דרך שופט בירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
דרך שופט בירושלים
Derech shofet b'yerushalaim.Frumkin.jpg
עטיפת מגן כרך הספר; עיצבה: עלי יערי
מידע כללי
מאת גד פרומקין
שפת המקור עברית
סוגה אוטוביוגרפיה
הוצאה
הוצאה הוצאת דביר
שנת הוצאה 1954
מספר עמודים 492
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001315060

דרך שופט בירושלים הוא ספר אוטוביוגרפי של השופט גד פרומקין. ראה אור בהוצאת דביר בתל אביב בשנת תשט"ו 1954.

בסיפור החיים האישי, המשפחתי והקהילתי, מגולל פרומקין את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל משלהי המאה ה-19 ועד מחצית המאה ה-20, תקופת שנים רבת מהפכים ותמורות באוכלוסיית ארץ ישראל המגוונת ובתרבותה. הספר כולל, פתח דבר, שני חלקים וששה עשר תרשימים, תוכניות ותמונות.

חלק ראשון: „דור אחרון לשעבוד עות'מאני בארץ ישראל”[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ראשון: „מתהלך בחוצות ירושלים אגב הסתכלות בארחות חיים, באישים ובדמויות”[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק הראשון של ספרו עורך פרומקין סיור מפורט ברחובות ובסמטאות העיר העתיקה בירושלים, כפי שהיו בילדותו. הסיור הראשון הוא מסלול ההליכה אל ה"חדר" האשכנזי שלמד בו, אשר נמצא בסמיכות ל"תלמוד תורה וישיבת חיי-עולם", ובקרבתם בניין הסראייה של הממשל העות'מאני ו"בית היתומים דיסקין". משם ממשיך פרומקין אל בית הדפוס של אביו ישראל דב פרומקין, שבו נדפס עיתון "החבצלת" ודברי דפוס נוספים; הכנת הגליונות המודפסים כללה עבודת סדרות של האותיות, השריית הנייר במים ולאחר כך הטבעת הצבע בעזרת מכבשים - מכונות הדפוס באותם ימים. המלאכה נעשתה על ידי פועלים אחדים. העיתון היה נשלח למינויים בארצות רחוקות, וגד, בנו של העורך מתאר את עבודתו ישוב "ליד שולחן הכתיבה הגדול, המלא וגדוש מכתבים שבאו אף הם מחלקי תבל שונים".[1] בסמוך לבניין הדפוס נמצאו "שוק הבשמים" משוקי העיר העתיקה, שער השלשלת ורחוב היהודים, בשטחו של הרובע היהודי, רחוב חב"ד ו"בתי מחסה", שעל פניהם עבר הילד והנער פרומקין לעיתים מוזמנות. שיטת הלימוד בחדר ותנאי המחיה בו לא התאימו לגד, ואביו שכר לו מורים פרטיים.

פרק שני : „בית-אב בירושלים, בחול, בשבת ובמועדי השנה”[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה, מספר פרומקין על אורח החיים ביישוב היהודי בירושלים שבין החומות, בשלהי המאה ה-19. רוב הציבור ניהל את חייו במידה רבה סביב שבתות וימים טובים. ההכנות לשבת החלו ביום חמישי כאשר הוכן בצק חלות השבת ונשלח למאפייה. בשחרית שישי השכימו אל חנות הדגים של ברזאני "המשותפת לו ולשותפו הערבי ברחוב הבטרק, לקנות דגים לכבוד שבת",[2] אשר הובאו מדייגי יפו, ואל הקצב. לתפריט סעודת שבת הוכנסו גם ירקות שהביאו הפלאחיות מכפר סילואן ומקולוניה (שליד מוצא). הרחצה הייתה בבית המרחץ הטורקי "חמאם אל עיין" (ערבית: מרחץ המעיין) או חמאם אל שפא (ערבית: מרחץ הבריאות). לכבוד שבת החליף אביו ישראל דוב פרומקין, את הלבוש האירופאי בלבוש מקומי: "בקפטן פסים ממשי דמשקאי, ועליו מעיל, ספק קצר ספק ארוך, גזור ותפור יפה", ולראשו תרבוש כל ימות השבוע וגם בשבת.[3] בתקופת "הימים הנוראים" נהגו לנסוע אל "קברי צדיקים" ובכלל זה אל מערת המכפלה בחברון. ואילו, בסוכות ובשמחת תורה הייתה תנועת מבקרים ואורחים יהודית גדולה ברחבי העיר, מן השכונות הוותיקות אל החדשות וההפך.

