גירוש ספרד
גירוש ספרד היה סילוקם בכפייה ב-1492 (ה'רנ"ב) של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש בתנאים שונים במקצת נגזר חמש שנים אחר כך, ב-1497 (ה'רנ"ז) גם על יהודי פורטוגל. כעבור שנה נוספת, ב-1498 (ה'רנ"ח) גורשו גם יהודי ממלכת נווארה.
הגירוש הוטל בצו אלהמברה או צו גרנדה (בספרדית: "Edicto de Granada"), שנחתם ב-31 במרץ 1492 והוכרז ב-29 באפריל. שנחתם בידי פרננדו השני, מלך אראגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, ב-31 במרץ 1492 (ג' בניסן הרנ"ב), ופורסם ב-29 באפריל.[1] הצו אסר בחוק ישיבת יהודים בקסטיליה ואראגון, כשהוצבה בפניהם הברירה להתנצר או לעזוב עד ל-31 ביולי (ז' באב).
לפי ההיסטוריון ז'וזף פרז, רוב ההיסטוריונים אומדים את מספר מגורשי ספרד ב-1492 בין 40,000 ל-100,000 נפש[2], כאשר מיעוטם אומדים את המספר המקסימלי ל-160,000. מקורות אחרים מציינים כי האומדן המקובל של מספר המגורשים המינימלי הוא כ-100,000 איש, בעוד המספר המקסימלי שננקט הוא עד 500,000 מגורשים.[3] המגורשים גלו לארצות השוכנות לחופי הים התיכון, למדינות צפון אפריקה למדינות הבלקן שבאימפריה העות'מאנית אך גם לפורטוגל בה רבים מהם עברו המרת דת לנצרות בכפייה.
חלק גדול מהיהודים, אשר מספרם נאמד בין 50,000 ל-200,000 על ידי היסטוריונים שונים[2] בחרו להתנצר – לפחות למראית עין – ונותרו בספרד ובפורטוגל.
לאחר התנצרות המונית זו היו בספרד מאות אלפי אנשים שכונו "נוצרים חדשים" או בשם הגנאי "מראנוס" ("חזירים" בספרדית), אשר נוספו לצאצאי יהודים שהתנצרו עוד במאה ה-14 אחרי גזירות קנ"א. אותם "נוצרים חדשים" לא נטמעו בחברה הספרדית הכללית, שהוסיפה לנהוג בהם בחשד מסוים. רבים מהמומרים הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר כאנוסים, וחלקם היגר החוצה למדינות מערב אירופה ואף למושבות ביבשת אמריקה.
הצו שיקף את שאיפת הכתר הספרדי ליצירת חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. פרופ' הרסגור מציג תזה לפיה הגירוש בספרד נובע מלחץ של הבורגנות העירונית של ה"נוצרים החדשים" (יהודים לשעבר), לגרש את היהודים וזאת על מנת להוכיח את נאמנותם לדת הנוצרית ולמנוע תחרות כלכלית מצד היהודים.[4]
במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סדרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב, ובעקבותיו בחרו רבים מהמוסלמים להתנצר לפחות למראית עין. כל היתר גורשו (המומרים ממוצא מוסלמי התמרדו מספר פעמים והוסיפו לעורר חשש; ב-1609 גורשה אוכלוסייה זו על אף היותה נוצרית להלכה). בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של בית המלוכה הספרדי: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.
גירוש היהודים מספרד סימן את קיצה של תקופה בתולדות עם ישראל. הוא הותיר את רישומו המשמעותי בתרבות, בשירה, בספרות ההלכה של הדורות הבאים, בפילוסופיה ועוד. כמו כן החלה השפעה והתפתחות תרבותית של הקהילות היהודיות אליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי, ומאוחר יותר גם צאצאי "האנוסים".
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד תחילת המאה ה-12 התקיים ברוב חצי האי האיברי שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי המיעוט היהודי הגדול בספרד. בתקופה זו היה בחצי האי האיברי הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים השתלבו בכל רובדי החברה הספרדית המוסלמית. הקהילות היהודיות בחצי האי האיברי זכו למעמד משפטי מוכר בספרד המוסלמית. הם נהנו מאוטונומיה שיפוטית ויכלו לקיים את פולחן דתם. תרבות היהודים שגשגה, מצבם הכלכלי היה שפיר והם יכלו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד", ובמהלכה כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופיים ודתיים, ועסקו גם ברפואה, ובמדעים כאסטרונומיה ומיפוי העולם (קרטוגרפיה).
השינוי ביחס ליהודים התחולל במקביל להשלמת הרקונקיסטה, הכיבוש-מחדש הנוצרי של ספרד מידי המוסלמים. התהליך נמשך מאות שנים, בד בבד עם עלייתן של תנועות קנאיות יותר בקרב המוסלמים. במהלך המאה ה-14 והמאה ה-15 חזרה ספרד כולה לשלטון נוצרי חוץ מממלכת גרנדה. ב-1391 פרץ גל של פרעות (הקרויות בספרות העברית: גזירות קנ"א) בקהילות רבות ברחבי ספרד. כמחצית מיהודי ספרד המירו את דתם,[5] כך החלה התופעה של מומרים, או אנוסים, במספרים גדולים, אשר הובחנו משאר הנוצרים המקומיים כ"נוצרים חדשים". "הנוצרים החדשים" עוררו חשדות וחשש מתמיד אצל רשויות הכנסייה הנוצרית, וכן את קנאת "הנוצרים המקוריים", שראו את עצמם כ"אמיתיים".
