התחדשות עירונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התחדשות עירונית (Urban renewal) היא שם כללי לתהליך בו אזור עירוני מדורדר ברמה כלשהי, מבחינה פיזית, חברתית או אחרת, משתקם וחוזר להיות חלק מרקמה עירונית[1] פעילה.

אופן התהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות דרכים שונות בהן מתבצע התהליך. לעתים הוא קורה באופן טבעי, ולעתים ביוזמה של רשות ציבורית או גוף פרטי יזמי. מכנה משותף לרוב תהליכי ההתחדשות הוא עלייה באינטנסיביות של השימוש בקרקע, דרך ציפוף מכוון או טבעי של השימושים.

ממילא בירושלים
  • דוגמה לתהליך טבעי היא שכונות שמזדקנות ומתדרדרות, ובמקום הדיירים הישנים, שעוברים למוסדות או הולכים לעולמם, נכנסות משפחות צעירות שמנצלות את המחירים הנמוכים. כאשר נאספות משפחות צעירות, מתחיל לחץ לכוון שיפור פיזי של השכונה, החייאת תשתיות חינוך ושירותים, ולעתים גם הרחבת דיור.
  • דוגמה לתהליך יזמי היא כאשר יזם שמזהה פוטנציאל בשכונה עם ניצול נמוך של הקרקע (בנייה נמוכה ומפוזרת), מנצל את המחירים הנמוכים, רוכש בית או מספר בתים סמוכים, ובונה בניין גבוה המממן גם את רכישת הבתים מבעליהם, וגם משאיר רווח בכיסו של היזם.
  • דוגמה לתהליך המונע על ידי הרשות הוא פרויקט מרכזי בתחום ההתחדשות העירונית בישראל של משרד השיכון בשיתוף עם הרשויות המקומיות במתחמים שהוגדרו והוכרזו על ידי משרד השיכון. מטרתו של הפרויקט הוא לנצל את הקרקע בצורה יעילה יותר ולשפר את התשתיות העירוניות ולחדש את החזות של המתחם על ידי סלילת כבישים חדשים, תוספת מקומות חנייה לכלי רכב, שמירה על שטחים ירוקים ועוד. הדרך לעודד את היזמים היא שינוי תוכנית בניין עיר ולאפשר תוספת של זכויות בנייה ומתן הקלות ופטור מהיטל השבחה. פרויקט התחדשות עירונית פועל בשני מסלולים: מסלול פינוי בינוי בו מפונים דיירים מבתיהם לפי חוק פינוי-בינוי, ומסלול עיבוי בו לא מתבצע פינוי של אנשים מבתיהם.

התחדשות עירונית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזמות ממשלתיות להתחדשות עירונית בישראל החלו בשנות השישים. בשנת 1960 הוקמה חברת אחוזות החוף במטרה לפתח את שכונת מנשייה על גבול תל אביב יפו כאזור עסקים. בשנת 1961 הוקמה החברה לפיתוח יפו העתיקה על ידי ממשלת ישראל ועיריית תל אביב-יפו, במטרה לשקם את יפו העתיקה, אזור שבאותה עת היה מוכה זנות ופעילות עבריינית. בשנות ה-60, ביוזמה של הקבלן אריה פילץ, הוקם בתל אביב במקום צריפי שכונת "נורדיה" שפונתה ה"דיזנגוף סנטר"[2].

בשנת 1966 הוקמה החברה לפיתוח מזרח ירושלים במטרה לפתח ולשקם את אזור מזרח ירושלים דאז; אזור שכונות ימין משה, משכנות שאננים ומתחם חוצות היוצר, בגבול שביתת הנשק עם ממלכת ירדן (קו התפר העירוני שחצה את העיר בין 1948 ל-1967).[3] שניזקו בזמן מלחמת העצמאות. בשנת 1968 הוקמה החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ובשנת 1972 חברת קרתא - חברה לפיתוח מרכז ירושלים שהוקמה למטרות חידוש, שיקום ופיתוח אזור ממילא וסביבתו.

בשנות ה-60 עלתה בעיית שכונות העוני והמצוקה לתודעת החברה הישראלית, והיא נתפסה כבעיה לאומית. על מנת לטפל בבעיה, הוקם משרד השיכון, שהופקד על טיפול בנושא. זמן קצר לאחר הקמת המשרד העבירה הממשלה את חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, ה'תשכ"ה-1965 שנחקק בעקבות מסקנות ועדת אלמוגי. על פי החוק, הוקמה "הרשות לבינוי ופינוי אזורי שיקום" שתפקידה היה לטפל במצוקת הדיור ברחבי ישראל, וניתנו לה סמכויות לפנות שכונות עוני בכפייה, ללא הסכמת תושביהן. הרשות נכשלה במשימתה ופורקה בשנת 1975.

