ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/מיון נושאים: לוויקי/שנת צהריים
שנת צהריים היא נמנום קצר, לרוב לאחר ארוחת צהריים. בחלק מהתרבויות היא חלק בלתי נפרד מסדר היום הקבוע.
בספרד מתייחסים באדיקות רבה לשנת הצהריים, ה"סייסטה" (Siesta), עד כי מונח זה הושאל לשפות רבות והוא אף מסמל, יחד עם ה"מניאנה" (מחר), את התרבות הספרדית הדחיינית. מקור המילה סיאסטה בביטוי הלטיני "hora sexsta" – השעה השישית, כשהספירה היא מאז השחר, כלומר שעת הצהריים. [[קובץ:תבנית:תמונה לטיפול|ממוזער|שמאל|250px|"סיאסטה בערסל", ציור מאת הצייר השוודי יוהאן קרוצן (Krouthén) משנת 1885]]
שנת צהריים היא מנהג נפוץ בארצות חמות, כדי להימלט מחום הצהריים הבלתי נסבל. היא התפשטה מדרום פורטוגל וספרד אל אמריקה הלטינית והפיליפינים. היא נפוצה גם באיטליה, סין, הודו, יוון, המזרח התיכון וצפון אפריקה. מאידך, שנת צהריים נהוגה גם במספר אזורים בעלי אקלים נוח יותר, כמו גרמניה (שם היא נקראת "שלאף-שטונדה"), אוסטריה, בריטניה, דרום ארגנטינה וצ'ילה.
המילונאי ראובן אלקלעי הציע תחת "סיאסטה" את חידושו שנת מִנְחָה.[1]
שנת צהריים בתרבויות שונות[עריכת קוד מקור]
ברומי העתיקה[עריכת קוד מקור]
ברומא הייתה נהוגה מנוחה של שעה אחת, אחרי שעת העבודה השישית (sexta). עבור אלו שהתחילו את יום העבודה שלהם ב-8:00 בבוקר הייתה זו השעה 13:00-14:00.
בישראל[עריכת קוד מקור]
בישראל הייתה נהוגה בעבר הפסקת צהריים גורפת בבתי העסק, בין 13:00 ל-16:00. במקביל היה מקובל, בהשפעת היקים, כי בין 14:00 ל-16:00 נחים ("שלאף שטונדה" - "שעת שינה"), ולכן נחשב בלתי מנומס לבקר מכרים בשעות אלו או להתקשר טלפונית. כמו כן, נהוג היה לא לאפשר לילדים לשחק בחצרות הבתים המשותפים בין שעות אלו פן יפריעו את מנוחת השכנים, והמבוגרים נהגו להימנע מעיסוקים מרעישים, כגון הדפסה במכונת כתיבה או נגינה. גם עבודות שיפוצים בבתים או עבודות גינון, שהיו כרוכות במכשירים מרעישים כגון מקדחה או מסור חשמלי הופסקו בשעות המנוחה, במידת האפשר. הפרת הנוהג גררה על פי רוב נזיפות מצד השכנים ולפעמים גם סכסוכים ארוכי ימים. לוחות מודעות בהנפקת האגודה לתרבות הדיור שנתלו בכניסות לבניינים נשאו אזהרות כי אין להקים רעש בשעות אלו.
כיום ישנם עדיין בתי עסק הסגורים להפסקת צהריים, בהם הן מוסדות ציבוריים כגון חלק מסניפי בנקים וסניפי קופות החולים והן עסקים פרטיים. בכמה יישובים בארץ מרבית החנויות סגורות בשעות אלו. ישנן גם עיריות בהן קיים חוק עזר עירוני למניעת רעש בסביבת מגורים בשעות הצהריים.
אחת הסיבות לשינוי בהרגלים היא הכנסת מיזוג האוויר לשימוש בבתי מסחר, במשרדים ובבתי מגורים רבים. צינון האוויר בקיץ מפחית את הצורך בנמנום בשעת הצהריים ואף מאפשר לדיירים לנוח בבתיהם בחלונות סגורים.
מנוחת הצהריים בחוק[עריכת קוד מקור]
על פי צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - מניעת רעש) התש"ס 2000 [2] הפרעה למנוחת הצהרים היא עבירה שעונשה קנס 250 שקלים ליחיד או 500 שקלים לתאגיד.
גרימת רעש על ידי שירה או צעקה או על ידי הפעלת כלי נגינה, מקלט רדיו או טלוויזיה או מכשירי קול וכיוצא באלה בין השעות 14:00 ל-16:00
— סעיף 3 א'
בתרבויות אחרות[עריכת קוד מקור]
בספרד ובחלקים מארגנטינה שעות מנוחת הצהריים (בין 13:00 ל-16:00 בקירוב) נשמרות בקפדנות, וגם מי שאינו ישן ספון בביתו והרחובות נטושים. אפילו בתי עסק תיירותיים כגון מסעדות אינם פעילים בשעות אלו.