פרק שלישי: „ירושלים בשמחות וביגונות”[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמע מודפס על נייר לתלייה בחדר תינוקות וליולדות; הודפס בירושלים, במפנה המאות ה-19-ה-20

הפרק מתאר את המנהגים והטקסים בקהילות היהודיות בירושלים, במחזור החיים ומחזור השנה. מנהגי מחזור החיים כללו: טקסים לידה; מנהגים בעת אירוסין וחתונה; חיפוש נעדרים וטיפול במתים. חלק מהמנהגים נסבו על אודות שמירה ממזיקים רוחניים: שדים ורוחות או עין הרע של בני אדם; כדי להתגונן מהם נקטו בפעולות מגוונות, כגון קריאת פרקי תהילים, אמירת נוסחים שיסודם בתורת הנסתר, וכתיבת קמעות. לשם הרחקת מזיקים מתינוקות ממין זכר, נהגו להתקהל, לומר דברי תורה ולהתכבד במזונות קלים; כך למשל נהגו נערים וילדים לבוא עם מלמדיהם לחדר היולדת, לקריאת שמע משותפת בשעת מנחה, שלאחריה התכבדו בסוכריות וגרעינים, כגון חמניות, ובליל שבת לאחר לידה, נהגו לקיים "שלום זכר".

פרק רביעי: „דרכי השלטון ומוסדותיו”[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית התנהל בידי מושלים ממונים של המרכז השלטוני באיסטנבול. ארץ ישראל התחלקה למחוזות ולנפות. "מחוז ירושלים, קודס-אל-שריף בערבית, ובטורקית - קודס או קודס-שריף, העצמאי, חולק לחמש נפות: יפו, חברון (חליל), עזה, באר-שבע וחפיר. מושב שלטון המחוז היה בסראיה שבעיר העתיקה".[4] המנהל השלטוני בסראיה אורגן במחלקות אחדות; בהן של המזכיר הראשי - "מודיר תחריראת", החשב הכללי - "מואסבג'י", מנהל רישום האוכלוסייה ותעודות מסע - "מודיר אל-נפוס", ומפקד המשטרה. בראשן של רוב המחלקות עמדו טורקים, ובראש מחלקת ההשכלה בדרך כלל ערבי. בעיר התנהל בית משפט אזרחי אחד - "בדאיה" (דרגה ראשונה). ערעורים על פסקיו היו נשלחים לבית המשפט בביירות. לצדו תפס בית הדין הדתי השרעי מקום נכבד בחיי האוכלוסייה המוסלמית ברובה. ובמקביל, התנהלו בירושלים בתי דין קונסולריים שעסקו בעיקר במצב האישי של נתיניהם.

פרק חמישי: „דואר ותחבורה, בתי דפוס, עתונות וצנזורה”[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכמי הגומלין של המעצמות האירופאיות -מ"הקפיטולציות" - עם האימפריה העות'מאנית הגבילו למעשה את שלטונה וכוחה הכלכלי בשטחי ריבונותה, ובכלל זאת בארץ ישראל. המעצמות החזיקו בתי דואר משלהן, שפעלו לצדו של בית הדואר האימפריאלי, כגון בית הדואר האוסטרי בירושלים, בסמוך לשער יפו בין החומות. בית הדואר העות'מאני מוקם ב"קומה העליונה בבניין גדול וחדש של הכנסייה היוונית",[5] מחוץ לשער יפו, בסמוך חומה.
באמצעות הדואר, הגיעו החדשות על הנעשה ברחבי תבל אל היישוב בארץ ישראל, כפי שנסקרו בעיתונות הבינלאומית הגרמנית, הרוסיתצרפתית והאנגלית. עורכי העיתונות היהודית ביישוב, כגון "החבצלת", שאבו מידע מהעיתונות הכללית מהעיתונים הלועזיים הנחשבים, שעליהם היו מנויים בדואר; הם בררו ותרגמו את ידיעות שבהם, ופרסמו אותם בעיתוניהם, בהתאמה לצרכים ולמגבלות התרבותיות של קהל קוראיהם.
בתי הדפוס הגדולים בבעלות יהודית בירושלים שימשו כמרכזים להפצת ידע; נדפסו בהם ספרים, עלונים וגיליונות עיתונים; ובהם בתי הדפוס: דפוס לעווי של ר' יצחק נחום לוי; דפוס פרומקין, של הרי"ד פרומקין; ודפוס צוקרמן של ר' שמואל צוקרמן בעיר העתיקה; דפוס סלומון של ר' יואל משה סלומון, ודפוס לונץ של ר' אברהם משה לונץ ושל "הצבי" שבעליו נתחלפו לעיתים קרובות.[6] מספר פועלי הדפוס היהודים בירושלים בראשית המאה ה-20 היה כמאה נפש.
פרומקין הנער הכיר והתנסה מרצון הן בעבודה כפועל בבית הדפוס של אביו, והן כפקיד בבית הדואר היהודי שבעיר העתיקה.

