נולה צ'לטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נולה צ'לטון
Nola Chilton
נולה צ'לטון, 2013
נולה צ'לטון, 2013
לידה 12 בפברואר 1922
ארצות הבריתארצות הברית ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 באוקטובר 2021 (בגיל 99)
ישראלישראל שדות ים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Celia Truger עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19532021 (כ־68 שנים)
פרסים והוקרה פרס ישראל
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
נולה צ'לטון ב-1965

נולה צ'לטוןאנגלית: Nola Chilton;‏ 12 בפברואר 19228 באוקטובר 2021) הייתה מחזאית, במאית תיאטרון ומורה למשחק ולדרמה ישראלית-אמריקאית. פרופסור אמריטה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. כלת פרס התיאטרון הישראלי, כלת פרס כינור דוד (1974) וכלת פרס ישראל לאמנות הבמה לשנת תשע"ג (2013).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'לטון נולדה בניו יורק בשם סילביה טרוגר להורים יהודים שהיגרו מאודסה (אז חלק מן רוסיה) וגדלה בברוקלין. אמהּ נפטרה משחפת כשהייתה בת 12. אביה התפרנס בדחק כחרט תכשיטים ורוכל מזון. בגיל 17 נישאה ולאחר כמה שנים התגרשה. היא למדה משחק בארצות הברית בשנות ה-50. בניו יורק ביימה בין היתר שתי הצגות באוף ברודוויי עם השחקן דסטין הופמן. בשנת 1963 הגיעה לישראל כתיירת ומאז החליטה להישאר בארץ. בישראל ביימה בין היתר את המחזות "הקיץ של הבובה ה-17" בתיאטרון הקאמרי ואת הגרסה ישראלית למחזה הנודע "יחפים בפארק" (שמאוחר יותר עובד לסרט מצליח), בהפקת גיורא גודיק באולם נחמני ב-1965[1].

מתחילת שנות ה-70 החלה ללמד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובה לימדה ברציפות עד פרישתה מהוראה. בראשית שנות ה-80 קיבלה דרגת פרופסור-אמן. בשנות ה-70 החלה לביים בסגנון התיאטרון התיעודי. שיטת עבודתה התבססה על ראיונות, תחקיר ועבודה קבוצתית עם אנסמבל שחקנים שפעלה עמו באופן קבוע. היא ביימה את המחזה הסאטירי "דו-קיום" שעסק בנושא הפלסטיני, "אופניים לשנה" בנושא עיירות הפיתוח ו"הימים הבאים" בנושא הזיקנה. באותן שנים הקימה פרויקט בעיר קריית שמונה שהביא עמו מחזות חדשים והצגות ייחודיות[2]. בין המשתתפים בו היו תלמידיה באוניברסיטת תל אביב איציק ויינגרטן, עופרה ויינגרטן, מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בר אבא, חוה אורטמן, דליק ווליניץ, ארנון צדוק ועוד. בשנים 19751973 עבדה בתיאטרון חיפה עם יהושע סובול על מחזהו ליל העשרים[3]. המחזה נכתב באלתורים עם השחקנים וזכה לאחר העלאתו בחיפה, להיות מוצג על במות רבות בישראל, כולל במות חובבים רבות. ב-1976 ביימה בחיפה את ההצגה "קריזה" שהייתה אחת ההצגות הראשונות בישראל שעסקה בסוגיית האפליה העדתית כנגד האוכלוסייה המזרחית.

בשנת 1988 ביימה בתיאטרון הקאמרי את המחזה "חקירה" שכלל שני מחזות קצרים שכתבה דניאלה כרמי, "חדר קפיצים" ו"כל הזמן שבעולם לאכול שזיפים"[4].

בשנת 1990 בימה ב"הבימה" את המחזה "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק[5].

בשנת 1992 ביימה את מחזה "יזראל טן פוינטס" מאת דניאלה כרמי, שעלה בתיאטרון חיפה[6].

בשנת 1994 ביימה בצוותא תל אביב את המחזה "טיפולים אחרונים" מאת א.ב יהושע בהשתתפות גדליה בסר, ז'רמן אוניקובסקי שמוליק קלדרון ומיקי מבורך.

בשנת 1996 ביימה את המחזה "הדוד וניה" מאת אנטון צ'כוב בתיאטרון הספרייה.

