דנג"ץ סעיד צלאח ואחרים נגד שירות בתי הסוהר ומדינת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דנג"ץ סעיד צלאח נגד שירות בתי הסוהר
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-14 באפריל 2015
שם מלא של המקרה: דנג"ץ 204/13 סעיד צלאח ואחרים נגד שירות בתי הסוהר, מדינת ישראל ואחרים
העתירה נדחתה ונקבע, כי ניתן לשלול מאסירים ביטחוניים את הזכות ללימודים באוניברסיטה הפתוחה במהלך מאסרם.
המותב
חברי המותב: מרים נאור, סלים ג'ובראן, אסתר חיות, אשר גרוניס, ניל הנדל, חנן מלצר ואורי שהם
דעות בפסק הדין
השופטים גרוניס, הנדל, מלצר ושהם הסכימו, כי נוכח ההבדלים בין אסירים ביטחוניים לאסירים פליליים, אכן ניתן לסווג את האסירים הביטחוניים כ"קבוצת שוויון" נפרדת, באופן שמצדיק תנאי מאסר שונים והדבר אינו מהווה אפליה אסורה.
השופטים נאור, ג'ובראן וחיות סברו, כי לא די בסיווגו של אדם כאסיר ביטחוני כדי לשלול ממנו אוטומאטית זכויות או הטבות הניתנות לאסירים אחרים.
תקדימים עליהם הסתמכה ההחלטה
פסק דין קונטאר, בג"ץ האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים ופסקי דין נוספים

דנג"ץ 204/13 סעיד צלאח ואחרים נגד שירות בתי הסוהר ומדינת ישראל שניתן בשנת 2015, הוא פסק דין בעתירה לדיון נוסף, שהוגשה לבג"ץ על ידי שלושה אסירים ביטחוניים. סעיד צלאח, ראווי סולטאני ומוחמד יונס ובה ביקשו האסירים, כי בית המשפט העליון ידון פעם נוספת בפסק דינו שניתן ביום 24.12.12. בפסק הדין הראשון, נדחו ערעוריהם של האסירים נגד ההחלטה לשלול מהם את הזכות ללימודים במסגרת האוניברסיטה הפתוחה, בזמן שהותם במאסר.

הדיון הנוסף נערך בפני הרכב של שבעה שופטים. בהחלטה שניתנה פה אחד, דחה בית המשפט את טענות האסירים והותיר את החלטתו הקודמת בתוקפה. עם זאת, חברי ההרכב דנו בשאלה העקרונית אם החלטת שירות בתי הסוהר והמדינה לשלול באופן גורף מכלל האסירים המסווגים כאסירים ביטחוניים את האפשרות ללמוד במסגרת האוניברסיטה הפתוחה עומדת בהוראות הדין הישראלי והדין הבינלאומי, אף שאפשרות זו ניתנת לאסירים הפליליים.

השופטים גרוניס, הנדל, מלצר ושהם הסכימו, כי נוכח ההבדלים הגדולים בין אסירים ביטחוניים לאסירים פליליים, אכן ניתן לסווג את האסירים הביטחוניים כ"קבוצת שוויון" נפרדת באופן שמצדיק תנאי מאסר שונים, והדבר אינו מהווה אפליה אסורה.

השופטים נאור, ג'ובראן וחיות סברו, כי לא די בסיווג של אדם כאסיר ביטחוני, כדי לשלול ממנו אוטומאטית זכויות או הטבות הניתנות לאסירים אחרים. יש לבצע בדיקה פרטנית במקרה של אסיר ביטחוני המבקש ללמוד וניתן לאפשר לימודים לאותו אסיר כאשר הוא אינו ממומן על ידי ארגוני טרור.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1994, ניתנה לאסירים ביטחוניים האפשרות ללמוד בהתכתבות באוניברסיטה הפתוחה תוך כדי המאסר. אפשרות זו ניתנה להם, שש עשרה שנים לאחר שניתנה, לאסירים פליליים אשר הורשו ללמוד במסגרת זו כבר משנת 1978. בחודש יוני 2011 החליט נציב בתי הסוהר, לשלול מכלל האסירים המסווגים כאסירים ביטחוניים, את האפשרות ללמוד באוניברסיטה הפתוחה.

