המוזיאון הלאומי של ביירות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המוזיאון הלאומי של ביירות
متحف بيروت الوطنيّ
Beirut Museum.jpg
מידע
סוג ארכאולוגיה
שנת ההקמה 1937 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פתיחה רשמי 27 במאי 1942 עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים בשארה אל-ח'ורי עריכת הנתון בוויקינתונים
מבקרים בשנה 40,211 (נכון ל־2001) עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 33°52′42″N 35°30′54″E / 33.878219°N 35.514903°E / 33.878219; 35.514903 קואורדינטות: 33°52′42″N 35°30′54″E / 33.878219°N 35.514903°E / 33.878219; 35.514903 
האתר הרשמי
(למפת ביירות רגילה)
Beirut location map.svg
 
המוזיאון הלאומי של ביירות
המוזיאון הלאומי של ביירות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המוזיאון הלאומי של ביירותערבית: متحف بيروت الوطنيّ) הוא המוזיאון העיקרי לארכאולוגיה בלבנון, ומושבו בביירות. אוסף המוזיאון החל להיאסף לאחר מלחמת העולם הראשונה ופתיחתו הרשמית של המוזיאון הייתה בשנת 1942. אוסף המוזיאון כולל מאה אלף פריטים, רובם עתיקות מחפירות שנערכו בלבנון, המתוארכות החל מהתקופה הפלאוליתית ועד תקופת הממלוכים. כ-1,300 פריטים מוצגים לקהל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון החל דרכו באוסף של עתיקות של אספנים פרטיים, בחלקם קצינים צרפתים המוצבים בלבנון. בניית המוזיאון הסתיימה ב-1937, אך חניכתו שיועדה להיות שנה לאחר מכן, נדחתה עקב המצב הפוליטי עד שלבסוף, ב-1942, נפתח לקהל הרחב. ב-1975, בעת מלחמת האזרחים בלבנון, נמצא המוזיאון בדיוק בשטח ההפקר שבין הצדדים הלוחמים, וספג נזק רב. בשנים שלאחר מכן המשיך האזור שבו נמצא המוזיאון להיות אזור לחימה. כתוצאה מכך סגר המוזיאון את שעריו באמצע שנות ה-70, וננקטו צעדים להגנת הממצאים, כגון כיסוי פסיפסים בשכבת בטון.

במהלך הפלישה הישראלית ללבנון, בשנת 1982, כבש כח של יחידת שלדג[1] את מתחם המוזיאון[2], בו התבצרו רבים מלוחמי הקומנדו הסורי[3]. טרם הקרב, מצא קצין המודיעין של שלדג תרשים מדויק של המבנה בארכיון הלאומי של ביירות. הלוחמים פשטו בו זמנית דרך כל הפתחים, והסתערו באש וברימונים על המחבלים המבוצרים. טל רוסו, שהיה אז מפקד פלגה בשלדג, תיאר בראיון את הפריצה למתחם המוזיאון – "הצמדנו חומר נפץ לקיר המבנה. חשבנו שזה יעשה חור בקיר, אבל בפועל פוצצנו את הספרייה הלאומית של ביירות וגשם של דפים ירד עלינו. תחת אש של אר.פי.ג'י פרצנו למוזיאון." את הקרב מול אנשי הפת"ח, ניהלו לוחמי שלדג כשהם מתרוצצים בין חפצי אומנות ואוסף של מטבעות עתיקים המוטלים על הרצפה[4].

בשנת 1991, לאחר סיום מלחמת האזרחים, היה המוזיאון במצב של הרס, לחדרים חדרו מי גשמים, נזקי הפגזות וחורי כדורים הרסו את הקירות החיצוניים של המוזיאון, וממצאים ומסמכים רבים נשרפו בשריפות שפרצו במהלך הלחימה.

בשנת 1992 החלה יוזמה לחידוש המוזיאון, ובשנת 1995 החלו עבודות השיקום. המוזיאון שב ופתח שעריו לציבור בשנת 1997. בשנת 1998 נסגר שוב לצורכי עבודות שיקום, ובשנת 1999 שב ונפתח. במקביל לפתיחתו הכריזה ממשלת לבנון על מבצע לאיתור חפצים שנבזזו מהמוזיאון במהלך המלחמה, מבצע שהשיב לרשות המוזיאון רבים מהממצאים שהוצגו בו בעבר.

ארון אחירם

כיום מחזיק המוזיאון אוסף של מאה אלף פריטים, מתוכם מוצגים לקהל 1,300. אלו כוללים סרקופגים, פסיפסים ותבליטים. גולת הכותרת של המוצגים הוא ארון אחירם, סרקופג של המלך הפיניקי אחירם, מהמאה העשירית לפנה"ס, שנמצא בגבל וכולל את הטקסט העתיק ביותר שנמצא בכתב הפיניקי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של המוזיאון הלאומי של ביירות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חן קוטס-בר, הרמבו של צה"ל: טל רוסו עושה חשבון נפש, באתר nrg‏, 19 בספטמבר 2009.
  2. ^ לילך שובל ואהרל'ה ויסברג, ‏לוקח אחריות, באתר ישראל היום, 26 באוגוסט 2011.
  3. ^ איתי רום, זה כאילו קרה רק אתמול, גלובס, ‏ 27.07.2006, גיורא ענבר: "אני במלחמת לבנון הייתי מפקד שלדג. הובלתי את היחידה להשתלטות רגלית על המוזיאון, 'ההיפודרום' קראו לזה, בביירות. זה היה היעד שכולם ידעו עליו, שישב בו קומנדו סורי כל הזמן. כשניתנה פקודה לכבוש את מערב ביירות, על היחידה שלי הוטלה המשימה, ככוח חי"ר במסגרת אוגדת שריון 162, לכבוש את המוזיאון- וכך עשינו. גם שם לא היו נפגעים".
  4. ^ עמיר רפפורט וגיא לשם, הקלף הסודי של חיל האוויר, ידיעות אחרונות, ‏ 24.04.1999.