פרשת ילדי תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משפחה יהודית במחנה הפליטים "חאשד" ליד עדן בתימן, דצמבר 1949
ילדה נושאת את אחיה במחנה עולים בבית ליד, 1950

פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מיהדות תימן, בין השנים 19481954. ברוב המקרים הילדים אושפזו במחנות עולים או בבתי חולים, להוריהם נאמר כי הם נפטרו ונקברו בלעדיהם, אולם רבים מן ההורים ואחרים מפקפקים בכך וטוענים כי הילדים נלקחו מהם. במהלך השנים נתגלו כמה מקרים שבהם אומצו ילדים שבוצעו ללא ידיעת ההורים. גם כמה אנשים מתוך המערכת, כמו רופאים ואחיות, אמרו כי הם חושדים שהילדים נלקחו ללא רשות.

חלק גדול מהילדים נעלמו על רקע עליית עולי תימן שהתרחשה במחצית 1949. ישראל קלטה עשרות אלפי עולים מתימן באופן חפוז ומאולתר, עקב חשש לחייהם של אלפי אנשים עקב שילוב של תשישות, מחסור באוכל ומים ותנאי מחיה גרועים במחנות המעבר בתימן. אחוז גבוה מבין הילדים והתינוקות שהגיעו היו במצב בריאותי גרוע וחלקם סבל מתת-תזונה. גם בישראל עצמה התקיימו תנאים קשים של צנע, מחסור בדיור, בתשתיות רפואיות ולוגיסטיות. הצפיפות במחנות ובמתקנים הרפואיים, בעיות תחבורה יחד עם קשיי שפה וזיהוי הביאו לכך שפעמים רבות נותק הקשר בין ילדים ואף מבוגרים לבין משפחתם. יחס מתנשא של צוותי רפואה הוביל למקרים רבים של קבורה ללא ידיעת ההורים. נוספו על כך בעיות של עומס ואי סדרים ברישום הרפואי וברישומי הקבורה באותו זמן. אי הוודאות לגבי גורל חלק מהילדים נובע גם משוק אימוץ ילדים פרוע ללא פיקוח שהתקיים באותה תקופה בישראל, ומעדויות על ילדים שנמסרו להורים מאמצים ללא הליך אימוץ מסודר.

נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים בנוגע ליחס מפלה על בסיס עדתי וגזעני מצד הממסד והחברה. דיונים בנוגע לפרשה התקיימו מספר פעמים בכנסת. צווים להתייצבות בלשכת הגיוס, שנשלחו לבתי ההורים כעבור 16–17 שנים, כאשר הגיעו הילדים לכאורה לגיל 18, העלו שוב את העניין לסדר היום הציבורי. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה ממשלת ישראל ב-1967 על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בהלול-מינקובסקי. לאחר ביקורות קשות על תפקודה של ועדה זו, הוקמה בשנות ה-80 ועדת שלגי, שגם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה. ב-1995 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון יהודה כהן, שפרסמה את מסקנותיה ב-2001. כל הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו. במשך השנים נמתחה ביקורת רבה על הוועדות. אחת הביקורות המרכזית היא שהן נטו לאמץ בקלות רבה מידי מסמכים ועדויות על פטירת הילדים ולא ניסו יותר מידי לברר אפשרויות של אימוץ בלתי חוקי או להפריך את אמינות המסמכים נוכח סתירות בינם לבין ממצאים ועדויות אחרות.

הוועדות שחקרו את הפרשה לא הוסמכו לקבוע את מספר המקרים בפרשה זו, ולכן ניתן להעריך את מספר הילדים רק על סמך מספר המקרים שהובאו בפני הוועדות. 342 תלונות הוצגו בועדת בהלול-מינקובסקי. ועדת שלגי דנה ב-505 מקרי היעלמות (מתוכם 301 מקרים חדשים) ובפני ועדת קדמי, ועדת חקירה ממלכתית, הוצגו כ-800 מקרי היעלמות (מתוכם כ-450 מקרים חדשים). לדברי עמותת "משכן אוהלים" שהקים עוזי משולם, יש בידיה מידע על 1,700 ילדים שנעלמו עד 1952. לפי וועדת קדמי, כשני שליש מהילדים שנעלמו היו ממוצא תימני, רובם של שליש הילדים הנותר היו יהודים שעלו ממדינות במזרח התיכון, וכ-30 ילדים שנעלמו היו ממוצא אירופאי או אמריקאי. [1] בגלל רגישות הנושא עבור הילדים וההורים, חלק מהמקרים נתגלה רק עשרות שנים לאחר מעשה, וחלק מהמשפחות לא מוכנות להחשף בפומבי.

פרשת ילדי תימן מעלה עד היום תחושות קשות ורגשי אי-אמון כלפי הממסד והאשמות בגזענות, או פטרונות ומנגד האשמות בציד מכשפות. עד היום קיימות בציבור שלוש תאוריות מרכזיות לגבי גורל הילדים. האחת היא חטיפה ממסדית שאורגנה כביכול מגבוה, כדי לספק ילדים לזוגות אשכנזים ולאורחים מחו"ל. תאוריה זו הגיעה לשיאה בשנות ה-90 בפרשת עוזי משולם, כאשר נטען כי הילדים הנעדרים הועברו לחו"ל לשם ניסויים. סברה זו נבדקה על ידי ועדת קדמי ונפסלה. היא אינה מקובלת גם על ידי רוב מי שקוראים לחקור את הפרשה מחדש. תאוריה שנייה גורסת כי אכן היו מקרים של אימוצים בלתי חוקיים ללא ידיעת ההורים, אבל אין מדובר בתוכנית ממסדית אלא בתופעה שנוהלה בערוצים מקבילים, בחסות העלמת עין ואדישות ממסדית, ומתוך אווירה תרבותית שראתה באימוצים כאלה סיוע לילד שהגיע ממשפחה נחשלת. לפי תאוריה שלישית לא היו דברים מעולם ורוב הילדים מתו, למעט מקרים בודדים שנבעו מטעויות אנוש ובלבול. סברה זו מקובלת על כל ועדות החקירה שבוצעו עד כה. ועדת החקירה הממלכתית מצאה 69 מקרים שבהם לא נמצאו ראיות לכך שהילדים נפטרו ולגביהם היא מעלה אפשרות של "מסירה מזדמנת לאימוץ".

השר צחי הנגבי, שמונה בשנת 2016 על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו לבדוק את נושא הסרת החיסיון מהפרוטוקולים והמסמכים החסויים בפרשה, אמר זמן קצר לאחר תחילת הבדיקה, כי מאות ילדים נגזלו במזיד.[2]

ראשית הפרשה: עולי תימן בעלייה ההמונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים תימנים ממתינים לטיסה לישראל בשדה התעופה בעדן
נציגי הסוכנות היהודית פוגשים בעולים מתימן עם הגעתם לשדה התעופה לוד, 1949

העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. מדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, בשלהי מלחמת העצמאות ובעיצומה של תקופת הצנע, ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. מחסור מרכזי היה במקומות מגורים ובשירותי בריאות. רוב העולים נשלחו לגור במעברות ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.

מצוקה במחנות המעבר ומצבם הבריאותי של העולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מתימן במבצע "על כנפי נשרים" שהגיע לשיאו בחודשי יוני-ספטמבר 1949. בשלבים מוקדמים של המבצע היו ניסיונות להאט את קצב העלייה בגלל מצבם הבריאותי הגרוע של העולים וחשש מפני קשיים בקליטתם בישראל הענייה, אולם שינויים פוליטיים בתימן והתקבצות הפליטים אילצו את הממשלה והג'וינט לקיים מבצע הצלה ועליה בהול.

מחנה המעבר "חאשד" הוקם בתימן בחופזה ונועד להכיל עד 1,000 איש, אולם בחודש ספטמבר היו בו מעל 13,000 פליטים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות.[3] המצב במחנה היה קשה והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה: "באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות."[3] תושבי המחנות סבלו ממחסור במזון, במים זורמים, ובתרופות ומתנאי סניטציה קשים והמחנות עמדו בפני קריסה. לכן הוחלט להעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.