בשנת 1999 ביימה בתיאטרון הבימה את המחזה "זרים" מאת יהושע סובול בהשתתפות מוני מושונוב וסנדרה שדה.

בשנת 2001 ביימה בהפקה עצמיאת את המחזה "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", על פי סיפור מאת ריימונד קארבר[7].

בשנת 2003 ביימה את ההצגה "הומלסים" מאת איציק ויינגרטן בתיאטרון תמונע[8].

בשנת 2004 ביימה, במסגרת פסטיבל חיפה להצגות ילדים, את הצגת הילדים "סמיר ויונתן על כוכב מאדים" מאת דניאלה כרמי ובהשתתפות צחי גליק, אמיר לוי וחיים פיליבה[9].

בשנת 2005 ביימה ב"הבימה" את המחזה "זמן אמת" מאת יהושע סובול[10].

בשנת 2006 נערך באוניברסיטת תל אביב אירוע מחווה לצ'לטון בהשתתפות עודד קוטלר, מוני מושונוב, סנדרה שדה, לאורה ריבלין, שלמה בראבא, יהושע סובול, אלי גורנשטיין ואחרים. את המופע ערך וביים השחקן והבמאי חיים פיליבה. כשנתיים אחר כך עלה המופע שוב במסגרת "פסטיבל אישה" בחולון, בניהולה האומנותי של תלמידתה דניאלה מיכאלי. באותה השנה ביימה את ההצגה "חורף בקלנדיה", על פי ספרה של ליה נירגד בתיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף מכללת סמינר הקיבוצים[11].

בשנת 2008 ביימה את ההצגה "אדמה קדושה" של המחזאי האלג'יראי מוחמד קאסימי בתיאטרון החאן[12]. ההצגה עוסקת בחיי משפחה פלסטינית בשטחים והתמודדות עם הכיבוש הישראלי. עוד באותה השנה ביימה את ההצגה "בדואים"[13].

בשנת 2009 ביימה את ההצגה "דארפור בבית" – מחזהו של יהושע סובול[14].

בשנת 2010 ביימה בחאן את “סוף משחק” מאת סמואל בקט[15].

בשנת 2012 ביימה את המחזה "פימה" בתיאטרון אנסמבל הרצליה, עיבוד לספרו של עמוס עוז "המצב השלישי", שכתבה עם אסף אופק[16].

בשנת 2013 זכתה בפרס ישראל לאמנות הבמה[17]. באותה שנה הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, סרט על חייה ופועלה בשם "תפילת האדם". יוצר הסרט הוא הבמאי אורי ברבש.

בעשור השני של המאה ה-21 הייתה שותפה בהקמת בי"ס תרבות לאמנים-מחנכים של תנועת תרבות.

עד שנת 2017 שימשה פרופסור מן המניין בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. לאורך השנים כיהנה בתפקידים מנהליים שונים באוניברסיטה ובפקולטה לאמנויות ושימשה כמרצה בכירה במשך למעלה מארבעה עשורים. לאורך השנים לימדה קורסים שונים בדגש על תיאטרון פיזי, שיטות משחק ובימוי, הדרכת שחקנים והנחיית סדנאות מעשיות. בגיל 95 פרשה מהוראה. לכבוד יום הולדתה ה-90ערך מועדון "צוותא" בתל אביב פסטיבל לכבודה, עם שלוש הצגות חדשות בבימויה[18].

בשנת 2019 חברה לדליק ווליניץ וביימה עמו את הצגת היחיד "פה ושם בארץ ישראל" המבוססת על ספרו של עמוס עוז במלאת שנה לפטירתו.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'לטון נישאה לסופר ג'ון אוארבך, שנפטר בשנת 2002. השניים אימצו בת אחת שחיה כיום בארצות הברית.

צ'לטון נפטרה ב-8 באוקטובר 2021 בגיל 99 בביתה בקיבוץ שדות ים, והובאה למנוחות לצד בעלה בבית העלמין בקיבוץ[19].