בדרום אסיה נמנום לאחר ארוחת הצהריים הוא מנהג מקובל, ובתקופה הקדם-תעשייתית אף היה מקובל עיסוי עם שמן חרדל כדי להגביר את תחושת הנמנום.
בבנגלדש ובנגל שנת הצהריים נקראת "שנת אורז", השינה שלאחר אכילת אורז.
בסין וטאיוואן נהוגה שנת צהריים בת שעתיים עד שלוש, והיא אף זכות חוקתית. ברוב בתי הספר במדינות אלו קיימת "הפסקת שינה" בת חצי שעה לאחר ארוחת הצהריים, בה כבים כל האורות והתלמידים אינם מורשים לעשות דבר מלבד לישון.
ביפן בחלק מהחברות קיימים חדרי נמנום כדי לאפשר מנוחה לעובדים בהפסקת הצהריים או לאחר שעות עבודה מרובות.
בסיס פיזיולוגי[עריכת קוד מקור]
פעוטות עד גיל ארבע לערך זקוקים לשנת צהריים לשם תפקוד תקין בהמשך היום. ילדים מבוגרים יותר, עד גיל ההתבגרות אינם נוטים לישון בשעות אלו.
בוגרים רבים חשים עייפות בשעות אלו, בפרט בשעות הסמוכות לארוחת צהריים עשירה, בשל עלית ריכוז הגלוקוז בדם. דניס בורדאקוב מאוניברסיטת מנצ'סטר מצא כי תאים בהיפותלמוס המשחררים אורקסינים (orexins), שהם פפטידים קצרים שקשורים לתחושת עירנות ופעילות מוטורית, מעוכבים על ידי גלוקוז[3]. ככלל, ריכוז הגלוקוז בנוזל החוץ תאי במוח נמוך מריכוזו בדם (בין 10% ל-30%), אבל ריכוזו משתנה עם הריכוז בפלזמה (בין 5 ל-8 מילימולר) בעקבות ארוחה ויכול לנוע בטווח שבין 1 ל-2.5 מילימולר. לפחות חלק מהתאים הרגישים לגלוקוז בהיפותלמוס מגיבים לשינויים בטווח הריכוזים הזה. עיכוב פעילות התאים הללו נובע מקשירה של גלוקוז לתעלות אשלגן בקרום התא[4]. כך שובע גורם לנו ירידה בפעילות ונמנום המאפשר אספקת דם מוגברת למערכת העיכול על חשבון השרירים ורעב מגביר את העירנות הדרושה להשגת מזון.
אם מוותרים על השינה תחושת העייפות פגה לרוב, לפחות חלקית, עד שתתעורר שוב בלילה בהתאם לשעון הביולוגי.
בהלכה[עריכת קוד מקור]
בתלמוד הבבלי נאמר כי אסור לישון בשנת צהריים יותר מ"שיתין נשמין". התלמוד מכנה את השיעור "שנת הסוס".
דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך ”אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת צהריים – יישן. ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס, שהוא שיתין נשמי.[6]” הפוסקים האחרונים סייגו את הדברים וכתבו כי אם ישן לצורך לימוד תורה בלילה וכדומה מותר לו לישון גם יותר מכך.[7]
שיעור הזמן[עריכת קוד מקור]
בפוסקים ישנן כמה דעות מהו שיעור הזמן של שיתין נשמין.
