ויה באוויירה

ויה באוויירה (כפר)
Villa Baviera

מדינה
מחוז
תאריך ייסוד	1961
שטח	137 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ בכפר	500 בערך
קואורדינטות	36°23′15″S 71°35′15″W
http://villabaviera.cl/
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת צ'ילה מוגדלת)   סנטיאגו איקיקה טמוקו אנטופגסטה לה סרנה ולפראיסו קונספסיון פוארטו מונט פונטה ארנס ארגנטינה בוליביה פרו האוקיינוס האטלנטי האוקיינוס השקט ויה באוויירה (למפת צ'ילה רגילה)   סנטיאגו איקיקה טמוקו אנטופגסטה לה סרנה ולפראיסו קונספסיון פוארטו מונט פונטה ארנס ארגנטינה בוליביה פרו האוקיינוס האטלנטי האוקיינוס השקט ויה באוויירה tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

ויה באוויירה (בספרדית: Villa Baviera; מילולית: עיירת בוואריה) הוא כפריר במרכז צ'ילה, כ-200 ק"מ דרומית לבירה סנטיאגו, ו-35 ק"מ דרומית-מזרחית לפאראל, לגדות נהר פרקילאוקן. במשך כארבעים שנה שימש הכפר את קהילת קולוניה דיגנידאד (Colonia Dignidad, "מושבת הכבוד"), שפעלה ככת בהנהגתו של פאול שפר, שכפה על חבריה אורח חיים בדלני ונצלני, והתעלל מינית בילדיהם. בתקופת שלטונו של אוגוסטו פינושה פעל בכפר גם מתקן חקירות של DINA, בו עונו מתנגדי משטר. שטחו של הכפר 137 קמ"ר, ומתגוררים בו כ-500 תושבים.

קולוניה דיגנידאד

קולוניה דיגנידאד הוקמה ב-1961 בידי פאול שפר, כומר בפטיסטי שנמלט מגרמניה המערבית שנתיים קודם לכן, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בגין התעללות מינית בילדים. 60 מחברי הקהילה של שפר עזבו איתו, ועם הקמת הכפר, הצטרפו אליהם מהגרים גרמנים נוספים, בהם פושעים נאצים שנמלטו מגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. עד 1966 הגיע מספר תושבי הכפר לכ-230. לפי הערכות שונות, גם יוזף מנגלה שהה בכפר תקופה מסוימת. תושבי הכפר עסקו בעיקר בחקלאות, אך הפעילו גם בית ספר, בית חולים, מאפייה, מחלבה, טחנת קמח, מפעל לייצור בשר, מפעל לבנים, צי משאיות, מתקן שידור ואף תחנת כוח.

בית החולים שהוקם בכפר לא גבה תשלום מהחולים, אם כי תושבי הסביבה נמנעו בדרך כלל מלהשתמש בשירותיו. בנוסף, פעלו בכפר בית יתומים ופנימייה עבור ילדים בסיכון, בתמיכת הכנסייה האנבפטיסטית. בזכות מוסדות אלה, יכול היה הכפר ליהנות מהגדרה של ארגון צדקה.

התושבים התנהלו כקהילה סגורה, בעלת מאפיינים של כת. הכפר הוקף בגדר תיל ובמגדלי שמירה, קליטת שידורי רדיו וטלוויזיה חיצוניים נאסרו, וכך גם חלוקת עיתונים. נשים לא הורשו ללבוש מכנסיים או חצאיות קצרות, וסגנון הלבוש המקובל היה הסגנון האופייני לגרמניה בשנות ה-40, ונשאר כך עד שנות ה-90. הילדים הופרדו מהוריהם, וכינו אותם "דוד" ו"דודה". הם חיו בחדרים משותפים עם בני גילם, אך תוך הפרדה מגדרית. בשלב מסוים אסר שפר על קיום יחסי מין ועל נישואים, וילדים הגיעו לכפר רק באמצעות אימוץ. גברים ונשים הופרדו זה מזה, ויצרים מיניים דוכאו באמצעות סמים.

אף שהקהילה הגדירה את עצמה כקהילה בפטיסטית-דתית, כללו מנהגיה ריטואלים שאינם מקובלים אצל הבפטיסטים. חלק מהמנהגים הזכירו מנהגים טווטוניים פגנים. התושבים קידשו את ערך העבודה. כדבריו של אחד הרופאים בכפר, הרמוט הופ: "עבודה צריכה להיות מטרת החיים, ואף אחד לא אמור להרגיש שהוא חייב לנוח אחרי שמונה שעות עבודה. יש עיוות אצל האדם המודרני, שגורם לו לחשוב שהוא חייב לנוח וליהנות אחרי שמונה שעות עבודה."

