הרס עצמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרס עצמי הוא מונח המשמש לתיאור כל התנהגות שמזיקה או כזו שעשויה להזיק לעוסקים בה. התנהגויות אלה ממוקמות על רצף, כאשר בקיצוניות אחת של הסולם נמצאת פעולת ההתאבדות.[1] פעולות הרס עצמי עשויות להיות מכוונות, תולדה של דחף, ואף להתפתח להרגל. המונח משמש בדרך כלל כדי לתאר הרס עצמי קטלני או כזה שעשוי להיות להרגל ולהתמכרות. התנהגות של הרס עצמי מזוהה לעיתים קרובות עם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות,[2] וכן עם הפרעות נפשיות כגון הפרעת אישיות גבולית [3]וסכיזופרניה.[4][5]

הרס עצמי בתיאוריה הפרוידיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת ההתנהגות של הרס עצמי נחקרה לראשונה בשנת 1895 בידי זיגמונד פרויד ושנדור פרנצי לאחר שהם זיהו לראשונה כיצד משפיעה חווית טראומה על ההתפתחות בקרב ילדים. פרויד ופרנצי הבחינו שילדים שגדלו בסביבה לא בריאה היו לעיתים קרובות יותר אלה שהתפרעו ועסקו בהתנהגות של הרס עצמי.

פרויד הסיק מכך שהתנהגות של הרס עצמי מושפעת מהאגו או מהסופר אגו, השייכים למודל הנפש הפרוידיאני, וכן מאלימות. ככל שעולה מידת ההשפעה על בני אדם, כך גם תגבר אצלם עוצמת ההתנהגות של ההרס העצמי. תחושות אשמה הן גורם מוביל מבחינת הסופר אגו בבני אדם. ילדים שגדלים להורים הסובלים מאלכוהוליזם, למשל, עלולים לעסוק בהתנהגות של הרס עצמי במידה רבה יותר, עקב תחושות אשמה על כך שלא סיפקו להוריהם את הסיוע הדרוש. כיוון שלא עלה בידם לסייע להוריהם להתגבר על המכשולים, הם חשים כי הם הסיבה לכישלון הוריהם. לפיכך, הם משתמשים בגרימת נזק עצמי ופגיעה עצמית כמנגנון התמודדות עם תחושות האשמה והכישלון.

פרויד הוסיף שמימד האלימות שבהתנהגות של הרס עצמי מושפע ממניע אישי. כמו שגורמים סביבתיים ותרבותיים משחקים תפקיד חשוב בנדון, כך גם גורמים חברתיים. למשל, ילד שנפל קורבן למעשי בריונות במהלך כל שנות לימודיו בחטיבת הביניים, בוחר בהתנהגות של הרס עצמי, כגון גרימת נזק עצמי או צעקות כדרך פעולה.

במסגרת מחקר גיבשו פרויד ושנדור פרנצי השערה כי אנשים שעוסקים בהתנהגות של הרס עצמי מתמודדים עם "פנטזיות אסורות ולא עם זכרונות," כלומר שאנשים בעלי יצר הרס עצמי חשים דחף עז יותר לעסוק בפעולות אלה, שבהן הם אינם אמורים לעסוק. התנהגות של הרס עצמי באה לידי ביטוי במגוון צורות שמשתנות מאדם לאדם. לפיכך, בכל אדם באים הסופר אגו והאלימות לידי ביטוי שונה.[6]

סוגי התנהגות של הרס עצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגות של הרס עצמי עשויה לשמש בני אדם כמנגנון התמודדות כאשר הם חשים מוצפים. לדוגמה, סטודנט שניצב בפני משימה אקדמית מלחיצה עלול לחבל בעבודתו במקום להתמודד עם תחושות המתח והדחק. הגשת המשימה תיעשה בלתי אפשרית בשל כך, אך המגיש ייפטר מהחשש הכרוך בעניין.[7]