בין 1411–1412 עבר בערי קסטיליה נזיר דומיניקני, ויסנט פרר, שהטיף להמרת דתם של היהודים. ב-1412 הוציאו האפוטרופוסים של המלך הקטין חואן השני גזירות על היהודים. מטרתם הייתה לבדל את היהודים מכלל האוכלוסייה בהקצאת שכונות מגורים מיוחדות להם, בקביעת לבוש אופייני, ולעיתים נכפה עליהם אם לגדל זקן או לא. נאסר על היהודים לקבל משרות ציבוריות, כדי שלא לתת בידם שררה על התושבים הנוצרים. ב-1413 התקיים ויכוח פומבי בין נוצרים ליהודים בעיר טורטוסה שבאראגון. היהודים היו מפולגים במשלחתם.[6] הוויכוח נמשך יותר משנה וגרם לאי-ודאות בקרב הציבור היהודי שנותר ללא הנהגה, שכן מנהיגיו הרוחניים היו בזירת הדיונים. התוצאה הייתה, בין השאר, התגברות תהליך ההתנצרות. כך למשל, בעירו של רבי יוסף אלבו שרדו עשרה יהודים, רובם במאסר, מתוך 40 משפחות.
בשנת 1415 בשל התקפות חוזרות ומתמשכות על יהודים, כ-50,000 נוספים המירו את דתם.[7]
מותו של האנטי-אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר (שגורש מאביניון בשנת 1403 אך הוכר כאפיפיור באראגון) ב-1423 הביא לשיפור במצב היהודים. הם הצליחו לחדש את המוסדות האוטונומיים בקהילותיהם, אך לא חזרו למצבם המכובד כבראשונה, בתקופה שלפני גזירות קנ"א. הצלחת השיקום באה לידי ביטוי בתקנות ואיאדוליד ממרץ 1432.
בשלהי המאה ה-15 שלטו בספרד המלכים הקתוליים. האינקוויזיציה הספרדית כיהנה כבית דין של הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור "מינים" נוצריים; כך נרדפו "נוצרים חדשים" שנחשדו בהתייהדות (קיום מצוות התורה, הנחשב לעוון חמור בנצרות, מראשיתה). האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה לבתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים, ככפרה על עוונותיהם, או למוות איום בהעלאה על המוקד, או תלייה.
מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה סבר כי המיעוט היהודי שנותר משפיע לרעה על "הנוצרים החדשים" ועוזר להם לשמור על מנהגי דתם הישנה, ולכן שכנע את המלך פרננדו ואשתו איזבלה ב-1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל יהודי ספרד. הצו נועד בעיקרו למנוע השפעה של היהודים על המומרים. עקב כך פסקו המלכים הקתולים שעל כל היהודים שלא יתנצרו – לעזוב את ספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה הכוללת של הספרדים בכל ריכוזי האוכלוסייה הלא-נוצרית ברחבי ספרד. אברהם שניור קורונל שהיה מקורב מאוד למשפחת המלוכה ניסה למנוע את הצו, אך לא הצליח – ונאלץ להתנצר בעצמו.
צו הגירוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצו (בספרדית: "Edicto de Granada" – "צו גרנדה"), שנחתם ב-31 במרץ 1492, הוכרז רק ב-29 באפריל. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתוך שלושה חודשים, עד 31 ביולי, אלא אם יתנצרו.[1] במקביל נאסר על נוצרים להסתיר יהודים, או לעזור להם בגלוי או בסתר. הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר נכונותם של היהודים לעזוב את דתם.
הנימוקים לגירוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפקודת גירוש היהודים מספרד, עליה חתומים פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה, כתוב (בין השאר):
כידוע, יש במלכויותינו כמה נוצרים רעים שהתייהדו וכפרו באמונתנו הקתולית הקדושה, והסיבה העיקרית לכך היא הקשרים בין יהודים לנוצרים. ...
לכן, אנו, בהתייעצות עם כמרים בכירים, ועם האצולה הגבוהה של מלכותנו, ועם אנשים אחרים בעלי מצפון וידע מן המועצה העליונה שלנו, ולאחר שדנו בכך רבות, הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו ושהם לעולם לא יורשו לחזור.
המלכים הקתולים העידו בפקודת הגירוש כי קודם לכן ניסו לפתור את הבעיה בריכוז היהודים בשכונות מיוחדות משלהם בתוך הערים (גטאות), בייסוד האינקוויזיציה, ובגירוש היהודים מאנדלוסיה, ורק לאחר שנכשלו בפעולות אלו החליטו על גירוש כללי של כל מי שלא חפצו להיטבל.
