חנה ואזנה גרינולד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חנה ואזנה גרינולד, מאי 2015

חנה ואזנה-גרינולד (נולדה ב-17 באוקטובר 1965) היא במאית, מחזאית ומנחה קבוצות תיאטרון ישראלית.

ואזנה עסקה כעשרים שנה בבימוי תיאטרון קהילתי בעיקר של קבוצות נשים. משנת 2007 עברה לביים מופעים והצגות במסגרות אלטרנטיביות כגון: התיאטרון הערבי-עברי ביפו, תמונע ופסטיבל עכו. התמקדותה היא בחיפוש שפה תיאטרונית לשאלות ותכנים העוסקים במגדר ובעיקר בהצלבה שבין זהות מזרחית מגדר ומעמד. העבודה הממושכת בתיאטרון הקהילתי פיתחה אצלה טכניקות אמנותיות של עבודה ללא מחזה כתוב מראש, המדגישים את החוויה האישית החברתית וההיסטורית של המבצעות, עבודה עם טקסטים שאינם דרמטיים והסבה של חומרים אלה לידי מופע. כמו כן עבודה זו שיכללה את הרגישות החברתית וגיבשה את תפיסת עולמה הפוליטית המזרחית-פמיניסטית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ביפו כבת בכורה להורים ילידי מרוקו, ניסים ואסתר. אחריה נולדו שלושה אחים. למדה בבית הספר היסודי ע"ש ויצמן ולמדה בכיתה מעורבת של תלמידים יהודים וערבים. למדה בחטיבת הביניים עירוני ז', וסיימה את חוק לימודיה בתיכון רוגוזין. שירתה בצה"ל כמשקית ת"ש באזור הדרום. עם שחרורה עברה לגור בקיבוץ כפר סאלד ושימשה כמטפלת לגיל הרך. בשנת 1988 חזרה לתל אביב ועבדה בניקיון בתים ובהמשך כגננת ובמקביל למדה משחק במסגרת פרטית. היא מספרת על יחסה לתיאטרון: "ולמרות שאני לא ילדת דרמה ולא קראתי אף מחזה או ביקרתי בתיאטרון לפני כן, לימודי התיאטרון מאוד משכו אותי. המחזה היחיד שראיתי במסגרת סל תרבות בבית ספר היה 'אופניים לשנה', של נולה צ'לטון, והוא שינה את חיי".[1] "אופניים לשנה" הייתה הפקה של תיאטרון חיפה על החוויות של נולה צ'ילטון ושחקניה בקריית שמונה לאחר שנה של עבודת תיאטרון קהילתי.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה והנחיה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1990–1993 למדה באוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון במסלול לתיאטרון קהילתי. כדי לשכלל את מיומנויות ההנחיה שלה עם שחקנים לא-מקצועיים למדה בשנים 1998–1999 לימודי תעודה של הנחיית קבוצות במסלול דו שנתי בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת בר-אילן. לאחר עבודה ממושכת בתיאטרון הקהילתי ומתוך רצון ליצור מחזה על בסיס אוטוביוגרפי חזרה ללימודי תואר שני MFA בחוג לתיאטרון במסלול שחקן-יוצר באוניברסיטת תל אביב, ובמסגרת פרויקט הגמר העלתה את "פאפעג'ינה" המוגדרת כ"תיאטרון סיפור אוטוביוגרפי בדוי" המבוסס על תהליך התבגרותה ביפו של שנות השבעים.

בשנים 1998–2012 במסגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הנחתה סטודנטים לתיאטרון קהילתי בפרויקט הגמר שלהם. הנחיית הפרויקטים כללה הנחיה ולווי של הסטודנטים לאורך כל שלבי העבודה מגיוס קבוצה, בנייתה, עבודה על תוכן ותהליך ולבסוף העלאת מחזה מקורי שנכתב ובוים על ידי הסטודנטים עם קבוצות מקהילות מוכפפות [דרושה הבהרה] שונות. כמו כן לימדה במסגרת אוניברסיטת תל אביב קורס להנחיית קבוצות בתיאטרון קהילתי, קורס אשר שימש כבסיס האקדמי לעבודת הסטודנטים במסגרת הקהילה.

תיאטרון קהילתי הוא מסגרת הפועלת לרוב בקרב קהילות מוכפפות. המשתתפים באים מקרב הקהילה ולאחר לימוד מיומנויות דרמה ותיאטרון ותהליך חברתי הם מעלים מופע המבוסס לרוב על חוויותיהם האישיות והחברתיות. תיאטרון זה נמצא על הצומת שבין הפואטי, הפוליטי, התרפויתי והפדגוגי.[2]