קשה במיוחד היה מצבם הבריאותי של תינוקות, ילדים וזקנים. ערב העלייה לישראל לקה חלק נכבד מן העולים במחלות קשות, כולל מחלות מעיים ומחלות הקשורות בתת-תזונה ובאפיסת כוחות. בלי שאפשר היה לטפל בהם במחנה. לפי ד"ר שטרנברג רבים מהילדים נראו כשלדים ומשקלם של ילדים בני שנה היה 4–5 ק"ג, "עור ועצמות ופני זקנים." [4] בן-גוריון כתב ביומנו בעניין ""ילדים מתים כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן".[5] לפי ד"ר דב לויטן 40% מהילדים בני השנה שעלו מתימן לישראל נפטרו, משום שבתימן לא הכירו את הרפואה המודרנית ובשל תנאי המחיה הקשים של העולים - מסע העלייה המפרך, התנאים הקשים במחנות המעבר והתנאים במחנות בישראל בתקופת המחסור ששררה אז. לכך יש לצרף את היחס המתנשא של צוותי הרפואה שקלטו אותם, שראו אותם כפרימיטיביים. "מחד, ניסו לטפל בילדים ולרפא אותם. מאידך, כשהילד מת לא הודיעו להורים שלו. הם לא נכחו בקבורה ולא ניסחו תעודות פטירה".[6]

קליטת העולים במחנות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובם הגדול של עולי תימן שמרו על אורח חיים דתי. לאחר שהגיעו לישראל הם שוכנו בשלושה מחנות מרכזיים, ששימשו קודם לכן מחנות של הצבא הבריטי- ראש העין, בית ליד (פרדסיה), ועין שמר. חלק מן העולים שהה זמן קצר במחנה המעבר בעתלית. אורח החיים במחנות העולים היה דומה לזה של חיילים במחנה צבאי. הנהלת המחנה ניסתה לספק את כל צורכי הדיירים. בד בבד עם הקמת המחנות היה צריך גם לגייס ולהכשיר צוות מנהלי שיטפל באלפי העולים. מחנות אלה נסגרו לאחר כשנה וחצי, בשלהי שנת 1950 ושוכניהם הועברו למעברות, בהן חיו ההורים והילדים יחד. דבר זה השפיע על דפוסי העלמות של תינוקות שהיו שונים מעט בתקופת המחנות ובתקופת המעברות. [7] עולים שוכנו גם במחנות העולים שער העלייהחיפה) ובבאר יעקב.

לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו, עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר. בכל לילה הגיעו כ-700–800 עולים והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה. לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו "זכריה אברהם" לא היה מספיק, כדי לזהות אדם היה צורך בשם שלישי.[8] לדבריו, כל תינוק שהובא למחנה הוכנס קודם כל לבית התינוקות, שם נרשם בשם שנמסר למטפלת על ידי הורי התינוק. כדי למנוע בלבול אפשרי שם התינוק נרשם על גבי מדבקה שהודבקה לידו הימנית. רופא מיוחד טיפל בתינוקות ופסק אם תינוק חולה צריך להישלח לבית החולים.[8]

בתי תינוקות ובתי חולים לטיפול בילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנות הופעלו בתי תינוקות שהיו במקור צריפים צבאיים. ההגיון בהקמתם הייתה מצבה הבריאותי הקשה של התינוקות. סיבה נוספת הייתה תנאי המגורים במחנות ותנאי האקלים הקשים באותה תקופה שלא התאימו לתינוקות. ההורים גרו באוהלים ומבנים זמניים ולעולים ניתנה הוראה נחרצת למסור את התינוקות לבתי התינוקות שם יכלו לקבל שיכון, מזון וטיפול רפואי. ואמהות נקראו להניק ולטפל בתינוקות בצד הצוות הרפואי. בין הסגל של בתי התינוקות (שרובו היה מקרב יוצאי אירופה) לבין המשפחות היו קשיי תקשורת שיצרו בעיות רבות, הותירו משקעים מרים והולידו אי הבנות. היו מקרים של העדרות ההורים בגלל הנסיבות הקשות של אותה תקופה, ודבר זה עשוי היה ליצור תחושה אצל סגל המטפלות שהמשפחה נטשה את התינוק שיש למצוא לו סידור חלופי. [9]

בתקופת המחנות פעלו בסמוך למחנה בתי חולים מקומיים לטיפול בעולים החולים. כושר הקליטה של בתי החולים היה מוגבל ובמקרה של מחסור במקום או במקרים קשים הועברו התינוקות (וחולים אחרים) לבתי חולים אחרים. במחנה בית ליד ובמחנה עין שמר הוקמו בתי חולים שתופעלו על ידי "השירות הרפואי לעולה" של הסוכנות (שר"ל), וילדים פונו בדרך כלל לבתי החולים הממשלתי בחיפה (כיום רמב"ם) ובית החולים העמק בעפולה. במחנה בראש העין הופעל בית חולים מקומי כשלוחה של בית החולים הדסה בירושלים. במקרים חמורים או חוסר במקום הועברו תינוקות בדרך כלל לבתי חולים ממשלתיים תל השומר וסרפנד (אסף הרופא כיום). חלקם הגיעו לבית החולים דג'ני ביפו. חולים במחלות מדבקות לרבות שיתוק ילדים ושחפת העוברו לבתי חולים ממשלתיים בפרדס כץ ובדיר עמר (איתנים). חולים אושפזו בבתי חולים נוספים בגלל חוסר מקום וסיבות נוספות. העברה לאשפוז בבתי החולים הממשלתיים נעשתה על פי החלת הסגל בבית התינוקות או בית החולים המקומי במחנה מבלי לשתף את ההורים ואשפוז התינוק התברר להורים בדרך כלל רק בדיעבד כשלא נמצא התינוק בבית התינוקות. [9]

ההורים התקשו לשמור על קשר רציף עם הילדים שהיו בבתי חולים, במיוחד בתי חולים מחוץ למחנה. בחלק מהמקרים האבות עבדו מחוץ למחנות בעבודות קשות ונסיעה לבתי חולים מרוחקים התאפשרה רק בתחבורה ציבורית, שהייתה מחוץ להישג ידם של חלק מהעולים, וחלק מההורים היו חולים בעצמם או דאגו לטיפול רפואי של ילד אחר במשפחה.

היעלמות ילדים שנשלחו לבתי תינוקות ולבתי חולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחות, אם ותינוק במחנה עין שמר, 1950

עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים: התינוק נלקח לאשפוז, ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבתי תינוקות, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו וכבר נקברו. הוכח שמעטים מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין. לחלק מההורים לא הראו את הקברים, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי נתיחה שלאחר המוות, ולא ניתנה תעודת פטירה. ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל. עם זאת, כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.[דרוש מקור]

מתוך 745 מקרי העלמות שהובאו בפני וועדת החקירה הממלכתית, צוין מקום העלמות לגבי 735 תינוקות. לפי עדות המשפחות כ-200 תינוקות נעלמו מבתי תינוקות שפעלו במחנות העולים, ומרבית התינוקות האחרים נעלמו מבתי החולים בתקופת המחנות והמעברות. מתוך כ -500 תינוקות שנעלמו בבתי חולים כ- 220 נעלמו בתקופת המחנות, וכ-240 בתקופת המעברות. [10] במקום אחר מחלקת הוועדה 745 מקרי העלמות עם מספרים מעט שונים:[11]

סוג מקום העלמות 1950-1948(מחנות) 1951-1954 (מעברות) סך הכל אחרים (ללא נתונים מספקים)
בתי תינוקות 160 17 177
בתי חולים 243 244 487
סך הכל 403 261 664 81

העיתונאי שאול בן חיים הציע בשנת 1954 הסבר לכך שילדים רבים שנסעו לבתי החולים אבדו להורים. נהגי אמבולנס נהגו למלא את המכונית בילדים חולים. בתי החולים היו מלאים חולים ופצועים. אם הילד החולה לא התקבל במקום אחד, נסע הנהג לבתי חולים נוספים בניסיון לאשפזו שם. ייתכן שהנהג לא מסר תמיד באופן מסודר היכן הילדים, הן בגלל היעדר מודעות לחשיבות הרישום והן בגלל הקושי הגדול להשתלט על השמות. אפשרות נוספת היא שהמטפלת לא הספיקה לרשום את מה שאמר הנהג.[8]

גורם נוסף שגרם לבלבול היה אחיות חדשות שרק החלו לעבוד בישראל וחלקן לא ידעו לקרוא עברית. לפי יצחק מעוז, ייתכן שילד מסוים נפטר ובמקומו קיבלו הוריו ילד תימני אחר. ילדים רבים נכנסו לבית החולים כשהם רזים מאוד ולאחר תקופת אשפוז השתנו פניהם והורים התקשו לזהות אותם. הורים חיפשו את הילדים בין בתי החולים ובחלק מהמקרים הילדים נמצאו.[8]

המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה קשה יותר כי ילדים רבים שנרשמו כנפטרים, למעשה נחטפו ונמסרו לאימוץ. הפרשה שבה והסעירה את מדינת ישראל מעת לעת, והוקמו שלוש ועדות רשמיות לחקירתה. הוועדות דנו במאות רבות של מקרים, חלקם חופפים או קשורים זה לזה, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו אך ללא הסבר ברור להשתלשלות האירועים עד מותם. בחלק מהמקרים לא הצליחו הוועדות לקבוע מה עלה בגורל הילדים. הסערה הציבורית התעצמה בפרשת הרב עוזי משולם.