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נולה צ'לטון בוויקישיתוף

לאחר מותה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מה אומר ד"ר ח.גמזו על "יחפים בפארק'", מעריב, 4 בפברואר 1965
    מלאכה הגונה - "יחפים בפארק" בתיאטרון גודיק, למרחב, 22 בינואר 1965
    יצחק אבינרי, "יחפים בפארק" בתיאטרון גיורא גודיק, הבוקר, 15 בינואר 1965
  2. ^ סיני פתר, תיאטרון מהחיים - פרוייקט תיאטרוני בקרית-שמונה, דבר, 16 באוגוסט 1978
  3. ^ חוה נובק, "ליל העשרים" בחיפה, דבר, 23 בינואר 1976
  4. ^ ביקורות:
    שוש אביגל, בכורה - לחתוך בסכין את השקט, חדשות, 10 במאי 1988
    אליקים ירון, טיוטות אנושיות, מעריב, 10 במאי 1988
  5. ^ ביקורות:
    שוש אביגל, בכורה / בגלל יוסי פולק - "על עכברים ואנשים" ב"הבימה", חדשות, 17 באוגוסט 1990
    חיים נגיד, אקטואליה מאמריקה, מעריב, 15 ביוני 1990
  6. ^ דורית חכים, תקוות גדולות, חדשות, 16 באפריל 1993
  7. ^ ציפי שוחט, נולה צ'לטון מביימת הצגה חדשה, באתר הארץ, 17 במרץ 2001
  8. ^ הארץ, מחזה על חסרי בית מאת איציק ויינגרטן ובבימוי נולה צ'לטון בתיאטרון תמונע, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2003
  9. ^ רותה קופפר, הפסטיבל חיפה להצגות ילדים יתקיים בפסח, באתר הארץ, 17 במרץ 2004
  10. ^ מיכאל הנדלזלץ, אני אחזור לזמן השקר, באתר הארץ, 1 ביוני 2005
  11. ^ איתן בר-יוסף, עכבר העיר תל אביב, החורף של נולה, באתר הארץ, 14 ביוני 2006
    מיכל בעדני, מערכת עכבר און-ליין, שעה וחצי מת"א, יש פצצה מתקתקת, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2007
  12. ^ רותי זוארץ, ‏נולה צ'לטון: "לא האמנתי שאחרי השואה יהיה דבר כזה", באתר גלובס, 10 ביוני 2008
    מיכל בעדני בן-שישו, עכבר העיר, אדמה קדושה: הכיבוש משחית - וגם הקלישאות, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2008
    נתי אורנן, המחזה שלא ישאיר אתכם אדישים, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
  13. ^ רותי זוארץ, ‏מראה מעל הגשר, באתר גלובס, 27 באפריל 2008
  14. ^ טל פרי, ‏"בשנים האחרונות הפכתי לסוג של יוצר שוליים", באתר גלובס, 8 בדצמבר 2009
  15. ^ אריאל פלקסין, עכבר העיר ירושלים, החאן מעלה את “סוף משחק” של סמואל בקט, באתר הארץ, 21 באפריל 2010
    טל פרי, ‏"סוף המשחק של כולנו מתקרב", באתר גלובס, 14 באפריל 2010
  16. ^ רון שוורץ, ‏בין מציאות לדמיון, באתר גלובס, 25 באוקטובר 2012
    יאשה קריגר, עכבר העיר, פימה: המעבר מהספר לבמה לא צולח, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2012
  17. ^ עכבר העיר, הבמאית נולה צ'לטון היא זוכת פרס ישראל, באתר הארץ, 14 בפברואר 2013
  18. ^ יאיר אשכנזי, נולה צ'לטון נעזרת בטראמפ כדי ללמד שחקנים איך "להאמין ברגע ולחיות בו", באתר הארץ, 19 בפברואר 2017
  19. ^ איה חיות וחגית גינזבורג, הבמאית והמחזאית נולה צ'לטון, כלת פרס ישראל לתיאטרון, מתה בגיל 99, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2021
  20. ^ חולקו פרסי תל-אביב לאמנות הבמה, דבר, 24 בפברואר 1972.
  21. ^ שיר חכם, נולה צ’לטון היא זוכת פרס ישראל בתחום אמנויות הבמה, באתר הארץ, 17 בפברואר 2013


הקודמים:
1998 - ליא קניג, ניסן נתיב
פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים
1999 - שלמה בר שביט, נולה צ'לטון
הבאים:
2000 - זהרירה חריפאי, מישא אשרוב