איסור הוצאת כספים וכפייה נדל"נית
[עריכת קוד מקור | עריכה]על המגורשים נאסר לקחת עמם דברי ערך כזהב, כסף ותכשיטים, בהתאם לכלכלת המרקנטיליזם ששלטה אז, אך הותר להם להוציא רכוש אחר. למכירת בתיהם ונכסיהם ניתנה להם ארכה של שלושה חודשים, עד סוף יולי 1492, שלפי הלוח העברי הסתיים באותה שנה בליל ח' באב, ערב תשעה באב. הספרדים ציפו שהיהודים ייאלצו למכור נכסיהם בזול – או להפקירם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו שמכרו את חפציהם, אך היו רבים יותר שלא הספיקו, ונטשו רכושם.
מספר המגורשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אומדן סך כל היהודים בממלכות הספרדיות ובפורטוגל ערב הגירוש, ואומדן מספר המגורשים הוא נושא להערכות שונות בין היסטוריונים. המספרים נעים בין 100,000 ל-200,000, אם כי חלק מהאומדנים גבוה בהרבה עד 500,000.
- אומדן מפורט שערך סוארז פרננדז ב-1991 על בסיס רשומות מס הביאו למסקנה ש-100,000 הוא ההערכה המקסימלית, לגבי ספרד. מלבדם היו הרבה – כנראה סביב 220,000, ואולי לפי הערכות מסוימות הרבה יותר, עד פי שלושה ממספר היהודים – של "נוצרים חדשים" מזוהים, שנותרו כמגזר נפרד בחברה הספרדית, ולא נטמעו בה.
- לפי יצחק בער, עם הגירוש, בחרו בין 20,000 ל-50,000 יהודים להתנצר ולהישאר בספרד. מספר המגורשים נע בין כ-40,000 לכ-160,000.
- לפי ז'וזף פרז, מספר מגורשי ספרד ב-1492 נע בין 400,000 ל-100,000 נפש[2], וכ-200,000 יהודים, העדיפו להתנצר ונותרו בספרד.[2]
- רבי יצחק אברבנאל, שהיה במגורשים, מציין את המספר 300,000.[8] עוד כ-7,000 מאלה שבו לאחר מכן לביתם והתנצרו.[9]
- הערכות של חוקרים מאוניברסיטת ברצלונה העריכו את מספר היהודים הספרדים במהלך המאה ה-15 ב-400,000 מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-7.5 מיליון איש בכל ספרד, מתוכם כמחצית (לפחות 200,000[10][11]) או מעט יותר (300,000) נותרו בספרד כמתנצרים.[12]
- לפי הנרי קמן, כ-40,000 מתוך סך 80,000 היהודים שחיו בספרד גורשו.[13]
- ההערכות של אטלס להיסטוריה היהודית מאת מרטין גילברט גבוהות מאלו של הנרי קמן. לפי אטלס זה, בסוף המאה החמש עשרה, חיו בחצי האי האיברי כ-230,000 יהודים, מתוכם כ-50,000 יהודים נותרו כמתנצרים לאחר הגירוש.[14]
- אמנון רז קרקוצקין ואורה לימור מסכמים כי ההערכה המינימלית למספר המגורשים בקרב החוקרים היא כ-100,000 איש, וכי ישנן הערכות גבוהות בהרבה עד כ-500,000 מגורשים.
יציאת היהודים מספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גולי ספרד חיפשו להם מקום מגורים חלופי. רבים ביקשו להיקלט בשכנה הקרובה לספרד, פורטוגל, שדמתה לספרד הן מבחינת התרבות והן בתנאים הגאו-פוליטיים, ובנוסף – היו גם קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות.
קיימות עדויות של סופרים בני התקופה, על ניסיונות לשכנע את העוזבים להמיר את דתם ולהישאר, ועדויות על גורלם המר של מי שלא הסכימו לכך. הללו, משעלו על האוניות – נבזזו, נאנסו, נרצחו ונמכרו לעבדים. הנותרים פנו אל יעד לא נודע, כשהארצות השכנות סירבו לקבל את היהודים לתחומן. תלאותיהם של הגולים מפורטות – הן בהקדמות לכתבי הרבנים ששרדו את הגירוש והן אצל נוצרים בני התקופה.
לאחר שהוחלו גזרות הגירוש גם על יהודי פורטוגל ב-1497, ניסו יהודים את מזלם במציאת מקלט בצרפת, השכנה הצפונית, אליה עברו לגור ומשם יכלו להמשיך עסקיהם בספרד ובפורטוגל. המעבר ליעד הבא – ארצות השפלה – היה כרוך בניתוק כל קשר עם חצי האי האיברי. ברם, היציאה ההמונית הייתה בדרך הים. סולטאן האימפריה העות'מאנית באיזיט השני קלט את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד ופתח את שערי ממלכתו בפני המגורשים; הוא תמה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרננדו ששמט מידיו אוצר יקר כל כך. מרביתם של גולי ספרד פנו לחופי האימפריה העות'מאנית, שהשתרעה אז מן הבלקן דרך המזרח הקרוב ועד לצפון אפריקה.
