הרובע היהודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרובע היהודי במבט ממזרח, סמוך לפרוץ מלחמת השחרור
כניסה לגלריה ברובע היהודי

הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים הוא חלק מן העיר העתיקה שהפך במהלך העת החדשה למקום מגוריהם העיקרי של יהודי העיר העתיקה. עם היציאה לשכונות מחוץ לחומות בסוף המאה ה-19 ירדה קרנו של הרובע. ב-1948 הוא נכבש בידי הירדנים וחרב כמעט לחלוטין. תושבי הרובע היהודי ומגיניו נפלו בשבי הירדנים והוחזרו לישראל במסגרת המשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן. כך, לראשונה מאז ממלכת ירושלים הצלבנית, חדל היישוב היהודי בעיר העתיקה, למשך כל תקופת השלטון הירדני. לאחר מלחמת ששת הימים וסיום השלטון הירדני ביוני 1967, שבו להתגורר ברובע יהודים, נערכו בו חפירות ארכיאולוגיות והושקעו מאמצים ניכרים בשיקומו.

היסטוריה

עד בוא הרמב"ן

הרובע היהודי שוכן באזור הדרום מזרחי של העיר העתיקה. קיימת מחלוקת ידועה בין הארכיאולוגים האם ירושלים בתקופת בית ראשון הייתה רצועה צרה בין גבעת העופל להר הבית או שהשתרעה גם על "הגבעה המערבית" הכוללת את הר ציון, את הרובע היהודי ואת הרובע הארמני. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו אחרי מלחמת ששת הימים מצאו עדויות לישוב קדום באזור הרובע היהודי, אם כי השרידים דלים יחסית. נמצאו אף שרידים של חומה מימי בית ראשון שאזור הרובע היה מוקף בתוכה, השריד המרשים ביותר הוא החומה הרחבה, אך נמצאו גם שרידים אחרים של חומה זו.

עם חורבן בית ראשון חרב גם היישוב באזור הרובע היהודי. הוא שוקם מחדש רק בזמן החשמונאים. אז היה מתחם הרובע לחלק מאזור ירושלים שנודע בשם "העיר העליונה".

ימים טובים באו לאזור הרובע בזמן הורדוס. כמה בתי מגורים מתקופתו נשמרו במצב טוב, מהם בתים מפוארים שעוצבו על פי הסגנון ההלניסטי.

עדות לחורבן שהמיטו הרומאים על ירושלים בימי המרד הגדול נותן "הבית השרוף" המצוי ברובע. אחרי מרד בר כוכבא בשנת 132 נבנתה על חורבות ירושלים העיר איליה קפיטולינה, שכניסת יהודים אליה נאסרה, אולם באזור הרובע לא הייתה בניה, והוא נותר בשיממונו.

קדושתה של ירושלים בנצרות הפכה אותה למוקד עליה לרגל בתקופה הביזנטית. גם הרובע נהנה מהפריחה, ובמאה ה-6 עבר דרכו הקארדו, הרחוב הראשי המורכב משני סטוואות (טורי עמודים) שאפיין ערים רומאיות. גם הוקמה בו "הכנסייה החדשה של מריה הקדושה אם האלוהים", הידועה כ"כנסיית הניאה". כנסייה זו הייתה בשימוש עד המאה התשיעית. המוסלמים בני התקופה הערבית לא הותירו חותם ניכר ברובע. הצלבנים הותירו אחריהם כמה מבנים, כמו אכסניית מרים הקדושה הנמצאת בראש המדרגות המוליכות לכותל.

החל מבוא הרמב"ן

ב-1267 הגיע לירושלים, שבקושי היה בה מנין יהודים, הרמב"ן והקים בה את בית הכנסת הקרוי על שמו. נראה שבמעשה זה נוסד הרובע היהודי, שכן עד אז לא היה אזורו מזוהה דווקא עם יהודי ירושלים. היהודים השתכנו בסמוך לבית הכנסת ורחובם נקרא "רחוב היהודים". על יסוד בית הכנסת כתב הרמב"ן:

"מצאנו בית חרב בנוי עמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית כנסת. כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית, וכבר התחילו לבנות, ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים והבריחום שם בבוא הטטרים, והנה הציבו בית הכנסת ושם יתפללו, כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וארם צובא וכל גלילות הארץ לראות בית המקדש ולבכות עליו, ומי שזיכני לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכני לראותה בבניינה ותיקונה, בשוב אליה כבוד השכינה."

ייתכן שבית הכנסת של הרמב"ן שוכן על חורבות בית כנסת שהוקם כבר בזמן הגאונים.