פרק ששי: „אל מחוץ לחומה”[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-20, הייתה היציאה היהודית מבין חומות העיר העתיקה אל השכונות החדשות שנבנו במערב העיר, בעיצומה. משפחת פרומקין יצאה מביתה שבעיר העתיקה בשנת 1905, אל בית "במורד רחוב החבשים ... עומד בתוך כרם-גן".[7] פרומקין מספר על התאקלמות המשפחה בסביבה החדשה, שנמצאה בתנופת התפתחות, והתמלאה בתושבים יהודים צעירים. שכן, בקרבת הבית נמצאו בתי הספר של "חברת עזרה של יהודי גרמניה", בית הספר "למל" והסמינר למורים, ובית הספר "בצלאל", ותלמידיהם השתכנו או שכרו דירות בסביבתם. בין משפחת פרומקיו, משפחת ילין שעברה להתגורר בסמוך, ומשפחת פינס שהתגוררה בנחלת שבעה נרקמו יחסי שכנות לבביים. בגיל הנעורים, היה גד פרומקין פעיל בהקמת תנועת נוער ירושלמית, בשם: "בני יהודה". בשנת תרס"ח 1908 התארס עם בחירת לבו ותכנן הקמת משפחה. הוא השתלב בעבודת עיתון "החבצלת". אולם הכנסות העיתון לא הספיקו לכלכלת המשפחה המורחבת. והוא החל לתת את דעתו על פרנסה ראויה.

„בסימן הפיכת הטורקים הצעירים”[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפכת "הטורקים הצעירים" ב-1908, נתנה תוקף לחוקת המדינה העות'מאנית, ובכלל זאת שוויון זכויות לכלל נתיני האימפריה. גד פרומקין החליט להרשם ללימודי משפטים בבירת האימפריה. הוא סבר שכך ירכוש מקצוע מכניס, ואולי גם יבחר להיות "בא כוחו של היישוב העברי בבית הנבחרים העות'מאני",[8] על פי כללי החקיקה החדשה.

פרק שמיני: „בבירת הקיסרות העות'מאנית”

פרק תשיעי: „מלחמת עולם”

חלק שני: „שלושים שנה עם הבריטים דור המעבר”[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ראשון: „שלטון הולך ובא”

פרק שני: „בראשית ממשלת המנדט הבריטי”

פרק שלישי: „ותשקוט הארץ”

פרק רביעי: „סביב מאורעות תרפ"ט (1929)”

פרק חמישי: „תסיסה וצמיחה”

פרק שישי: „בנבכי הבעיה הערבית”

פרק שביעי: „שופטים”

פרק שמיני: „משפטים”

פרק תשיעי: „מעין הקדמה - דרכי בעסקנות ציבורית”

פרק עשירי: „למען האוניברסיטה העברית בירושלים”

פרק אחד עשר: „בני ברית”

פרק שנים עשר: „חסד של אמת”

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמ' 17.
  2. ^ עמ' 63.
  3. ^ עמ' 64.
  4. ^ עמ' 102.
  5. ^ עמ' 112.
  6. ^ עמ' 119.
  7. ^ עמ' 125.
  8. ^ עמ' 147.