באוקטובר 1977, הכריזה ממשלת ישראל השמונה עשרה על פרויקט שיקום שכונות לפתרון מצוקת הדיור בישראל תוך חמש שנים, והנחתה את משרד השיכון להכין תוכנית מפורטת לביצוע. עלות המיזם הוערכה ב-1.2 מילארד דולרים, חלק מהסכום מתרומות יהודים בחו"ל[4] באותו חודש פרסם משרד השיכון תוכנית לשיקום 160 שכונות, כולל שתי שכונות עם אחוז גבוה של אוכלוסייה ערבית. התוכנית שמה דגש על בנייה ושיקום, אך כללה גם תוכניות חינוכיות וחברתיות. התוכנית הראשונית כללה גם תוכניות לפינוי שכונות והעברת תושביהם[5].

זכויות דיירים בפרויקטים של התחדשות עירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום ההתחדשות העירונית בישראל, בעיקר פרויקטים של פינוי בינוי ותמ"א 38, הוא תחום חדש יחסית. דיירים ובעלי דירות במתחמים שנחשבים מתאימים לביצוע פרויקטים כאלו הם בדרך כלל אוכלוסייה חלשה, אנשים שאין להם יכולת לגור במקום מפותח יותר.

לכן, כאשר יזם כלשהו או כשהרשות המקומית (העירייה בדרך כלל) מחליטים להניע פרויקט כזה, בעלי הדירות נשארים חשופים לניצול חוסר הידע שלהם והעדר הכוח. החוק גם מאפשר ליזמים להתקדם עם הפרויקט, אם יש להם רוב של חתימות מדיירי הבניין ודייר שמתנגד לפינוי, אך הוא בעמדת מיעוט, חשוף לתביעה משפטית מצד הדיירים האחרים שהזכות הקניינית שלהם נפגעת כתוצאה מההתנגדות של אותו דייר ומניעת שדרוג הנכס שלהם וטיפוח האזור כולו.

עם השנים, ההתחדשות העירונית הפכה לכלי יעיל להתמודדות עם בעיית יוקר המחיה והמחסור ההולך וגובר בשטחים ריקים לבנייה חדשה בערים בישראל. במקום לבנות בשטח חדש אך מרוחק ממרכז העיר, מפנים דיירים מבתיהם ובונים במקומם בנייני דירות גבוהים יותר, חדישים יותר, העומדים בתקנים החדשים להתמודדות עם מצבים ביטחוניים (ממ"ד) ורעידות אדמה.

הדיירים שמפונים, מקבלים בתמורה דירה חדשה בבניין החדש שייבנה, הכולל ממ"ד ולעתים חניה פרטית ושלל הטבות נוספות מהיזם, תלוי במשא ומתן שקיימו עמו בטרם החל הפרויקט.

לאחרונה החליטה ממשלת ישראל להסדיר את תחום ההתחדשות העירונית, כדי לייעל את התהליך ולהסיר חסמים ביורוקרטיים. בין יתר המטרות, ישנה גם זו של הגנה על הדיירים מפני שרלטנים (מאעכרים) שמנסים להתעשר על חשבון זכויותיהם של בעלי הדירות באמצעות "מכירת חתימות" ליזמים המעוניינים להתחיל לפעול, תוך מתן תמורה נמוכה ככל האפשר לדיירים.

משרד השיכון פרסם לציבור את המדריך לדיירים לעקרונות התקשרות עם יזם בפרויקטים של פינוי בינוי

ובנוסף, הוקמה בכנסת ישראל וועדה מיוחדת לדיון בהצעת חוק ממשלתית להקמת רשות לאומית להתחדשות עירונית. הדיונים בהצעת החוק הסתיימו ב-2016.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התחדשות עירונית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אזור עירוני אשר רכיביו העירוניים יוצרים מערכת מובנית ואחידה, בעלת מאפיינים דומים וברורים
  2. ^ מנחם תלמי"מוהיקנים אחרונים על אדמת חינאווי", מעריב, 21 באוקטובר 1970
  3. ^ אושרה הקמת "החברה לפיתוח מזרח ירושלים", דבר, 10 בינואר 1966
  4. ^ פרויקט שיקום שכונות - תמונת מצב, מרכז המחקר ומידע בכנסת, נובמבר 2009
  5. ^ Frederick A. Lazin, Politics and Policy Implementation , SUNY Press, 1994, page 20