החלטת נציב בתי הסוהר ניתנה לאחר שבשנת 2009, עקב לחץ ציבורי גדול והחלטות ממשלה שנגעו למאמצים להביא לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, הוחלט להקים צוות מקצועי שיבחן את תנאי כליאתם של האסירים הביטחוניים בבתי הסוהר בישראל. בצוות היו חברים נציגי שירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון פנים, שירות הביטחון הכללי, צה"ל ומשרד המשפטים.  

הממשלה הנחתה את חברי הצוות, לבחון את כל תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים בהשוואה להסדרים משפטיים שונים הקיימים בחוק הישראלי ובחוק הבינלאומי. מסקנות הצוות היו, כי לאסירים ביטחוניים המרצים עונשי מאסר בישראל ניתנות זכויות יתר, הרבה מעבר לאלו הניתנות במקומות אחרים בעולם ואשר אין כל חובה בחוק לתת אותן[1].

מסקנות הצוות התייחסו בין היתר, לאפשרות ללמוד באוניברסיטה הפתוחה אך גם לכך ששירות בתי הסוהר מאפשר לאסירים הביטחוניים ביקורי משפחה, ביקורי נציגי הצלב האדום, קבלת ספרים, כתבי עת ומכתבים, החזקת מקלטי טלוויזיה, ספרים ומכשירי רדיו בתאים ורכישת מוצרים בקנטינה. לאור מסקנות הצוות המיוחד ובהתאם להנחיית הממשלה, הוחלט לצמצם חלק מן האפשרויות הניתנות לאסירים הביטחוניים.

על כן, בחודש יוני 2011 החליט נציב בתי הסוהר לשלול מן האסירים הביטחוניים את האפשרות ללמוד באוניברסיטה הפתוחה ונגד החלטתו הוגשו מספר עתירות לבית המשפט לעניינים מנהליים. עתירות אלו, נדחו בפסקי דין שעל שלושה (3) מהם הוגשו ערעורים אשר נדונו במשותף בבית המשפט העליון בפני הרכב של שלושת (3) השופטים גרוניס, מלצר ושהם. בפסק דין שניתן ביום 24.12.2012, דחה בית המשפט העליון את הערעורים והותיר את החלטת נציב בתי הסוהר בתוקפה ועל פסק דין זה הוגשה הבקשה לקיים דיון נוסף.

פסק הדין בדיון הנוסף עוסק בזכות האסירים לשוויון ובטענתם לפגיעה בזכות זו הן בהחלטת נציב בתי הסוהר והן בפסק הדין הראשון, בדגש על כך שהיא חלה על כלל האסירים הביטחוניים כקבוצה, ללא קשר לשאלת שיוכם הארגוני, או לחומרת המעשים שביצע אסיר מסוים השייך לקבוצה זו.

בדיון הנוסף, התייחסו השופטים בהרחבה לפרשת סמיר קונטאר במסגרת הדיון בשאלה אם ניתן וצריך לסווג אסירים ביטחוניים בנפרד מאסירים פליליים. סמיר קונטאר[2] היה אסיר ביטחוני שאפשרו לו ללמוד באוניברסיטה הפתוחה לאחר שטען לפני בית המשפט[3] כי בחר לעצמו דרך חדשה. אך מיד לאחר שחרורו[4] במסגרת העסקה להחזרת גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר[5] בשנת 2008 הוא חזר לעסוק בטרור .

מקרה קונטאר, בשילוב עם תנאי כליאתו של גלעד שליט וחוסר הוודאות לגבי מצבו, היוו גורם מרכזי בהגברת הלחץ הציבורי על הממשלה והדרישה להחמיר את תנאי כליאתם של האסירים הביטחוניים.

הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענת העותרים (האסירים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענת העותרים היחידה למעשה, הייתה כי שלילת זכותם ללימודים אקדמיים וכתוצאה מכך הפגיעה בזכותם לשוויון, נעשית משיקולים זרים בלבד ולא משיקולים ענייניים (ביטחוניים או אחרים) ועומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון.

טענת האסירים בנויה ממספר מרכיבים אשר שלובים זה בזה.

  1. החלטת בית המשפט העליון בפסק הדין הראשון, להתיר הטלת הגבלות גורפות על כלל האסירים הביטחוניים, ללא טעם ענייני המצדיק זאת, מהווה אפליה ופגיעה בזכות לשוויון.
  2. הקביעה, כי ניתן לשלול מכל אסיר ביטחוני זכויות או פריבילגיות מסוימות רק בשל סיווגו ככזה, ללא אפשרות לשוב ולדרוש את מיצוי הזכות כאשר הנסיבות משתנות, או לפי תנאים חריגים שנקבעו מראש, מנוגדת לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, לפיה הטלת מגבלות על אסירים ביטחוניים, אסורה אם היא נובעת משיקולים של ענישה או נקמנות, או אם היא אינה מידתית.
  3. ההבחנה בין אסירים ביטחוניים לבין אסירים פליליים, נובעת מהרצון להפעיל לחץ על ארגון החמאס במטרה שייעתר לעסקה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט.
  4. פסק הדין הראשון לא התייחס לטענה, שהחלטת נציב בתי הסוהר, שללה מכל האסירים הביטחוניים את האפשרות לרכוש השכלה גבוהה, לאחר שאפשרות זו ניתנה להם במשך שנים רבות.

טענות המשיבים (שירות בתי הסוהר, מדינת ישראל והמשרד לביטחון פנים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אסירים ביטחוניים פועלים על פי אידאולוגיה עוינת למדינה ומטרתם הברורה היא להשתלב בפעילות אידאולוגית כנגד המדינה גם בתקופת המאסר וגם אחריה. בכך, שונים האסירים הביטחוניים באופן מהותי מאסירים פליליים ושוני זה, הוכר בעבר בפסיקתו של בית המשפט העליון. לכן ההתייחסות אליהם כקבוצה נפרדת שאינה זכאית ללימודים, אינה מהווה פגיעה בזכותם לשוויון.
  2. ההבדל המהותי בין קבוצות האסירים השונות, הוא הגורם המרכזי והחשוב בהחלטה לצמצם זכויות יתר והטבות, שניתנו עד למועד הדיון לאסירים ביטחוניים ובהן, האפשרות ללמוד באוניברסיטה הפתוחה.
  3. ארגוני טרור, מנצלים טובות הנאה שניתנות לאסירים ביטחוניים ומעבירים להם סכומי כסף גדולים. זאת, כתגמול על מעשיהם ובמטרה לשפר את מעמדם בבתי הכלא ולאפשר להם ליהנות מזכויות שונות שכסף מאפשר לקנותן, כגון השכלה גבוהה.
  4. המדינה, אינה חייבת לאפשר לארגוני טרור ניצול לרעה של הטבות הניתנות לאסירים בבתי הסוהר.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק הדין בדיון הנוסף עוסק בזכות לשוויון. שוויון, הוא מתן יחס שווה לפרטים או לקבוצות אשר אין ביניהם הבדלים רלוונטיים. במקרה הספציפי נבחנה השאלה, האם ההבדלים בין אסירים פליליים לאסירים ביטחוניים הם אכן הבדלים רלוונטיים המצדיקים מתן יחס שונה לכל קבוצת אסירים מבלי שהדבר יהווה אפליה אסורה.

בסופו של דבר פסק בית המשפט ברוב של ארבעה שופטים כנגד שלושה וקבע, כי לאור ההבדלים הגדולים בין אסירים ביטחוניים לאסירים פליליים, אכן ניתן לסווג את האסירים הביטחוניים כ"קבוצת שוויון" נפרדת המצדיקה תנאי מאסר שונים והדבר, אינו מהווה אפליה אסורה.