במהלך שנות ה-70 ושנות ה-80 הופצו סרטי וידאו שצולמו בכפר, ובהם נראו התושבים שמחים ומאושרים. עם זאת, מעדויות של תושבים שחיו בו באותה העת, עולה תמונה שונה. תושבים שגילו נטיות מרדניות, או ניסו לעזוב את הכפר הוכו, סוממו וספגו מכות חשמל. לפי עדויות נוספות, לבנים צעירים ניתנו זריקות באשכים.

מתקן החקירות

שפר ניהל קשרים הדוקים עם קציני צבא ואנשי עסקים תומכי ימין בצ'ילה. לאחר ההפיכה הצבאית ב-1973, החל שיתוף פעולה בין משטר פינושה לבין שפר. מאז 1976 פעל בכפר מתקן חקירות של שירותי הביטחון הצ'יליאנים (DINA), שבו עונו מתנגדי המשטר. דו"חות של האו"ם ושל אמנסטי שבדקו את הנושא וכן עדויות שונות, העלו כי חלק משיטות העינויים נעשו בהשראתו של יוזף מנגלה, ולא היו אלא ניסויים שנועדו לבחון את גבולות הסבל האנושי. העצורים נחקרו כשהם ערומים, למעט ברדסי עור שהודבקו לפניהם, הוזרקו להם סמים והשתמשו נגדם במכות חשמל. כלבים שהובאו למקום אומנו במיוחד כדי לתקוף את איברי מינם. חלק מהאסירים ששרדו לאחר שהותם במתקן החקירות, זיהו את שפר עצמו כאחד החוקרים, בהתבסס על המבטא הגרמני שלו ועינו התותבת. ממצאי אמנסטי בנושא פורסמו בשבועון הגרמני שטרן כבר ב-1980. בעקבות הפרסום הגיש שפר תביעת דיבה נגד המגזין. המשפט נמשך כ-20 שנה, ובפסק הדין נפסק לטובת המגזין.

ב-1978 ערק אחד מסוכני DINA שנשלח לקולוניה דיגנידאד כדי ללמוד שיטות חקירה. לדבריו של אותו סוכן, במקום שהו לא רק חוקרים של DINA, אלא גם סוכנים של שירות המידע הלאומי הברזילאי ושל ה-CIA, בהם מייקל טאונלי, שהיה מעורב בהתנקשויות באנשי הנשיא המודח סלבדור איינדה, סגנו קרלוס פראטס ושגריר צ'ילה בארצות הברית, אורלנדו לטלייר. מעדות מאוחרת של טאונלי עצמו, עולה כי ידע על קיומו של המתקן, ואף על ניסויים ביולוגיים שנערכו בו.

בנוסף על מתקן החקירות, השתמשו סוכני DINA במתקן השידור של הכפר לצורכי הארגון.

קולוניה דיגנידאד גם הוזכרה בדו"ח רטיג (1991) של הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס שחקרה את הפרת זכויות האדם שהובילו להיעלמות או למוות בצ'ילה במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית של פינושה.

היעלמותו של בוריס וייספיילר

ב-1984 טייל בסמוך לקולוניה דיגנידאד בוריס וייספיילר, מתמטיקאי יהודי-רוסי שהיגר לארצות הברית. עקבותיו של וייספיילר נעלמו, וממצאי החקירה הרשמית קבעו כי ככל הנראה טבע בנהר. בשנת 2000 פרסם הארכיון לביטחון לאומי בארצות הברית מסמכים מהם עולה כי בשגרירות ארצות הברית בסנטיאגו ידעו כבר ב-1985 כי וייספיילר הגיע לקולוניה דיגנידאד ונרצח בה, וכי דו"ח המשטרה פוברק. בשנת 2012 הורה שופט צ'יליאני לעצור 8 אנשי צבא ומשטרה לשעבר, בחשד למעורבות בחטיפתו והיעלמותו של וייספיילר.