בית הכנסת של הקראים הוקם עוד קודם לכן, וכיום הוא בית הכנסת העתיק ביותר ברובע, ובית הכנסת העתיק בעולם שעדיין מתפללים בו.

ניתן למנות גורמים נוספים להעדפת הרובע בידי היהודים. הוא לא היה בעל חשיבות למוסלמים או לנוצרים. הוא סמוך לכותל ולהר הזיתים.

עליות במשך הדורות הותירו סימן ברובע בדמות בתי כנסת שנקבעו בו. בית הכנסת אליהו הנביא נוסד בידי גולי ספרד. לצידו נבנה בית הכנסת הספרדי המרכזי על שם רבי יוחנן בן זכאי. בו הכתירו לימים את הראשון לציון. בקומפלקס מצויים עוד שני בתי כנסת:"קהל ציון" ו"האיסטמבולי", שהתפללו בו עולים מתורכיה.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בתי הכנסת הספרדיים

בית הכנסת החורבה הוקם בידי רבי יהודה החסיד (ירושלים), שעלה לארץ מפולין בשנת 1700, אך לא הושלם אלא 150 שנה לאחר מכן, אז היה למרכזם של האשכנזים בירושלים. בית כנסת "אור החיים" הוקם בידי רבי חיים בן עטר שעלה ממרוקו באמצע המאה ה-18.

במאה ה-19

בתחילת המאה ה-19 חיו 2,000 יהודים בעיר העתיקה, רבע מתושבי העיר. האוכלוסייה היהודית התרכזה תחילה באזור בתי הכנסת הספרדים. האשכנזים התגוררו בסמוך לבית הכנסת החורבה. התבססה חלוקה בין אזורי העדות השונות.

לפי תיאורי נוסעים, הרובע היה עלוב למדי. בתיו נראים שבורים ומטים ליפול ורבה בו העזובה והלכלוך. רוב היהודים היו עניים מרודים, אך היה קיים גם מיעוט עשיר. בית המטבחיים העירוני נקבע ברובע היהודי, כנראה במכוון כדי שריחותיו יטרידו את היהודים. מאמאמציהם של הקונסולים ושל משה מונטיפיורי הביאו להעברתו באמצע המאה אל מחוץ לעיר. ההשוואה שנערכה בין המוסלמים ליהודים מלמדת שלעומת השפע הרב בשוק הערבי, אצל היהודים המצרכים מועטים והחנויות קטנות.

רוב הבתים היו שייכים לערבים והושכרו ליהודים. על מנת למנוע ניצול של מצב זה בידי הערבים החפצים לייקר את מחירי השכירות אכף בית הדין היהודי את זכות החזקה:ליהודי שוכר בית יש את הזכות להמשיך ולשכור אותו, ואל ליהודי אחר להתחרות עמו בהצעות לשכירת הבית.

באמצע המאה נבנתה על מגרש בדרום מערב הרובע שכונת "בתי מחסה". את קניית המגרש ואת הבניה יזמו אנשי "כולל הולנד-דויטשלנד" שאיגד בתוכו יהודים אירופאים, והכסף הגיע מהתרמה שנערכה בקרב יהודי הגולה. הבתים נבנו למען עניי כל ה"כוללים", אם כי הועלו טענות על כך שאנשי "הולנד דויטשלנד" נטלו יתר על חלקם, ונקבע כי הדיירים יתחלפו מדי שלוש שנים לפי הגרלה. בכך נפתרה במידת מה בעיית הצפיפות, היוקר ותנאי המגורים העלובים ברובע. ב-1870 כבר היו למעלה מ-10,000 יהודים ברובע, מחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים.

אכלוס הרובע הביא יהודים נועזים לנסות ולקבוע דירתם בפאתי הרובע המוסלמי. דווקא אל הרובע הנוצרי איש לא העז להתקרב, אולי בשל עונש המלקות החמור שהיה מנת חלקו של יהודי שהתקרב לכנסיית הקבר. בסופו של דבר הפך הרובע המוסלמי למקום ישוב אפשרי עבור היהודים. מקום הדפסת העיתון "חבצלת" היה ברובע המוסלמי וכן הוקמו בו כמה בתי כנסת וישיבות.

דעיכת הרובע עד מלחמת השחרור

תצלום אוויר של הרובע היהודי בתחילת המאה ה-20

בתחילת המאה העשרים חיו קרוב ל-20,000 יהודים בעיר העתיקה, שלושה רבעים מהם ברובע היהודי והשאר במוסלמי. הצפיפות הייתה 140 נפש לדונם בקירוב. צפיפות בלתי נסבלת זו, וכן העובדה שהרובע היה למקומם של הקנאים הדתיים, הביאו להגירה אל מחוץ לחומות. הרובע נותר מקומם של העניים והחרדים, אולם גם השמרנים ביותר החלו לצאת בסוף המאה ה-19 אל שכונות כמו "בתי אונגארין" ו"מאה שערים".