שבעת השופטים היו תמימי דעים, לגבי האסירים אשר הגישו את העתירה וקבעו כי במקרה הספציפי שלהם, אין מקום לשנות את פסק הדין הקודם של בית המשפט העליון וכי נכון לשלול מהם את האפשרות ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. עם זאת, הייתה מחלוקת חריפה, בייחוד בין הנשיאה נאור לבין הנשיא (בדימוס) גרוניס, בשאלה האם ניתן לסווג אסירים ביטחוניים כקבוצה נפרדת ולשלול מהם באופן גורף את האפשרות ללמוד. בפסיקתם, מתחו השופטת נאור והשופט גרוניס, ביקורת (משפטית) נוקבת זה על פסיקתה של זו. השופט חנן מלצר שהיה חבר בהרכב, אף התייחס למחלוקת זו בפסק דינו באמרו:

גישות השופטים השונות שבאו לידי ביטוי כאן – אלה ואלה דברי משפט חיים הם, וכולנו כאחד דואגים לבטחון המדינה, לזכויות האדם וכן לנסיבות האישיות של כלל הצדדים המתדיינים ושל קורבנות ונפגעי הטרור שבפועל ובכח ומשפחותיהם. היחס המספרי בין רוב למיעוט משקף רק את מעמסת הנושאים, וגם את המיוחדות שבמצבה של ישראל, אשר נקווה שישתנה בעתיד לטובה ויפטור אותנו מהצורך להכריע עוד בסוגיות מעין אלה...."

מחלוקת זו בין השופטים שיקפה למעשה, עד כמה מדובר בנושא מורכב וטעון בחברה הישראלית אף על פי שפסק הדין, ניתן כשלוש וחצי שנים לאחר שחרורו של גלעד שליט משבי החמאס.