סוף דרכה של קולוניה דיגנידאד

חרף הפרסומים מחוץ לצ'ילה אודות הנעשה בקולוניה דיגנידאד, שפר ואנשיו נותרו מוגנים בחסות משטר פינושה. תושבים שהצליחו להימלט והגיעו לגרמניה המערבית, סיפרו אף הם על הנעשה בכפר, וכתוצאה מכך החל לחץ ציבורי בגרמניה המערבית. בנובמבר 1987 נערך ביקור של השגריר הגרמני במושבה, שדיווח כי נראה היה כי התושבים אינם מדברים בחופשיות. ביקור נוסף, שאמור היה להיערך חודש לאחר מכן, בוטל לאחר שבית משפט מנע את קיומו לבקשתו של שפר. ב-1988 פרסם השבועון שטרן כתבה נוספת בנושא. פרסום הכתבה הוביל ללחץ גרמני נוסף על צ'ילה, בעקבותיו התאפשר ביקור של משלחת בה נטלו חלק גם נציגי אמנסטי. חברי המשלחת הצליחו לזהות, על סמך תיאורים של עצורים לשעבר, ארבעה חדרי חקירה של DINA. המשלחת גם ביקשה להיפגש עם גבר בן 24 שהוחזר למושבה חודש קודם לכן, לאחר שנמלט ממנה, אך לא הצליחה לאתרו.

ב-1988 הפסיד במפתיע פינושה במשאל עם על המשך כהונתו. כתוצאה מכך נערכו ב-1989 בחירות דמוקרטיות ראשונות מאז ההפיכה הצבאית, וב-1990 הושבע פטריסיו איילווין. חודשים ספורים לאחר השבעתו, הורה איילווין לחקור את הנעשה בקולוניה דיגנידאד, שבינתיים החליפה את שמה לוויה באוויירה. חקירה זו לא העלתה ממצאים פליליים חמורים, אך נחשפו עבירות מס ועבירות על דיני העבודה. מעמדו של הכפר כארגון צדקה בוטל, והוצא צו לסגירתו.

שפר יצא למאבק ציבורי למען הכפר, כשהוא נעזר באמצעי תקשורת תומכי ימין. בעיתון "אל מרקוריו" פורסמה כתבה המתארת את הכפר כחווה אידילית בהרים וערוץ הטלוויזיה של האוניברסיטה הקתולית שידר כתבה בה נראו ילדים משחקים ותושבים עובדים במחלבה ובמאפייה. ב-1994 אישר בית המשפט העליון של צ'ילה את הצו המורה על סגירת הכפר, ובעקבות זאת פתחו 53 מהתושבים בשביתת רעב. השביתה הסתיימה רק לאחר שחברי קונגרס מהימין התחייבו בפניהם לפעול להשארת בית הספר ובית החולים פתוחים.

ב-1995 אזרו לראשונה אומץ כמה מתושבי הכפר, והתלוננו נגד שפר על חמישה מקרים של אונס והתעללות מינית בילדים. בעקבות זאת הוגשו תלונות נוספות, וב-1997 חקרה המשטרה חשדות להתעללות מינית ב-26 ילדים. בעוד תושבי הכפר מתבצרים בו ומונעים מהמשטרה להיכנס, הצליח שפר להימלט מצ'ילה ולחמוק מהאישומים. ב-2005 נתפס שפר בארגנטינה והוסגר לצ'ילה. הוא נידון ל-20 שנות מאסר בגין עבירות של התעללות מינית בילדים, אך מת בכלא בשנת 2010. 22 חברים נוספים בקהילה הורשעו בסיוע להתעללות מינית.

ויה באוויירה כיום

גם לאחר עזיבתו של שפר נותרה המושבה במקום, אך היא החלה לשנות את פניה. מנהיג הקהילה החדש, פטר מילר, התיר לתושבים לצאת מהכפר, ואף פתח אותו לתיירות. עם זאת, שלטונות צ'ילה לא הסתפקו בכך. בשנת 2005 מצאה משטרת צ'ילה שני מחסני נשק בתחומי הכפר, שכללו מקלעים, רובים אוטומטיים, טילי כתף, תחמושת ואפילו טנק שהוסתר מתחת לפני הקרקע. בעקבות הגילוי, נגזרו על שפר שבע שנות מאסר נוספות.

זמן קצר לאחר מכן נטלה הממשלה את ניהול הכפר לידיה. צוות של פסיכולוגים נשלח למקום על מנת לסייע לתושבים להתגבר על העבר האפל של הכפר, ולפתוח בחיים חדשים.