"נשים בצומת" (1993) היה המופע הראשון שביימה כפרויקט הגמר של התואר הראשון בלימודי התיאטרון הקהילתי. מופע של תיאטרון נשים מזרחיות ממעמד נמוך בשכונת נווה אליעזר (כפר שלם, תל אביב). תמות שהופיעו במופע זה למעשה ליוו ומלווים אתה עד היום ברפרטואר מופעיה. לאחר תום לימודיה המשיכה עם אותה קבוצה שאליה הצטרפו גם גברים ובשנת 1994 העלתה את "עקודים" העוסקת באחריות האישית והחברתית של מזרחים בשכונות למצבם. לאחר מכן עבדה עם קבוצות נוער במען תל אביב, בתיאטרון חובבים בבת ים ובשכונת התקווה. בשנים 1993–2012 ביימה והנחתה קבוצות תיאטרון קהילתי בקהילות מוכפפות שונות, לרוב במסגרות של נשים. ההצגה "מכה שלא כתובה בתורה" עם נשים נפגעות אלימות במשפחה נחקרה ופורסמה על ידי חוקרת התיאטרון פרופ' שולמית לב-אלג'ם.

תיאטרון אלטרנטיבי-פמיניסטי-מזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 2007 עברה מבימוי קהילתי לביים וליצור הצגות בתיאטרון האלטרנטיבי-פמיניסטי-מזרחי. התיאטרון הערבי-עברי ביפו היה לבית המקצועי שלה ובו היא לא רק יוצרת אלא גם שותפה לארגון ושיווק של מופעי התיאטרון. בדומה לתיאטרון הקהילתי גם במופעים אלה, התהליך הסדנאי היה במרכז העבודה, כלומר, עבודה מחומרים לא-דרמטיים (כגון: שירה ופרוזה, ומסמכים שונים) ומחוויות אישיות של המבצעות המתגבשים לידי מופע. ולכן מרבית מופעיה הם יצירה משותפת עם היוצרות-מבצעות כשתכני המופע מבוססים לרוב על אירועים אישיים, סיפור אוטוביוגרפי, ותכנים רלוונטיים לחייהן. מופעיה כגון: "פאפעג'ינה", "פריחה שם יפה" (עם סלי ארקדש) ו"שכונת התקוה/קהיר" (עם סיגלית בנאי) הרחיבו את תפיסת התיאטרון לגבי המושג "יהודי וערבי" שאינם עוסקים רק בסכסוך, אלא גם בזהותם התרבותית ערבית של יהודי המזרח התיכון, תוך שזירת נקודת המבט המגדרית והמעמדית. אך היא אינה מגבילה עצמה לשאלות אתניות בלבד, כמו במופע "פנינה לב נייר" (עם ג'קלין פערל) העוסקת בפגיעות נפשית ובאלימות מינית, או ב"תהר ותלד" (עם רחל קשת) שמציגה ב"תיאטרון תמונע", העוסקת בעבודת האימהות מנקודת מבט יהודית-מיתית ויומיומית.

רפרטואר מופעיה מכל השנים עלה במקומות ובמסגרות שונים ברחבי הארץ, כגון: פסטיבל אישה, פסטיבל עכו, תיאטרונטו, פסטיבל סתיו תיאטרוני, פסטיבל חובבים בצוותא, פסטיבל עתיד התיאטרון, ערס פואטיקה, ליבי במזרח, ישרא-דרמה, פסטיבל בינלאומי לתיאטרון בובות ופסטיבל בבית של העונה הירושלמית. בשנת 2013 "פאפעג'ינה" הייתה מועמדת להצגת השנה ב"פרס קיפוד הזהב" של הפרינג' הישראלי בארבע קטגוריות :הצגת השנה, מחזאית השנה, שחקנית השנה –מוריה בשארי, שחקנית משנה לימור זמיר.

ההצגה "פרחה שם יפה" קיבלה תהודה רחבה בציבוריות הישראלית והרחיבה את התודעה המזרחית לשיח התרבותי והפוליטי. ההצגה קיבלה תהודה בסדרה הדוקומנטרית החשובה "ערסים ופריחות האליטות החדשות" של הבמאי רון כחלילי אשר כוללת צילום של ההצגה. ההצגה הוצגה בפני קהלים נרחבים של תלמידים, סטודנטים, מורים, מרצים, תנועות נוער, הן במרכז והן בפריפריה. צוות השחקניות של ההצגה כלל את השחקניות עדן אוליאל, סלי ארקדש יחזקאל ואביטל מישל מאיר.

בשנת 2017 העלתה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו הצגת יחיד "סוף על הקטינו" עם השחקנית עירית סופרן. הצגה מספרת סיפור הגירה ושבר משפחתי של משפחת עולים מאירן. ההצגה זכתה בציון לשבח.

בשנת 2017 חנה גיבשה אנסמבל של שחקניות הכולל את עדן אוליאל, סלי ארקדש יחזקאל, מוריה בשארי ליפשיץ ואביטל מישל מאיר. הקבוצה העלתה את ההצגה יולדות.

יולדות הוא מופע העוסק בפרשת החטיפה של ילדי תימן, המזרח והבלקן בשנותיה הראשונות של המדינה. כשני שלישים מהילדים שנעלמו היו ממוצא תימני. הממסד ניסה לאורך השנים לטייח את הפרשה ושלוש ועדות שונות, על אף ראיות ועדויות מטרידות, הגיעו למסקנה שלא התרחשו חטיפות. על חלק גדול מהמסמכים הוטל חיסיון של 70 שנה, ולאחר מאבק בשנת 2017 הוחלט להסירו ולפרסם את המסמכים.