הטענות העיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950

עדויותיהם של אחדים מאנשי הממסד באותן שנים עולות בקנה אחד עם עדויות משפחות העולים בדבר הדפוס החוזר - הורים המגיעים לבקר את ילדיהם (חלקם לא היו חולים אלא בריאים), ונאמר להם כי הילדים נפטרו ונקברו, ללא הסבר למות הילד או היעלמותו.

הורי הילדים שנעלמו באופן מסתורי וללא כל קצה של חוט לידיעה מה עלה בגורלם, הגישו תלונות שברובן היו מאפיינים משותפים:

  • כמעט כל הנעלמים היו בני פחות משלוש.
  • רוב הנעלמים היו ילדיהם של עולים באותן שנים ששהו פחות משנה בישראל.
  • רוב הנעלמים היו בני עדות המזרח, כאשר המספר הגדול ביותר של תלונות הוא בקרב עולי תימן.
  • רוב הנעלמים נעלמו במהלך שהותם בבתי חולים, או שהם נעלמו בעודם במקום אחר אבל עם הצגת טענה לפיה הם "נשלחו לבתי חולים", כאשר בפועל הדבר לא בהכרח נכון.
  • כאשר ניסו לברר מה עלה בגורל ילדיהם קיבלו רוב ההורים הסבר בעל פה שעל פיו ילדיהם נפטרו. כששאלו בדבר ההלוויה של הילד, נאמר להם שהיא כבר התקיימה שלא בנוכחותם. רישומי הפטירות לקו בחסר שהוסיף לערפול הנושא, ורבים מההורים לא קיבלו מעולם תעודת פטירה המעידה על מוות שאירע והוכח כיאות.
  • צווים להתייצבות בלשכת הגיוס הגיעו בדואר לבתי חלק מההורים שילדיהם נעלמו, בהגיע הילדים לגיל המתאים.

בשנת 1985, העיד בוועדת הפנים של הכנסת אביגדור פאר, שהיה בתקופת ההיעלמות סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ותפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות:

היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. [...] רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת[...] היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה[...] גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך [...] אנשים באו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי[...] אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד[...] דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז.

– פרוטוקול הישיבה, 31 בדצמבר 1985

דב שילנסקי, שהשתתף בישיבה, אמר שפאר סיפר לו לפני הישיבה כי העובדות הסוציאליות עמדו נבוכות בפני העולים שביקשו לראות את ילדיהם, ושנאמר להם שהילדים נפטרו. שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה.

אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהן העבירו ילדים בריאים באמבולנסים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים. אחות שעבדה במחנה העולים "עין שמר" העידה שהיא עצמה לקחה בזה חלק, ושמעולם לא החזירה ילדים מבתי החולים למחנה.[12] חלק מהאחיות קשרו את היעלמות הילדים עם ביקורם של אנשים מחו"ל במחנות. בעדות לגבי בית ילדים בעין שמר נאמר:

קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מדי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות[...] כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם[...] הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום[...] שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות, אמרו שהילדים קיבלו חום והועבדו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים.

– שושי זייד, הילד איננו: פרשת ילדי תימן, ירושלים: הוצאת גפן, 2001

גם נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם, ועשו זאת בעיקר בלילה.[13]

בוועדת החקירה הממלכתית העידה חנה גיבורי, פקידת סעד ראשית בשנים 1948–1954, וממונה על אימוץ ילדים במחוז הצפון: "רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים" (עדות ב-7 ביולי 1997). בוועדת החקירה הממלכתית נשמעו גם עדויות של נשים מאמצות. מציאות זו של אימוצים באופן בלתי חוקי הייתה ידועה באותה תקופה גם לשופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, שכתב: "אולם בהיעדר חוק מיוחד אשר יסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה להיות שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין" (ספרו ילדי אימוצים, 1955). בספר "בהיקלט עם" כתב ד"ר אברהם שטרנברג, שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של ויצו בירושלים, בתל אביב ובצפת. קיימות עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצו לצורך אימוץ.[14] אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, העידה בוועדת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית שבה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח".[15]

התייחסויות ראשונות לפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1949 היה הדרג הבכיר בממשלה מודע לפרשה.[16] בשנת 1950 שלח ארגון "התאחדות התימנים" מכתבים בנושא אל שר המשטרה בכור-שלום שטרית. במכתב, שנשלח ב-8 במאי 1950, נאמר:

מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן.

ד"ר ליכטיג כתב לבתי החולים הממשלתיים ב-21 באפריל 1950:

קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם[...] צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים.

– גנזך המדינה 74/13/3637

מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות היו מודעים לבעיה אך הסתירו מידע רב. סיווגם של רבים ממסמכים אלה היה "סודי" או "סודי ביותר".[דרוש מקור]

בינואר 1950 נעלם תינוק בן 7 חודשים, משה בן סלים, שהוריו שהו במחנה העולים בבית-ליד. במרץ 1950 החלה חקירת משטרה על היעלמות זו, שכללה תשאול במחנות העולים ובבית החולים בחודשים מרץ ואפריל של אותה שנה. מסקנת המשטרה הייתה שהתינוק הבריא לאחר שאושפז. הוא נשלח בטעות למחנה עין שמר ושם נעלם עקב הבלגן ששרר במחלקות הרפואה במחנות אלו.[17] בספטמבר 1950 תיאר בקצרה העיתון 'דבר' את היעלמו. הכתב מציין כי "אין זה מקרה ראשון שהילדים אשר נשלחו מהמחנה לבתי חולים נעלמו בדרכם חזרה".[18] אחד ממכתבי התגובות תהה "הרי התינוק איננו חבילת חפצים הנעלמת בנמל! ... מי אחראי לשערוריה זו שילדים נשלחים אפילו לא כצרור דואר רשום?".[19] מאמר נוסף פורסם ב"על המשמר" (5 באוקטובר 1950).

הדיון הראשון במליאת הכנסת בפרשה זו התקיים ב-20 בנובמבר 1950, במסגרת דיון על המצב במעברות. בדיון דיבר ח"כ מאיר וילנר ממק"י על השתיקה סביב הפרשה ואמר כי "כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע שהמצב הוא בכי רע".

למרות דברים אלה, תינוקות וילדים המשיכו להיעלם. לפי וועדת קדמי בשנים 1951-54 נעלמו מעל 260 תינוקות ברחבי הארץ.

ב-1952 נכתב בדו"ח פנימי של אגף החקירות של המשטרה על היעדרותם של תינוקות מבתי חולים ובתי תינוקות במחנות העולים בית ליד, ראש העין ועין שמר.[20] שר המשטרה ושר הבריאות התכתבו בעניין.

ועדות בדיקה ופעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, שבה והייתה פרשת ילדי תימן נושא לדיון ציבורי אחת לכמה שנים. שלוש ועדות הוקמו לחקירת הנושא וכן פעלו עמותות וחוקרים לשפוך אור על הפרשה.

