לעומת זאת, הם פעילים לאורך היום ברציפות להוציא מנוחה קצרה בצהריים. במקומות שבהם יש לחץ ציד גבוה, הצביים אף מסוגלים לעבור לפעילות לילית. שעות הפעילות קשורות למזג האוויר: בקיץ, הטמפרטורות הגבוהות מאלצות את הצביים למצוא מסתור מוצל מפני השמש ברוב היום, בעוד שבחורף מנוחת הצהריים קצרה מאוד אם בכלל; בנוסף, יש קשר הדוק לזמינות המזון: בקיץ יש מזון בשפע, כך שהצבי יכול לוותר על פעילות ברוב היום, בעוד שבחורף הוא מוכרח לבלות זמן רב בחיפוש אחר מזון.

במהלך היממה, צבי הזפק נע למרחקים בינוניים דרך שטחי מרעה, בורות מים ואזורי מנוחה. התנועה של הצבי מושפעת גם היא מזמינות המזון ומזג האוויר; במהלך החורף, עדרי הצביים גומעים מדי יום לפחות 10–30 ק"מ עקב המחסור במזון, בעוד שבקיץ הם נעים בממוצע ביום כ-3 ק"מ בלבד. בקיץ, הצביים נודדים לעבר ההרים השופעים במזון, אך בחורף נאלצים לחזור לעמקים וקניונים עקב הקור העז ועומק השלג.

כשצבי הזפק נרגש או נבהל, הוא פותח בסדרת קפיצות גבוהות עם רגליים נוקשות המוכרות כדלגנות; הצבי מסוגל לרוץ במהירות של 60 קמ"ש, ובמהלך הריצה צווארו מושט וזנבו זקוף. כאשר הצבי נמלט מסכנה, הוא עוצר אחרי 200–300 מטר כדי להעריך מחדש את האיום ולמנוע בזבוז אנרגיה. לאחר שנוכח שחלפה הסכנה, הצבי מבצע תנועה מעגלית רחבה עד שחוזר לנקודת המוצא. צביי הזפק מתקשרים ביניהם באמצעות פעיות, קריאות רמות, ציוצים וגניחות. הצביות משמיעות קול צרוד נמוך כדי לקרוא לעופרים, והללו מגיבים בגעייה שדומה לבקר. בעונת הרבייה, הזכרים מפיקים צליל עמוק שנשמע למרחק 100–150 מטר בכדי להכריז על נוכחותם.

תזונה ויחסי גומלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי הזפק הוא יונק צמחוני אוכל-עשב שצורך מדי יום 6 ק"ג של מזון צמחי; תזונתו העיקרית מורכבת מעשבים, אך הוא ניזון גם מהלופיטים (צמחים שגדלים בקרקעות מלוחות), מורכבים, קטניות, זוגניים, שרביטנים, דלועיים, עפריתיים ואשליים. באזורים חקלאיים, הצבי עשוי להזיק לגידולים שונים ככותנה, חיטה, שעורה, קנה סוכר, תירס, חומוס, בצל, פירות, תמרים ומלונים. צבי הזפק אינו זקוק לשתיים מים, ומקבל את מרבית הלחות הנדרשת ממזונו הצמחי. אף על פי כן, הוא מבקר לעיתים קרובות בבורות מים כאשר יש לו הזדמנות ושותה 2–4 ליטר ביום. בשבי, הצבי ניזון מאספסת, שיבולת שועל, תערובת וקוביות מלח נטולות גופרית.

הטורף העיקרי של צבי הזפק הוא הזאב (בעיקר מתת-המינים: זאב טיבטי, זאב ההימלאיה וזאב הודי); במהלך החורף, הזאב הופך לקטלני במיוחד עקב היותו מותאם לריצה בשלג לעומת צבי הזפק שהופך לאיטי יותר. טורפים נוספים הם הנמר הפרסי שאורב לצבי ליד בורות המים והברדלס האסייתי, ובעבר גם הטיגריס הכספי בטרם נכחד מן העולם. העופרים מהווים טרף לשועל אדום, קרקל, עיט זהוב ועיט ערבות. הצבי ניצוד על ידי האדם בעיקר עבור בשרו ופרט בוגר מניב 12–18 ק"ג בשר. הוא מבוקש גם בציד ספוריטיבי עבור עורו וקרניו, אך ציד זה אינו חוקי כיום ברוב המדינות שבהם הוא מצוי.

ארגון חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צביי זפק באי כיש לחופי איראן.

הארגון החברתי של צבי הזפק דינמי במיוחד ומשתנה בחדות על פני עונות השנה. בקיץ, הצביים פעילים בקבוצות משפחתיות קטנות של 2–10 פרטים שמחולקים לפי זוויג: זכרים לחוד ונקבות לחוד. לקראת החורף, הקבוצות הקטנות מתאספות לכדי עדרים גדולים של עשרות עד אלפי פרטים, ובעבר אף למגה-עדרים של רבבות פרטים. העדרים הגדולים הללו נוצרים זמן קצר לפני עונת הרבייה שחלה בחורף, ועם תחילת העונה, הם מתפרקים לפי גיל וזוויג: הזכרים הבוגרים הופכים ליחידאים ועסוקים בחיפוש טריטוריה ובהגנה עליה, הזכרים הצעירים והמתבגרים מתאספים בקבוצות קטנות של 5 פרטים ללא טריטוריה, ואילו הנקבות יוצרות קבוצות גדולות עד 30 פרטים שנעות בין הטריטוריות.