התנהגות של הרס עצמי עשויה לבוא לידי ביטוי בצורת ניסיון פעיל להרחיק אחרים. למשל, מתוך הפחד "לקלקל" מערכות יחסים - במקום להתמודד עם הפחד, אנשים בעלי יצר הרס עצמי חברתי עשויים להתנהג בצורה מעצבנת או מרחיקה, כדי שהאחרים ידחו אותם.[8]

סוגים מובהקים יותר של מצבי הרס עצמי הם הפרעות אכילה, אלכוהוליזם, התמכרות לסמים, גרימת נזק עצמי, הימור פתולוגי וניסיונות התאבדות.[9]

היבט חשוב בהתנהגות של הרס עצמי הוא חוסר היכולת להתמודד עם המתח שנובע מתחושת חוסר ביטחון עצמי – כשמדובר במערכת יחסים למשל, האדם יפקפק בנאמנות הצד השני; בעבודה או במסגרת הלימודית יטיל ספק ביכולתו להתמודד עם מטלות ולעמוד בלוחות זמנים.[10] אנשים בעלי הרס עצמי נוטים לחוש שהדרך היחידה לפטור עצמם מדרישות היא להציג עצמם כבלתי כשירים.[11]

אנשים מצליחים עלולים לחבל בהישגים של עצמם מתוך יצר הרס עצמי. הדבר עלול לנבוע מתחושות חרדה, חוסר ערך עצמי ומדחף בלתי נשלט לשחזר את חווית ה"טיפוס לפסגה."[12]

התנהגות של הרס עצמי נחשבת לעיתים קרובות כנרדפת לגרימת נזק עצמי, אך אין הדבר מדויק. גרימת נזק עצמי היא ביטוי קיצוני להתנהגות של הרס עצמי, אך היא עשויה ללבוש צורות רבות אחרות. כשם שניסיון אישי עשוי להשפיע כמה קיצונית תהיה התנהגותו, כך ישתקף הדבר גם דרך גרימת נזק עצמי.[6]

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראומה מילדות בשל התעללות מינית ופיזית, וכן הורות משובשת, מקושרים להתנהגות של הרס עצמי.[13] התנהגות כזו נובעת בדרך כלל מחוסר מימוש של מנגנוני התמודדות בריאים.[7] כיוון שלא קיימת התמקדות רבה בבעיות נפשיות ספציפיות, כגון התנהגות של הרס עצמי, כך גם לא לומדים אנשים שיטות מסוימות שעשויות להועיל להם ואפילו למנוע מהם להתפרץ.

יתר על כן, אנשים שחוו טראמה מכל סוג, כדוגמת התעללות או הזנחה, עשויים לפתח בעיות פסיכולוגיות שעלולות להוביל לבעיות גדולות יותר. יתרה מכך, הצורך בתשומת לב או בתחושת הרגשה טובה עשויים בסופו של דבר לגרום להתנהגות הזו. דוגמה לכך היא התמכרות לסמים או לאלכוהול. בשלבים הראשוניים, אנשים נוטים לאמץ בהדרגה את ההתנהגויות המזיקות הללו כי הן מסבות להם הנאה. עם זאת, ככל שעובר הזמן, הופכת ההתנהגות להרגל שהם אינם יכולים לחדול ממנו ומאבדים בקלות את תחושות ההנאה. כשהם מפסיקים לחוש הנאה, גוברת תדירות העיסוק בהתנהגות של הרס עצמי כיוון שאינם מצליחים להשיג את אותה תחושה שמעלימה כאב נפשי או פיזי.[9]

