חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 קובע כי מי שעיסוקו באספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה באספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, גיל, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות.

החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נחקק בשנת 2000 ביוזמת האגודה לזכויות האזרח. התקשורת נוהגת לעתים לכנותו "חוק הסלקציה", שכן אחת התופעות שזרזו את חקיקתו הייתה פרקטיקת האפליה בכניסה למועדוני לילה (המכונה בשפה עממית "סלקציה").

בחוק קיימים שלושה סייגים מרכזיים, לפיהם אין רואים אפליה לפי החוק במקרים הבאים:

  • כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי;
  • כאשר הדבר נעשה על ידי ארגון או מועדון, שאינו למטרת רווח, ונעשה לשם קידום צרכים מיוחדים של הקבוצה שאליה משתייכים החברים במועדון או בארגון, ובלבד שצרכים מיוחדים כאמור אינם נוגדים את מטרת החוק;
  • בקיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את הספקת המוצר או השירות הציבורי, את הכניסה למקום הציבורי, או את מתן השירות במקום הציבורי, ובלבד שההפרדה היא מוצדקת, בהתחשב, בין השאר, באופיו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה.

החוק אינו חל ישירות על אפליה מחמת מוגבלות, שכן בעניינם של נכים חלים הסדרים הנגשה ואיסור הפליה ספצפיים הקבועים בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

גובה הפיצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובר על הוראות החוק חייב בפיצוי נזקיו של מי שהופלה, וכן עשוי לחוב בפיצויים ללא הוכחת נזק בגובה של עד 61,000 ש"ח (נכון לאוקטובר 2009, הסכום מתעדכן לפי מדד המחירים לצרכן). הפרת הוראות החוק מהווה עבירה פלילית, ובמקרה של פגיעה בקבוצה גדולה ניתן להגיש, בהתקיים תנאים מסוימים, תובענה ייצוגית על הפרת החוק. בפועל, בתי המשפט לתביעות קטנות פסקו פיצויים בגובה של בין 3,000 ל-9,000 ש"ח על כל מקרה של מניעת כניסה למועדון על רקע מפלה[1][2][3]. בתביעות בבית משפט השלום נפסקו סכומים גבוהים בהרבה שהגיעו גם ל-30,000-60,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט[4][5].

פסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים רבים טוענים מנהלי מקומות בילוי שהכניסה נמנעה לא ממניעי אפליה אסורים אלא משום שהכניסה למקום היא על סמך רשימות מוזמנים. בתי המשפט התייחסו בחשדנות לטענות אלו, אולם במקרים בהם הוצגו רשימות כאלו ועדות מנהלי המקום נמצאה אמינה נדחתה התביעה, גם כאשר הוכח מקרה של אדם אחד שהוכנס למרות שלא היה ברשימת המוזמנים[6]

שופטי בתי המשפט המחוזיים נחלקו בשאלה האם סירוב שרירותי להכניס אדם למועדון שלא על רקע השתייכותו לקבוצה מופלית היא בת פיצוי על פי החוק. השופט צבי זילברטל ביטל בערעור פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות לאחר שקבע שלא הוכח שהסירוב היה על רקע של אפליה[7]. לעומת זאת, השופט ר' שפירא, בדעת מיעוט שהסכימה למסקנת עמיתיו אך מסיבות שונות, קבע שלא הוכח במקרה הנדון שהתובע לא הוכנס למועדון בגלל גוון עורו, אך שהדבר אינו נדרש לצורך תביעה על פי החוק. לדבריו: "מאחר שניתן על פניו יחס שונה למשיב משניתן לאחרים, וללא כל סיבה מוצדקת, הרי שמדובר בהפליה אסורה. זאת גם אם אין מדובר על הפליה על רקע של גוון עור"[5]. פסיקה של בית משפט מחוזי קבעה שגם אפליה על רקע מקום מגורים, למרות שאינה מוזכרת מפורשת בחוק, היא אפליה בת פיצוי[8].

שלט המורה על הגבלת גיל, בכניסה למועדון במתחם יד חרוצים בתל אביב. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, הבחנה זו בין גברים לנשים מנוגדת לחוק.

בתביעה כנגד מועדון שקבע לגברים גיל מינימום גבוה יותר מאשר לנשים, שהוגשה לפני שאפליה מטעמי גיל נאסרה במפורש בחוק, קבע בית המשפט העליון שמדובר באפליה פסולה וחייב את המועדון בתשלום פיצוי. השופט יורם דנציגר קבע שגם אפליה כנגד הקבוצה החזקה היא פסולה בכך שהיא מחזקת סטריאוטופים עליהם מתבססת האפליה. השופט סלים ג'ובראן הוסיף שהמדיניות פסולה "לא בשל הפגיעה הנגרמת לגברים, אלא בשל הפגיעה החמורה המגולמת במדיניות המשיבה, היא הפגיעה בנשים"[9].

למרות שהחוק נודע בעיקרו ככלי למאבק בסלקציה במועדונים, הוא שימש בתביעות במגוון תחומים. הוא היווה עילה עיקרית בתביעה לפיצוי שני ערבים אשר עברו הליך בידוק משפיל לקראת עלייתם למטוס של אל על[10] וכן של קטינים שעלו מאתיופיה אשר הורחקו מגן ילדים ממלכתי דתי בערד משום שהיה בגן מספר גדול של ילדים מעולי אתיופיה. כן מוזכר החוק במספר פסקי דין הנאבקים נגד אפליה עדתית בקבלה לבתי ספר פרטיים[11] ונגד סירוב לערוך מסיבות חתונה חד מיניות[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ת"ק 15508-07-10 פקדו נ' מלכה ואח'
  2. ^ בפס"ד ארז מור נ' אייזן בר, נפסקו הפיצויים המקסימליים שבסמכות בית המשפט לתביעות קטנות, אולם אלו נפסקו עבור התובע ואשתו יחדיו; יוער שפסק הדין בוטל בערעור
  3. ^ פס"ד חזז נ' לילה טוב הפקות בע"מ
  4. ^ 4.0 4.1 תובענה אזרחית (ירושלים) 5901-09 - טל יעקבוביץ' ואח' נ' בית הארחה וגן אירועים יד השמונה, תק-של תא (ירושלים) 5901-09(3), 72092(03/09/2012
    אילן ליאור, בית המשפט: אולם אירועים חייב לקיים גם חתונות חד-מיניות, באתר הארץ, 12.09.2012
  5. ^ 5.0 5.1 ע"א (חיפה) 003724/06, קיבוץ רמות מנשה נ' מזרחי יצחק
  6. ^ ת"א 3603-12-08, נתנאל רועי ואח' נ' קיבוץ הזורע ואח']
  7. ^ בר"ע (ירושלים) 478/08
  8. ^ ע"א (נצרת) 198/09 סרור נגד רזידנט מיוזיק בע"מ
  9. ^ רע"א 8821/09
  10. ^ ת"א (חיפה) 16528-07 שלבי ואח' נגד אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פס"ד מ-6 באפריל 2010]
  11. ^ ראו למשל: עת"מ (ירושלים) 1320/03 ועת"מ (ירושלים) 241/06