רבים מהאנוסים בספרד המשיכו לשמור על מנהגי היהודים בסתר, תוך שלמדו ולימדו תורה (ובמקרים מסוימים קבלה). במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17 המשיכה ההגירה, ומשפחות רבות של נוצרים עם עבר יהודי עזבו את ספרד, כמו משפחתם של שלמה מולכו ושל דונה גרציה נשיא. נוסע ספרדי אלמוני שביקר בארץ ישראל באמצע המאה ה-16, פגש בצפת יהודים ספרדים ובהם אנוסים שברחו מהאינקויזיציה: "בכל המקומות האלה מצאו להם היהודים מפלט מפני הפחד....בכל מקום הם נפוצים, ובכל המקומות האלה הם גורמים לכך שהלשון הספרדית תישמע שוב".[15]
מעורבותה של פורטוגל
[עריכת קוד מקור | עריכה]המגורשים מספרד פנו תחילה למדינה השכנה בחצי האי האיברי – פורטוגל, אך "המלכים הקתולים", יוזמי הגירוש, התנגדו לכך שפורטוגל תהווה מקלט לבורחים מהאינקוויזיציה הספרדית. כשהם השיאו את בתם איזבלה מאסטוריאס, למנואל הראשון, מלך פורטוגל, הם התנו עימו כי מדינתו לא תעניק מקלט לאנוסים הבורחים. ב-1497 יזם מלך פורטוגל מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפייה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. האינקוויזיציה הספרדית דרשה את הסגרת האנוסים שברחו מספרד לפורטוגל, בהתאם לבולה של אינוקנטיוס השמיני מ-1487, אך פורטוגל סירבה להסגיר יהודים לספרד. כשהאינקוויזיציה חפצה בהסגרתו של אנוס שברח, היה עליה לנקוט ביוזמה פרטית. רק לאחר הקמת מוסד מקביל בפורטוגל בסוף שנות השלושים של המאה ה-16, החלו גם אנוסי פורטוגל לסבול מנחת זרועה של האינקוויזיציה בארצם.
ב-1602 יזמו אנוסי פורטוגל פנייה למלך ספרד ופורטוגל פליפה השלישי, ולראש השרים שלו, בבקשת מחילה וכפרת עוונות כללית בתמורה לתשלום נאות. ב-1605 הוציא האפיפיור "בריווי" (Breve) חנינה כללית שאי אפשר לערער עליה, לה היו שתי מגבלות: לא יפורסם ההסדר הכספי שלאפיפיור היה חלק בו והיא לא תחול על מקרים של אנוסים שנשפטו בעבר. המחילה הייתה חד-פעמית וחלה על שתי אוכלוסיות: לאלה שנשארו בחצי האי האיברי ניתנה מחילה וכפרה על עוונות התייהדותם ולרוצים לצאת נפתחו נמלי היציאה.
ב-1609 הוקמה ועדה עליונה מטעם "מועצת המצפון והמסדרים" כדי לדון ביציאת האנוסים מהמדינה. מסקנותיה היו שיש לבטל את החנינה הכללית, שכן האנוסים מפורטוגל, כמו אלה שהיגרו לצרפת, ניצלו לרעה את יציאתם. ב-1610 הוחלט לעצור את היציאה משתי המדינות. רק ב-1630, כעבור עשרים שנה, התאפשרה שוב היציאה – תחת פיקוח. כל אזור קיבל היתר לאפשר יציאה דרך נמל אחד בלבד, בפיקוח צמוד של האינקוויזיציה ותוך הקפדה שלא תהיה הברחת הון. המטרה הייתה לגרום לכך שרק אנוסים שמעמדם כ"נוצרים חדשים" הוכח כדין – יורשו לצאת מהמדינה.
דרכי היציאה מחצי האי האיברי
[עריכת קוד מקור | עריכה]היציאה דרך הנמלים לא הייתה קלה. היה פיקוח של השלטונות ושל האינקוויזיציה. נדרש גם להגיע להסכם עם בעל האונייה על תנאי ההפלגה ועל יעדה, שלא היה ודאי. ההפלגה הייתה קלה יותר כאשר האוניות לא היו מספרד או מפורטוגל, אם כי גם באוניות זרות נערך חיפוש.
דרכי הבריחה הקרקעית לצרפת היו בטוחות יותר, אם כי במעברים היו שומרים ממונים על ידי השלטונות ובפונדקים היו נזירים, בשליחות האינקוויזיציה, מחופשים בבגדי אנשים פשוטים. ההברחות היו של יחידים, משפחות וקבוצות קטנות – של עד שבעה אנשים, כמספר הנוסעים במרכבה. סכנה גדולה ליוצאים הייתה במקום ריכוזם במדריד. אחד המקומות הידועים היה "שער אלקלה". משם היו יוצאים בדרך המלך אל פמפלונה, בירת מחוז נווארה ומשם ממשיכים לצרפת ביבשה, דרך הרי הפירינאים או בדרך הים, דרך נמלי הדייגים באזור סן סבסטיאן. המבריחים היו פשוטי העם, בעלי פרדות או עגלות משא. מידע מפורט על שיטות ההברחה, תחפושות האנוסים ותעריפי ההברחה התקבל מרישומים במשפטים שנערכו לאלה שנתפסו.