חקירה של הוועד הציבורי למען ילדי תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 משפחות תימנים החלו לקבל צווי גיוס לילדים שנעדרו. דבר זה גרם לתסיסה ציבורית. באותה שנה החלה לפעול קבוצה בשם הוועד הציבורי למען ילדי תימן או בשם אחר "ועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים". השתתפו בה פסיכולוגים, רבנים וראשי רשויות. חברי הקבוצה ערכו בתל אביב מפגש התרמה וגייסו את החוקר עמי חובב. חובב, בעל עבר במודיעין הצבאי, ממוצא תימני החל לחקור את הפרשה ובדק עדויות על כ-200 מקרים. חקירתו ערכה כ-5 חודשים ובמהלכה הגיע למסקנה כי הילדים נפטרו וכי אין קשר בין העלמות הילדים לממסד. לדבריו הוא הגיש את הממצאים לטוב צדוק, ראש הוועד הציבורי למען ילדי תימן, וזה סמך ידיו על הממצאים.[21]

ועדת בהלול-מינקובסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב 3-בינואר 1967 הוקמה על ידי שרי המשפטים והמשטרה, ועדת בהלול-מינקובסקי. בראש הוועדה עמדו יוסף בהלול, פרקליט מחוז חיפה והצפון, ורב־פקד ראובן מינקובסקי מהמטה הארצי של המשטרה. תפקיד הוועדה היה לברר את הטענות בדבר היעלמם של תינוקות ממחנות העולים בשנים 1949–1951 וגורלם.[22]

לדברי העיתונאי עמוס כרמלי בטרם עבודת הוועדה הוערך כי קיימים בין עשרה למאה נעדרים. בכתב המינוי הודגש כי על חברי ועדת החקירה לעמוד בקשר עם נציגי הוועדה הציבורית (ראו להלן). שניים מבין חברי הוועדה הציבורית, יועצה המשפטי ה. קהן והחוקר עמי חובב הצטרפו לוועדה כנציגים. לרשותה הוועדה 4 חוקרים קבועים, ולאחר שהתברר כי החקירה ומסתעפת הצטרפו אליה חוקרי משטרה נוספים.[22]

הוועדה לקחה מסמכים מארכיבים של הסוכנות היהודית, משרד הסעד, משרד הבריאות, בתי־חולים ועוד. היא פנתה לציבור באמצעות העיתונות והרדיו למסור לה ידיעות הנוגעות להעלמות הילדים. אנשיה חיפשו חומרים ומסמכים גם בשישה מחנות עולים שבהם גרו עולי תימן. הוועדה ראיינה עשרות מנהלים ועובדים וגבתה עדות מ-399 הורים מתלוננים ולכל תלונה נפתח תיק. לטענת כרמלי הקושי העיקרי של הוועדה היה 17 השנים שחלפו מאז התרחשות האירועים. מרבית המוסדות שבהם שהו העולים נתחסלו וחלק מהארכיונים הושמדו או נמצאו חסרים עקב העברתם למקומות אחרים.[22]

בין היתר הגיעה הוועדה, אל י. אריכא, יהודי דתי יוצא תימן שהיה אחד האחראים על מחנה העולים בעין שמר. אריכא סיפר לוועדה על תחלואה קשה שהתחוללה במחנה ושכותצאה ממנה נפטרו רבים מהילדים. היות שלא היה מנגנון קבורה במחנה הוא אירגן חברה קדישא פרטית, הוא קיבל חלקת אדמה וקבר בה נפטרים רבים, כאשר כל קבורה נרשמה בפנקסו שנשמר בבית.[22]

באוגוסט 1968 פרסמה הוועדה את מסקנותיה בדו"ח של 196 עמודים שהוגש לכנסת. הוועדה בדקה 342 מקרי היעלמות שהגיעו לידיה. לגבי 316 מהנעלמים נקבע כי נפטרו. לגבי ארבעה ילדים נקבע כי אומצו, ו-22 ילדים הוגדרו כנעדרים.[22] הוועדה המליצה על עריכת חקירה בחו"ל, כדי לבדוק את האפשרות שחלק מהילדים נמסרו לאזרחים זרים. היא עצמה התמקדה בחקירה בישראל בלבד.[23]

דו"ח עמותת "ועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1986 פרסמה עמותת ועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים דו"ח משלה שקרא להקמת וועדת חקירה ממלכתית בנושא. הדו"ח הסתמך בין היתר על מחקרו של דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן, שהעלה טענות על ליקויים בפעולת ועדת בהלול-מינקובסקי.[23] לויטן טען כי שיקול פוליטי מנע הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הוועדה לא חקרה את כל התלונות שהוגשו וייתכן שמספר הילדים שנעלמו היה גדול מ-342 ילדים. עוד אמר כי הוועדה הסבירה שליקויים מנהליים מנעו מסירת מידע מוסמך להורים והזמנה לטקס הקבורה, אבל הסבר כזה אינו מתקבל על הדעת היות שמדובר במאות מקרים. כמו כן לא בוצע אימות של תעודות פטירה על ידי פתיחה מדגמית של מספר קברים, במטרה לוודא שתעודות הפטירה אמינות.[23]

בפברואר 1986 קראה ועדת הפנים של הכנסת להקים ועדת חקירה ממלכתית. בעקבות תוכנית טלוויזיה ב"מבט שני", שהוקדשה לילדי תימן, הבטיח ראש הממשלה, שמעון פרס, כי תוקם ועדת חקירה בעניין. ב-3 במרץ 1986 מינה פרס ועדה של פקידי ממשלה כדי שתהווה "צוות מדריך לוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן". לטענת הממשלה "הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן" סירבה לשתף פעולה עם הוועדה הממשלתית. חברת הכנסת מרים גלזר-תעסה מהליכוד חזרה באפריל 1987 על בקשה להקים ועדת חקירה ממלכתית. רוני מילוא, שהיה אז סגן שר בממשלת האחדות של יצחק שמיר הבטיח לשקול את הבקשה.[24] ביולי אותה שנה גלזר-תעסה חזרה על בקשתה לוועדה ממלכתית.[25]

ועדת שלגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העניין הציבורי שעוררו המסקנות, הקימה הממשלה בראשות יצחק שמיר ב-1988 ועדת בירור על פי חוק ועדות חקירה. בראשות ועדה זו, ועדת שלגי, עמד שופט - ד"ר משה שלגי. לוועדה לא הייתה סמכות לברר תלונות על כוונות זדון או לחקור את ההתנהגות של גורמים שונים שטיפלו בנושא בהם גורמי הממסד. את העבודה ליוו דב לויטן ו"הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים".[23]

בסך הכל קיבלה הוועדה 505 הודעות על נעדרים, מתוכן 204 הודעות על ילדים שגורלם כבר נבדק על ידי ועדת בהלול מינקובסקי ו-301 מקרים שטרם נחקרו. מרבית הילדים הנעדרים נעלמו מבתי חולים ובתי תינוקות. בין הילדים שנעדרו היו מלבד יוצאי תימן גם יוצאי ארצות נוספות, באפריקה, אסיה ואירופה.[23] בשנת 1994 טען חבר הכנסת אריה גמליאל מש"ס בדיון בכנסת, כי במשך 4 שנים הוועדה לא תפקדה, והיא החלה לעבוד באמת רק בשנה האחרונה לעבודתה, וכן נאמר כי השופט שלגי טען בוועדה כי יש לו מחסור בסמכויות ובתקציבים, ואינו יכול לשכור חוקרים.[26]

ועדת שלגי פרסמה את תוצאותיה בסוף שנת 1994. מתוך 204 הודעות שנחקרו על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי, נתגלו 34 מקרים שבהם התגלו טעויות בממצאי הוועדה. מתוך 301 הודעות חדשות - ב-14 מקרים נעלמו הנעדרים בעיר עדן בתימן, ולגבי 3 מהם התגלה מידע על פטירתם שם. מתוך שאר 287 ההודעות, ב-222 מקרים הגיעה הוועדה למסקנה שהילדים נפטרו. ל-171 ילדים נמצא תיעוד על הבאתם לקבורה, וביחס ל-51 אחרים לא נמצא תיעוד דומה. לא נמצאו ממצאים כלשהם באשר לגורל 65 מהנעדרים. הוועדה גם בדקה 10,000 תיקי אימוץ בשנים 49–1960, אך לא התגלה בהם מידע חדש. הוועדה נמנעה מפתיחת קברים - בגלל מורכבות הנושא ובגלל חוות דעת מהמכון לרפואה משפטית כי לאחר עשורים רבים לא ניתן לזהות את הטמון בקבר.[23]

