פרשת ילדי תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משפחה יהודית במחנה הפליטים "חאשד" ליד עדן בתימן, דצמבר 1949
ילדה נושאת את אחיה במחנה עולים בבית ליד, 1950

פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, בין השנים 19481954. להוריהם נאמר כי הם נפטרו, אולם ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי למעשה הילדים נלקחו מהם ויש להם ספק אם הילדים מתו או הועברו לאימוץ. במהלך השנים נתגלו מקרים בודדים (מתוך מאות מקרים) של אימוצים שבוצעו ללא ידיעת ההורים, וכן העידו מספר אנשים מתוך המערכת, כמו רופאים ואחיות, על חשד שלהם לגבי היעלמות לא ברורה של הילדים.

נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים בנוגע ליחס מפלה וגזעני מצד הממסד והחברה בכלל. דיונים בנוגע לפרשה התקיימו מספר פעמים בכנסת. צווים להתייצבות בלשכת הגיוס, שנשלחו לבתי ההורים כעבור 16–17 שנים, כאשר הגיעו הילדים לכאורה לגיל 18, העלו שוב את העניין לסדר היום הציבורי. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה הממשלה ב-1967 על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בהלול-מינקובסקי. לאחר ביקורות קשות על תפקודה של ועדה זו, הוקמה בשנות ה-80 ועדת שלגי, שגם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה. ב-1995 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שפרסמה את מסקנותיה ב-2001. כל הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו, ולגבי המיעוט הנותר לא נאספו די ממצאים כדי לברר את גורלם.

הוועדות שחקרו את הפרשה לא הוסמכו לקבוע את מספר המקרים בפרשה זו, ולכן ניתן להעריך את מספר הילדים רק על סמך מספר המקרים שהובאו בפני הוועדות. 342 תלונות הוצגו בועדת בהלול-מינקובסקי. 505 מקרי היעלמות (מתוכם 301 מקרים חדשים) הוצגו בוועדת שלגי, מעל 800 מקרי היעלמות (מתוכם מעל מ-450 מקרים חדשים) הוצגו בוועדת קדמי (ועדת החקירה הממלכתית). לדברי עמותת "משכן אוהלים" שהקים עוזי משולם, יש בידיה מידע על 1,700 ילדים שנעלמו עד 1952.

פרשת ילדי תימן מעלה עד היום תחושות קשות ורגשי אי-אמון כלפי הממסד והאשמות בגזענות, ומנגד האשמות בציד מכשפות. עד היום קיימות בציבור שלוש סברות מרכזיות. האחת היא "חטיפה ממסדית" שאורגנה כביכול בהוראה מגבוה וזאת כדי לספק ילדים לזוגות אשכנזים ולאורחים מחו"ל. בשנות ה-90 תאוריות קונספירציה זו הגיעו לשיא בפרשת עוזי משולם כאשר נטען כי הילדים הנעדרים הועברו לחו"ל לשם ניסויים אכזריים, דבר שגרר גם אלימות, עבירות על החוק ומוות. סברה זו נבדקה על ידי ועדת קדמי ונפסלה. היא אינה מקובלת גם על ידי רוב מי שקוראים לחקור את הפרשה מחדש. הסברה השנייה היא כי לא היו דברים מעולם וכי רוב הילדים מתו, למעט מקרים בודדים שנבעו מטעויות אנוש ובלבול - סברה זו מקובלת על כל ועדות החקירה שבוצעו עד כה. הסברה השלישית היא שאכן היו מקרים של אימוצים בלתי חוקיים ללא ידיעת ההורים, אבל היעלמות הילדים הייתה תופעה שנוהלה בערוצים מקבילים, בחסות העלמת עין ואדישות ממסדית, ומתוך אווירה תרבותית שראתה באימוצים כאלה מצווה או סיוע לילד שהגיע ממשפחה נחשלת, ולאו דווקא מתוך הוראה או כוונה ממסדית מפורשת.

אחות, אם ותינוק במחנה עין שמר, 1950

ראשית הפרשה: עולי תימן בעלייה ההמונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים תימנים ממתינים לטיסה לישראל בשדה התעופה בעדן
נציגי הסוכנות היהודית פוגשים בעולים מתימן עם הגעתם לשדה התעופה לוד, 1949

העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. מדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, בשלהי מלחמת העצמאות ובעיצומה של תקופת הצנע, ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. מחסור מרכזי היה במקומות מגורים ובשירותי בריאות. רוב העולים נשלחו לגור במעברות ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.

מצוקה במחנות המעבר ומצבם הבריאותי של העולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מתימן במבצע "על כנפי נשרים" שהגיע לשיאו בחודשי יוני-דצמבר 1949. בשלבים מוקדמים של המבצע היו נסיונות להאט את קצב העלייה בגלל מצבם הבריאותי הגרוע של העולים וחשש מפני קשיים בקליטה שלהם בישראל הענייה. אולם שינויים פוליטיים בתימן הכתיבו מציאות אחרת והביאו לזרם פליטים שנהרו לעלות לישראל. מחנה המעבר "חאשד" הוקם בתימן בחופזה ונועד להכיל עד 1,000 איש, אולם בחודש ספטמבר היו במחנה מעל 13,000 פליטים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות[1]. המצב במחנה היה קשה ביותר והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה על מצבם הבריאותי של העולים:

באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות.

– טובה אנגלד, אחות במחנה חאשד[1].

המצב במחנות המעבר בתימן הלך והתדרדר, מחסור במזון ובמים זורמים, מחסור בתרופות ותנאי סניטציה קשים מחד וכוח אדם מצומצם מאידך העמיד את המחנה בפני קריסה. על פי התוכנית של הסוכנות היו העולים צריכים לקבל טיפול רפואי במחנה בטרם העלייה לישראל אולם לא ניתן היה לדבוק בתוכנית זו ולא נותר אלא לנסות ולהעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.

בין העולים היו ילדים ותינוקות רבים, חלקם במצב גופני ובריאותי קשה. על היקף תמותת הילדים בתימן ובישראל כתב דוד בן-גוריון ביומנו: "ילדים מתים כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן".[2] לפי ד"ר דב לויטן 40% מהילדים בני השנה שעלו מתימן לישראל נפטרו. לויטן מונה שתי סיבות לתמותה הגבוהה בקרב ילדי תימן. הסיבה הראשונה היא שבתימן לא הכירו את הרפואה המודרנית. הסיבה השנייה היא תנאי המחיה הקשים של העולים - מסע העלייה המפרך, שעשו העולים בעודם תשושים חולים ורעבים, התנאים הקשים מאד במחנות המעבר בתימן, והתנאים במחנות בישראל בתקופת המחסור הכללית ששררה בישראל. לכך יש לצרף את היחס המתנשא של צוותי הרפואה שקלטו אותם, שראו אותם כפרימיטיביים. "מחד, ניסו לטפל בילדים ולרפא אותם. מאידך, כשהילד מת לא הודיעו להורים שלו. הם לא נכחו בקבורה ולא ניסחו תעודות פטירה". [3]

קליטת העולים במחנות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המשפחות קיימו אורח חיים דתי ולאחר שהגיעו לישראל שוכנו בארבעה מחנות מרכזיים - ראש העין, בית ליד (פרדסיה), עין שמר ועתלית. עולים שוכנו גם במחנות העולים שער העלייהחיפה) ובבאר יעקב.

לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו, עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר, בכל לילה הגיעו כ-700-800 עולים והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה. לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו "זכריה אברהם" לא היה מספיק, כדי לזהות אדם היה צורך בשם שלישי.[4]

במחנות נהגו להפריד בין הילדים ובין הוריהם. המבוגרים התגוררו באוהלים, והילדים שוכנו בצריפים או במבנים יציבים יותר. חלק מהילדים והתינוקות החולים הופנו לבתי חולים ארעיים שהוקמו בתוך המחנות וחלק הועברו לבתי חולים מוכרים שנמצאו מחוץ למחנות. האמהות נהגו לבקר את הילדים והתינוקות מדי יום, לטפל בהם ולהניקם בעת הצורך. ההורים התקשו לשמור על קשר רציף עם הילדים שהיו בבתי חולים, במיוחד בתי חולים מחוץ למחנה. בחלק מהמקרים האם עלתה לישראל לפני האב, בחלק מהמקרים האבות עבדו מחוץ למחנות בעבודות קשות שונות. נסיעה לבתי חולים מרוחקים התאפשרה רק בתחבורה ציבורית של אותה תקופה ואפילו דבר זה היה מחוץ להישג ידם של חלק מהעולים.

לדברי יצחק מעוז, כל תינוק שהובא למחנה הוכנס קודם כל לבית התינוקות, שם נרשם בשם שנמסר למטפלת על ידי הורי התינוק. כדי למנוע בלבול אפשרי שם התינוק נרשם על גבי מדבקה שהודבקה לידו הימנית. רופא מיוחד טיפל בתינוקות ופסק אם תינוק חולה צריך להישלח לבית החולים.[4]

היעלמות ילדים שנשלחו לבתי חולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים ופרטים מעורפלים ולא ברורים: ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו ונקברו. הוכח שמעטים מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין. לחלק מההורים לא הראו את הקברים או את מיקומם, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי נתיחה שלאחר המוות, ולא ניתנה תעודת פטירה. ההורים ניסו למחות על מנת לקבל כהלכה את המידע ההכרחי והחשוב אודות גורל ילדיהם, אך בדרך כלל ללא הועיל. עם זאת, כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.[דרוש מקור]

העיתונאי שאול בן חיים תאר בשנת 1954 סיבה המשוערת לכך שילדים רבים אבדו להוריהם. נהג אמבולנס נהג למלא את המכונית בילדים חולים והחל במסע נדודים בין בתים חולים. בתי החולים היו מלאים חולים (עדיין התרחשו קרבות במקומות שונים). אם הילד החולה לא התקבל במקום אחד, הנהג היה נוסע לבתי חולים אחרים ומנסה להכניס את הילד לשם. אם הצליח במלאכתו חזר אחרי נסיעה ארוכה למחנה, שבו המתינו לו ילדים נוספים. ככל הנראה הנהג לא תמיד מסר לאן הכניס חולה זה או אחר. הן בגלל היעדר מודעות לחשיבות הרישום והן בגלל הקושי הגדול להשתלט על השמות הרבים. אפשרות נוספת היא שהמטפלת לא הספיקה לרשום את מה שאמר הנהג. [4]

גורם נוסף שגרם לבלבול בין הילדים היה אחיות חדשות שרק החלו לעבוד בישראל, וחלקן לא ידעו לקרוא עברית. לפי יצחק מעוז, אחד ההסברים האפשריים לכך שילדים רבים נעלמו היא שילד מסוים נפטר ובמקומו קיבלו הורים תימנים ילד תימני אחר. ילדים רבים נכנסו לבית החולים כשהם רזים מאד ולאחר תקופת אשפוז השתנו פניהם והורים התקשו לזהות אותם. הורים חיפשו את הילדים בין בתי החולים ובחלק מהמקרים הילדים נמצאו אבל בחלק מהמקרים הילדים לא נמצאו גם לאחר חיפושים רבים. [4]

המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה קשה יותר כי ילדים רבים שנרשמו כנפטרים, למעשה נחטפו ונמסרו לאימוץ והם עדיין בחיים, אך לא בחזקת הוריהם הביולוגיים, כך שרישומם אינו נכון. הפרשה שבה והסעירה את מדינת ישראל מעת לעת, והוקמו שלוש ועדות רשמיות לחקירתה. הוועדות דנו במאות רבות של מקרים, חלקם חופפים או קשורים זה לזה, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו אך ללא הסבר ברור להשתלשלות האירועים עד מותם. בעניין מיעוט של המקרים לא נמצאו די ממצאים כדי לקבוע מה עלה בגורלם. הסערה הציבורית התעצמה בפרשת הרב עוזי משולם.

הטענות העיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950

עדויותיהם של אחדים מאנשי הממסד באותן שנים עולות בקנה אחד עם עדויות משפחות העולים בדבר הדפוס החוזר - הורים המגיעים לבקר את ילדיהם (חלקם לא היו חולים אלא בריאים), ונאמר להם כי הילדים נפטרו ונקברו, ללא הסבר למות הילד או היעלמותו.

הורי הילדים שנעלמו באופן מסתורי וללא כל קצה של חוט לידיעה מה עלה בגורלם, הגישו תלונות שברובן היו מאפיינים משותפים:

  • כמעט כל הנעלמים היו בני פחות משלוש.
  • רוב הנעלמים היו ילדיהם של עולים באותן שנים ששהו פחות משנה בישראל.
  • רוב הנעלמים היו בני עדות המזרח, כאשר המספר הגדול ביותר של תלונות הוא בקרב עולי תימן.
  • רוב הנעלמים נעלמו במהלך שהותם בבתי חולים, או שהם נעלמו בעודם במקום אחר אבל עם הצגת טענה לפיה הם "נשלחו לבתי חולים", כאשר בפועל הדבר לא בהכרח נכון.
  • כאשר ניסו לברר מה עלה בגורל ילדיהם קיבלו רוב ההורים הסבר בעל פה שעל פיו ילדיהם נפטרו. כששאלו בדבר ההלוויה של הילד, נאמר להם שהיא כבר התקיימה שלא בנוכחותם. רישומי הפטירות לקו בחסר שהוסיף לערפול הנושא, ורבים מההורים לא קיבלו מעולם תעודת פטירה המעידה על מוות שאירע והוכח כיאות.
  • צווים להתייצבות בלשכת הגיוס הגיעו בדואר לבתי חלק מההורים שילדיהם נעלמו, בהגיע הילדים לגיל המתאים.

בשנת 1985, העיד בוועדת הפנים של הכנסת אביגדור פאר, שהיה בתקופת ההיעלמות סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ותפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות:

היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. [...] רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת[...] היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה[...] גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך [...] אנשים באו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי[...] אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד[...] דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז.

– פרוטוקול הישיבה, 31 בדצמבר 1985

דב שילנסקי, שהשתתף בישיבה, אמר שפאר סיפר לו לפני הישיבה כי העובדות הסוציאליות עמדו נבוכות בפני העולים שביקשו לראות את ילדיהם, ושנאמר להם שהילדים נפטרו. שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה.

אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהן העבירו ילדים בריאים באמבולנסים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים. אחות שעבדה במחנה העולים "עין שמר" העידה שהיא עצמה לקחה בזה חלק, ושמעולם לא החזירה ילדים מבתי החולים למחנה[5]. חלק מהאחיות קשרו את היעלמות הילדים עם ביקורם של אנשים מחו"ל במחנות. בעדות לגבי בית ילדים בעין שמר נאמר:

קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מדי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות[...] כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם[...] הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום[...] שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות, אמרו שהילדים קיבלו חום והועבדו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים.

– שושי זייד, הילד איננו: פרשת ילדי תימן, ירושלים: הוצאת גפן, 2001

גם נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם, ועשו זאת בעיקר בלילה[6].

בוועדת החקירה הממלכתית העידה חנה גיבורי, פקידת סעד ראשית בשנים 1948–1954, וממונה על אימוץ ילדים במחוז הצפון: "רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים" (עדות ב-7 ביולי 1997). בוועדת החקירה הממלכתית נשמעו גם עדויות של נשים מאמצות. מציאות זו של אימוצים באופן בלתי חוקי הייתה ידועה באותה תקופה גם לשופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, שכתב: "אולם בהיעדר חוק מיוחד אשר יסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה להיות שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין" (ספרו ילדי אימוצים, 1955). בספר "בהיקלט עם" כתב ד"ר אברהם שטרנברג, שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של ויצו בירושלים, בתל אביב ובצפת. קיימות עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצו לצורך אימוץ[7]. אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, העידה בוועדת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית שבה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח"[8].

התייחסויות ראשונות לפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1949 היה הדרג הבכיר בממשלה מודע לפרשה[9]. בשנת 1950 שלח ארגון "התאחדות התימנים" מכתבים בנושא אל שר המשטרה בכור-שלום שטרית. במכתב, שנשלח ב-8 במאי 1950, נאמר:

מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן.

ד"ר ליכטיג כתב לבתי החולים הממשלתיים ב-21 באפריל 1950:

קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם[...] צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים.

– גנזך המדינה 74/13/3637

מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות היו מודעים לבעיה אך הסתירו מידע רב. סיווגם של רבים ממסמכים אלה היה "סודי" או "סודי ביותר".[דרוש מקור]

בינואר 1950 נעלם תינוק בן 7 חודשים, משה בן סלים, שהוריו דרו במחנה העולים בבית-ליד. במרץ 1950 החלה חקירת משטרה על העלמות זו, שכללה תשאול במחנות העולים ובבית החולים בחודשים מרץ ואפריל של אותה שנה. מסקנת המשטרה הייתה שהתינוק, שאושפז, הבריא ולאחר מכן נשלח בטעות למחנה עין שמר ונעלם עקב הבלגן ששרר במחלקות הרפואה במחנות אלו. [10] בספטמבר 1950 דיווח עיתון 'דבר' כתבה קצרה בשם "היכן התינוק" שתארה את העלמו של בן סלים. הכתב מציין כי "אין זה מקרה ראשון שהילדים אשר נשלחו מהמחנה לבתי חולים נעלמו בדרכם חזרה." [11]. אחד ממכתבי התגובות תהה "הרי התינוק איננו חבילת חפצים הנעלמת בנמל! .. מי אחראי לשערוריה זו שילדים נשלחים אפילו לא כצרור דואר רשום?" [12]. מאמר נוסף פורסם ב"על המשמר" (5 באוקטובר 1950). בן סלים לא נמצא על ידי המשטרה גם בסוף השנה. המשטרה וגורמי הבריאות עצמם קובלים על הסידורים הגרועים במחנה.

הדיון הראשון במליאת הכנסת בפרשה זו התקיים ב-20 בנובמבר 1950, במסגרת דיון על המצב במעברות. בדיון דיבר ח"כ מאיר וילנר ממק"י על השתיקה סביב הפרשה ואמר כי "כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע שהמצב הוא בכי רע".

ב-1952 נכתב בדו"ח פנימי של אגף החקירות של המשטרה על היעדרותם של תינוקות מבתי חולים ובתי תינוקות במחנות העולים בית ליד, ראש העין ועין שמר[13]. מכתבים בפרשה זו נשלחו משר המשטרה לשר הבריאות ולהיפך. למרות הכתבות וחקירת המשטרה עם הגורמים בשטח ולמרות מודעות של שר הבריאות ושר המשטרה, תינוקות ואף ילדים המשיכו להעלם גם בשנים מאוחרות יותר.

ועדות בדיקה ופעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, שבה והייתה פרשת ילדי תימן נושא לדיון ציבורי אחת לכמה שנים. שלוש ועדות הוקמו לחקירת הנושא וכן פעלו עמותות וחוקרים לשפוך אור על הפרשה.

ועדת בהלול-מינקובסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב 3-בינואר 1967 הוקמה, על ידי שרי המשפטים והמשטרה, ועדת בהלול-מינקובסקי. בראש הוועדה עמדו יוסף בהלול, פרקליט מחוז חיפה והצפון ורב־פקד ראובן מינקובסקי מהמטה הארצי של המשטרה. תפקיד הוועדה היה לברר את הטענות בדבר היעלמם של תינוקות ממחנות העולים בשנים 1949 - 1951 וגורלם.[14]

לטענת העיתונאי עמוס כרמלי בטרם עבודת הוועדה, הערכות היו כי קיימים עשרה עד מאה נעדרים לכל היותר. בכתב המינוי הודגש כי על חברי ועדת־החקירה לעמוד בקשר עם נציגי הוועדה הציבורית. שניים מבין חברי הוועדה הציבורית, יועצה המשפטי ה. קהן והחוקר עמי חובב הצטרפו לועדה כנציגים. כן נקבע שהמפקח הכללי של המשטרה יעמיד לרשות הוועדה את העזרה הנאותה בכוח אדם, ברכב ובציוד. הוועדה השתכנה בארבעה חדרים במטה נפת פתח-תקווה. ולרשותה הועמדו 4 חוקרים קבועים, קצין ניהול, ארכיבעי, מזכירה, נהג ורכב. לאחר שהתברר כי החקירה היא ענפה ומסתעפת הצטרפו אליה חוקרי משטרה נוספים.[14]

הוועדה לקחה מסמכים מארכיבים הנוגעים לעליית יהודי תימן שנמצאו בידי המוסדות שטיפלו בשעתו בעליית יהודי תימן, כגון: הסוכנות היהודית, משרד הסעד, משרד הבריאות, בתי־חולים וכו'. הוועדה פנתה לציבור באמצעות העיתונות והרדיו למסור לה ידיעות הנוגעות להעלמות הילדים. אנשיה חיפשו חומרים ומסמכים גם בשישה מחנות עולים שבהם גרו עולי תימן בעבר. הוועדה ראיינה עשרות מנהלים ועובדים מחלקות של מוסדות ציבוריים וממשלתיים וגבתה עדות מ-399 הורים מתלוננים כאשר לכל תלונה נפתח תיק חקירה משלו. לטענת כרמלי הקושי העיקרי של הוועדה היה 17 השנים שחלפו בין התרחשות האירועים ובין החקירה. מרבית המוסדות שבהם שהו העולים נתחסלו וחלק מהארכיונים הושמדו או נמצאו חסרים עקב העברתם למקומות אחרים.[14]

בין היתר הגיעה הוועדה, אל י. אריכא, יהודי דתי יוצא תימן שהיה אחד האחראים על מחנה העולים בעין שמר. אריכא סיפר לועדה על תחלואה קשה שהתחוללה במחנה ושכותצאה ממנה נפטרו רבים מהילדים. היות ולא היה מנגנון קבורה במחנה הוא אירגן חברה קדישא פרטית, הוא קיבל חלקת אדמה וקבר בה נפטרים רבים, כאשר כל קבורה נרשמה בפנקסו שנשמר בבית.[14]

באוגוסט 1968 פרסמה הוועדה את מסקנותיה בדו"ח של 196 עמודים שהוגש לכנסת. הוועדה בדקה 342 מקרי היעלמות שהגיעו לידיה. לגבי 316 מהנעלמים, נקבע כי נפטרו, לגבי ארבע ילדים נקבע כי אומצו, ו-22 ילדים הוגדרו כנעדרים.[14]

הוועדה המליצה על עריכת חקירה בחו"ל (לבדוק את האפשרות שחלק מהילדים נמסרו לאזרחים זרים) אולם היא עצמה התמקדה בחקירה בישראל בלבד.[15]

עמותת "ועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 החלה לפעול עמותה בשם "ועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים". השתתפו בה פסיכולוגים, רבנים וראשי רשויות.

הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים פרסמה ב-1986 דו"ח משלה שקרא להקמת וועדת חקירה ממלכתית בנושא. הדו"ח הסתמך בין היתר על מחקרו של דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן, שהעלה טענות על ליקויים בפעולת ועדת בהלול-מינקובסקי.[15]

לויטן טען כי שיקול פוליטי מנע הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הוועדה לא הוקמה בהתאם לחוק אלא על פי המלצת שר המשפטים. הוועדה לא חקרה את כל התלונות שהוגשו וייתכן שמספר הילדים שנעלמו היה גדול מ-342 ילדים. הוועדה הסבירה כי ליקויים מנהליים מנעו מסירת מידע מוסמך להורים והזמנה לטקס הקבורה, אבל הסבר כזה אינו מתקבל על הדעת היות ומדובר במאות מקרים. לא בוצע אימות של תעודות פטירה על ידי פתיחה מדגמית של מספר קברים, במטרה לוודא שתעודות הפטירה אמינות.[15]

בפברואר 1986 קראה ועדת הפנים של הכנסת, להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הנושא ביסודיות. בעקבות תכנית טלוויזיה ב"מבט שני", שהוקדשה לילדי תימן, הבטיח ראש הממשלה, שמעון פרס, כי תוקם ועדת חקירה לעניין ילדי תימן. ב-‎3 במרץ ‎1986 מינה פרס ועדה של מספר פקידי ממשלה כדי שתהווה "צוות מדריך לוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן". לטענת הממשלה "הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן" סירבה לשתף פעולה עם הוועדה הממשלתית. חברת הכנסת מרים גלזר-תעסה מהליכוד חזרה באפריל 1987 על בקשה להקים ועדת חקירה ממלכתית. רוני מילוא, שהיה אז סגן שר בממשלת האחדות של יצחק שמיר הבטיח לשקול את הבקשה.[16] ביולי אותה שנה גלזר-תעסה חזרה על בקשתה לוועדה ממלכתית אולם הדבר הועבר לידי ועדה מיוחדת שהרכב חבריה יקבע על ידי ועדת הכנסת.[17]

ועדת שלגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העניין הציבורי שעוררו המסקנות, הקימה הממשלה בראשות יצחק שמיר ב-1988 ועדת בירור על פי חוק ועדות חקירה. בניגוד לוועדת בהלול-מינקובסקי, בראשות ועדה זו, ועדת שלגי, עמד שופט - ד"ר משה שלגי. עם זאת ועדת שלגי נעדרה כל סמכות לברר תלונות על כוונות זדון או לחקור את ההתנהגות של גורמים שונים שטיפלו בנושא בהם גורמי הממסד. את העבודה ליוו דב לויטן ו"הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים".[15]

בסך הכל קיבלה הוועדה 505 הודעות על נעדרים, מתוכן 204 הודעות על ילדים שגורלם כבר נבדק על ידי ועדת בהלול מינקובסקי ו-301 מקרים שטרם נחקרו. מרבית הילדים הנעדרים נעלמו מבתי חולים ובתי תינוקות. בין הילדים שנעדרו היו מלבד יוצאי תימן גם יוצאי בולגריה, איראן, צפון אפריקה, צרפת ורומניה.[15] בשנת 1994 טען חבר הכנסת אריה גמליאל מש"ס בדיון בכנסת, כי במשך 4 שנים הוועדה לא תפקדה, והיא החלה לעבוד באמת רק בשנה האחרונה לעבודתה, וכן נאמר כי השופט שלגי טען בועדה כי יש לו מחסור בתקציבים, חוסר יכולת לשכור חוקרים ומחסור בסמכויות.[18]

ועדת שלגי פרסמה את תוצאותיה בסוף שנת 1994. מתוך 204 הודעות שנחקרו על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי, נתגלו 34 מקרים שבהם התגלו טעויות בממצאי הוועדה. מתוך 301 הודעות חדשות - ב-14 מקרים נעלמו הנעדרים בעיר עדן בתימן, 3 מהם התגלה מידע על פטירתם שם. מתוך שאר 287 ההודעות, ב-222 מקרים הגיעה הוועדה למסקנה שהילדים נפטרו. ל-171 ילדים נמצא תיעוד על הבאתם לקבורה, ול-51 אחרים לא נמצא תיעוד דומה. לא נמצאו ממצאים כלשהם באשר לגורל 65 מהנעדרים. הוועדה גם בדקה 10,000 תיקי אימוץ בשנים 1960-49, אך לא התגלה בהם מידע חדש. הוועדה נמנעה מפתיחת קברים - גם בגלל מורכבות הנושא וגם בגלל חוות דעת מהמכון לרפואה משפטית כי לאחר עשורים רבים לא ניתן לזהות את האדם הטמון בקבר.[15]

יגאל יוסף, אחד החברים בוועדה וראש עיריית ראש העין לשעבר, סרב לחתום על מסקנות הוועדה. בראיון משנת 2016 מתח ביקורת חריפה על הוועדה וטען כי "זו הייתה ועדת מריחה, קומבינה, להשתיק את הפרשה, להתעלם. ככה משכו אותנו במשך כל השנים". הוא טען שעבודת הוועדה והוועדות האחרות הסתמכו יותר מדי על מסמכים לא אמינים:[19]

הביאו נייר מצולם ולקחו את אותו חוקר שהיה בוועדת בהלול-מינקובסקי. לפני החוקר הזה היו לנו כמה קציני משטרה לשעבר, חוקרים מנוסים בנושא של חקירות פליליות, אבל פיטרו אותם, לא נתנו להם לעבוד ולקחו חוקר שפתר להם את כל הבעיה בזה שהביא להם מסמכים לא אותנטיים לדעתנו, לא מקוריים ולא אמינים. על סמך זה הם קבעו שהילדים מתו. זה לא הניח את דעתנו ואת דעת המשפחות, ולכן עד לרגע זה אף אחד לא מקבל את מסקנות ועדת בהלול-מינקובסקי, את מסקנות ועדת שלגי וגם לא את מסקנות ועדת החקירה הממלכתית, שנשענה בעצם על אותם חומרים פחות או יותר של שתי הוועדות הקודמות.