ל"עולם החדש"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות גילוי אמריקה הגיעו האנוסים גם ל"עולם החדש". הסיבות לכך לא היו דתיות: המניע להגירה היה כלכלי. כך גם התייחס לתופעה מוסד האינקוויזיציה, שהוקם גם ביבשת החדשה ולכאורה לא הטיל מכשולים על הגירת היהודים אליה.
חוקר יהדות ספרד, חיים ביינארט[16] מביא את סיפורו של רודריגו אלברס די מדריד מהעיר מאלגה שהשיג בשנת 1512 היתר יציאה דרך הים והיבשה אל מדינות נוצריות אחרות.[17] מי שקבל "צו" מסוג זה, לא רק שזכה להשתחרר מכבלי האינקוויזיציה אלא שבנוסף, שַעֳרֵי ספרד היו עתה פתוחים בפניו.
למערב אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעוד שהיציאה לארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה הייתה אל קהילות קיימות, הרי שבמערב אירופה מגורשי ספרד הקימו קהילות חדשות. יוצאי ספרד הקימו קהילות בצרפת, בארצות השפלה, באנגליה ובצפון מערב גרמניה.
לצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט 1550 העניק אנרי השני, מלך צרפת, זכות ישיבה לפורטוגזים "בכל מקום מלכותו, כפי שייראה בעיניהם, לעסוק בה במסחר, לרכוש נכסים וליהנות מכל אותן זכויות כמו שנהנים מהם הצרפתים". בכך נפתחו שערי ההגירה לאנוסים. להגירה לצרפת היה אופי מיוחד. הסוחרים היהודים הקימו בצרפת מושבות של "סוחרים פורטוגזים": באזור הרי הפירינאים, בערים כמו: סן ז'ן דה לוס (Saint-Jean-de-Luz) ובדרום צרפת, בבורדו, לה רושל והגיעו עד פריז. תחילה העבירו את עסקיהם ולאחר זמן את משפחותיהם. כך הוקמו הקהילות הספרדיות בצרפת, שבהמשך יצאו מהן היהודים שהקימו את קהילות יהדות פיימונטה בצפון איטליה.
בנובמבר 1602 התבקש מפקד הצבא בדרום מערב צרפת להכין דו"ח על מצב היהודים באזור ביון, לפי הזמנת מועצת המדינה הספרדית. הוא דיווח כי בחופי גיפוסקואה (Guipuzcoa) וויסקאיה (Vizcaya) יש מאה משפחות יהודיות ובהן שמונה מאות נפש. תושבי המקום הביעו את מורת רוחם מכך "שהללו נוטלים את פרנסתם ומתעתדים להקים בית כנסת" וביקשו להרחיק את היהודים לתוך המדינה. האנוסים עברו ביוזמתם לבורדו, מחשש לפגיעה בהם, ואחר כך לאזור אביניון. במקומות אלה היה קיים חופש דת. מפקד הצבא הוסיף כי חלק מהיהודים חזרו ל"סן ז'ן די לוס" ולפי הערכתו הם מביאים לצרפת ולפלנדריה הכנסות גבוהות והוא סיכם כי היהודים אינם מעיזים לגלות את שמם האמיתי לפני הגעתם לאביניון או ל"ארצו של הדוכס הגדול של פיזה". לפי דרישת הכנסייה הממונה על היצוא מספרד היה צריך לקיים מעקב אחרי הקשרים המסחריים של האנוסים עם ספרד.
לצפון איטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-4 בספטמבר 1572 הזמין אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה, את האנוסים לבוא לשטח הדוכסות בצפון איטליה. נציגי ספרד בטורינו ובמילאנו הביעו את חששם כי בואם של היהודים לחבל הארץ החדש יגרום להפיכת נמל ניס לחוף הים התיכון לנמל מרכזי למסחר עם הלבנט. הדוכס הבטיח ליהודים הגנה מפני האינקוויזיציה. שלטונות הכנסייה חסמו את הכניסה לפיימונטה דרך נמלי הים התיכון והיהודים הגיעו ליעדם דרך ונציה. הדבר ארך זמן קצר: בסוף 1573 ניתן צו גירוש ליהודי פיימונטה. עם זאת, יש עדויות כי ב-1575 היו עדיין יוצאי ספרד באזור.
