סאיגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןסאיגה
סאיגה זכר
סאיגה זכר
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששמצב שימור: סכנת הכחדה חמורה
סכנת הכחדה חמורה (CR)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: צבאיים
שבט: סאיגות
סוג: סאיגה
מין: סאיגה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Saiga tatarica
ליניאוס, 1766
תחום תפוצה
תפוצת הסאיגה
  תפוצה כללית בעבר
  תפוצת תת-המין סאיגה מצוי כיום
  תפוצת תת-המין סאיגה מונגולי כיום
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סאיגה (שם מדעי: Saiga tatarica) היא מין של אנטילופה מתת-משפחת הצבאיים החיה במרכז אסיה. אנטילופה זו היוותה בעיה לטקסונומים וסיווגה האמיתי עדיין נתון בוויכוח. כאשר תוארה לראשונה בשנת 1758, היא סווגה כסוג בתת-משפחת היעלים תחת השם המדעי "Capra tatarica", לאחר מכן הועברה לתת-משפחת הצבאיים לשבט "Antilopini", ולאחר מכן לשבט Saigini. כיום הסאיגה נחשבת על ידי החוקרים כצורת ביניים בין כבשים לאנטילופות. "Saiga" הוא השם הרוסי לאנטילופה זאת; "tatarica" בלטינית הוא כינוי לאזור טטרסטן בחלק של רוסיה האירופית.

במקור אנטילופות הסאיגה אכלסו שטחים עצומים במרכז אסיה החל ממזרח מונגוליה וכלה בהרי הקרפטים. בסביבות 1920 התרחשה ירידת מספרים מהירה בה הן כמעט הושמדו לחלוטין אך למרבה המזל הצליחו להתאושש. עד שנת 1950 היו מצויים בערבות ברית המועצות כשני מיליון פרטים, אולם מאז האוכלוסייה הצטמצמה שוב בצורה דרסטית בעקבות קריסת ברית המועצות והתחלת ציד פרוע לבשר, וכן כתוצאה מביקוש לקרני הזכרים ברפואה הסינית. למרבה האירוניה, חלק מארגוני השימור כגון הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF) עודדו בהתחלה ציד של אנטילופה זאת משום שחוטמה היה נחשב (ברפואה הסינית) כתחליף לקרן הקרנף השחור שמצבו אז היה קריטי; משום כך הסאיגה היא כיום בעל חיים נדיר המצוי בדרגת השימור החמורה (CR), ומספר הפרטים העולמי עומד כיום על 50,000 בלבד לעומת מיליונים בעבר. הסאיגה נמצאת כיום במקום הראשון בין בעלי החיים שאוכלוסייתם הצטמצמה באופן המהיר ביותר (95% ב-15 שנים בלבד). הסאיגה מצויה כיום בגן חיות אחד בלבד: גן החיות של מוסקבה, ובעבר הייתה מצויה גם בגן החיות של סן דייגו וגן החיות של קלן (גרמניה).

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקריב ראש של זכר הסאיגה.

התכונה הבולטת ביותר של הסאיגה היא חוטמה הגדול הדומה לחדק הטפיר או הדיק דיק ונראה כתלוי על הפה; החוטם משמש ככל הנראה לסינון האבק מהאוויר בקיץ, ולחימום האוויר הקר בחורף לפני שהוא מגיע לריאות. חוטם בשרני זה הוא גמיש מאוד ובעל מבנה ייחודי של עצמות מפותלות. פרוות הסאיגה דלילה בקיץ וצבעה חום-אדמדם בחלק העליון של הגוף וצהבהב בחלק התחתון, ואילו בחורף הפרווה עבה וארוכה כמעט פי 70 וצבעה חום-אפרפר בלחי וברגליים, ואפור בהיר-לבן בשאר הגוף. בטנה והחלק האחורי של זנבה לבנים, גופה עבה ונתמך על ידי רגליים דקות, ויש לה רעמה קטנה בתחתית הצוואר. אוזניה קטנות, זנבה קצר, ולצד עיניה הבינוניות יש בלוטות ריח גדולות ושחורות. לזכרים זוג קרניים אנכיות ושקופות למחצה, ובהן טבעות רק בחלק התחתון. הנקבות קטנות יותר מהזכרים.
מידות גופה של הסאיגה הן:
אורך ראשו וגופו של הזכר: 146-123 ס"מ.
אורך ראשה וגופה של הנקבה: 125-108 ס"מ.
אורך הזנב (לשני המינים): 13-6 ס"מ.
אורך הקרן (של הזכר): 25-20 ס"מ.
גובה כתף הזכר: 80-69 ס"מ.
גובה כתף הנקבה: 73-57 ס"מ.
משקל הזכר: 32-51 ק"ג.
משקל הנקבה: 21-41 ק"ג.