פרשת עוזי משולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת עוזי משולם

עוזי משולם היה מלמד ממוצא תימני שהתגורר ביהוד. בסוף שנות ה-70 החל להתעניין בפרשת היעלמות ילדי תימן. משולם הוביל קו חריף ביותר שטען כי אלפי התינוקות שנחשבו למתים למעשה נחטפו ונמכרו לארצות הברית לצורך ניסויים בנוסח ד"ר מנגלה.[20] לאורך שנים פעל עם חסידיו כדי להציף את נושא היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן: אסף עדויות, ארגן כנסים וחילק עלונים, אולם דרישתו להקמת ועדת חקירה לא נענתה. משולם המשיך להפיץ עלונים בנושא "חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן", ובהם האשמות על קונספירציה חמורה.

בפסח 1994 החלה "פרשת חסידי עוזי משולם", ב-22 במרץ 1994 התפתח ויכוח קולני בין משולם לנהג מערבל שדרכו נחסמה על ידי מכלית, סמוך לביתו של משולם ביהוד. הנהג הזמין משטרה, משולם הזעיק כמה מחסידיו ואלו חסמו את הרחוב כולו במחאה.[20] כאשר למחרת ניסו כוחות משטרה לפתוח את הרחוב חסידיו ביצרו את ביתו בשקי חול ואבנים, תוך שהם מתחמשים בנשק, בתביעה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר היעלמות הילדים. כוחות רבים של משטרה, צלפים ויס"מ כיתרו את הבית במשך 52 יום.[21] באחד הימים יצא משולם מהבית לראיון בשידור חי בתוכנית של דן מרגלית, כדי לקדם את דרישתו להקמת ועדת חקירה בעניין ילדי תימן.[20] ב-10 במאי, בשעה 03:00 לפנות בוקר, יצא משולם מביתו לצורך פגישה עם מפכ"ל המשטרה, אסף חפץ. באותה עת פרצו שוטרים אל הבית ו-11 חסידים נעצרו. במהלך ההתבצרות ירו המתבצרים על מסוק משטרתי ולעבר כוחות המשטרה שבסביבת הבית, שלמה אסולין, מחסידיו של משולם, חייל בשירות סדיר בן 19 שערק מיחידתו, נהרג מירי השוטרים שהשיבו אש לעבר המתבצרים.[22]

חסידי משולם הורשעו בשורה של עבירות: קשירת קשר לביצוע פשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, איומים, סיכון חיי אדם במזיד וייצור נשק שלא כדין. הם נידונו לתקופות מאסר של בין 15 חודשים לחמש שנים. משולם עצמו הורשע במתן הוראה לזרוק בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון למאסר של 8 שנים אך זוכה מאחת העבירות ועונשו הופחת לשש שנים וחצי.[22] באוקטובר 1994 נורה איש שירות בתי הסוהר, רב כלאי בני אבירם מכלא ניצן, על ידי שניים מחסידי משולם, אך חייו ניצלו. השניים הורשעו ונידונו לתקופת מאסר ארוכה. בעקבות האירועים הוקמה בינואר 1995 ועדת חקירה ממלכתית.

ועדת קדמי - ועדת החקירה הממלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1995, חודש אחד בלבד לאחר פרסום מסקנות ועדת שלגי, ובעקבות סערה ציבורית שעוררה התבצרותם של הרב עוזי משולם וחסידיו, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ביוזמת שר המשפטים דוד ליבאי. בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון יהודה כהן, ושאר חברי הוועדה היו האלוף (מיל') דוד מימון, והשופטת דליה קובל. השופט יהודה כהן פרש מהוועדה בפברואר 1999, ובמקומו מונה שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי. בניגוד לוועדת בהלול-מינקובסקי היא הוקמה מכוח חוק ועדות חקירה ובשונה מוועדת שלגי מדובר היה בוועדת חקירה ממלכתית. [15] הוועדה עסקה לא רק בילדים מתימן, אלא גם בילדים ממדינות אחרות, ובהן איראן ועיראק.

הוועדה בדקה במשך כ-7 שנים למעלה מ-850 עדויות, 27 מהן נותרו חסויות.[23] היא פרסמה דו"ח ביניים באוגוסט 1997.[24]

מסקנות הוועדה פורסמו ב-2001, בדו"ח בן 1,828 עמודים שהתחלק לדו"ח ראשי בן 322 עמודים, ועוד שני כרכים של דו"חות אישיים למשפחות.[24] לגבי 733 נעדרים, קבעה הוועדה כי הילדים נפטרו, עקב מציאת ראיות מהימנות בדבר מותם. לגבי 56 תינוקות כתבה הוועדה, כי גורלם "עלום" - הוועדה לא מצאה קצה חוט לגבי גורלם ולא יכלה להתחקות אחריו. הוועדה כתבה כי קיימת אפשרות שתינוקות אלה נמסרו לאימוץ על-ידי עובדות סוציאליות מקומיות. הוועדה מתחה ביקורת על מחדלי הסוכנות היהודית במניעת חרושת השמועות על חטיפות ילדים, וקבעה כי הסוכנות יכלה למנוע זאת באמצעות פעולה יזומה.[25] על תוכן הפרוטוקולים הוטל חיסיון בהוראת ממשלה עד שנת 2071[26].

לטענת פרופ' בועז סנג'רו, "עבודת הוועדה לקתה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו - העדר אפיסטמלוגיה של חשד" - הוועדה לא פעלה מתוך נקודת הנחה שיש חשד לחטיפה, והתייחסה בסלחנות קיצונית למחדלים שבוצעו "מתחת לאפה" בשנות פעילותה. דוגמה בולטת היא שהוועדה לא מצאה לנכון לחקור את השמדתם, בסמוך לזמן פעילות הוועדה, של שני ארכיונים חשובים הנוגעים לפרשה, והסתפקה בהסבר כי הארכיונים הושמדו בטעות.[27]

ביקורת נוספת היא שהוועדה התמקדה בבדיקת הטענה של "חטיפה ממסדית", אולם לא בדקה ברצינות אפשרות אחרת, שהיעלמות הילדים התבצעה על ידי מספר גורמים שונים, וזאת בחסות העלמת עין ואדישות ממסדית, ולאו דווקא מתוך הוראה או כוונה ממסדית מפורשת. הוועדה לא ניצלה את כוחה כוועדה שיכולה לבקש לחפש עדויות חדשות אלא תפקדה כבית משפט שרק בוחן את העדויות המופיעות בפניו. העדר חשד מתבטא גם במבנה דוח הוועדה - במקום להציג את העובדות ואז לגבש מהן את ההסבר, הדוח פותח מיד בהסבר התזה של הוועדה בלי לתת עובדות.[27]

המחלוקת על אמינות הרישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתונאים, חוקרים ופעילים ביקרו את הוועדות הציבוריות השונות על רקע הסתמכות יתר של הוועדות על רישומים של בתי החולים, ורישומים של חברה קדישא על קבורת הילדים כהוכחה ודאית למות הילדים, גם במקרים של סתירה בין רישומים שונים וגם כאשר הרישומים סתרו בצורה מובהקת עדויות של הורי הילדים בפרטים כמו מין הילד.[28]

