חנה בת שחר

חנה בת שחר
לידה	1944 (בת 75 בערך)
עיסוק	סופרת
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
שפות היצירה	עברית
פרסים והוקרה	פרס היצירה לסופרים עבריים

חנה בת שחר-אייכנשטיין^[1] (נולדה בשנת 1944) היא סופרת חרדית הכותבת בשם עט.

תוכן עניינים

1 ביוגרפיה
2 על כתיבתה
3 ספריה
4 פרסים
5 לקריאה נוספת
6 קישורים חיצוניים
- 6.1 ביקורות על ספריה
7 הערות שוליים

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת שחר היא ילידת ירושלים, בתו של הרב בצלאל ז'ולטי ואשת הרב יהושע אייכנשטיין, ראש ישיבת יד אהרן^[2].

היא בוגרת מוסדות בית יעקב, אשר תוכנית הלימודים שלהם אינה כוללת את הספרות העברית החדשה. בשנות ה-80 נרשמה לסדנת כתיבה שהנחו יורם קניוק ואהרן אפלפלד. לאחר מכן החלה בכתיבה בשם בדוי, משום שחששה שזיהויה יביא לנידויה בחברה החרדית ולפגיעה בשידוכי ילדיה^[3]. בשנת 1985 התפרסם ספרה הראשון, "סיפורי הכוס", שזכה בפרס ניומן לספרי ביכורים. בין השנים 1995–2000 עשתה תואר שני בספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

בספריה הראשונים הרקע הדתי היה פחות מודגש, אך בספריה האחרונים הוא קיבל משמעות בולטת. היא עוסקת בנושאים הנחשבים כטאבו בחברה החרדית. בספרה "צללים בראי", שיצא ב-2008, היא עוסקת בהתמודדותן של אם חרדית ושתי בנותיה עם הטרדות מיניות של אבי המשפחה.

כיום, אחר שילדיה נישאו, בת שחר מהססת פחות להיחשף. בין השאר התראיינה לתוכניתו של קובי מידן בערוץ 2 ולתוכניתה של אבירמה גולן "קריאה ראשונה".

בשנת 1994 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

בנה, הרב משה מרדכי, הוא ראש כולל בבני ברק. בתה, ברכי ליפשיץ, היא מחזאית.

על כתיבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון לאילת נגב אמרה: "אני מרגישה כמו מסכה מהלכת. הפאה הזו היא מסכה, הבגדים הבורגניים האלה הם תחפושת, ואני מסתתרת מאחורי שם בדוי. אפילו אני לא תמיד יודעת מי אני". אף על פי כן הטעימה שמבחינה דתית "אין לי שום הרהורי כפירה. אני מאמינה בכל לבי". היא סיפרה שעל כתיבתה משפיעה דמות האב הנערצת וריחוקה של דמות האם. את היות רוב הגיבורות שלה גרושות, אלמנות או נשואות בנישואים אומללים הסבירה: "אני לא מאמינה שיש הרמוניה בחיי נישואין. בציבור שלי זה חסוי, אבל לי יש קרני מישוש להרגיש את זה".

בראיון למעריב אמרה: "אני לא אשאל רב אם מותר לי או אסור לי לפרסם את ספרי, כי לשאול זה טרף... ברור לי שהרבנים היו אומרים לי שאסור, ומה אז הייתי עושה? הייתי צריכה או לצאת נגדם או פשוט להפסיק לכתוב ולמות".