בשנת 2006 פרסמו ארבעה חברי מושבה לשעבר מודעת התנצלות על הנעשה בכפר בארבעים שנות קיומו. לדברי הארבעה, הם היו נתונים תחת שטיפת מוח של שפר, שהביאה לכך שהניחו לו להתעלל אף בילדיהם שלהם. בהמשך, פורסמה הצהרה דומה מטעם תושבי ויה באוויירה כולם, בה הם מצהירים כי כוונותיהם היו טובות, אך הם הונו בידי שפר, שהפך אותם לכת סגורה ונהג בה כדיקטטור. לדבריהם, שפר ניצל את מעמדו כמקור הסמכות היחיד של ילדי הכפר כדי לבצע בהם את זממו, והם עצמם לא היו מודעים למעשים אלו. רבים מהתושבים חשים רגשות אשמה על כך שלא מילאו את תפקידיהם כהורים. התושבים התייחסו גם לארסנל הנשק שנמצא בכפר, וסיפרו כי שפר שכנע אותם כי יש להם אויבים רבים שמעוניינים בחיסול המושבה, ולכן יש צורך להתגונן מפניהם. התושבים הודו כי כל מי שלא נשא חן בעיני שפר, או לא ציית להוראותיו, נפל קורבן לחרמות ולבידודים שלעיתים נמשכו שנים, וכן לעינויים, בהם נעשה שימוש בסמים ובמכות חשמל. באמצעים אלו הצליח שפר לדכא כל מחשבה עצמאית בקרב התושבים. עוד צוין בהצהרה כי הם מודעים לכך ששפר התיר למשטר פינושה להפעיל בכפר מתקן חקירות לאסירים פוליטיים, והם מביעים צער על כך, אף שאיש מהם לא היה מעורב בפעולת המתקן. בסיכום הצהרתם, כותבים התושבים כי הונו ונוצלו על ידי שפר, וכתוצאה מכך הזיקו לעצמם ולמשפחותיהם, כי הם חשים אשמה על כך שלא מרדו בשפר, ושהניחו למתקן החקירות לפעול במקום. הם הביעו התנצלות בפני תושבי צ'ילה וגרמניה, ביקשו לקבל את ההזדמנות להיטמע בחברה הצ'יליאנית והביעו הערכה לרשויות בצ'ילה ובגרמניה, על פעולותיהן ביחס אליהם.

חלק מתושבי המושבה העדיפו להשאיר את עברם מאחור, ועברו להתגורר במקומות אחרים בצ'ילה, ואילו אחרים בחרו לשקם את חייהם בכפר. כיום מתגוררים בוויה באוויירה כ-500 תושבים, העוסקים בחקלאות ובתיירות. בכפר פועלים בית מלון ומספר מסעדות, ותושביו מארגנים טיולים באזור.

בתרבות

בשנת 2015 יצא בגרמניה סרט קולנוע בשם המושבה (Colonia) בכיכובה של אמה ווטסון.

בסרט, מסופר סיפורו של דניאל (דניאל ברוהל), אזרח גרמני שמצטרף למאבק הפנימי בצ'ילה ערב ההפיכה הצבאית ב-1973. עקב ההפיכה נתפסים מתנגדי משטר הנשיא פינושה ודניאל נלקח לקלוניה דיגנידאד לחקירה. הוא עובר במקום חקירות רבות בעינוים ולאחר מכן נשאר שם כפגוע מוח. הוא משטה באנשי הצוות שהוא נפגע במוחו עקב מכות החשמל שקיבל במהלך החקירות. חברתו, לינה (אמה ווסטון), נכנסת לקולניה במסווה של נערה הרוצה להתקרב לאלוהים ולכנסייה, זאת על מנת לחלץ אותו מקולוניה. לאחר מאבק ארוך הם מצליחים לברוח דרך מנהרה, לא לפני שהם מתעדים בתמונות חלק מהזוועות על מנת לפרסמם בעולם כדי לסגור את הקולוניה ולהפסיק את הזוועות המבוצעות במקום.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של ויה באוויירה (בספרדית)
• הודעה לציבור בצ'ילה ובגרמניה(הקישור אינו פעיל) (2006) (בספרדית)
• John Dee, Colonia Dignidad: Outpost of Terror (1997)
• שלמה פפירבלט, ‏1985, היהודי האחרון שרצחו הנאצים(הקישור אינו פעיל), בלוג "כתוב בלטינית", הארץ, 8 באפריל 2013