למושבות פורטוגל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנן עדויות כי כבר באמצע המאה ה-16 התקיימה קהילה יהודית דוברת ספרדית בעיר הורמוז, שבמצר הורמוז, שהיה אז תחת שלטון פורטוגל.[18] ב-4 באפריל 1601 הורשו אנוסי פורטוגל להגר למושבות מעבר לים: הודו וברזיל. היה זה בעקבות הסכם רשמי עם ראשי האנוסים כי תמורת תשלום גבוה במיוחד יורשו למכור את רכושם, לצאת מהמדינה ואם ירצו – לשוב אליה. כמו כן תחול חנינה ומחילה על מה שקרה בינם לבין הרשויות. שלטונות פורטוגל נקטו בצעד זה אחרי משבר כלכלי שנבע מהגירה מוגברת מהמדינה, מחלות ומגפות וההוצאות שהיו כרוכות בכישלון משלוח הארמדה לאנגליה.
לארצות השפלה, גרמניה ובריטניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק אחר ממגורשי ספרד הפליגו אל "ארצות השפלה" – באזור הולנד ובלגיה של היום. משם המשיכו לגרמניה ולאיים הבריטיים. כרוניקה שהודפסה בשנת 1933[19] מתארת את נסיעתם בדרך הים של עשרה בתי אב אל צפון אירופה בשנים 1603–1604. לפי המסמך נראה כי הייתה הגירה מאורגנת דרך הים, אשר הגיעה עד המבורג.
לאימפריה העות'מאנית ולצפון אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – עליית מגורשי ספרד, היהודים באימפריה העות'מאנית, יהדות טורקיה, יהדות יוון, יהדות בולגריה, יהדות בוסניה, יהדות מקדוניה, יהדות מצרים, יהדות מרוקו
הרוב המוחלט של המגורשים היגרו לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העות'מאנית, בעיקר לארצות הבלקן והמזרח התיכון וכן לארץ ישראל. בארצות הבלקן התפתחו קהילות חשובות של מגורשים, ומהן התפרסמו רבנים, הוגים ומשוררים ידועי שם. מהם: רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, ספר היסוד של הפסיקה היהודית; רבי אברהם זכות, רב ואסטרונום ידוע, וכרוניקן של היהדות. רבי יעקב בן חביב פרשן ומרבני ומנהיגי יהדות סלוניקי בדור הגירוש, ורבים אחרים.
במרוקו קיבל הסולטאן הווטאסי, מוחמד א-שייח', בזרועות פתוחות גלי הגירה גדולים של מגורשים שהתיישבו בכל ערי ממלכתו. בני התקופה כינו אותו "חסיד אומות העולם".[20] בירתו, העיר פאס, הפכה ליעד הגירה לחכמים גדולים מספרד וממילא למרכז רוחני ואינטלקטואלי. בין החכמים הספרדים שהתיישבו בפאס היו: רבי משה חלאוה, רבי חיים גאגין, רבי דוד בן זמרה, אברהם סבע, רבי יעקב בירב, רבי יהודה בן שם טוב, רבי יהודה עוזיאל, רבי משה אבן זברה, רבי משה דאנון, רבי אברהם דיליאון, רבי נחמן אבן סונבאל, רבי יוסף מינדה, רבי יצחק בן יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב, רבי יהושע קורקוס ורבי שלמה אדרוטיל (אבי רבי אברהם אדרוטיל). המגורשים בפאס ובערים אחרות שמרו על ייחודם ועל מנהגיהם הדתיים, לשם כך הם חיו במסגרת קהילתית נפרדת – קהילות מגורשים. קהילות אלה התקיימו לצד קהילות התושבים. רבני ומנהיגי המגורשים השפיעו על כלל יהדות מרוקו ובמהלך השנים היטשטשו הגבולות בין הקהילות. המגורשים התאקלמו היטב במרוקו כבר בשנים הראשונות לאחר הגירוש. כמה מהם שימשו במשרות בכירות בממלכה, כמו משפחת הדיפלומטים פלאג'י, שמבניה נודע הדיפלומט דון שמואל פאלאג'י. וכן ידוע הדיפלומט הספרדי, רבי אברהם בן זמרה, שכיהן גם כרב העיר אספי.
מורשת יהדות ספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]היהודים שגורשו מספרד נקראו בהמשך "ספרדים", ושמרו על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילה בספרד גם בארצות שאליהן היגרו. רבים מהם הוסיפו להשתמש בשפת הלאדינו (היהודית הספרדית). בהמשך התערבו בקהילות המקומיות בארצות מושבם תוך כדי הטמעת מנהגים ספרדיים רבים.
תוצאות הגירוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]גירוש ספרד שונה היה מגזירות קנ"א, שהוטלו על חלק מיהדות ספרד כמאה שנים קודם, בשנת 1391. הגירה זו של יהדות ספרד החלה בשל פרעות ביהודים. הפליטים היהודים, ואלה שהתנצרו למראית עין, היגרו לערים אחרות בספרד ולארצות מחוץ לספרד. הגירוש הרשמי מ-1492 הקשה על האנוסים לחיות כיהודים גם בשאר חלקי ספרד. תרמה לכך גם העובדה כי רבני הקהילות בחצי האי האיברי המשיכו לראות בהם יהודים לכל דבר למורת רוחה של האינקוויזיציה הספרדית והחילו על מי שנאנסו להמיר את דתם את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה".[21]
בספרות הרבנית, המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים הוא תוצאה של צירוף מספר אירועים רבי משמעות שקרו בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16. אחד המרכזיים שבהם היה גירוש ספרד, שהביא לפיזור גדול של היהודים ברחבי אירופה וארצות האסלאם וביטל את המצב שהיה קיים בתקופת הראשונים עם שני מוקדים מרכזיים של יצירה תורנית: יהדות אשכנז ויהדות ספרד.