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי התנהגות של הרס עצמי עשוי להיות דבר מורכב אשר כולל מעבר דרך שלבים משמעותיים בדרך להחלמה. לפי חוקרים מסוימים שלבים אלו כוללים תכנון מוקדם, תכנון, הכנה, פעולה, שימור והפסקה.[14] שיטות השלבים שייסדו הן שיטות יעילות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהתנהגויות חזרתיות הממוקדות בגוף האדם כגון: טריכוטילומניה (תלישת שיער) או כסיסת ציפורניים, אימון בהיפוך ושינוי הרגלים וכן ניתוק הם שיטות טיפול יעילות בהתאם לראיות מטה אנלטיות.[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Aaron T. Beck, Maria Kovacs, Arlene Weissman, Scale for Suicide Ideation, PsycTESTS Dataset, ‏1979
  2. ^ Explain What you are doing and Why you are doing it, Routledge, 2014-12-01, עמ' 47–48, ISBN 978-1-315-74946-4
  3. ^ Anthony Bateman, Roy Krawitz, Borderline personality disorder: an evidence-based guide for generalist mental health professionals, Oxford: Oxford Univ. Press, 2013, ISBN 978-0-19-964420-9
  4. ^ A. K. Nyman, H. Jonsson, Patterns of self-destructive behaviour in schizophrenia, Acta Psychiatrica Scandinavica 73, 1986-03, עמ' 252–262 doi: 10.1111/j.1600-0447.1986.tb02682.x
  5. ^ O.Ivar Lovaas, Gilbert Freitag, Vivian J. Gold, Irene C. Kassorla, Experimental studies in childhood schizophrenia: Analysis of self-destructive behavior, Journal of Experimental Child Psychology 2, 1965-03, עמ' 67–84 doi: 10.1016/0022-0965(65)90016-0
  6. ^ 1 2
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, Childhood origins of self-destructive behavior, American Journal of Psychiatry 148, 1991-12, עמ' 1665–1671 doi: 10.1176/ajp.148.12.1665
  7. ^ 1 2 Nataliya Borisovna Sycheva, TYPES OF SELF-DESTRUCTIVE BEHAVIOR OF STUDENTS, Pedagogical Education in Russia, 2018, עמ' 66–72 doi: 10.26170/po18-03-10
  8. ^ Yari Gvion, Amit Fachler, Traumatic Experiences and Their Relationship to Self-Destructive Behavior in Adolescence, Journal of Infant, Child, and Adolescent Psychotherapy 14, 2015-10-02, עמ' 406–422 doi: 10.1080/15289168.2015.1090863
  9. ^ 1 2 M.N. Christoffersen, A follow-up study of longterm effects of unemployment on children: loss of self-esteem and self-destructive behavior among adolescents, Childhood 2, 1994-11, עמ' 212–220 doi: 10.1177/090756829400200405
  10. ^ Raymond J. Fisman, Shachar Kariv, Daniel Markovits, Pareto Damaging Behaviors, SSRN Electronic Journal, 2005 doi: 10.2139/ssrn.748404
  11. ^ Andrea L. Scherzer, Understanding self-destructive behaviour in adolescence, Routledge, 2018-03-29, עמ' 5–20, ISBN 978-0-429-48471-1
  12. ^ Faye Pickrem, Disembodying Desire: Ontological Fantasy, Libidinal Anxiety and the Erotics of Renunciation in May Sinclair, Edinburgh University Press, 2017-01-01
  13. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, Childhood origins of self-destructive behavior, American Journal of Psychiatry 148, 1991-12, עמ' 1665–1671 doi: 10.1176/ajp.148.12.1665
  14. ^ Bullish Thinking: How to Change Negative Behavior and Destructive Thoughts, Hoboken, NJ, USA: John Wiley & Sons, Inc., 2015-10-03, עמ' 11–24
  15. ^ Melissa T. Lee, Davis N. Mpavaenda, Naomi A. Fineberg, Habit Reversal Therapy in Obsessive Compulsive Related Disorders: A Systematic Review of the Evidence and CONSORT Evaluation of Randomized Controlled Trials, Frontiers in Behavioral Neuroscience 13, 2019-04-24 doi: 10.3389/fnbeh.2019.00079
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הרס_עצמי&oldid=37174665"