פרשת ילדי תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת ילדי תימן הוא כינוי לפרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, בין השנים 1954-1948. ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי ילדיהם נעלמו בלי שקיבלו כל מידע מוסמך מה עלה בגורלם. לתלונות יש מאפיינים משותפים:

  • כמעט כל הנעלמים היו בני פחות משלוש, היו ילדיהם של עולים באותן שנים ששהו פחות משנה בישראל, כמעט כולם היו בני עדות המזרח, ובעיקר מקרב עולי תימן.
  • כמעט כולם נעלמו בבתי חולים או תוך טענה שהם הוסעו לבתי חולים.
  • כמעט כל ההורים קיבלו הסבר בעל-פה שעל פיו ילדיהם נפטרו, כאשר הם ביררו מה עלה בגורל ילדיהם. כששאלו בדבר ההלוויה של הילד נאמר להם שהיא כבר התקיימה, שלא בנוכחותם. רישומי הפטירות לקו בחסר רב ורבים מההורים לא קיבלו מעולם תעודת פטירה המעידה על מות ילדם.
  • כמעט כל הורי הנעלמים קיבלו בדואר צו גיוס לצה"ל עבור הילדים בתקופה שבה אמורים היו להגיע לגיל המתאים.

המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה כי ילדים רבים שנרשמו כמי שנפטרו למעשה נחטפו ונמסרו לאימוץ. הפרשה שבה ומסעירה את מדינת ישראל מעת לעת, והוקמו ארבע ועדות רשמיות לחקירתה. הוועדות דנו במאות רבות של מקרים, חלקם חופפים, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו ולגבי מיעוט לא נמצאו די ממצאים כדי לקבוע מה עלה בגורלם. הסערה הציבורית הגדולה ביותר סביב הנושא התרחשה עם התפוצצות פרשת הרב עוזי משולם.

היעלמות ילדי תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950

העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. מדינת ישראל הייתה בשלבי הקמה ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. מחסור מרכזי היה במקומות מגורים ובשירותי בריאות. לכן, נשלחו רוב העולים לגור במעברות ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מתימן במבצע "על כנפי נשרים". העולים שוכנו בארבעה מחנות מרכזיים: ראש העין, בית ליד (פרדסיה), עין שמר ועתלית. בנוסף, שוכנו עולים גם במחנות העולים שער העלייהחיפה) ובבאר יעקב. בין העולים היו ילדים ותינוקות רבים, חלקם במצב גופני קשה. במחנות נהגו להפריד בין הילדים ובין הוריהם. המבוגרים התגוררו באוהלים, והילדים שוכנו בצריפים או במבנים יציבים יותר. חלק מהילדים והתינוקות החולים הופנו לבתי חולים ארעיים שהוקמו בתוך המחנות וחלק הועברו לבתי חולים מחוץ למחנות. האמהות נהגו לבקר את הילדים והתינוקות מדי יום, לטפל בהם ולהניקם בעת הצורך.

עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים: ההורה הגיע לביקור (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הילד מת ונקבר. חלק מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים. לחלק מההורים לא הראו קברים, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ולא ניתנה תעודת פטירה. ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל. כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.

הוועדות שחקרו את הפרשה לא הוסמכו לקבוע כמה מקרים יש בפרשה זו, ולכן ניתן להעריך את מספר הילדים רק על סמך מספר המקרים שהובאו בפני הוועדות. 342 תלונות הוצגו בוועדת בהלול-מינקובסקי, 301 מקרים חדשים (מתוך 505) הוצגו בוועדת שלגי, ויותר מ-450 מקרים חדשים (מתוך למעלה מ-800) הוצגו בוועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לעניין זה. לדברי עמותת "משכן אוהלים" שהקים עוזי משולם, יש בידיה מידע על 1,700 ילדים שנעלמו עד 1952.

נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים בנוגע ליחס אליהם מצד הממסד. דיונים בנוגע לפרשה התקיימו מספר פעמים בכנסת. צווי הגיוס שנשלחו כעבור 17-16 שנים העלו שוב את העניין לסדר היום הציבורי. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה הממשלה ב-1967 על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בהלול-מינקובסקי. לאחר ביקורות קשות על תפקודה, הוקמת בשנות ה-80 ועדת שלגי, שגם היא ספגה ביקורת ציבורית. ב-1995 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שפרסמה את מסקנותיה ב-2001. כל הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו, ולגבי המיעוט הנותר לא נאספו די ממצאים כדי לברר את גורלם.

טענות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות אחדים מאנשי הממסד באותן שנים עולות בקנה אחד עם עדויות משפחות העולים בדבר הדפוס החוזר - הורים המגיעים לבקר את ילדיהם, שחלקם לא היו חולים, ונאמר להם כי הילדים נפטרו ונקברו.

בשנת 1985 העיד בועדת הפנים של הכנסת אביגדור פאר, שהיה בתקופת ההיעלמות סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ותפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות:

היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. [...] רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת[...] היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה[...] גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך [...] אנשים באו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי[...] אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד[...] דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז.

– פרוטוקול הישיבה 31.12.85

דב שילנסקי, שהשתתף בישיבה, אמר שאביגדור פאר סיפר לו לפני הישיבה כי העובדות הסוציאליות עמדו נבוכות בפני העולים שביקשו לראות את ילדיהן, ושנאמר להם שהילדים נפטרו. שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה.

אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהעבירו ילדים בריאים באמבולנסים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים. אחות שעבדה במחנה העולים "עין שמר" העידה שהיא עצמה לקחה בזה חלק, ושמעולם לא החזירה ילדים מבתי החולים למחנה.‏[1] אחיות קשרו את היעלמות הילדים עם ביקורים של אנשים מחו"ל במחנות. בעדות לגבי בית ילדים בעין שמר נאמר:

קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מדי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות[...] כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם[...] הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום[...] שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות, אמרו שהילדים קיבלו חום והועבדו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים.

– שושי זייד, הילד איננו: פרשת ילדי תימן, ירושלים: הוצאת גפן, 2001

גם נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם, ועשו זאת בעיקר בלילה.‏[2]

בוועדת החקירה הממלכתית העידה חנה גיבורי, פקידת סעד ראשית בשנים 1954-1948, וממונה על אימוץ ילדים במחוז הצפון: "רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים" (עדות בתאריך 7.7.97). בוועדת החקירה הממלכתית נשמעו גם עדויות של נשים מאמצות. מציאות זו של אימוצים באופן בלתי חוקי הייתה ידועה באותה תקופה גם לשופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, שכתב: "אולם בהיעדר חוק מיוחד אשר יסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה להיות שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין" (ספרו ילדי אימוצים, 1955). בספר "בהיקלט עם" כותב ד"ר אברהם שטרנברג, שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של ויצו בירושלים, תל אביב וצפת. קיימות עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצו לצורך אימוץ.‏[3] אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, העידה בוועדת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית שבה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח".‏[4]

התייחסויות ראשונות לפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1949 היה הדרג הבכיר בממשלה מודע לפרשה.‏[5] בשנת 1950 שלח ארגון "התאחדות התימנים" מכתבים בנושא אל שר המשטרה. במכתב שנשלח ב-8.5.1950 נאמר:

מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן.

ד"ר ליכטיג כתב לבתי החולים הממשלתיים ב-21.04.1950:

קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם[...] צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים.

– גנזך המדינה 74/13/3637

מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות היו מודעים לבעיה. סיווגם של רבים ממסמכים אלה היה "סודי" או "סודי ביותר".

מקרי היעלמות קיבלו ביטוי גם בעיתונים, למשל בכתבות בעל המשמר (5.10.1950), ובדבר.‏[6] הדיון הראשון במליאת הכנסת בפרשה זו התקיים ב-20.11.1950, במסגרת דיון על המצב במעברות. בדיון דיבר ח"כ מאיר וילנר ממק"י על השתיקה סביב הפרשה ואמר כי "כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע שהמצב הוא בכי רע".

