לדלג לתוכן

חנה בת שחר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חנה בת שחר
חנה אייכנשטיין
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1944 (בת 80 בערך)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג יהושע אייכנשטיין עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אוריין ליפשיץ עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס היצירה לסופרים עבריים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חנה בת שחר (נולדה ב-1944) הוא שם העט של חנה אייכנשטיין, סופרת חרדית.

בת שחר היא נולדה בשנת 1944 בירושלים, לרב בצלאל ז'ולטי. נשואה לרב יהושע אייכנשטיין, ראש ישיבת יד אהרן[1].

היא בוגרת מוסדות בית יעקב, אשר תוכנית הלימודים שלהם אינה כוללת את הספרות העברית החדשה. בשנות ה-80 נרשמה לסדנת כתיבה שהנחו יורם קניוק ואהרן אפלפלד. לאחר מכן החלה בכתיבה בשם בדוי, משום שחששה שזיהויה יביא לנידויה בחברה החרדית ולפגיעה בשידוכי ילדיה[2]. בשנת 1985 התפרסם ספרה הראשון, "סיפורי הכוס" הכולל שישה סיפורים קצרים, וזכה בפרס ניומן לספרי ביכורים[3]. שני ספריה הבאים "לקרוא לעטלפים" (1990)[4], ו"ריקוד הפרפר" (1993) יצאו לאור בסדרת "קו התפר" שערך יגאל שוורץ בהוצאת כתר[5].

בין השנים 1995–2000 למדה לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

בספריה הראשונים ניתן דגש מועט לרקע הדתי, אך לאחר מכן קיבל הנושא משמעות בולטת. בת שחר עוסקת בנושאים הנחשבים כטאבו בחברה החרדית. ספרה "צללים בראי", שיצא ב-2008, עוסק בהתמודדותן של אם חרדית ושתי בנותיה עם הטרדות מיניות של אבי המשפחה[6]. ספרה "עץ הדודא", שיצא ב-2013, כולל קובץ של ארבע נובלות השואבות את השראתן מסיפורי המקרא[7].

בעבר נמנעה בת שחר מחשיפה תקשורתית, אך לאחר נישואי ילדיה, התראיינה לתוכניתו של קובי מידן בערוץ 2 ולתוכניתה של אבירמה גולן "קריאה ראשונה".

בשנת 1994 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

בנה, הרב משה מרדכי, הוא ראש כולל בבני ברק. בתה, ברכי ליפשיץ, היא במאית תיאטרון.

בריאיון לאילת נגב אמרה: "אני מרגישה כמו מסכה מהלכת. הפאה הזו היא מסכה, הבגדים הבורגניים האלה הם תחפושת, ואני מסתתרת מאחורי שם בדוי. אפילו אני לא תמיד יודעת מי אני". אף על פי כן הטעימה שמבחינה דתית "אין לי שום הרהורי כפירה. אני מאמינה בכל לבי". היא סיפרה שעל כתיבתה משפיעה דמות האב הנערצת וריחוקה של דמות האם. את היות רוב הגיבורות שלה גרושות, אלמנות או נשואות בנישואים אומללים הסבירה: "אני לא מאמינה שיש הרמוניה בחיי נישואין. בציבור שלי זה חסוי, אבל לי יש קרני מישוש להרגיש את זה".

בריאיון למעריב אמרה: "אני לא אשאל רב אם מותר לי או אסור לי לפרסם את ספרי, כי לשאול זה טרף... ברור לי שהרבנים היו אומרים לי שאסור, ומה אז הייתי עושה? הייתי צריכה או לצאת נגדם או פשוט להפסיק לכתוב ולמות".

  • סיפורי הכוס (תל אביב: צ'ריקובר, 1985)[8]
  • לקרוא לעטלפים (ירושלים: כתר, 1990)[9]
  • ריקוד הפרפר (ירושלים: כתר, 1993)
  • שם סירות הדיג: שלוש נובלות (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ז 1997)[10]
  • יונקי הדבש המתוקים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ט 1999)
  • הנערה מאגם מישיגן: רומאן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ב 2002)
  • נימפה לבנה, שעירה משוגעת (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ה 2005)[11]
  • צללים בראי (הוצאת זמורה ביתן, 2008)[12]
  • עץ הדודא (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג, 2013)
  • סנדר (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017)[13]
  • נהר הקרח (הוצאת כנרת זמורה, 2019)[14]
  • מה שהבטחתי לך (הוצאת שתים, 2022)[15]