יגאל יוסף, אחד החברים בוועדה וראש עיריית ראש העין לשעבר, סירב לחתום על מסקנות הוועדה. בראיון משנת 2016 טען כי "זו הייתה ועדת מריחה, קומבינה, להשתיק את הפרשה, להתעלם. ככה משכו אותנו במשך כל השנים". עוד אמר:[27]

הביאו נייר מצולם ולקחו את אותו חוקר שהיה בוועדת בהלול-מינקובסקי. לפני החוקר הזה היו לנו כמה קציני משטרה לשעבר, חוקרים מנוסים בנושא של חקירות פליליות, אבל פיטרו אותם, לא נתנו להם לעבוד ולקחו חוקר שפתר להם את כל הבעיה בזה שהביא להם מסמכים לא אותנטיים לדעתנו, לא מקוריים ולא אמינים. על סמך זה הם קבעו שהילדים מתו. זה לא הניח את דעתנו ואת דעת המשפחות, ולכן עד לרגע זה אף אחד לא מקבל את מסקנות ועדת בהלול-מינקובסקי, את מסקנות ועדת שלגי וגם לא את מסקנות ועדת החקירה הממלכתית, שנשענה בעצם על אותם חומרים פחות או יותר של שתי הוועדות הקודמות.

פרשת עוזי משולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת עוזי משולם

עוזי משולם היה רב ממוצא תימני שהתגורר ביהוד. בסוף שנות ה-70 החל לעסוק בפרשת היעלמות ילדי תימן. משולם הוביל קו חריף שטען כי אלפי התינוקות שנחשבו למתים נחטפו ונמכרו לארצות הברית לצורך ניסויים בנוסח ד"ר מנגלה.[28] לאורך שנים פעל עם חסידיו כדי להציף את נושא היעלמותם של ילדי "תימן, מזרח ובלקן": הוא אסף עדויות, ארגן כנסים וחילק עלונים.

בפסח 1994 החלה "פרשת חסידי עוזי משולם", ב-22 במרץ התפתח ויכוח קולני בין משולם לנהג מערבל סמוך לביתו ביהוד. הנהג הזמין משטרה, משולם הזעיק כמה מחסידיו ואלו חסמו את הרחוב.[28] למחרת ניסו כוחות משטרה לפתוח את הרחוב חסידיו ביצרו את ביתו בשקי חול ואבנים, תוך שהם מתחמשים בנשק, בתביעה להקים ועדת חקירה ממלכתית. כוחות רבים של משטרה, צלפים ויס"מ כיתרו את הבית במשך 52 יום.[29] ב-10 במאי בשעה 03:00 לפנות בוקר, יצא משולם מביתו לצורך פגישה עם מפכ"ל המשטרה, אסף חפץ. באותה עת פרצו שוטרים אל הבית ו-11 חסידים נעצרו. במהלך ההתבצרות ירו המתבצרים על מסוק משטרתי ולעבר כוחות המשטרה. שלמה אסולין, מחסידיו של משולם, חייל בשירות סדיר שערק מיחידתו, נהרג מירי השוטרים שהשיבו אש לעבר המתבצרים.[30]

חסידי משולם הורשעו בשורה בקשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה ועוד ונידונו לתקופות מאסר של בין 15 חודשים לחמש שנים. משולם עצמו הורשע במתן הוראה לזרוק בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון למאסר של 8 שנים אך זוכה בערעור מאחת העבירות ועונשו הופחת לשש שנים וחצי.[30] בבעקבות האירועים הוקמה בינואר 1995 ועדת חקירה ממלכתית.

ועדת קדמי - ועדת החקירה הממלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1995, חודש אחד בלבד לאחר פרסום מסקנות ועדת שלגי, ובעקבות סערה ציבורית שעוררה התבצרותם של הרב עוזי משולם וחסידיו, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ביוזמת שר המשפטים דוד ליבאי. בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון יהודה כהן, והיו חברים בה גם אלוף (מיל') דוד מימון והשופטת דליה קובל. השופט כהן פרש מהוועדה בפברואר 1999 ובמקומו מונה שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי.[23] הוועדה עסקה לא רק בילדים מתימן, אלא גם בילדים ממדינות אחרות, בפרט ארצות ערב וצפון אפריקה.

הוועדה בדקה במשך כ-7 שנים למעלה מ-850 עדויות, 27 מהן נותרו חסויות.[31] היא פרסמה דו"ח ביניים באוגוסט 1997.[32]

מסקנות הוועדה פורסמו ב-2001, בדו"ח בן 1,828 עמודים שהתחלק לדו"ח ראשי בן 322 עמודים, ועוד שני כרכים של דו"חות אישיים למשפחות.[33] לגבי 733 נעדרים קבעה הוועדה כי הילדים נפטרו, עקב מציאת ראיות מהימנות בדבר מותם. לגבי 56 תינוקות כתבה הוועדה כי יהא לא מצאה קצה חוט לגבם וגורלם "עלום". היא העלתה אפשרות שתינוקות אלה נמסרו לאימוץ על ידי עובדות סוציאליות. הוועדה מתחה ביקורת על מחדלי הסוכנות היהודית במניעת חרושת השמועות על חטיפות ילדים, וקבעה כי הסוכנות יכלה למנוע זאת באמצעות פעולה יזומה.[34] על תוכן הפרוטוקולים הוטל חיסיון בהוראת ממשלה עד שנת 2071.[35]

מסירה מזדמנת לאימוץ ואחריות הממסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד הוועדה שוללת מכל וכל חטיפה ממסדית, היא אינה שוללת "מסירה מזדמנת לאימוץ" של 56 ילדים - במקרים בהם נותק הקשר אל תינוקות שהוחזקו בבתי תינוקות, וכנראה גם במקרה של ילדים שאושפזו והחלימו ומשפחותיהן לא נמצאו, הדבר היה עשוי להיות פתח למסירתן לאימוץ באמצעות העובדת הסוציאלית כתינוקות "נטושים". לא נעשה דיווח על מסירה מזדמנת לאימוץ לגורם מרכזי כלשהו והמסירה לא זכתה לרישום.[36]

"עובדת קיומה של מסירה מזדמנת לאימוץ" במשמעות ובנסיבות מהתאורות בדו"ח זה לא הייתה - ואינה יכולה להיות - שנויה במחלוקת. היא ניבטת אלינו מן התמונה הכוללת של המציאות של אותם ימים, כפי שזו מצטיירת מן העדויות ומן התיעוד שנפרשו לפני הוועדה: ומומחשת בצורה שאינה מותירה מקום להיסוסים בדבר התחרשותה, בנסיבות מסירתן לאימוץ של שלוש הבנות".

– דו"ח וועדת קדמי, עמ' 253 [37]

מסירה מזדמנת לאימוץ לא רק שאינה מתנגשת בתיעוד של הוועדה, אלה מתיישבת עם עדויות ששמעה הוועדה מגורמים שונים:[36]

  1. התרשמותן של מטפלות בדבר תכלית ביקורים של משפחות דוברות שפות זרות בבתי התינוקות.
  2. התבטאויות של מטפלות בדבר אפשרות של נטילת תינוק לאימוץ מבית תינוקות לעצמן או לאחרים.
  3. דבריהם של נהגי אמבולנסים שהחזירו לבתי החולים ולבתי התינוקות תינוקות מאושפזים שהבריאו אבל בני משפחותיהם לא אותרו.
  4. דבריהן של עובדות סוציאליות שניסו למצוא סידור לתינוקות שהחלימו ומשפחותהין לא אותרו.
  5. נסיבות אימוצן של שלוש בנות שמתוארות בדו"ח הוועדה.