ועדת בהלול-מינקובסקי וועדת שלגי הגיעו למסקנה כי בבית העלמין סגולה ובבית העלמין בשער מנשה קיימים קברים של ילדים תימנים. עורך הדין רמי צוברי שימש בשנות ה-90 יועץ משפטי בוועדה ציבורית התנדבותית שהוקמה על ידי משפחות הנעדרים. צוברי הוביל מהלך משפטי לפתיחה מדגמית של מספר קברים, בניסיון לבדוק כמה אמינים רישומי הקבורה של חברה קדישא. צוברי פנה לוועדת החקירה הממלכתית שלא נענתה לבקשתו. שר הבריאות אפרים סנה דחה את בקשתו. צוברי פנה לבג"ץ וקיים הליך משפטי נוסף. ב-1996 אישר שר הבריאות צחי הנגבי לפתוח עשרה קברים באופן מדגמי. המכון לרפואה משפטית היה אחראי לפתיחת הקברים ולביצוע בדיקות DNA. לטענת צוברי, בדיקות אלה לא הצליחו להראות על התאמה גנטית בין הדגימות לבין בני משפחה שקרוביהם כביכול קבורים בחלקות הקבר. בדיקה נוספת בוצעה במעבדה באנגליה וגם שם לא הצליחו להצביע על קרבה גנטית. בנוסף, במקום 10 שלדים נמצאו במקום 22 שלדים. לטענת צוברי הדבר מצביע על כך שרישומי חברה קדישא אינם אמינים, ולכן אי אפשר להסתמך עליהם כראיה אמינה למות הילדים.[29]

עדויות מאוחרות בנוגע לסיפורי היעלמותם של ילדי תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1995 פרסם העיתונאי יגאל משיח בעיתון "הארץ" מספר כתבות תחקיר בנושא ילדי תימן. בין היתר תאר משיח את סיפורה של דליה אברהם. אמה, בדור אברהם, עלתה מתימן בשנת 1949 כאם צעירה למעברה בעין שמר. בתה בת השנתיים, דליה, חלתה והועברה לבית החולים רמב"ם בחיפה. בדור ניסתה לבקר את בתה בבית החולים לאחר מספר ימים, אך צוות בית החולים הכחישו בתוקף כי הילדה מאושפזת במקום, גם לאחר שעות של חיפושים שביצעה האם. בדור החליטה לישון במקום. לאחר ששמעה אחיות מתלמדות מתלחשות על הילדה, הבינה כי בתה בכל זאת בבית החולים וחיפשה את הילדה שוב למחרת. לאחר שזיהתה את הילדה בפני רופא ממוצא תימני על פי פגם באצבע שלה, הוביל אותה הרופא לחדר שבו מצאה את בתה, כשזו לבושה שמלה שאינה שלה, ולאחר עימות עם האחיות במקום הצליחה בדור לקחת את בתה בחזרה. [30]
  • סיפור נוסף שחשף יגאל משיח בשנת 1995 הוא של שלום דגו (כיום דגן). בשנת 1949 עלה דגו עם משפחתו מתימן, למחנה עין שמר. הוא חלה והועבר לבית חולים לא ידוע כשהוא בן שנה וחצי, ועקבותיו נעלמו. לאחר תקופת המתנה ממושכת החלו אביו ודודו לעורר מהומות ממושכות במשרד המחנה. לאחר כ-7 חודשי היעדרות הוחזר שלום למשפחתו. כרוז במכונית עבר על פתחי האוהלים וקרא "דגו". כשיצאה דודתו, הוצג לה הילד לזיהוי ועד שהגיעה אמו עקרה המכונית ממקומה ונעלמה. שלום לבש חליפת מלחים כחולה ונראה בריא. להערכת משפחתו הוא לא שב מבית חולים. בהנהלת המחנה לא ידעו להגיד מי החזיר אותו, מאיפה בא ומה הנסיבות שהביאו להחזרתו.[30]
  • בשנת 1997 חשף העיתונאי אורן מאירי את סיפורה של צילה לוין החיה בארצות הברית. לוין נמסרה לאימוץ בחיפה וחיפשה את הוריה הביולוגיים בישראל. לחיפושים נענתה מרגלית עומייסי, ילידת תימן אשר סיפרה שלפני 50 שנה בתה נעלמה. עומייסי, שראתה את תמונתה של לוין, חשבה כי ייתכן וזוהי בתה הביולוגית מאחר שראתה דמיון חיצוני בינה ובין לוין. לאכזבתן של השתיים, בדיקות דנ"א שונות שנערכו לשתיהן הניבו תוצאות מנוגדות, ועל אף הדמיון בין לוין לעומייסי, לא ניתן היה להוכיח בוודאות כי אכן מדובר באם ובתה, אם כי עדויות שפורסמו הותירו רושם כי לוין בכל זאת אומצה באופן מפוקפק. לוין עצמה טענה כי תוצאת הבדיקה הן "חלק מקנוניה" וכי היא יודעת שחרף התוצאות, עומייסי היא אמה האמיתית[31].
  • ב-17 בפברואר 2002 פרסמה העיתונאית יהודית יחזקאלי בעיתון "ידיעות אחרונות" את סיפורה של ציונה היימן משדמות דבורה, אשר אומצה על ידי הורים מקיבוץ גינוסר. לדברי היימן היא אחת מילדי תימן שנחטפו ושמה האמיתי הוא ציונה סאלם, דבר היוצר רושם לפיו גם אימוצה בכל זאת לא היה חוקי. היא טענה כי להוריה נמסרה הודעה שקרית לפיה היא נפטרה ואף נמצא על שמה קבר בהר המנוחות בירושלים.
  • בשנת 2007 נחשף בשבועון "משפחה" סיפורם של התאומים נחום. האם ילדה תאומים, וכאשר נלקחו לבדיקה בבית חולים חזר רק אחד. על השני נמסר שמת, אולם בית הרפואה מסר שנקבר בבית עלמין שבאותם ימים בכלל לא היה פעיל. הסיפור הגיע לידי העיתונאית ליאת רגב מקול ישראל שפירסמה אותו.
  • בפברואר 2012 פורסם ב"מבט שני" בערוץ הראשון מקרהו של אורי וכטל. וכטל נולד למשפחה שעלתה מתימן בשם פלטיאל רדא סעיד. בגיל חמישה חודשים, לאחר פטירת אביו, הוא נלקח עם אחיו למעון ויצ"ו בירושלים. אמו ביקרה אותם בקביעות, עד שנמסר לה שהילדים מתו. לדברי שמחה, אחותו של וכטל, שהייתה אז בת 12, אחד העובדים במקום אפשר לה לראות מסמכים שמהם עלה כי ההודעה על מותו הייתה שקר, ופלטיאל נמסר לאימוץ אצל משפחת וכטל ושם זכה לשם פרטי חדש, אורי. לאחר מספר שנים סיפרה שכנה של המשפחה כי סמוך למקום עבודתה בקריית אונו, ישנו ילד מאומץ הדומה לילדי המשפחה. אמו ואחותו של הילד עקבו אחריו והוצא נגד משפחתו המאמצת צו הרחקה. בפברואר 1959, הגישה האם הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, שנדחתה בבית המשפט בלא שנכחה בדיון. הקשר של אורי עם משפחת סעיד, שייתכן שהם הוריו, חודש רק בשנת 1979[32].