המין סאיגה מחולק לשני תת-מין:

  • סאיגה מצויה (Saiga tatarica tatarica), תת-המין שהיה נפוץ ביותר בעבר ומצוי כיום ברוסיה, קזחסטן, אוזבקיסטן, וטורקמניסטן. תת-מין זה סבל ירידה דרסטית במספרו ומצב שימורו מוגדר כ-"סכנת הכחדה חמורה" (CR).
  • סאיגה מונגולית (Saiga tatarica mongolica), תת-מין אנדמי למונגוליה. נמצא במצב טוב יותר מהראשון ומסווג ב"סכנת הכחדה" (EN).

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסאיגה נפוצה כיום ברוסיה, מונגוליה, טורקמניסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן, ובעבר הייתה נפוצה גם בסין העממית אך ניצודה שם עד הכחדה מוחלטת ב-1960; במהלך המאה ה-18 הסאיגה נכחדה גם מאוקראינה, מולדובה ופולין. במהלך הנדודים בחורף חלק מאוכלוסיות הסאיגות של קזחסטן נכנסות לשטחים של טורקמניסטן ואוזבקיסטן. תפוצת הסאיגה כיום מחולקת לחמישה אזורים עיקריים: 1) מזרח מונגוליה; 2) מרכז קזחסטן; 3) דרום קזחסטן וצפון אוזבקיסטן; 4) מזרח קזחסטן (עם גלישה קטנה לכיוון רוסיה); 5) דרום-מזרח רוסיה.

הסאיגה חיה באזורים צחיחים למחצה, הכוללים שטחי ערבות יבשים, ושטחי מרעה מדבריים למחצה של מרכז אסיה ואזור הים הכספי. הסאיגה מעדיפה מקומות פתוחים המאפשרים לה הימלטות מהירה מזאבים ובני אדם.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעלה: זכרים מתנגחים. למטה: פוחלצים של סאיגות.
עדר סאיגות מעורב של זכרים ונקבות.

הסאיגה פעילה בעיקר בשעות היום, ועשויה לנוח בשעות הצוהריים. אנטילופה זו היא אצנית מהירה, שמסוגלת להגיע למהירות של עד 80 קמ"ש. הסאיגות ביישניות, וכאשר הן מופתעות הן פותחות בריצה מהירה, גם אם הן מקובצות בעדרי ענק. בעוד שחוש השמיעה של הסאיגה אינו מפותח, חוש הראייה שלה טוב מאוד והיא יכולה לראות עד למרחק של ק"מ כשהיא חשה בסכנה. תזונתה מבוססת על עשבים, עשבי תיבול, חזזיות, צמחים המכילים מלח, ושיחים שונים; בתנאים נוחים, הסאיגה מבקרת בבורות מים פעמיים ביום.