הוועדה מתארת מצב שבו הן בתי התינוקות והן בתי החולים הטילו את האחריות לשמירת הקשר עם הילדים על ההורים, כאשר בפועל שמירה על קשר זה קשה מאד למשפחות בשל מצבן הקשה, חוסר ידיעת השפה וכו'. כאשר קשר זה ניתק, כמעט ולא נעשו מאמצים לאתר את ההורים לשם הודעה על פטירה וקבורה או לשם החזרת הילד. אי דיווח למשפחה לא מיוחס למאמצי חטיפה אלא תולדה של "אזלת יד" מצד גופי הממסד, בכל הקשור לשמירת הקשר והבטחת תקשורת יעילה בין המשפחות לבין התינוק. אוזלת יד זו באה לידי ביטוי בשני אופנים. ראשית באי-קביעת נוהלי דיווח ומעקב מחייבים בין בתי התינוקות התינוקות שואושפזו לבין המשפחות ושנית באי הקמת מוסד מרכזי למעקב אחר גורלם של תינוקות שהוצאו ממסגרת משפחותיהם, ולאיתור משפחות שהקשר שלהם לתינוקם ניתק. [38]

ביקורת על הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת פרופ' בועז סנג'רו, "עבודת הוועדה לקתה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו - העדר אפיסטמלוגיה של חשד" - הוועדה לא פעלה מתוך נקודת הנחה שיש חשד לחטיפה, והתייחסה בסלחנות קיצונית למחדלים שבוצעו "מתחת לאפה" בשנות פעילותה. דוגמה בולטת היא שהוועדה לא מצאה לנכון לחקור את השמדתם, בסמוך לזמן פעילות הוועדה, של שני ארכיונים חשובים הנוגעים לפרשה, והסתפקה בהסבר כי הארכיונים הושמדו בטעות.[39]

ביקורת נוספת היא שהוועדה התמקדה בבדיקת הטענה של "חטיפה ממסדית", אולם לא בדקה ברצינות אפשרות אחרת, שהיעלמות הילדים לא התבצעה מתוך יוזמה ממסדית אלא על ידי גורמים מקומיים, בחסות העלמת עין ואדישות ממסדית. לדברי סנג'רו הוועדה לא ניסתה לחפש עדויות חדשות כדי לחקור את האמת אלא תפקדה כבית משפט שמסתפק בבחינה של העדויות שמביאים בפניו המתדינים.[39]

המחלוקת על אמינות הרישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתונאים, חוקרים ופעילים ביקרו את הוועדות הציבוריות על כך שנתנו אמון ברישומים של בתי החולים ושל חברה קדישא כראיה לכך שהילדים מתו ונקברו, גם במקרים של סתירה בין רישומים וגם כאשר הרישומים סתרו עדויות של הורי הילדים בפרטים כמו מין הילד.[40]

ועדת בהלול-מינקובסקי וועדת שלגי הגיעו למסקנה כי בבית העלמין סגולה ובבית העלמין בשער מנשה קיימים קברים של ילדים תימנים. עורך הדין רמי צוברי שימש בשנות ה-90 יועץ משפטי בוועדה ציבורית התנדבותית שהוקמה על ידי משפחות הנעדרים. צוברי הוביל מהלך משפטי לפתיחה מדגמית של קברים, בניסיון לבדוק את אמינות רישומי הקבורה של חברה קדישא. הוא פנה לוועדת החקירה הממלכתית ולשר הבריאות אפרים סנה, שדחו את בקשתו. צוברי פנה לבג"ץ וב-1996 אישר שר הבריאות צחי הנגבי לפתוח עשרה קברים. המכון לרפואה משפטית היה אחראי לפתיחת הקברים ולביצוע בדיקות DNA. לטענת צוברי, בדיקות אלה לא הראו התאמה גנטית בין הדגימות לבין בני משפחה שקרוביהם כביכול קבורים בחלקות הקבר. בדיקה נוספת בוצעה במעבדה באנגליה וגם שם לא הצליחו להצביע על קרבה גנטית. בעשרת הקברים נמצאו 22 שלדים, ולטענת צוברי הדבר מצביע על כך שרישומי חברה קדישא אינם אמינים.[41]

עדויות מאוחרות בנוגע לסיפורי היעלמותם של ילדים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1995 פרסם העיתונאי יגאל משיח ב"הארץ" מספר כתבות תחקיר בנושא ילדי תימן. בין היתר תיאר משיח את סיפורה של דליה אברהם. אמה, בדור אברהם, עלתה מתימן בשנת 1949 ושהתה במעברה בעין שמר. בתה בת השנתיים, דליה, חלתה והועברה לבית החולים רמב"ם בחיפה. בדור ניסתה לבקר את בתה בבית החולים לאחר מספר ימים, אך צוות בית החולים הכחישו בתוקף כי הילדה מאושפזת במקום, גם לאחר שעות של חיפושים שביצעה האם. בדור החליטה לישון במקום. לאחר ששמעה אחיות מתלמדות מתלחשות על הילדה, הבינה כי בתה בכל זאת בבית החולים וחיפשה את הילדה שוב למחרת. לאחר שזיהתה את הילדה בפני אדם ממוצא תימני על פי פגם באצבע שלה, הוא הוביל אותה לחדר שבו מצאה את בתה, כשזו לבושה שמלה שאינה שלה, ולאחר עימות עם האחיות במקום הצליחה בדור לקחת את בתה.[42]
  • סיפור נוסף שחשף יגאל משיח בשנת 1995 הוא של שלום דגו (כיום דגן). בשנת 1949 עלה דגו עם משפחתו מתימן, למחנה עין שמר. הוא חלה והועבר לבית חולים לא ידוע כשהוא בן שנה וחצי, ועקבותיו נעלמו. לאחר תקופת המתנה ממושכת החלו אביו ודודו לעורר מהומות ממושכות במשרד המחנה. לאחר כ-7 חודשי היעדרות הוחזר שלום למשפחתו. כרוז במכונית עבר על פתחי האוהלים וקרא "דגו". כשיצאה דודתו, הוצג לה הילד לזיהוי ועד שהגיעה אמו נעלמה המכונית. שלום לבש חליפת מלחים כחולה ונראה בריא. להערכת משפחתו הוא לא שב מבית חולים. בהנהלת המחנה לא ידעו להגיד מי החזיר אותו ובאילו נסיבות.[42]
  • בשנת 1997 חשף העיתונאי אורן מאירי את סיפורה של צילה לוין החיה בארצות הברית. לוין נמסרה לאימוץ בחיפה וחיפשה את הוריה הביולוגיים בישראל. לחיפושים נענתה מרגלית עומייסי, ילידת תימן אשר סיפרה שלפני 50 שנה בתה נעלמה. עומייסי, שראתה את תמונתה של לוין, חשבה כי ייתכן וזוהי בתה הביולוגית מאחר שראתה דמיון חיצוני בינה ובין לוין. לאכזבתן של השתיים, בדיקות דנ"א שנערכו לשתיהן הניבו תוצאות מנוגדות, ועל אף הדמיון בין לוין לעומייסי, לא ניתן היה להוכיח בוודאות כי אכן מדובר באם ובתה, אם כי עדויות שפורסמו הותירו רושם כי לוין בכל זאת אומצה באופן מפוקפק. לוין טענה כי תוצאת הבדיקה הן חלק מקנוניה וכי היא יודעת שחרף התוצאות, עומייסי היא אמה האמיתית.[43]
  • ב-17 בפברואר 2002 פרסמה העיתונאית יהודית יחזקאלי בעיתון "ידיעות אחרונות" את סיפורה של ציונה היימן משדמות דבורה, אשר אומצה על ידי זוג מקיבוץ גינוסר. לדברי היימן היא אחת מילדי תימן שנחטפו ושמה האמיתי הוא ציונה סאלם. היא טענה כי להוריה נמסרה הודעה שקרית שלפיה היא נפטרה, ואף נמצא על שמה קבר בהר המנוחות בירושלים.
  • בשנת 2007 פורסם בשבועון "משפחה" סיפורם של התאומים נחום. האם ילדה תאומים, וכאשר נלקחו לבדיקה בבית חולים חזר רק אחד. על השני נמסר שמת, אולם בית החולים מסר שנקבר בבית עלמין שבאותם ימים לא היה פעיל. הסיפור הגיע לידי העיתונאית ליאת רגב מקול ישראל שפירסמה אותו גם היא.
  • בפברואר 2012 פורסם ב"מבט שני" בערוץ הראשון מקרהו של אורי וכטל. וכטל נולד למשפחה שעלתה מתימן בשם פלטיאל רדא סעיד. בגיל חמישה חודשים, לאחר פטירת אביו, הוא נלקח עם אחיו למעון ויצ"ו בירושלים. אמו ביקרה אותם בקביעות, עד שנמסר לה שהילדים מתו. לדברי שמחה, אחותו של וכטל, שהייתה אז בת 12, אחד העובדים במקום אפשר לה לראות מסמכים שמהם עלה כי ההודעה על מותו הייתה שקר, ופלטיאל נמסר לאימוץ אצל משפחת וכטל ושם זכה לשם פרטי חדש, אורי. לאחר מספר שנים סיפרה שכנה של המשפחה כי סמוך למקום עבודתה בקריית אונו, ישנו ילד מאומץ הדומה לילדי המשפחה. אמו ואחותו של הילד עקבו אחריו והוצא נגד משפחתו המאמצת צו הרחקה. בפברואר 1959, הגישה האם הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, שנדחתה בבית המשפט בלא שנכחה בדיון. הקשר של אורי עם משפחת סעיד, שייתכן שהם הוריו, חודש רק בשנת 1979.[44]
  • בשנת 2016 חשף העיתונאי עופר אדרת כי קיימות עשרות משפחות ממוצא אשכנזי שילדיהן נעלמו בנסיבות דומות לילדי תימן. נסיבות העלמות דומות - שליחת הילד למוסד רפואי, העלמותו, וטנעה כי הילד נפטר בלי ציון סיבת המוות, ובלי הצגת גופה או קבר. זליג אף (לימים עוברת השם לאפרת) נולד לזוג יהודים ממוצא פולני, ביוני 1947 במחנה המעפילים בקפריסין. בגיל 4 חודשים הוא חלה בצינון והושאר במרפאת המחנה. לאמו לא הרשו להשאר לצידו, למחרת נמסר לה כי הילד נפטר בלילה והצוות הרפואי סירב להציג גופה או קבר. לאחר מספר חודשים עלה הזוג לישראל ואז נאמר לו להצהיר הילד המת חי. שנים לאחר מכן חיפש אחריו אביו, משה אפרת. הוא חיפש את האחות והרופא שטיפלו בתינוק ומצא את האחות. זו התוודתה בפניו כי התינוק נמכר תמורת 5,000 דולר לזוג חשוך ילדים וכי זה לא היה המקרה היחיד. מתוארים מקרים נוספים של העלמות ילדים אשכנזים התרחשו בישראל בשנת 1949 ובשנת 1954[1] בהמשך עלו טענות על היעלמות ילדים גם בשנות ה-30 וה-40 המוקדמות.[45]