מאבק ציבורי במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 ניסו מספר חברי כנסת (צבי הנדל מ"האיחוד הלאומי", אליעזר זנדברג מ"שינוי" ואריה גמליאל מש"ס) לקדם הצעת חוק למען הקמת מאגר דנ"א שיסייע בזיהוי המשפחות הביולוגיות של ילדים שיש חשד שהועברו לאימוץ באופן לא חוקי. הממשלה בראשות אריאל שרון התנגדה ליוזמה זו. שר המשפטים מאיר שטרית טען שהקמת המאגר וחיפוש הקשרים המשפחתיים עלולים להוביל למצבים שבהם לפתע אב יגלה, שמי שחשב שהוא בנו בעצם אינו בנו הביולוגי, אלא פרי יחסי מין של האם עם גבר אחר. מארי-קלייר קינג, פרופסורית לגנטיקה מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל המתמחה באיתור ילדים חטופים באמצעות בדיקות דנ"א, אומרת שאפשר להימנע ממצבים מביכים אלה. לדוגמה אפשר לבצע את הבדיקה ב"דנ"א מיטוכונדרי" - דנ"א העובר רק מהאם לכל צאצאיה, וכך הבדיקה כלל לא תהיה תלויה בקשר המשפחתי שבין אב המשפחה והילד הנעדר.[33]

מספר עמותות ופעילים פועלים בנושא במאה ה-21, ובהם עמותת "עמר"ם" ופורום "אחים וקיימים". העמותות פועלות כדי לתעד את סיפורי המשפחות שילדיהן אבדו, וכן פועלות באפיק משפטי וציבורי כדי לאלץ את המדינה לחשוף לציבור את כל החומרים שבידה. הדרישות המרכזיות הן:[19][34]

  • שקיפות ציבורית מלאה בכל נוגע לחומרים הקשורים לפרשה. כולל הסרת החיסיון על החומרים שהועברו לוועדות החקירה השונות.
  • להקים מאגר DNA למשפחות ולמאומצים, על מנת להקל את המאמצים לאיחוד משפחות.
  • הכרה רשמית בקיום הפרשה וברקע הגזעני של הפרשה.
  • הכנסת הנושא לתכניות הלימוד בבתי הספר התיכוניים.

באמצע 2016 עלה עניין ילדי תימן לדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת.[35]

תאוריות על גורל הילדים ואחריות הממסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו ששמו אות קין על מצחו של הממסד והעלו טענות כי מדובר בחטיפות ילדים מאורגנות ובמסירתם להורים מאמצים בארץ וחו"ל, תמורת תשלום או במטרה שיגדלו בסביבה חילונית (רוב המשפחות שילדיהן נעלמו היו משפחות שקיימו אורח חיים דתי ואדוק ואנשים מסורתיים)[36]. לטענתם, האמת כוסתה בעזרת הנפקת תעודות פטירה פיקטיביות לילדים הנעלמים ובאמצעות הצגת קברי הילדים, כאשר בפועל המשפחה אינה יודעת כי הקבר מדומה וכי אין גופה הקבורה תחתיו.

לא נמצא ביסוס עובדתי לחטיפה שיטתית ומאורגנת בחסות הממסד, ונמצאו רק מקרים בודדים שהוכח בהם כי הילדים נמסרו לאימוץ. רובם של השותפים לתהליך קליטת העולים דחו את ההאשמות וראו בהן טענות קונספירציה. הקולטים טענו שמדובר ביחס כפוי טובה על עבודתם המסורה בתנאים קשים למען העולים.

הפרשה הותירה תחושות כבדות גם בקרב אישי ציבור. פרופ' אסא כשר כתב:

פרשת ילדי תימן מצטיירת יותר ויותר כגידול פרא של הבחנה פסולה בין יוצאי אירופה ליוצאי תימן. גם היא מגלמת צורה מיוחדת של גזענות, אכזרית ומתועבת, ככל שיכולה להיות חטיפת ילדים מהוריהם על יסוד דעה קדומה. אינני יודע מי נושא באשמה לאפליה הגזענית של הילדים הללו ומשפחותיהם. אני יודע מי נושא באחריות לתיקון המעוות: אנחנו. אפילו מעט מדי ומאוחר מדי, המדינה חייבת לחפש כראוי, למצוא בהקדם, לאחד משפחות, לפצות ניזוקים, בפה מלא וביד רחבה. מה שנעשה, באופן מוסרי למופת, בדרך ל"חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994", על טיפול שניתן לפני עשרות שנים, ראוי להיעשות שבעתיים בדרך לחוק לפיצוי נפגעי הגזענות, על "טיפול" שניתן באותן שנים.[37]

לעומתו כתב פרופ' רפאל פלק:

ברור מהכרת התנאים והנסיבות שפרשת חטיפת ילדי תימן גורמת עוול כבד לעובדי השירותים הרפואיים והסיעודיים, שעשו את מרב המאמצים להצלת התינוקות מזי הרעב. מן הראוי שסוף סוף יעזרו עתה לבני משפחות התינוקות הנעדרים, בין שמתו ובין שחזרו לחיק משפחות לא להם, להתמודד עם המצב. חשוב אף להביע הערכה לצוותים שעשו מעבר למיטב יכולתם, אף כי לא תמיד בהצלחה, מבלי שיעלו מחדש טענות אכזריות המשוות בין "חטיפת" ילדי תימן והבנאליות של הרוע ומאורעות השואה.[38]

למעשה אין בהכרח סתירה בין הדברים. מצד אחד ברור כי רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות, ואנשים נוספים עבדו בשנות ה-50 בתנאים קשים כדי לנסות לסייע למאות אלפי עולים שהגיעו בתנאים קשים ביותר, בזמן שבמדינה שרר צנע, מחסור ובלבול. מצד שני אין זה סותר את האפשרות של כמות קטנה של אנשים שפעלו לשם העברת הילדים לאימוץ בלא הסכמת ההורים - מתוך נסיון לסייע למשפחות חשוכות ילדים, בגלל בצע כסף, או מתוך תחושת עליונות גזענית - שבעצם העברת הילד למשפחה חדשה היא סוג של סיוע לילד עצמו.

לדוגמה בשנת 1996 כתבה בת כיתתו של יהודה קנטור כי לילדים שגדלו אתו היה ברור שהוא ילד מאומץ מילדי תימן (גם אם הוא עצמו לא חשד בכך עד גיל מאוחר יותר): "חשוב לציין שהמסר שקיבלנו בבית, וכך גם הרגשנו, היה שאימוצו של יהודה הוא מצווה. שמזלו הטוב הוא שאומץ על ידי משפחה אשכנזית, ש"רק" בזכות זה הוא הגיע למה שהגיע, וכנראה "יש עוד מוכשרים כאלה", שלו היו גם הם מאומצים, בוודאי היו מגיעים רחוק ו"חבל" שלא היו יותר מאומצים כאלה. זה מה שזכור לי".[39]

לטענת העיתונאי אהוד עין-גיל הן ועדות החקירה והן כתבות התחקיר של העיתונות לא חשפו ראיות לחטיפה מאורגנת של ילדים במטרה למוסרם לאימוץ. עם זאת כתבות התחקיר גילו מצב אחר שהעיתונאי יגאל משיח כינה אותה "חטיפה אפורה": התנהלות גזענית של אנשי ממסד, שהולידה רשלנות פושעת בטיפול בתינוקות ובילדים. לפי תאור זה עשרות ואולי מאות ילדים, נותקו מהוריהם ונשלחו לבתי חולים בלי הקפדה על רישום פרטיהם וזהותם, וכשהחלימו לא ידעו למי להחזירם. במקום להשקיע מאמצים לאיתור הוריהם, מסרו אותם לאימוץ. ילדים רבים מתו ונקברו מבלי שנעשה ניסיון לאתר את הוריהם בעוד מועד, כדי לאפשר להם להשתתף בהלוויה, או לפחות להודיע להם על מות הילד ועל מקום קבורתו. [40]