דעת הרוב בסוגיית הסיווג כקבוצה נפרדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השופט אשר גרוניס פסק, כי ההבדלים בין אסירים ביטחוניים לאסירים פליליים, בנסיבות מאסרם; בסיכון הנשקף מהם; באורח חייהם בבית הסוהר ובאמצעים הנדרשים לשמירה עליהם; הם כה גדולים ולכן, יש להכיר בקבוצה זו כ"קבוצת שוויון" נפרדת שההשתייכות אליה, מצדיקה תנאי מאסר שונים והדבר אינו מהווה אפליה אסורה. השופט גרוניס הדגיש בדבריו כי ממילא, שירות בתי הסוהר מחויב לפעול בעניין על פי החוק, על בסיס תשתית עובדתית מספקת, במידתיות ובהתאם לכללי המשפט המינהלי. לגישתו, אף על פי שאסירים פליליים רשאים ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, רשאי שירות בתי הסוהר למנוע מאסירים ביטחוניים את אותם לימודים עקב סיווגם בלבד. זאת ללא חובה לבצע בדיקה פרטנית של כל מקרה וללא קשר לשאלה, מי מממן את הלימודים. השופט גרוניס התבסס בקביעתו על ההנחה, כי קיים קשר מתמשך בין האסיר הביטחוני המבקש ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, לבין ארגון הטרור וזאת גם אם לא באופן ישיר, למשל בתשלום כספים לקרובי משפחתו במקום תשלום לאסיר עצמו. לכן אין מקום להורות לשירות בתי הסוהר לערוך בדיקות פרטניות או לקבוע חריגים, בהם יותר לאסיר ביטחוני ללמוד. עוד התייחס השופט גרוניס לנושא חשיבות הלימודים ב"שיקום האסירים" ושאלת ישימותם לגבי אסירים ביטחוניים, אשר ביצעו עבירות חמורות על רקע אידאולוגי.
  • השופט אורי שהם ייחס חשיבות לשאלת מקור המימון של הלימודים לצורך הסיווג כקבוצה נפרדת ופסק, כי כל עוד ישנה חוות דעת מודיעינית תקפה, המתייחסת למקורות המימון של הלימודים האקדמאיים, ניתן לשלול מהאסירים הביטחוניים את ההטבה הנוגעת ללימודים באוניברסיטה הפתוחה מבלי לערוך בדיקה פרטנית לגבי כל אחד מהאסירים הביטחוניים. בנוסף הביא השופט שהם, דוגמה למקרה אפשרי של אסיר ביטחוני שאינו משויך לארגון מסוים ואינו נתמך על ידו כדוגמת "המפגע הבודד", בו ניתן לאפשר לימודים לאסיר ביטחוני המבקש בכך.
  • השופט ניל הנדל פסק, כי האפשרות לרכוש השכלה אקדמית, אינה עומדת בליבת הזכויות של האסיר זאת בשונה מזכויות בסיסיות יותר כגון מזון, טיפול רפואי, תנאי מגורים וכדומה. המפתח להחלטה בשאלה אינו רק כספי, מכיוון שאין חובה להעניק לאסיר עשיר כל שירות שעליו הוא מוכן לשלם. לכן אין מקום להורות לשירות בתי הסוהר והמדינה, לערוך בדיקות פרטניות או לקבוע חריגים שיאפשרו לאסירים ביטחוניים מסוימים את הזכות ללימודים. בנוסף ציין, כי אין בפסיקתו כדי לבטל את ההוראות המנהליות הקיימות, אשר מעניקות שיקול דעת לשירות בתי הסוהר, להכיר ביוצאים מן הכלל.
  • השופט חנן מלצר ייחס חשיבות לכך שהזכות להשכלה גבוהה לא עוגנה בישראל כזכות חוקתית או הלכתית ולכך שלאור מניעיהם האידאולוגיים של האסירים הביטחוניים סביר להניח, כי השכלה אקדמית לא תשנה את תפיסת עולמם. לכן פסק, כי ניתן לשלול את הזכות ללימודים בהסתמך על ההכרה בקבוצת האסירים הביטחוניים כקבוצת שוויון נפרדת וכי, פרשנות אחרת תביא לצמצום בכוחם של שירות בתי הסוהר והמדינה להלחם בטרור באמצעות שלילת הטבות והפעלת מנופים הכרחיים ולגיטימיים נגד פעולות של פיגועי-מיקוח, שיוזמים ארגוני טרור לצורך שחרורם של אסירים ביטחוניים. השופט מלצר חידד כי ממילא, יש לשירות בתי הסוהר והמדינה את הזכות לשנות לטובה את מדיניותם בנושא ולבצע הפרדה, גם בין אסירים ביטחוניים שונים על פי השתייכותם הארגונית או מטעמים אחרים.

דעת המיעוט בסוגיית הסיווג כקבוצה נפרדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השופטת מרים נאור פסקה, כי לא די בסיווג של אדם כאסיר ביטחוני, כדי לשלול ממנו אוטומטית זכויות או הטבות הניתנות לאסירים אחרים. לשם כך הסתמכה בין היתר, על פסיקתו של השופט יצחק זמיר, בעניין סמיר קונטאר ולפיה, שירות בתי הסוהר אינו רשאי להטיל על האסירים הביטחוניים עונש נוסף על זה שהטיל עליהם בית המשפט. הבדל בין האסירים בכל הנוגע לתנאי מאסרם, חייב להיעשות אך ורק משיקולים של סדר וביטחון או שיקולים ענייניים אחרים. במקרה של האסירים אשר הגישו את העתירה לא מצאה השופטת נאור לנכון להתערב, אך לא רק בשל סיווגם כאסירים ביטחוניים, אלא משום שהוכח כי במקרה שלהם, האיסור נובע מטעמים ענייניים הקשורים בביטחון המדינה. עוד הוסיפה, כי אין לשלול מראש את האפשרות כי בעתיד אסירים ביטחוניים, שהתברר כי אינם ממומנים על ידי ארגוני טרור, יוכלו ללמוד באוניברסיטה הפתוחה.
  • השופט סלים ג'ובראן הצטרף לפסק דינה של השופטת נאור, במלואו ולא מצא מקום להוסיף או לגרוע מפסיקתה.
  • השופטת אסתר חיות סברה, כי סיווגו של אדם כאסיר ביטחוני אינו מספיק כדי לשלול ממנו זכויות או הטבות הניתנות לאסירים פליליים וכי יש להראות הצדקה להבחנה בין קבוצות שונות של אסירים וגם זאת רק במידה הנדרשת לכך. את עמדתה גזרה השופטת חיות מחובתה של הרשות המנהלית לנהוג בשוויון, גם כאשר מדובר במתן הטבה אותה היא מוצאת לנכון לתת לאסירים אף על פי שאינה מחויבת בכך ולא רק כאשר מדובר בזכויות בסיסיות ומהותיות לקיומו של אדם.