יש האומרים שגילוי אמריקה התאפשר במידה רבה עקב מעורבותם של יהודים ואנוסים במסעו של כריסטופר קולומבוס.[22] אנוסים בורחים שלא הסתדרו עם חזרתם ליהדות בקהילות אחרות, היו גם ביסוד מהפכות מחשבתיות ומשיחיות, לדוגמה שלמה מולכו, ולאנוסים השבים היה גם חלק בתנועת השבתאות (באיזמיר ובסלוניקי), בתנועת הפרנקיזם וגם בתנועת הנאורות – דוגמת ברוך שפינוזה ואחרים.
בתאריך 22 בפברואר 1812 בוטלה האינקוויזיציה על ידי הקורטס הספרדי שישב בעיר קאדיס. היא הוחזרה על כנה בשנת 1815 ובוטלה שוב במרץ 1820 לאחר המהפכה הליברלית. ביטול הישגי המהפכה הליברלית בנובמבר 1823, היה צריך להחזיר את האינקוויזיציה הספרדית לפעולה, אולם האינקוויזיציה לא חזרה לפעול חרף תמיכתם של הגורמים השמרנים ובוטלה סופית בשנת 1834.
ב-17 בדצמבר שנת 1968, ארבע מאות ושבעים ושש שנים לאחר הגירוש, הכריזה ממשלת ספרד בטקס סמלי על ביטול צו הגירוש בבית כנסת במדריד.
ב-2012 הכריזה ספרד שהיא מאפשרת לכל יהודי עם שם משפחה ספרדי, או שיכול להוכיח שהוא נצר למשפחה ממוצא ספרדי, לקבל אזרחות ספרדית.[23] בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה להגשה הצעת חוק (שטעונה אישור הפרלמנט), במטרה לאפשר לצאצאיהם של המגורשים לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים.[24] עם זאת, התיקון לחוק האזרחות הספרדי כולל תנאים רבים, בהם: מבחני שפה ומורשת בספרדית, הוכחת קשר היסטורי לקהילת המגורשים, וזיקה עכשווית לספרד. נכון למרץ 2017, עמדו רק 7 מתוך 885 ישראלים שביקשו לקבל דרכון ספרדי בתנאים אלה.[25]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1965
- בן-ציון דינור, תנועת עליה מספרד לארץ ישראל לאחר גזירת קנ"א, ציון ל"ב, תשכ"ז, עמודים 161–174
- חיים ביינארט, יציאת אנוסים מחצי האי האיברי במאות הט"ז-הי"ז, בתוך: ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ברוך סרמוניטה, דניאל קארפי, ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון, קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, ירושלים: הוצאת מוסד שלמה מאיר ומוסד רפאל קאנטוני, תשל"ח, עמודים 63–106
- משה אורפלי ומ"א מוטיס-דולדר, עיון בנוסחי צו הגירוש הכללי מספרד ומחקרו, פעמים מ"ו–מ"ז, תשנ"א, עמודים 148–168
- מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, גירוש ספרד 1492, דפוס דורות, 1992
- הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש, מרכז זלמן שזר, 1992
- חיים ביינארט, גירוש ספרד, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשנ"ה 1994
- עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999
- יום טוב עסיס ויוסף קפלן (עורכים), דור גירוש ספרד, קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשנ"ט 1999
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיים ביינארט, גירוש ספרד: סוף מעשה במחשבה תחילה, באתר "תולדוט"
- שעה היסטורית - מי את, המלכה איזבלה - על גירוש ספרד
- זאב סולטנוביץ', גירוש ספרד, באתר "ישיבה"
- תערוכת ספרים מספרד בשנת החמש מאות לגירוש ספרד באתר הספרייה הלאומית
יובל מלחי, פרק 91: גירוש יהודי ספרד - חלק א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 18 בפברואר 2014- יובל מלחי, פרק 92: גירוש יהודי ספרד – חלק ב’ ואחרון, באתר "קטעים בהיסטוריה", 20 בפברואר 2014
- נתאי שנאן, גירוש קסטיליה וארגון בעיני היסטוריונים ספרדים-איבריים בין המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2022
יהודים - היסטוריה - גירוש, 1492 - ספרד, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Alisa Meyuḥas Ginio, Between Sepharad and Jerusalem: History, Identity and Memory of the Sephardim, בוסטון: BRILL, 2014, עמ' 37–38, ISBN 9789004279483. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 Pérez, Joseph ז'וזף פרז, (2007). History of a Tragedy: The Expulsion of the Jews from Spain, Translated by Hochroth, Lysa. University of Illinois Press. ISBN 9780252031410
- ^ אורה לימור ואמנון רז קרקוצקין, בין יהודים לנוצרים, כרך ב', יחידה 2, עמ' 120.