מאבק ציבורי במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 ניסו מספר חברי כנסת (צבי הנדל מ"האיחוד הלאומי", אליעזר זנדברג מ"שינוי" ואריה גמליאל מש"ס) לקדם הצעת חוק למען הקמת מאגר דנ"א שיסייע בזיהוי המשפחות הביולוגיות של ילדים שיש חשד שהועברו לאימוץ באופן לא חוקי. הממשלה בראשות אריאל שרון התנגדה ליוזמה זו. שר המשפטים מאיר שטרית טען שהקמת המאגר וחיפוש הקשרים המשפחתיים עלולים להוביל למצבים שבהם לפתע אב יגלה, שמי שחשב שהוא בנו בעצם אינו בנו הביולוגי, אלא פרי יחסי מין של האם עם גבר אחר. מארי-קלייר קינג, פרופסורית לגנטיקה מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל המתמחה באיתור ילדים חטופים באמצעות בדיקות דנ"א, אומרת שאפשר להימנע ממצבים מביכים אלה. לדוגמה אפשר לבצע את הבדיקה ב"דנ"א מיטוכונדרי" - דנ"א העובר רק מהאם לכל צאצאיה, וכך הבדיקה כלל לא תהיה תלויה בקשר המשפחתי שבין אב המשפחה והילד הנעדר.[46]

מספר עמותות ופעילים פועלים בנושא במאה ה-21, ובהם עמותת "עמר"ם" ופורום "אחים וקיימים". העמותות פועלות כדי לתעד את סיפורי המשפחות שילדיהן אבדו, וכן פועלות באפיק משפטי וציבורי כדי לאלץ את המדינה לחשוף לציבור את כל החומרים שבידה. הן דורשות גם הקמת מאגר DNA, הכרה רשמית ברקע הגזעני של הפרשה והכנסת הנושא לתוכניות הלימוד בבתי הספר התיכוניים.[27][47]

באמצע 2016 עלה עניין ילדי תימן לדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת.[48]

תאוריות על גורל הילדים ואחריות הממסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו ששמו אות קין על מצחו של הממסד והעלו טענות כי מדובר בחטיפות ילדים מאורגנות ובמסירתם להורים מאמצים בארץ וחו"ל, תמורת תשלום או במטרה שיגדלו בסביבה חילונית (רוב המשפחות שילדיהן נעלמו היו משפחות שקיימו אורח חיים דתי ואדוק ואנשים מסורתיים).[49] לטענתם, האמת כוסתה בעזרת הנפקת תעודות פטירה פיקטיביות לילדים הנעלמים ובאמצעות הצגת קברי הילדים, כאשר בפועל המשפחה אינה יודעת כי הקבר מדומה וכי אין גופה הקבורה תחתיו.

לא נמצא ביסוס עובדתי לחטיפה שיטתית ומאורגנת בחסות הממסד, ונמצאו רק מקרים בודדים שהוכח בהם כי הילדים נמסרו לאימוץ. רובם של השותפים לתהליך קליטת העולים דחו את ההאשמות וראו בהן טענות קונספירציה. הקולטים טענו שמדובר ביחס כפוי טובה על עבודתם המסורה בתנאים קשים למען העולים.

הפרשה הותירה תחושות כבדות גם בקרב אישי ציבור. פרופ' אסא כשר כתב:

פרשת ילדי תימן מצטיירת יותר ויותר כגידול פרא של הבחנה פסולה בין יוצאי אירופה ליוצאי תימן. גם היא מגלמת צורה מיוחדת של גזענות, אכזרית ומתועבת, ככל שיכולה להיות חטיפת ילדים מהוריהם על יסוד דעה קדומה. אינני יודע מי נושא באשמה לאפליה הגזענית של הילדים הללו ומשפחותיהם. אני יודע מי נושא באחריות לתיקון המעוות: אנחנו. אפילו מעט מדי ומאוחר מדי, המדינה חייבת לחפש כראוי, למצוא בהקדם, לאחד משפחות, לפצות ניזוקים, בפה מלא וביד רחבה. מה שנעשה, באופן מוסרי למופת, בדרך ל"חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994", על טיפול שניתן לפני עשרות שנים, ראוי להיעשות שבעתיים בדרך לחוק לפיצוי נפגעי הגזענות, על "טיפול" שניתן באותן שנים.[50]

לעומתו כתב פרופ' רפאל פלק:

ברור מהכרת התנאים והנסיבות שפרשת חטיפת ילדי תימן גורמת עוול כבד לעובדי השירותים הרפואיים והסיעודיים, שעשו את מרב המאמצים להצלת התינוקות מזי הרעב. מן הראוי שסוף סוף יעזרו עתה לבני משפחות התינוקות הנעדרים, בין שמתו ובין שחזרו לחיק משפחות לא להם, להתמודד עם המצב. חשוב אף להביע הערכה לצוותים שעשו מעבר למיטב יכולתם, אף כי לא תמיד בהצלחה, מבלי שיעלו מחדש טענות אכזריות המשוות בין "חטיפת" ילדי תימן והבנאליות של הרוע ומאורעות השואה.[51]

לטענת העיתונאי אהוד עין-גיל הן ועדות החקירה והן כתבות התחקיר של העיתונות לא חשפו ראיות לחטיפה מאורגנת של ילדים במטרה למוסרם לאימוץ. עם זאת כתבות התחקיר גילו מצב אחר שהעיתונאי יגאל משיח כינה אותה "חטיפה אפורה": התנהלות גזענית של אנשי ממסד, שהולידה רשלנות פושעת בטיפול בתינוקות ובילדים. לפי תיאור זה עשרות ואולי מאות ילדים, נותקו מהוריהם ונשלחו לבתי חולים בלי הקפדה על רישום פרטיהם וזהותם, וכשהחלימו לא ידעו למי להחזירם. במקום להשקיע מאמצים לאיתור הוריהם, מסרו אותם לאימוץ. ילדים רבים מתו ונקברו מבלי שנעשה ניסיון לאתר את הוריהם בעוד מועד, כדי לאפשר להם להשתתף בהלוויה, או לפחות להודיע להם על מות הילד ועל מקום קבורתו.[52]