בעת מלחמת העולם הראשונה שרר בירושלים רעב נורא. תיאר הסופר יצחק ראב:

"לא הייתה פינה אחת בעיר שלא נראו בה ילדים עטופי סחבות רובצים כשלדים וידיהם שלוחות ועיניהם מתחננות לפת לחם. ולא היה יום ולא הייתה שעה בלי לוויה של מת, ונושאי המיטה אצים רצים ועוברים ביעף את הרחוב".

פרעות תר"פ (1920) כוונו כנגד יהודי העיר העתיקה, וגם ב1921, אף שיהודי העיר העתיקה לא סבלו מהפרעות שפקדו את אזור מישור החוף באמצע השנה, נרשמו חמישה הרוגים בפרעות שהחלו ביום הצהרת בלפור 2 בנובמבר, 1921. חוסר הביטחון העצים את תהליך ההגירה מחוץ לחומות.

ב-1925, עקב הצפיפות וחוסר אפשרות להרחבה, נאלץ בית החולים ביקור חולים לנטוש את הרובע, ורק משגב לדך נותר בו. מנגד, ב-1923 נחנכה ברוב טקס ישיבת פורת יוסף.

בפרעות תרפ"ט הצליחה התארגנות טובה של ההגנה בעיר העתיקה להציל חיים. אף שבירושלים נהרגו 17 יהודים, רק אחד מהם נהרג בין החומות.

בתקופת המרד הערבי הגדול, בשנים 1936-1939, נשמר מרכז הרובע בידי הצבא הבריטי והוקף בגדרות תיל, אולם הסוחרים והתושבים ששכנו ברובע המוסלמי ובפאתי הרובע היהודי נאלצו לנטוש את מקומותיהם. יריות ופצצות היו לחיזיון נפוץ. מעטים העזו לחצות את רובע המוגרבים ולפסוע לכותל. ישיבת "עץ חיים" נאלצה לנטוש את הרובע, שכן תלמידים סירבו להגיע אליה. ב-1939 נקבע בפתח הרובע שער ברזל, שהגביר את הביטחון בו, אך הפכו גם למעין גטו. בסך הכול נהרגו במשך המרד הערבי שישה יהודים מתושבי העיר העתיקה, אך המאורעות כרסמו ברובע היהודי יותר משמספר זה מלמד.

קבוצת יבנה, התארגנות סטודנטים ציונים דתיים, פעלה ברובע מ-1940 ועד מלחמת השחרור וסייעה בחינוך הנוער.

הרובע במלחמת השחרור

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרובע היהודי במלחמת השחרור

עם צאת הבריטים ב-13 במאי 1948, היו ברובע היהודי כ-1,700 נפש שעליהם הגנו כ-150 לוחמים. ב-16 במאי החלה מתקפה של הערבים הבלתי סדירים על הרובע, ועד ליום שני, 17 במאי, הצליחו לכבוש כשליש משטחו. בבוקר יום שלישי, 18 במאי, הגיעו ראשוני הכוחות הירדניים לעיר העתיקה, לאחר שהוזעקו על ידי הכוח הערבי בעיר. הלגיון הירדני החל להפגיז את הרובע היהודי ולאט לאט הודקה טבעת המצור. ראשון נפל בית הכנסת "ניסן בק" והערבים פוצצו אותו בכדי למנוע את כיבושו מחדש. ביום חמישי, 27 במאי (ל"ג בעומר), הפך מצב הרובע לנואש, באותו יום הצליחו הערבים לכבוש את בית הכנסת "החורבה", שהיווה 25% משטח הרובע, ופוצצו אותו. התחמושת כמעט ואזלה, ובאוויר עמדה צחנת המתים שלא ניתן היה לקבור. ב-28 במאי נותרו מבין מאה וחמישים הלוחמים שהיו בתחילת הקרבות ו-84 אנשי התגבורת רק 43 גברים שאינם פצועים. במצב זה החליטה מפקדת הרובע להיכנע. תושבי הרובע שהו בשבי הירדני עד לאחר המלחמה.