הסאיגה היא חיה נודדת ללא שטח קבוע, והיא נודדת כל שנה ממרעה הקיץ בערבה עשבונית למרעה החורף באזורים מדבריים. קבוצות גדולות של סאיגה נודדות דרומה בבוא החורף, ועוברות כל יום מרחק של 72–120 קילומטרים בראש שפוף; חוטמן המיוחד עוזר להן לסנן את האבק הרב שעולה מרגליהן.
עונת הרבייה מתחילה בסוף נובמבר והזכרים אוספים "הרמון" של 15–30 נקבות ומגינים עליהן ועל הטריטוריה שלהם באגרסיביות. במהלך העונה הזכרים מנפחים את אפם, וקווצות השיער שמתחת לעיניהם מכוסות בהפרשה דביקה. זכרים אוכלים מעט מאוד בעונת הייחום, ומבלים את מרבית זמנם בקרבות אכזריים שלעיתים קרובות מסתיימים במוות. שיעור התמותה של הזכרים בתקופה זו הוא גבוה מאוד, ויכול להגיע לכ-90 אחוזים בשל תשישות מפגעי מזג האוויר והקרבות ביחד, שטפי דם וטריפה.
הזכרים ששרדו מתחילים לנדוד צפונה בסוף אפריל. בשלב זה מתחילה תקופת ההמלטה, כאשר כל הנקבות ממליטות תוך שבועיים טלה אחד ולעיתים קרובות שניים לאחר תקופת הריון של 140 ימים; הטלאים מוסתרים בימים הראשונים לחייהם בצמחייה הדלילה שבאזור ואימם מגיעה מדי פעם להניקם; כ-8–10 ימים בלבד לאחר הלידה, הנקבות והטלאים החדשים יוצאים לדרך בעקבות הזכרים, בעדרים המוניים של עד 200,000 פרטים. כאשר הם מגיעים למרעה הקיץ הם מתפלגים לקבוצות קטנות של 30–40 פרטים וכך מבלים את תקופה זאת; לקראת הסתיו הקבוצות הקטנות מתאחדות והופכות לעדר ענקי, המתחיל שוב בנדידה המונית בחורף וחוזר חלילה.

הטלאים נגמלים לאחר 3–4 חודשים, ומגיעים לבגרות לאחר 8 חודשים לנקבות ו-20 חודשים לזכרים. תוחלת החיים של הסאיגה היא 6–10 שנים, אולם בדרך כלל הן אינן שורדות יותר מ-4 שנים כך שהאוכלוסייה תמיד מתחדשת.

איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טלה סאיגה מסתתר בעשב
שרידי סאיגה זכר שניצוד על ידי זוג זאבים ליד בור מים. עמק נהר צ'ו, קזחסטן. 3 נובמבר 1955.

האויב העיקרי של הסאיגות הבוגרות בטבע הם זאבים מונגולים, המסוגלים להתחרות במהירות ריצתן. בנוסף, שועלים ועופות דורסים מהווים איום על הטלאים.

נקבת הסאיגה (מניקה תאומים) על מטבע קזחי.

כל אוכלוסיות הסאיגה סבלו בצורה חמורה מאובדן בית-הגידול, ציד בלתי חוקי והפרעה אנושית עד שמצבן כיום מוגדר כ"סכנת הכחדה חמורה" (CR). בצורת או חורפים קשים, וכן מחלות ולחץ טריפה מצד זאבים עלולים גם הם להאיץ את ירידת האוכלוסייה. בברית המועצות לשעבר הסאיגה הייתה נתונה תחת פיקוח חמור, עד כדי כך שהאוכלוסייה הגיעה לכמעט מיליון פרטים. הפיקוח הנוכחי על הסאיגה בפדרציה הרוסית התפרק בשל ציד נרחב מאוד לבשר (בדרך כלל באזורים בלתי נגישים שעליהם אין פיקוח). קרני הסאיגה הזכר מבוקשות מאוד ברפואה הסינית המסורתית ומאמינים כי יש להן סגולה נגד מחלות שונות כגון שבץ. הציד הבלתי-חוקי המתמקד בזכרים יוצר מצב שבאוכלוסייה יש הרבה יותר נקבות מאשר זכרים. תוחלת החיים הממוצעת של הסאיגה נמוכה מאוד, והמחסור בזכרים מקשה על הנקבות להתרבות. גורם עיקרי נוסף לירידה במספרי הסאיגה הוא רעיית יתר בשדות המרעה שלה, אובדן בית הגידול שלה על ידי שריפות ובניית כבישים ותעלות.

פעולות השימור של מין זה כוללות אזורי המלטה וייחום מוגנים. ברוסיה וקזחסטן הוטל איסור על ציד סאיגות (אם כי מתבצע ציד בלתי חוקי); מבין כל המדינות המצב הטוב ביותר נמצא במונגוליה שבה הסאיגה מוגנת כבר מ-1930. מלבד זאת הסאיגה מופיעה באמנת וושינגטון וכן באמנת בון. בהתחשב בכך שהציד הבלתי-חוקי לצריכה ביתית הוא האיום המרכזי כיום, חיזוק אכיפת החוק נגדו הוא הפעולה הכי קריטית כיום.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סאיגה באתר הרשימה האדומה של IUCN