- החיד"א כתב כי "ירא אחד דקדק כמה פעמים בשינת הסוס" ומצא שהיא "יותר מחצי שעה".[8]
- הרב צבי הירש בושקא כתב כי השיעור הוא לא פחות משלוש שעות, והוכיח ממה שמסופר על האר"י שישן שלוש שעות בשבת בצהריים, ולא ייתכן שישן יותר משיתין נשמין.[9]
- הרמ"ע מפאנו כתב כי שיעור נשימה אחת הוא אחד חלקי תתר"ף (1/1080) משעה, ולדבריו שישים נשימות הם שלוש דקות ושליש.[10] בעל התניא כתב גם כן כי שיעור נשימה הוא כך, אך הוסיף כי שישים הנשימות המוזכרות על דוד המלך הם נשימות גדולות הכלולות מ-18 נשימות, לדבריו השיעור הוא שעה אחת.[11]
- הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין כתב "יש אומרים (שהשיעור הוא) כשתי שעות".[12]
- יש שהביאו בשם האר"י שהשיעור הוא שש שעות.[13]
- הרב אברהם דנציג כתב[14] כי שיעור שיתין נשמין הוא שיעור "מהלך מאה אמה",[15] ולדבריו השיעור הוא 54 או 72 שניות.[16] גם הט"ז צידד בכך.[17]
- בספרות הקבלה נתנו משמעות אחרת ל"שיתין נשמין" על פי הזוהר,[18] כי אין הכוונה לשיעור זמן כלשהו, אלא כל אדם שקם משנתו לפני חצות הלילה, שנתו לא נחשבת כשנת שיתין נשמין אלא רק כ"שישים נשימות חסר אחת" כיון שהשינה לא מושלמת והוא לא התחבר לכל שישים הדרגות שיש בשינה.[19] אולם המלבי"ם הוכיח מהזוהר שהוא "פחות מארבע שעות".[20]
אזכורים תרבותיים[עריכת קוד מקור]
- הסיפור הקצר "שלאף שטונדה"[21] מאת יהודית קציר (נכלל בספר "סוגרים את הים") מתאר חוויות של בני דודים בחיפה של שנות ה-70, בעת שסבם וסבתם ישנים שנת צהריים.
- סנצ'ו פאנסה, נושא כליו של דון קיחוטה מקפיד על שנת צהריים ארוכה "בקיץ רגיל הוא לישון ארבע או חמש שעות בתנומת הצהריים"[22] (בניגוד לדון קיחוטה עצמו הסובל מנדודי שינה).
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור]
- פירוט מנגנוני תגובה בהיפותלמוס לשינויים ברמת הגלוקוז
Denis Burdakov et al., Glucose-sensing neurons of the hypothalamus, Philosophical Transactions of the Royal Society B, (2005) 360, pp. 2235–2227
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור]
מדיה וקבצים בנושא מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/מיון נושאים: לוויקי/שנת צהריים בוויקישיתוףהערות שוליים[עריכת קוד מקור]
- ^ ראובן אלקלעי, מלון עברי שלם, כרך 3, הוצאת גליל, 1994
- ^ נוסח החוק
- ^ נוירונים הגורמים לעלית ריכוז מלנין, הגורם לנמנום ושימור אנרגיה (ירידה בפעילות), דווקא מעוררים על ידי עליה ברמת הגלוקוז
- ^ Tandem-pore K+ channels
- ^ תרגום על פי רש"י: אמר רב: אסור לאדם לישון ביום יותר משנת הסוס. וכמה שנת הסוס - שישים נשימות. אמר אביי: שנתו של מורי (רבה בר נחמני) היא כמו של רב ושל רב כמו של רבי, ושל רבי כמו של דוד, ושל דוד כמו של סוס, ושל סוס שישים נשימות. אביי היה ישן (ביום) כזמן ההליכה מ"פומבדיתא" ל"בי כובי" (שש פרסאות), קרא עליו רב יוסף: עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רל"א.
- ^ פלא יועץ מערכת השין. פתח הדביר אורח חיים סימן רל"א. רב פעלים בקונטרס "סוד ישרים" חלק ב' סימן ט'.
- ^ מחזיק ברכה בקונטרס אחרון אורח חיים סימן ד'.
- ^ שו"ת תפארת צבי סימן א'.
- ^ אלפסי זוטא סוכה כו:. מובא בשערי תשובה אורח חיים סימן ד' סעיף טז'.
- ^ מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ח, עמוד תקמ"ג.
- ^ ערוך השולחן סימן ד' סעיף קטן יז'.
- ^ הרב שלום בוזגלו ב"מקדש מלך" על הזוהר בראשית ר"ז., שו"ת משנה הלכות חלק ה' סימן ד' סוף דיבור המתחיל "גם מש"כ".
- ^ חיי אדם כלל ז' אות ח'.
- ^ המוזכר בתלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ו, עמוד א'.
- ^ (תלוי במחלוקת הראשונים ב"כדי הילוך מיל") מידות ושיעורי תורה פרק כ' הערה 127. שמירת הגוף והנפש סימן נד' הערה מה'
- ^ טורי זהב, אורח חיים סימן מד' ס"ק א'.
- ^ ספר הזוהר, חלק א', דף ר"ז, עמוד א'
- ^ שלמי ציבור יז. בשם הרש"ש. כף החיים אורח חיים סימן ד' סעיף קטן נז'. שו"ת וישב הים חלק ג' סימן א'.
- ^ ארצות החיים, ארץ יהודה, סימן ד' סעיף קטן י'.
- ^ יהודית קציר, שלאף שטונדה, באתר מכללת בית ברל
- ^ דון קיחוטה, חלק שני פרק 32