ב-1952 נכתב בדו"ח פנימי של אגף החקירות של המשטרה על היעדרותם של תינוקות מבתי חולים ובתי תינוקות במחנות העולים בית ליד, ראש העין ועין שמר.‏[7] מכתבים בפרשה זו נשלחו משר המשטרה לשר הבריאות ולהיפך.

עדויות אנקדוטאליות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1997 חשף העיתונאי אורן מאירי את סיפורה של צילה לוין החיה בארצות הברית. לוין נמסרה לאימוץ בחיפה וחיפשה את הוריה הביולוגיים בישראל. לחיפושים נענתה מרגלית עומייסי, ילידת תימן אשר טענה כי היא אמהּ. שתי בדיקות דנ"א שונות שנערכו לשתיהן הניבו תוצאות מנוגדות, ועל אף הדמיון בין שתי הנשים, לא ניתן היה להוכיח בוודאות כי אכן מדובר באם ובתה, אם כי עדויות שונות שפורסמו הותירו רושם כי לוין אומצה באופן מפוקפק.[8]
  • ב-17 בפברואר 2002 פרסמה העיתונאית יהודית יחזקאלי בעיתון ידיעות אחרונות, את סיפורה של ציונה היימן משדמות דבורה, אשר אומצה על ידי זוג הורים מקיבוץ גינוסר וטענה כי היא אחת מילדי תימן שנחטפו ונמסרו לאימוץ. לטענתה ולטענת אחרים שמה האמיתי הוא ציונה סאלם, ולהוריה נמסר כי נפטרה ואף נמצא על שמה קבר בהר המנוחות בירושלים.
  • בשנת 2007 נחשף בעיתון "משפחה" סיפורם של התאומים נחום. האם ילדה תאומים וכאשר נלקחו לבדיקה חזר רק אחד, על השני נמסר שמת, אולם בית הרפואה מסר שנקבר בבית קברות שבאותם ימים לא היה פעיל, הסיפור הגיע לידי העיתונאית ליאת רגב מקול ישראל שפירסמה אותו.

ארבע ועדות בדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-60 פרשת ילדי תימן שבה והייתה נושא לדיון ציבורי אחת לכמה שנים. ארבע ועדות הוקמו לחקירת הנושא.

ועדת בהלול-מינקובסקי והוועדה הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1967, הוקמה ועדת בהלול-מינקובסקי שבדקה 342 מקרי העלמות שהגיעו לידיה. לגבי 316 מהנעלמים נקבע כי נפטרו, לגבי 2 ילדים נקבע כי אומצו, לגבי השאר לא נקבעו מסקנות חד-משמעיות.

הוועדה, שהוקמה על ידי שרי המשפטים והמשטרה, פעלה בשיתוף עם ועדה ציבורית שהוקמה ונקראה "ועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים". השתתפו בה פסיכולוגים, רבנים וראשי רשויות.

הוועדה הציבורית פרסמה ב-1986 מסקנות משלה ובין היתר הסתמכה על מחקרו של דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן שהעלה טענות על ליקויים בפעולת וועדת בהלול-מינקובסקי. טענות אלה דיברו על כשלים משפטיים, ורמזו על הטיות אישיות לכאורה.

ועדת שלגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העניין הציבורי שעוררו המסקנות, הקימה הממשלה בראשות יצחק שמיר ב-1988 וועדת בירור על פי חוק ועדות חקירה, בראשות השופט ד"ר משה שלגי. ועדה זו קיבלה עדויות חדשות על 301 ילדים, וקבעה לגבי 65 מהם כי גורלם לא נודע. לגבי כל השאר נקבע כי נפטרו.

ועדת החקירה הממלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1995, בעקבות סערה ציבורית שעוררה התבצרותם של עוזי משולם וחסידיו, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ביוזמת דוד ליבאי. בראשות הוועדה עמדו שופט בית המשפט העליון יהודה כהן, שפרש ממנה, ובמקומו מונה שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי. הוועדה בדקה למעלה מ-800 מקרים, ומסקנותיה פורסמו ב-2001 בדו"ח בן למעלה מאלף עמודים. לגבי 56 נעלמים לא היה ממצא ודאי, וקיימת אפשרות כי נמסרו לאימוץ. לגבי 733 מקרים נקבע באופן ודאי כי נפטרו.