שלושת שופטי דעת המיעוט, לא התנגדו באופן גורף, לשלילת זכויות מסוימות שניתנו לאסירים פליליים, מאסירים ביטחוניים, אך כן התנגדו לשלילה גורפת של הזכות מכלל האסירים הביטחוניים. לשיטתם נדרשת בדיקה פרטנית של כל מקרה בו מבקשים לשלול את הזכות ולקבל את ההחלטה בעניין, על פי נסיבות המקרה ומשיקולים הנוגעים לביטחון המדינה.

בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקליניקה לזכויות אסירים באוניברסיטת חיפה, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח, אשר סייעו לאסירים בהגשת העתירות, פרסמו תגובות חריפות לפסק הדין באתרי החדשות "מעריב" ו"הארץ" וטענו, כי בפסק דינו אישר בית המשפט העליון החלטת ממשלה נקמנית, שבבסיסה לא היה שיקול ביטחוני, אלא ניסיון להפעיל לחץ על החמאס בזמן שהוא החזיק בגלעד שליט וכי אין זיקה בין לימודי אסירים לבין ביטחון המדינה, בייחוד לאור העובדה, שממילא התקיימו במשך למעלה מעשרים שנים[6]. עם זאת, התייחסותם הכללית לפסק הדין ובייחוד באתרי האינטרנט של האגודות הייתה מועטה יחסית ופסק הדין לא זכה לתהודה גדולה.

מאז חודש אפריל 2015, אוזכר פסק הדין פעמים מעטות מאד בפסקי דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת בעתירות של אסירים בהן נדונה בין היתר, שאלת סיווגם כאסירים ביטחוניים אולם, לא בהקשר ללימודים אקדמיים אלא לזכויות אחרות.

תרומתו של פסק הדין גם אם מועטה, היא בקביעת ההלכה כי אכן ניתן להתייחס לאסירים ביטחוניים כקבוצת שיויון נפרדת ובכך שהקנה לבתי המשפט כלים לבחינת השאלה, האם אסיר מסוים אכן שייך לקבוצת האסירים הביטחוניים או האם ניתן להסיר את סיווגו ככזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים אסירים ביטחוניים, באתר הערוץ האקדמי, 17/06/2009

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מכון המחקר של הכנסת, יניב רונן, אסירים ביטחוניים בבתי-כלא בישראל, באתר הכנסת, 18 במאי 2009
  2. ^ ביצע את רצח בני משפ' הרן בפיגוע בנהריה, ביום 22.04.1979
  3. ^ * עע"א 1076/95 "מדינת ישראל ואח' נ' סמיר קונטאר ואח', נבו המאגר המשפטי
  4. ^ רועי נחמיאס, קונטאר על קבר מורניה: נמשיך בדרך הזאת, באתר ynet, 17 ביולי 2008
  5. ^ שני לוחמי צה"ל במילואים, נחטפו על ידי ארגון "חזבאללה" ביום 12.07.06 באזור מוצב זרעית, ק"ד 105
  6. ^ "אסירים ביטחוניים לא ילמדו באוניברסיטה הפתוחה" בעקבות פסיקת בג"ץ, nrg מעריב, 14 באפריל