סרטים שעוסקים בפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Shoshana Madmoni-Gerber, Israeli Media and the Framing of Internal Conflict, The Yemenite Babies Affair, New York: Palgrave Macmillan, July 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדות החקירה בנושא
פעילות ועמותות
התנאים הכלליים ומצב הבריאות של עולים מתימן
ניתוח הסיקור התקשורתי
תאורי מקרים ועדויות
קישורים נוספים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 עופר אדרתעשרות ילדים אשכנזים נעלמו בראשית ימי המדינה, באתר הארץ, 12.08.2016
  2. ^ רינה מצליח, הנגבי על ילדי תימן: "מאות רבות של ילדים נגזלו במזיד", "חדשות 2", 30 ביולי 2016
    עופר אדרתהנגבי: אין אקדח מעשן בפרשת חטיפת ילדי תימן, אך הם לא נעלמו במקרה, באתר הארץ, 31 ביולי 2016
  3. ^ 3.0 3.1 אריק וייס ורוני בר-קול, "רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת, אתר נענע10, אוגוסט 2012
  4. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 36-37
  5. ^ יומן בן-גוריון, 29 בספטמבר 1949
  6. ^ דב גילהר‏, חוקר פרשת ילדי תימן: "מי שדורש לפרסם מסמכים יתאכזב, לא היו חטיפות", באתר וואלה! NEWS‏, ראיון עם ד"ר דב לויטן, 22 ביוני 2016
  7. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 35
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 שאול בן-חיים, ששה תינוקות נעלמו בלי להשאיר עקבות, מעריב, 26 בפברואר 1954
  9. ^ 9.0 9.1 דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמודים 38-42
  10. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1954-1948, עמודים 47, 56
  11. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1954-1948, טבלה 6 עמוד 328
  12. ^ עדויות שניתנו בתאריכים 19 באוקטובר 1995, 7 באוקטובר 1996, 2 באוגוסט 1997, 29 בנובמבר 1997
  13. ^ יגאל משיח, "הארץ" 12 בדצמבר 1995, 5 ביולי 1996
  14. ^ יגאל משיח, "הארץ", 29 בדצמבר 1995, 5 בינואר 1996, 12 בינואר 1996, 16 בפברואר 1996
  15. ^ עדות ב-3 ביולי 1995
  16. ^ שושי זייד, הילד איננו, 2001
  17. ^ היעלמותו של תינוק מהמעברה על רקע המצב הבריאותי הקשה, באתר "תולדוט", מכתב של מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר לשר הבריאות בעניין היעלמו של התינוק משה סלם ממחנה עולים בית ליד ותיאור החקירה בעניינו שניהלה המשטרה, 3 בנובמבר 1950
  18. ^ היכן התינוק?, דבר, 25 בספטמבר 1950
  19. ^ מ.ד., היכן התינוק?, דבר, 29 בספטמבר 1950
  20. ^ דב לויטן, 1983
  21. ^ יגאל משיח, עמי חובב: "לא מצאתי קשר, לא מצאתי אפילו עדות אחת לחטיפה", הארץ, 16/02/1996
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 עמוס כרמלילאן נעלמו ילדי תימן, דבר, 13 באוגוסט 1968, המשך
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 23.5 23.6 יוסי זולפן ועוגן גולדמן, ועדת החקירה הממלכתית "לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן", באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 20 ביוני 2001
  24. ^ 2671. ילדי תימן הנעדרים - הישיבה השלוש-מאות-וחמש-עשרה של הכנסת האחת-עשרה יום רביעי, ב' בניסן התשמ"ז (1 באפריל 1987)
  25. ^ הצעה לסדר היום - ילדי תימן הנעדרים, 29 ביולי 1987, באתר הכנסת
  26. ^ ילדי תימן - ישיבה המאתיים-ושלושים-ושלוש של הכנסת השלוש-עשרה יום רביעי, י"ג בתמוז התשנ"ד (22 ביוני 1994), ירושלים, הכנסת, שעה 02:11
  27. ^ 27.0 27.1 אטילה שומפלבי, חבר בוועדה שחקרה את פרשת ילדי תימן: "זו הייתה מריחה, קומבינה", באתר ynet, 23 ביוני 2016
  28. ^ 28.0 28.1 אייל דץ, ‏האיש ששאל יותר מדי, באתר ‏mako‏‏, ‏08 באוקטובר 2015‏
  29. ^ שי גל, ‏ההתבצרות של עוזי משולם: הקלטות חדשות, באתר ‏mako‏‏, ‏25 בספטמבר 2015 סרטונים
  30. ^ 30.0 30.1 דנ"פ 1294/96 עוזי משולם ואחרים נגד מדינת ישראל, ניתן ב-29 ביוני 1998
  31. ^ אלכסנדרה לוקש, שקד מעריכה: "הפרוטוקולים של ילדי תימן יפורסמו עד סוף השנה", באתר ynet, 22 ביוני 2016 סרטונים
  32. ^ אהוד עין-גילראיות שהושמדו וגישה סלחנית לאחראים: שאלות לחברי הוועדה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2001
  33. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית (ועדת קדמי), באתר הספרייה הלאומית
  34. ^ משה ריינפלד, דליה שחורי, ים יהושע, ועדת החקירה הממלכתית: ילדי תימן לא נחטפו, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2001
  35. ^ זאב קם ונטעאל בנדל, נתניהו: לא מבין את החיסיון על פרשת ילדי תימן החטופים, באתר nrg‏, 21 ביוני 2016 סרטונים
  36. ^ 36.0 36.1 דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 252-5
  37. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 253
  38. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 179-183
  39. ^ 39.0 39.1 בועז סנג'רו, באין חשד אין חקירה אמיתית: "דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן", תיאוריה וביקורת 21, סתיו 2002
  40. ^ אהוד עין-גילראיות שהושמדו וגישה סלחנית לאחראים: שאלות לחברי הוועדה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2001
    אביבה לורי, "הבת שלך מתה", קבעה הוועדה, אבל אני בכלל ילדתי בן, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2001
    קלמן ליבסקינד, ההורים ימשיכו לחכות, מקור ראשון, 9 בנובמבר 2001
  41. ^ דנה ירקצי‏, "מצאנו 22 ילדים בעשרה קברים": האיש שפתח את קברי ילדי תימן, באתר וואלה! NEWS‏, 27 ביוני 2016
  42. ^ 42.0 42.1 יגאל משיח, עדותו של נהג אמבולנס שלקח ילדים לבית חולים, משם לא שבו, באתר הארץ, 22 בדצמבר 1995
  43. ^ האם צילה לוין היא הבת של מרגלית עומייסי?, באתר עמלנט
  44. ^ אורי וכטל / פרשת חטיפת ילדי תימן - תחקיר ערוץ 1 בתוכנית מבט שני סרטונים
  45. ^ עופר אדרתעדויות רבות נוספות להיעלמות ילדים בישראל, גם בשנות ה-30 וה-40 המוקדמות, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2016
  46. ^ תמרה טראובמןהמידע הגנטי של משפחות יוצלב עם זה של הילדים, באתר הארץ, 5 ביולי 2002
  47. ^ ילדי תימן מזרח ובלקן - על הפרשה, באתר עמותת עמר"ם
  48. ^ רינה מצליח, חדשות 2, ‏פרשת ילדי תימן החטופים, באתר ‏mako‏‏, ‏8 במאי 2016‏ סרטונים
    מיכל שמעון, נתניהו: "פרשת ילדי תימן היא פצע בתולדות המדינה", ערוץ 20, 21 ביוני 2016 סרטונים
  49. ^ לדוגמה, חבר הכנסת מנחם פרוש אמר בדיון במליאה בשנת 1985: "הנושא הזה של חטיפת ילדי תימן הוא רק חוליה אחת מאותן חוליות עגומות של תכניות הפשע של העברה על הדת" (הקמת ועדת חקירה על היעלמם של ילדי תימן, באתר הכנסת).
  50. ^ אסא כשר, "מעריב", 29 באוגוסט 1997
  51. ^ רפאל פלק, צדק עם הרופאים, באתר הארץ, 15 במאי 2016
  52. ^ אהוד עין גילילדי תימן: בחזרה לפרשה שמסרבת להרפות, באתר הארץ, 9 במאי 2016