סרטים שעוסקים בפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Shoshana Madmoni-Gerber, Israeli Media and the Framing of Internal Conflict, The Yemenite Babies Affair, New York: Palgrave Macmillan, July 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ועמותות
התנאים הכלליים ומצב הבריאות של עולים מתימן
ועדות החקירה בנושא
ניתוח הסיקור התקשורתי
תאורי מקרים ועדויות
קישורים נוספים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אריק וייס ורוני בר-קול, "רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת, אתר נענע10, אוגוסט 2012
  2. ^ יומן בן-גוריון, 29 בספטמבר 1949
  3. ^ דב גילהר‏, חוקר פרשת ילדי תימן: "מי שדורש לפרסם מסמכים יתאכזב, לא היו חטיפות", באתר וואלה! NEWS‏, ראיון עם ד"ר דב לויטן, 22 ביוני 2016
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 שאול בן-חיים, ששה תינוקות נעלמו בלי להשאיר עקבות, מעריב, 26 בפברואר 1954
  5. ^ עדויות שניתנו בתאריכים 19 באוקטובר 1995, 7 באוקטובר 1996, 2 באוגוסט 1997, 29 בנובמבר 1997
  6. ^ יגאל משיח, "הארץ" 12 בדצמבר 1995, 5 ביולי 1996
  7. ^ יגאל משיח, "הארץ", 29 בדצמבר 1995, 5 בינואר 1996, 12 בינואר 1996, 16 בפברואר 1996
  8. ^ עדות ב-3 ביולי 1995
  9. ^ שושי זייד, הילד איננו, 2001
  10. ^ היעלמותו של תינוק מהמעברה על רקע המצב הבריאותי הקשה, באתר "תולדוט", מכתב של מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר לשר הבריאות בעניין היעלמו של התינוק משה סלם ממחנה עולים בית ליד, ותאור החקירה בעניינו שניהלה המשטרה, 3 בנובמבר 1950
  11. ^ היכן התינוק?, דבר, 25 בספטמבר 1950
  12. ^ מ.ד., היכן התינוק?, דבר, 29 בספטמבר 1950
  13. ^ דב לויטן, 1983
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 עמוס כרמלילאן נעלמו ילדי תימן, דבר, 13 באוגוסט 1968, המשך
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 15.5 15.6 יוסי זולפן ועוגן גולדמן, ‏ועדת החקירה הממלכתית "לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן" ,באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 20 ביוני 2001
  16. ^ 2671. ילדי תימן הנעדרים - הישיבה השלוש-מאות-וחמש-עשרה של הכנסת האחת-עשרה יום רביעי, ב' בניסן התשמ"ז (‎1 באפריל ‎1987)
  17. ^ הצעה לסדר היום - ילדי תימן הנעדרים, 29 ביולי 1987, באתר הכנסת
  18. ^ ילדי תימן - ישיבה המאתיים-ושלושים-ושלוש של הכנסת השלוש-עשרה יום רביעי, י"ג בתמוז התשנ"ד (‎22 ביוני ‎1994), ירושלים, הכנסת, שעה ‎02:11
  19. ^ 19.0 19.1 אטילה שומפלבי, חבר בוועדה שחקרה את פרשת ילדי תימן: "זו הייתה מריחה, קומבינה", באתר ynet‏, 23 ביוני 2016
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 אייל דץ, ‏האיש ששאל יותר מדי, באתר ‏mako‏‏, ‏08 באוקטובר 2015‏
  21. ^ שי גל, ‏ההתבצרות של עוזי משולם: הקלטות חדשות, באתר ‏mako‏‏, ‏25 בספטמבר 2015 סרטונים
  22. ^ 22.0 22.1 דנ"פ 1294/96 עוזי משולם ואחרים נגד מדינת ישראל, ניתן ב-29 ביוני 1998
  23. ^ אלכסנדרה לוקש, שקד מעריכה: "הפרוטוקולים של ילדי תימן יפורסמו עד סוף השנה", באתר ynet‏, 22 ביוני 2016 סרטונים
  24. ^ 24.0 24.1 אהוד עין-גילראיות שהושמדו וגישה סלחנית לאחראים: שאלות לחברי הוועדה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2001
  25. ^ משה ריינפלד, דליה שחורי, ים יהושע, ועדת החקירה הממלכתית: ילדי תימן לא נחטפו, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2001
  26. ^ זאב קם ונטעאל בנדל, נתניהו: לא מבין את החיסיון על פרשת ילדי תימן החטופים, באתר nrg‏, 21 ביוני 2016 סרטונים
  27. ^ 27.0 27.1 בועז סנג'רו, באין חשד אין חקירה אמיתית: "דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן", תיאוריה וביקורת 21, סתיו 2002
  28. ^ אהוד עין-גילראיות שהושמדו וגישה סלחנית לאחראים: שאלות לחברי הוועדה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2001
    אביבה לורי, "הבת שלך מתה", קבעה הוועדה, אבל אני בכלל ילדתי בן, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2001
    קלמן ליבסקינד, ההורים ימשיכו לחכות, מקור ראשון, 9 בנובמבר 2001
  29. ^ דנה ירקצי‏, "מצאנו 22 ילדים בעשרה קברים": האיש שפתח את קברי ילדי תימן, באתר וואלה! NEWS‏, 27 ביוני 2016
  30. ^ 30.0 30.1 יגאל משיח, עדותו של נהג אמבולנס שלקח ילדים לבית חולים, משם לא שבו, באתר הארץ, 22 בדצמבר 1995
  31. ^ האם צילה לוין היא הבת של מרגלית עומייסי?, באתר עמלנט
  32. ^ אורי וכטל / פרשת חטיפת ילדי תימן - תחקיר ערוץ 1 בתוכנית מבט שני סרטונים
  33. ^ תמרה טראובמןהמידע הגנטי של משפחות יוצלב עם זה של הילדים, באתר הארץ, 5 ביולי 2002
  34. ^ ילדי תימן מזרח ובלקן - על הפרשה, באתר עמותת עמר"ם
  35. ^ רינה מצליח, חדשות 2, ‏פרשת ילדי תימן החטופים, באתר ‏mako‏‏, ‏8 במאי 2016‏ סרטונים
    מיכל שמעון, נתניהו: "פרשת ילדי תימן היא פצע בתולדות המדינה", ערוץ 20, 21 ביוני 2016 סרטונים
  36. ^ לדוגמה, חבר הכנסת מנחם פרוש אמר בדיון במליאה בשנת 1985: "הנושא הזה של חטיפת ילדי תימן הוא רק חוליה אחת מאותן חוליות עגומות של תכניות הפשע של העברה על הדת" (הקמת ועדת חקירה על היעלמם של ילדי תימן, באתר הכנסת).
  37. ^ אסא כשר, "מעריב", 29 באוגוסט 1997
  38. ^ רפאל פלק, צדק עם הרופאים, באתר הארץ, 15 במאי 2016
  39. ^ יגאל משיח, ילד שחום עור, בשכונה אשכנזית, באתר הארץ, ‏20 באפריל 2016
  40. ^ אהוד עין גילילדי תימן: בחזרה לפרשה שמסרבת להרפות, באתר הארץ, 9 במאי 2016