בסיום העונה, הצביים מתאספים שוב בעדרים עצומים מעורבים למשך תקופה קצרה, ולקראת האביב מתפרקים שוב וחוזרים למבנה הקייצי שלהם: קבוצות קטנות של זכרים ונקבות לחוד. נקבות שנכנסו להיריון במהלך החורף, עוזבות את הקבוצות שלהן במהלך האביב כדי ללדת בבדידות באזור מוגן.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הרבייה של צבי הזפק נמשכת מספטמבר עד עד ינואר. לקראת העונה כל זכר מנסה לתפוס לעצמו טריטוריה, והוא מגן עליה בקנאות ומסמן את גבולותיה באמצעות הפרשות מבלוטות ריח, עשיית צרכים בבורות קטנים שחפר עם פרסותיו הקדמיות וגירוד האדמה באמצעות קרניו ופרסותיו; כאשר הזכר מאתר בשטחו בור צרכים של זכר אחר, הוא בדרך כלל חופר בו שוב וממלא אותו בצרכיו. בתחילת העונה, בלוטות הריח המפשעתיות של הזכר מתנפחות ומפיקות ריח מושק חזק, והסחוס בגרונו מתנפח אף הוא ומאפשר לו להפיק קולות רמים לצורך הכרזה על נוכחותו.

מצגי הזירה של הזכרים כוללים עמידה זקופה, מתיחת צוואר, הרמת אף, שחרור פרומונים לאוויר ובעיטות קדמיות על האדמה. הקרבות בין הזכרים מורכבים מהסתערות, דחיפה ונעילת הקרניים עד התשת היריב. לאחר שהזכר ביסס את נוכחותו בטריטוריה, הוא מתפנה ליצירת הרמון שגודלו נע בין 2 ל-30 צביות (12 בממוצע); לצורך כך, הזכר מבריח קבוצות נקבות לתוך הטריטוריה שלו ואז מנסה לשמור עליהן לתקופה מסוימת עד תום העונה.

מחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופר של צבי זפק במדבר בקזחסטן.

ההיריון נמשך 5–6 חודשים, ומרבית ההמלטות מתרחשות בין מרץ ליולי. לפני ההמלטה, הצבייה מחפשת אזור עם צמחייה גבוהה או סבך כדי לא להיות חשופה לטורפים. היא ממליטה עופר אחד עד ארבעה, ויש שכיחות גבוהה במיוחד של לידת תאומים (75%), דבר שנחשב לחריג אצל מיני הצבאים. לאחר ההמלטה וניקוי זריז של העופר, הוא מסוגל לעמוד תוך 15 דקות, ומחפש מסתור בכוחות עצמו; הצבייה רועה או נחה ברדיוס של 50–500 מטר ממקום המסתור של העופר ומגיעה להניק אותו מדי פעם. לאחר כל הנקה, הצבייה לוקחת את העופר למקום מסתור חדש, ותאומים מוחזקים במרחק 50 מטר עד קילומטר זה מזה בשבוע הראשון לחייהם.

העופרים יונקים 2–4 פעמים ביום בחודש וחצי הראשון, ולאחר מכן מתחילים בהדרגה לאכול מזון מוצק ולשתות מים. ההתפתחות של העופרים מהירה במיוחד, ואצל הזכרים מתחילות לבצבץ קרניים בגיל 3 חודשים. בגיל חודשיים העופרים מתחילים להתלוות לאימם, ונגמלים בסביבות 4–5 חודשים. אף על פי ששני הזוויגים יכולים להתרבות בגיל מוקדם יחסית, בדרך כלל הם יתרבו רק מגיל שנתיים-שלוש.

תוחלת החיים של צבי הזפק בטבע 6–12 שנים; בשבי, הוא עשוי להאריך ימים עד גיל 20. הזכר חי פחות מן הנקבה בשל האנרגיה הרבה שהוא מוציא בעונת הרבייה. שיעורי התמותה של צביי הזפק נמוכים בקיץ וגבוהים בחורף בשל הטמפרטורות הנמוכות ומחסור בצמחייה.

מצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב ורעייתו, משתתפים באירוע השבה לטבע של צביי זפק.
צבי זפק על סמלו של הפארק הלאומי שירבן באזרבייג'ן.

צבי הזפק מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור פגיע (VU), בגלל ירידה מתמשכת במספריו שנובעת מציד לא-חוקי איטנסיבי לבשרו, עורו וקרניו, המרת בית גידול עבור מרעה וחקלאות, גידור, יצירת מחסומים מלאכותיים, תחרות עם בעלי חיים מבויתים על מקורות מזון ופיתוח תעשייה באזורי טבע. המין גם סובל מדי חורף ממזג אוויר קיצוני שמוביל לתמותה גבוהה, עקב תשישות, קור ורעב.

ההערכה של IUCN, שהירידה במספריו הגיעה לשיעור של 30% עד סוף העשור הראשון של המאה ה-21. בחלק גדול מהמדינות הוא מצוי על סף הכחדה, וגם במדינות שהחזיקו בעבר אוכלוסיות עצומות (מונגוליה, קזחסטן ואיראן) יש ירידה דרסטית במספריו.

צבי הזפק מוגן בחוק ברוב המדינות שבהן הוא מצוי, אך האכיפה לרוב אינה יעילה בשל מרחב המחיה העצום שלו. הצבי שוכן באזורים מוגנים רבים, וישנם פרויקטים להשבתו לטבע באזרבייג'ן, גאורגיה, טורקמינסטן ואוזבקיסטן.

עד תחילת המאה ה-20, האוכלוסייה של צבי הזפק נאמדה בכמה מיליונים. האוכלוסייה הנוכחית מוערכת בסביבות 49,000-42,000 פרטים בלבד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צבי הזפק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי הזפק באתר הרשימה האדומה של IUCN