לאחר מלחמת ששת הימים ועד ימינו

סימטה טיפוסית ברובע היהודי, 2005

לאחר מלחמת ששת הימים החלה בו עבודת שיקום נמרצת, שבה נכללו גם בתי הכנסת שנהרסו בידי חיילי הלגיון הירדני. במקביל, החל סקר ארכיאולוגי מקיף בכל אזורי ירושלים המזרחית. החפירות, המתבצעות מ-1967 ועד ימינו אלה, הן המשך לחפירותיהם של חוקרי ירושלים האירופים מאז אמצע המאה ה-19. התגליות הארכיאולוגיות בשטח בשילוב המקבילות המקראיות, תרמו להבנת תולדותיה של ירושלים לאורך הדורות. כיוון, שחלק ניכר הוא שטח בנוי, היה צורך במאמץ הנדסי מורכב על מנת לתמוך את שכבת המגורים הנוכחית (למשל: בתי הרובע היהודי המתחדש), כדי שניתן יהיה לגלות את השכבות התחתונות שהיוו את העיר העליונה בירושלים של ימי בית שני מבלי לסכן את התושבים.

בפסק דין מפורסם עתר מוחמד סעיד בורקאן, ערבי שפונה מהרובע היהודי, ודרש שיינתן לו לחכור דירה ברובע המשוקם. השופט חיים כהן דחה את בקשתו:

"מטבע הדברים הוא שהשיקום בא לשם החזרת עטרת היישוב היהודי בעיר העתיקה ליושנה, כדי שליהודים יהא שוב, כמו שהיה בעבר, רובע מיוחד להם ליד רובעי המוסלמים והנוצרים והארמנים. אין כל הפליה פסולה בייחודם של הרבעים האלו, רובע רובע ועדתו".

משפחה ערבית נוספת, משפחת תותנג'י, פונתה מהרובע ב-1980 תמורת פיצויים בסכום גדול וביתה הרעוע נהרס.

כיום מתגוררות ברובע שש מאות משפחות יהודיות.

הרובע בספרות ובאמנות

מתאר ש"י עגנון את הרובע ("לפנים מן החומה"):

"...נמצינו עומדים שוב למטה ברחוב, שסימטאות סימטאות צרות ומפותלות יוצאות הימנו לכאן ולכאן. נטלנו עצמנו לחצרות הישנות שנקראות חצרות היהודים, שבהן יהודים דרים, ולחוצים ודחוקים בבתים צרים ואפילים בית על גבי בית ועל הבית עוד בית. יש בתים שהייתי שם לפני המלחמה הראשונה ויש בתים שהייתי שם לפני המלחמה השנייה ויש מהם שהייתי יוצא ונכנס קודם לימות הפרעות, קודם שנתרוקנה העיר מרוב יושביה היהודים..."

על הווי החיים בבתי הקפה כתב יהודה בורלא ("עלילות עקביה"):

"בבתי קהווה קטנים וצרים, נמוכים ואפלים שברחוב היהודים יושבים תדיר, בייחוד בעיתות ערב, סבלים ועגלונים, חמרים ושכירי יום. מחמת מרבית המעריבים לבתי קרנות אלו ישבו רבים בשרפרפים נמוכים, כנופיות כנופיות, על פני הרחוב. שם יעשנו נרגילות, ילגמו קהווה וירחשו רחש חיים, חיים דלי מעש ותפלי טעם"

על מקום מגוריהם של "עניי הכותל" כתב ארי בן זהב ("בסוד עניי הכותל"):

"...הצצתי לתוך המעונות של העניים. איזו עזובה! לא היו אלה דירות אלא מאורות חשוכות. מפה הציץ אור נר דועך. משם - אור גחלים. אוויר החדר היה מלא מר עשן. האנשים נראו כצללים. מהם נעים ומהם יושבים תחתיהם, כדמויות מכשפים ומכשפות בציורים מתקופות רחוקות רחוקות..."

תיאור אופטימי יותר של החיים ברובע נותן בורלא ב"ילקוט סיפורים" על משכנות הספרדים ברובע היהודי: "...ברם עם כל הצפיפות והדחקות ועם כל הסבל והדלות לא הרגישו שוכני הבתים האלה עצמם ברע. איש לא אמר צר לי המקום, ולא עלה על דעת איש מן החצרות האלו להפר בריתו עם החיים בגלל הדוחק והצפיפות. נהפוך הוא - בסימטאות, בקמרונות ובמצרי החצרות האלה נולדו ילדים, גדלו בחורות, נרקמו אהבות, נערכו חתונות, התרחשו עניינים: מחלוקות, סערות, וגם מחלות, אסונות והלוויות..."

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אתרי העיר העתיקה של ירושלים
שער שכםשער הפרחיםשער האריותשער הרחמיםשער האשפותשער ציוןשער יפוהשער החדשהרובע היהודיהרובע המוסלמיהרובע הארמניהרובע הנוצריהר הביתהרובע היהודיJerusalem oldcity hebrew.svg
אודות התמונה
שערי ירושלים

שער האריות | שער הפרחים | שער שכם | השער החדש | שער יפו | שער ציון | שער האשפות | שער הרחמים | שערי חולדה