כמו הוועדות הקודמות שעסקו בבדיקה, גם ועדה זו העלתה טענות קשות על היחס שלו זכו העולים ועל הנהלים הפסולים שהביאו להסתרת אירועי פטירה או להתרשלות בטיפול בילדים.

אשמת הממסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שהעלו טענות כי מדובר בחטיפות ילדים באופן מאורגן ובמסירתם להורים מאמצים בארץ וחו"ל, תמורת תשלום או במטרה שיגדלו בסביבה חילונית.‏[9] לטענתם, האמת כוסתה בעזרת הנפקה של תעודות פטירה פיקטיביות לנעלמים ובאמצעות הצגה של חלקות קבר מדומות.

לא נמצא ביסוס עובדתי לחטיפה שיטתית ומאורגנת בחסות הממסד, ונמצאו רק מקרים בודדים שהוכח בהם כי ילדים נמסרו לאימוץ. רובם של השותפים לתהליך קליטת העולים דחו את ההאשמות וראו בהן טענות קונספירציה. הקולטים טענו שמדובר ביחס כפוי טובה על עבודתם המסורה בתנאים קשים למען העולים.

הפרשה הותירה תחושות כבדות גם בקרב אישי ציבור. פרופסור אסא כשר כתב ב-29 באוגוסט 1997 בעיתון מעריב:

פרשת ילדי תימן מצטיירת יותר ויותר כגידול פרא של הבחנה פסולה בין יוצאי אירופה ליוצאי תימן. גם היא מגלמת צורה מיוחדת של גזענות, אכזרית ומתועבת, ככל שיכולה להיות חטיפת ילדים מהוריהם על יסוד דעה קדומה. אינני יודע מי נושא באשמה לאפליה הגזענית של הילדים הללו ומשפחותיהם. אני יודע מי נושא באחריות לתיקון המעוות: אנחנו. אפילו מעט מדי ומאוחר מדי, המדינה חייבת לחפש כראוי, למצוא בהקדם, לאחד משפחות, לפצות ניזוקים, בפה מלא וביד רחבה. מה שנעשה, באופן מוסרי למופת, בדרך ל"חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד - 1994", על טיפול שניתן לפני עשרות שנים, ראוי להיעשות שבעתיים בדרך לחוק לפיצוי נפגעי הגזענות, על "טיפול" שניתן באותן שנים.

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שושי זייד, הילד איננו, פרשת ילדי תימן, הוצאת גפן, 2001
  • רמי צוברי, בעקבות אחיי האובדים, הוצאה עצמית, 2000
  • Shoshana Madmoni-Gerber, Israeli Media and the Framing of Internal Conflict, The Yemenite Babies Affair, New York: Palgrave Macmillan, July 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עדויות שניתנו בתאריכים 19.10.95, 7.10.96, 2.8.97, 29.11.97
  2. ^ יגאל משיח, "הארץ" 12.12.95, 5.7.96
  3. ^ יגאל משיח, "הארץ", 29.12.95, 5.1.96, 12.1.96, 16.2.96
  4. ^ עדות בתאריך 03.07.95
  5. ^ שושי זייד, הילד איננו, 2001
  6. ^ היכן התינוק?, דבר, 25 בספטמבר 1950; מ.ד., היכן התינוק?, דבר, 29 בספטמבר 1950
  7. ^ דב לויטן, 1983
  8. ^ האם צילה לוין היא הבת של מרגלית עומייסי?, באתר עמלנט
  9. ^ לדוגמה, חבר הכנסת מנחם פרוש אמר בדיון במליאה בשנת 1985: "הנושא הזה של חטיפת ילדי תימן הוא רק חוליה אחת מאותן חוליות עגומות של תכניות הפשע של העברה על הדת" (הקמת ועדת חקירה על היעלמם של ילדי תימן, באתר הכנסת).