המופע נוצר בשיטת העבודה של ואזנה-גרינוולד המבוססת על התפיסה של בימוי-קולקטיבי כפי שהיא פיתחה לאורך השנים בתיאטרון הקהילתי ובמופעי התיאטרון האלטרנטיבי שלה עם להקת השחקניות הקבועה שלה בתיאטרון יפו. לתהליך הצטרפה רחלי סעיד כדרמטורגית וכפעילה של עמותת עמרם הנאבקת לגילוי האמת ולהכרה ורפוי עבור הנפגעים. המופע בנוי על מספר חומרים: 1. הפואמה יולדות של איריס אליה-כהן, העוסקת בחווייה המורכבת והקשה של לידה בבית חולים ישראלי הנושא אופי בירוקרטי, צבאי והיררכי באופן חריף שנוטל את הכוח והשליטה מהיולדת ומהקשר הטבעי והאנושי שבין האם לוולד. 2. עדויות של אמהות שמספרות את סיפור החטיפה ומתעקשות לא להימחק ולהיטשטש בזיכרון הקולקטיבי. 3. פרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית (ועדת קדמי) בהן נמסרו עדויות של אחיות המצביעות, באורך חלקי, על שיטת החטיפה. 4. עדות של השחקנית מוריה בשארי-מוריה המספרת את סיפורה האישי כנכדה לסבתה שבתה נחטפה.

זהו אינו תיאטרון תיעודי במובן הריאליסטי, אלא מופע פואטי ותנועתי בעיקרו, השוזר בין הפואמה לבין העדויות השונות ויוצר זרימה בין חווית הלידה הישראלית לבין פרשת החטיפה. באופן זה ואזנה-גרינוולד מראה כיצד גם היום בית החולים מתפקד כאתר כוחני היררכי, צבאי מפקח ושולט ביולדות, ובאופנים שבהן ניטלת מהן אנושיותן והן נהפכות לאובייקטים של הצוות הרפואי. באופן זה המופע מחבר בין חוויות שמרבית הקהל מכיר מהמפגש הלא נעים עם המערכת הרפואית לאופן שבו התאפשר מנגנון החטיפה תחת מערכת הרפואית ומערכת הרווחה.

מבחינה ויזואלית על הבמה שלוש שחקניות: סלי ארקדש, עדן אוליאל ומוריה בשארי-ליפשיץ מגלמות את היולדות, את האימהות המספרות על חטיפת ילדיהן ואף את האחיות דאז. בצד מנגנת על צ'לו אביגיל ארד המגלמת גם את תפקיד השופט בוועדתה חקירה. על רגל כל אחת מהיולדות חותלה בריקמה בסגנון תימני מסורתי ועל גופן חלוק תכלת של בית החולים. אופן תלבושת זה מסמן את הקשר בין חווית הלידה בהווה לבין העדות של האימהות, בין חווית הניכור בחוויית הלידה בישראל לבין חווית ההשתקה של האימהות אז.

ייחודו של תיאטרון תיעודי זה אינו בהבאת מידע חדש בדומה לתחקיר עיתונאי או מחקר אקדמי, תיאטרון זה מנסה לפענח את הדינמיקה האנושית והרגשית שמאחורי העובדות, הפרשנות והמחלוקת סביב הפרשה. השזירה בין חווית הלידה בהווה דרך הפואמה הפרודית, האירונית והכואבת, ואזנה-גרינוולד מחברת את הצופות והצופים בקהל אל השאלה כיצד זה יכול היה להתרחש? כיצד ניתן לנתק את הקשר הטבעי והאנושי בין אם לילדיה? הניכור, השליטה הכוחנית, וההשתקה הם חלק אינהרנטי מחוויית טיפול בבית חולים, ולכן במנגנון זה יש תמיד פוטנציאל לעשות פשעים חמורים עד כדי פשעים כנגד האנושות כמו חטיפת ילדים. (חלק זה כתב ד"ר נפתלי שם טוב)

הצגות בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת תיאטרון נווה אליעזר

  • נשים בצומת (1993)
  • עקודים (1994)
  • לדעת לא לגעת (1995)

קבוצת תיאטרון לנשים נפגעות אלימות

  • מכה שלא כתובה בתורה (2000)
  • שמרי נפשך: מופע בתנועה (2005)
  • מטרה נעלה : אירוע תיאטרוני (2007)
  • Que Sera Sera (2011)

תיאטרון בבת ים

  • ארזודרם (1998)

מופעים בתיאטרון אלטרנטיבי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חנה וזאנה גרינוולד – אשת תיאטרון, בבלוג יוצרות, 1 ביוני 2015
  2. ^ שולמית לב-אלג'ם, ניצבים בקדמת הבמה: מחאה, חגיגה וחתרנות בתיאטרון הקהילתי, פרדס הוצאה לאור, 2010