- ^ מיכאל הרסגור, שעה היסטורית 61 האמת על גירוש יהודי ספרד
- ^ Pérez, Joseph, Breve Historia de la Inquisición en España (in Spanish), Barcelona: Crítica. ISBN 978-84-08-00695-4.
- ^ שלא כמו בוויכוח קודם שנוהל על ידי הרמב"ן
- ^ Gerber, Jane, (1994). The Jews of Spain: A History of the Sephardic Experience, New York: The Free Press. pp. 1–144. ISBN 978-0029115749.
- ^ הקדמת אברבנאל לפירוש ספר מלכים.
- ^ *Haim Beinart, The Expulsion of the Jews from Spain, Littman, 2002. עמודים 287–288.
- Norman Roth, Conversos, Inquisition, and the Expulsion of the Jews from Spain, Uni. of Wisconsin Press. עמודים 375–377.
- Joseph Pérez, Lysa Hochroth, History of a Tragedy: The Expulsion of the Jews from Spain, University of Illinois Press, 2007. עמוד 14.
- לסיכום על האומדנים הדמוגרפיים, ראו: David Martin Gitlitz, Secrecy and Deceit: The Religion of the Crypto-Jews, University of New Mexico Press, 2002. עמודים 73–75
- ^ Felice L. Bedford, Sephardic signature in haplogroup T mitochondrial DNA, European Journal of Human Genetics 20, 2012-04, עמ' 441–448 doi: 10.1038/ejhg.2011.200
- ^ Gerber J : The Jews of Spain: A History of the Sephardic Experience, 1st ed. New York: Free Press, 1994.
- ^ Genetic analysis of Sephardic ancestry in the Iberian Peninsula
- ^ Henry Kamen, The Spanish Inquisition. A Historical Revision, 1999. ISBN 9780300078800.p 29-31
- ^ Martin Gilbert, Jewish History Atlas, Londen, 1969, 1976 (revised edition), ISBN 0297772597, p.45
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמוד 284
- ^ שם, עמוד 67
- ^ קבלת ההיתר עלתה לו ב-55,000 אלף דוקטים מזהב: שם, עמוד 67
- ^ ולטר יוסף פישל, היהודים באיראן במאות ט"ז-י"ח, פעמים 6, תשמ"א.
- ^ "זיכרון מעשה רב מן ביאת היהודים הספרדים לאמסטרדם ואיך נשתלשל ישובם פה עד היום" מאת אורי בן אהרון הלוי 1768
- ^ רבי אברהם אדרוטיל, "סדר הקבלה לר' אברהם בר' שלמה" בתוך: נויבאואר, סדר החכמים וקורות הימים, חלק א עמוד 112, באתר היברובוקס.
- ^ נדרים כ"ז, ע"א. ראו: עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, תל אביב, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון - הוצאה לאור, 1969, עמוד 93
- ^ צארלס אלפרין, האם קריסטופר קולומבוס היה יהודי (אתר ספריית מט"ח). בעניין חשיבות גירוש היהודים למסע - הייתה תערוכה במוזיאון הימי הלאומי בחיפה על פיה מפותיו צוירו בידי רבי אברהם ן' זכות והכסף למימון המסע ניתן בידי שני אנוסים איטלקיים: לואיס דה סנטנגל וגבריאל סאנצ'ז שהלוו לו 17,000 דוקאטים וכן השתתפותו האישית של דון יצחק אברבנאל במימון המסע. כמו כן רבים מהנוסעים במסעו הראשון הזדהו לאחר מכן כאנוסים או כיהודים. יש הטוענים שקולון עצמו היה יהודי אנוס, זאת על פי צוואתו בה הוריש כסף לאנוס ברובע היהודי של ליסבון, פיזר מעותיו לעניים (על פי המנהג היהודי, ובניגוד המנהג הקתולי באותה תקופה), ועל פי כתביו בהן כתב על תקוותו לשחרר את ירושלים מהמוסלמים, ולאפשר בה פולחן ליהודים. כמו כן, יש חוקרים הטוענים ששפתו של קולון בכתביו היא לאדינו, ושחתימתו היא למעשה כתיבת: "ברוך השם" בעברית. על תערוכה זו, ועל דעות אלו ניתן לקרוא במאמר בספריית מט"ח, וכן בכתבת הסי-אן-אן האם קולומבוס היה יהודי בסתר? מאת צ'ארלס גארסיה.
- ^ ספרד תעניק אזרחות לצאצאי המגורשים, באתר מאקו, 22 בנובמבר 2012
- ^ ניו יורק טיימס והארץ, ספרד: אושר חוק שיקל על צאצאי יהודים שגורשו להתאזרח, באתר הארץ, 7 בפברואר 2014
- ^ דיאנה בחור ניר, השער החדש לאירופה: הישראלים נוהרים לדרכונים פורטוגליים, באתר כלכליסט, 11 במרץ 2017