בשנת 1985 זכתה בת שחר בפרס ניומן לספר ביכורים על ספרה סיפורי הכּוׂס. ספריה לקרוא לעטלפים וריקוד הפרפר זיכו אותה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1994) בינואר 2015 זכה ספרה עץ הדודא בפרס ע"ש יצחק לייב ורחל גולדברג מטעם קרן קיימת לישראל.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אילת נגב, חנה בת שחר: חייה הכפולים של אשת הרב, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה
  • תמר הס, קריאה פמניסטית ב'לקרוא לעטלפים' לחנה בת שחר, אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, עמ' 375-394
  • ניצה קורן, נערות כקורבן בחברה אבהנית: עיון ביצירותיהן של עמליה כהנא-כרמון, חנה בת שחר ודורית רביניאן, בתוך: עינת לחובר, עינת פלד ומיכל קומם (עורכות), נערות וגופן, מדברות, נוכחות, נסתרות, הוצאת מאגנס, ירושלים 2017, עמ' 216 והלאה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ סופו של "מצעד הזימה" - שאול שיף
  2. ^ שירי לב-ארי, הגיבורה דתייה אבל אין לה אלוהים, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2008
  3. ^ חנה בת־שחר / סיפורי הכוס / הוצאת צ'ריקובר, מעריב, 23 באוגוסט 1985
  4. ^ יוסף אורן, כמהות לאהבה, מעריב, 2 במרץ 1990
  5. ^ פביאנה חפץ, ספרים - ״ריקוד הפרפר״ / חנה בת-שחר / צד התפר, סיפורת עברית בעריכת יגאל שוורץ, חדשות, 26 במרץ 1993
  6. ^ חגית מהלא, ‏מראה מעל הקשר, באתר גלובס, 31 ביולי 2008
  7. ^ אתר למנויים בלבד מוסף "ספרים", ספרים חדשים, באתר הארץ, 26 במאי 2013
  8. ^ ניצה קרן, רשמי עבים מתחת לשמי הים התיכון : ספרות נשים ישראלית בצל מורשת גותית, מכאן, כרך י' (ספטמבר 2010, תשע"א), עמ' 209־232
  9. ^ יוסף אורן, כמהות לאהבה, הצדעה לספרות הישראלית, ראשון לציון : יחד, תשנ"א 1991, עמ' 134־142
  10. ^ ראו: אורנה קראוס, אסטרטגיות של כיסוי והסתרה בסיפורי הקובץ "שם סירות הדיג" של חנה בת-שחר, עבודת מחקר, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ד 2004
  11. ^ ביקורות:
    חנה הרציג, יותר מדי רצינות ופחות מדי חמקמקות, הומור, ערמומיות או רעננות, באתר הארץ, 6 ביוני 2005
    עמרי הרצוג, מצבים עצבניים / הבלתי אפשרי / קגנסקיה והאלים, באתר הארץ, 6 באפריל 2005
  12. ^ ביקורות:
    אברהם בלבן, פלשבק בתוך פלשבק, באתר הארץ, 7 ביולי 2008
    לילך וולך, חרדים לגורל קוראינו, באתר ynet, 30 ביולי 2008
    אריק גלסנר, משחק הצללים: על "צללים בראי" של חנה בת שחר, באתר nrg‏, 8 באוגוסט 2008
    דפנה שחורי, תרבות, מרחפת: ספר חדש לחנה בת שחר, באתר nrg‏, 25 ביולי 2008
  13. ^ רבקה שאול בן–צבי, טרגדיה של תמימות, מקור ראשון, י"ב באב תשע"ז
  14. ^ בני ציפר עם המלצה חמה על הספר של חנה בת שחר 'נהר הקרח': "אחד הספרים היפים ביותר שקראתי מעודי, מכיוון שיש בו כנות ענקית", 103fm 16/08/2019
  15. ^ אתר למנויים בלבד ריקי רט, ‏"לצערנו הרב הפגיעות המיניות נפוצות גם בחברה החרדית, גם בבנים וגם בבנות", בעיתון מקור ראשון, 8 בפברואר 2023