המוזיאון הלאומי של ביירות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המוזיאון הלאומי של ביירות

המוזיאון הלאומי של ביירותערבית: متحف بيروت الوطنيّ) הוא המוזיאון העיקרי לארכאולוגיה בלבנון, ומושבו בביירות. אוסף המוזיאון החל להיאסף לאחר מלחמת העולם הראשונה ופתיחתו הרשמית של המוזיאון הייתה בשנת 1942. אוסף המוזיאון כולל מאה אלף פריטים, רובם עתיקות מחפירות שנערכו בלבנון, המתוארכות החל מהתקופה הפרהיסטורית ועד תקופת הממלוכים. כ-1,300 פריטים מוצגים לקהל.

המוזיאון החל דרכו באוסף של עתיקות של אספנים פרטיים, בחלקם קצינים צרפתים המוצבים בלבנון, וב-1942 נפתח לקהל הרחב. ב-1975, בעת מלחמת האזרחים בלבנון, נמצא המוזיאון בדיוק בשטח ההפקר שבין הצדדים הלוחמים, וספג נזק רב. בשנים שלאחר מכן המשיך האזור שבו נמצא המוזיאון להיות אזור לחימה. כתוצאה מכך סגר המוזיאון את שעריו באמצע שנות ה-70, וננקטו צעדים להגנת הממצאים, כגון כיסוי פסיפסים בשכבת בטון.

במהלך הפלישה הישראלית ללבנון, בשנת 1982, כבש כח של יחידת שלדג[1] את מתחם המוזיאון‏[2], בו התבצרו רבים מלוחמי הקומנדו הסורי‏[3]. טרם הקרב, מצא קצין המודיעין של שלדג תרשים מדויק של המבנה בארכיון הלאומי של ביירות. הלוחמים פשטו בו זמנית דרך כל הפתחים, והסתערו באש וברימונים על המחבלים המבוצרים. טל רוסו, שהיה אז מפקד פלגה בשלדג, תיאר בראיון את הפריצה למתחם המוזיאון – "הצמדנו חומר נפץ לקיר המבנה. חשבנו שזה יעשה חור בקיר, אבל בפועל פוצצנו את הספרייה הלאומית של ביירות וגשם של דפים ירד עלינו. תחת אש של אר.פי.ג'י פרצנו למוזיאון." את הקרב מול אנשי הפת"ח, ניהלו לוחמי שלדג כשהם מתרוצצים בין חפצי אומנות ואוסף של מטבעות עתיקים המוטלים על הרצפה‏‏[4].

בשנת 1991, לאחר סיום מלחמת האזרחים, היה המוזיאון במצב של הרס, לחדרים חדרו מי גשמים, נזקי הפגזות וחורי כדורים הרסו את הקירות החיצוניים של המוזיאון, וממצאים ומסמכים רבים נשרפו בשריפות שפרצו במהלך הלחימה.

בשנת 1992 החלה יוזמה לחידוש המוזיאון, ובשנת 1995 החלו עבודות השיקום. המוזיאון שב ופתח שעריו לציבור בשנת 1997. בשנת 1998 נסגר שוב לצורכי עבודות שיקום, ובשנת 1999 שב ונפתח. במקביל לפתיחתו הכריזה ממשלת לבנון על מבצע לאיתור חפצים שנבזזו מהמוזיאון במהלך המלחמה, מבצע שהשיב לרשות המוזיאון רבים מהממצאים שהוצגו בו בעבר.

ארון אחירם

כיום מחזיק המוזיאון אוסף של מאה אלף פריטים, מתוכם מוצגים לקהל 1,300. אלו כוללים סרקופגים, פסיפסים ותבליטים. גולת הכותרת של המוצגים הוא ארון אחירם, סרקופג של המלך הפיניקי אחירם, מהמאה העשירית לפנה"ס, שנמצא בגבל וכולל את הטקסט העתיק ביותר שנמצא בכתב הפיניקי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חן קוטס-בר, הרמבו של צה"ל: טל רוסו עושה חשבון נפש, באתר nrg‏, 19 בספטמבר 2009.
  2. ^ לילך שובל ואהרל'ה ויסברג, ‏לוקח אחריות, באתר ישראל היום, 26 באוגוסט 2011.
  3. ^ איתי רום, זה כאילו קרה רק אתמול, גלובס, ‏ 27.07.2006, גיורא ענבר: "אני במלחמת לבנון הייתי מפקד שלדג. הובלתי את היחידה להשתלטות רגלית על המוזיאון, 'ההיפודרום' קראו לזה, בביירות. זה היה היעד שכולם ידעו עליו, שישב בו קומנדו סורי כל הזמן. כשניתנה פקודה לכבוש את מערב ביירות, על היחידה שלי הוטלה המשימה, ככוח חי"ר במסגרת אוגדת שריון 162, לכבוש את המוזיאון- וכך עשינו. גם שם לא היו נפגעים".
  4. ^ עמיר רפפורט וגיא לשם, הקלף הסודי של חיל האוויר, ידיעות אחרונות, ‏ 24.04.1999.