טיוטה:אאורה (מיתולוגיה)

אאורה
Αὔρα

ולפיקנים, אאורה, לס אינקנטאדס מהאגורה של סלוניקי (המחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה), פריז, מוזיאון הלובר MA 1393
תפקיד	נימפות רוח
תרבות	יוון העתיקה
מקום מגורים	פריגיה
אב	בוריאס, ללנטוס
אם	קיבלי
בן או בת זוג	דיוניסוס
צאצאים	יאקכוס

במיתולוגיות היוונית והרומית, האָאוּרוֹת (ביוונית עתיקה: Αὔρα, ברבים Αὔραι [אאוראי], בריזה) היא נימפת רוח. לפי סופר העת העתיקה המאוחר נונוס, אאורה היא בתו של הטיטאן ללנטוס ואמו, מאת דיוניסוס, של יאקכוס, אל מינורי הקשור לתעלומות האלאוסיניות , בעוד שקווינטוס סמירניאוס הופך את האאורות לבנותיו של בוריאס, אל רוח הצפון. אאורה הייתה כותרתו של מחזה מאת המשורר הקומי האתונאי מטאנס, שהיה בן זמנם של אריסטופאנס, פריניכוס ואפלטון.

אטימולוגיה

שם העצם היווני αὔρα פירושו "בריזה, אוויר צח", רוח קרירה במיוחד. זה קשור למילה ἀήρ, שפירושה אוויר או ערפל בוקר, משורש פרוטו-הודו-אירופי מוקדם יותר *h₂ewsḗr.

במיתולוגיה

אובידיוס

המשורר האוגוסטי אובידיוס, באמנות האהבה ושוב במטמורפוזות, מכניס את האאורות לסיפורם הטרגי של קפאלוס ופרוקריס, אולי משחק על הדמיון המילולי של אאורה ואורורה, אלת השחר הרומית (אאוס היוונית), אשר הייתה לזמן קצר אהובתו של קפאלוס לפני שחזר לאשתו.

במטמורפוזות, אובידיוס מספר לקפאלוס איך זה היה ההרגל שלו, שאחרי סיום הציד, הוא יחפש את הרוח המצוננת:

"חיזרתי אחרי הבריזה, נושבת עלי בעדינות בחום שלי; הבריזה שחיכיתי לה. היא הייתה מנוחת הלידה שלי. 'בואי, אאורה', אני זוכר שהייתי בוכה, 'בואי הרגיעי אותי, היכנסי לחזה שלי, הכי הרבה קבלו אחד בברכה, וכמו שאתם עושים, הקלו על החום שבו אני נשרף.' אולי אוסיף, כי אז גורלי משכו אותי, עוד חביבות ואומר: 'את השמחה הגדולה ביותר שלי; את מרעננת ומנחמת אותי, את גורמת לי לאהוב את היער ואת המקומות המבודדים. זו תמיד השמחה שלי להרגיש את נשימתך על פניי.'

אבל יום אחד, כפי שמספר קפאלוס: "מישהו ששמע את המילים האלה הוטעה במשמעותן הכפולה; וחושב שהמילה 'אאורה' לעיתים קרובות כל כך על שפתי היא שם של נימפה, היה משוכנע שאני מאוהב באיזו נימפה ." כאשר דבריו של קפאלוס דווחו לאשתו פרוקריס, היא הייתה מוכה צער ופחד, בגלל, לדברי קפאלוס, "סתם כלום" ו"שם ריק". למחרת לאחר ציד בוקר מוצלח, קרא קפאלוס שוב: "בואי, אאורה, בואי תרגיעי את העמל שלי" אבל כשאמר את זה חשב קפאלוס ששמע גניחה וקרא: "בוא, יקירתי". לאחר מכן, כששמע את רשרוש העלים, הוא השליך את הכידון שלו על מה שהוא חשב שהיא חיה כלשהי, אבל במקום זאת פרוקריס, שבאה לרגל אחרי בעלה, פחד שהוא בוגד בה עם אורורה. בנשימתה הגוססת אומרת פרוקריס: "באיחוד אהבתנו, על ידי האלים מלמעלה והאלים שלי, על ידי כל מה שעשיתי עבורך, ועל ידי האהבה שעדיין אני נושאת אותך בשעת מותי, הסיבה של המוות שלי, אני מתחנן בפניך, אל תיתן לאאורה הזו לתפוס את מקומי." וקפאלוס אומר: "ואז ידעתי סוף סוף שזו טעות בשם".

נונוס

נונוס מספר את סיפור האונס של אאורה, על ידי דיוניסוס, בספר האחרון של שירו ​​האפי הדיוניסיקה (תחילת המאה ה-5). בתיאור זה, אאורה היא בתו הנימפה של הטיטאן ללנטוס. נראה כי נונוס רומז שאמה של אאורה הייתה אשתו של לנאטוס, האוקיינידית פריבויה, אם כי במקומות אחרים הוא מכנה את אאורה "בתה של קיבלי."

אאורה הייתה תושבת פריגיה ומלווה של האלה ארטמיס. היא הייתה "אאורה עוזרת הרוח", מהירה כמו הרוח, "עלמת ההרים של רינדקוס", בתולה "אישית", "שלא ידעה דבר על אפרודיטה", וציידת, ש"רצה במורד דוב הבר" ו"השתוללה כמו האריות", ו"התרחקה מהמושגים של משרתות לא לוחמות."

נונוס מתאר את אאורה באופן הבא:

לאחר מכן (דיוניסוס) עזב את אולמות פאלן ובוריאס התראקי, והמשיך לביתה של ריאה, היכן שעמדה החצר של קיבלי הפורה על אדמת פריגיה. שם גדלה אאורה, עלמת ההרים של רינדקוס, וצדה מעל למרגלותיו של דינדימון הסלעי. היא עדיין לא הכירה את האהבה, חברתה של הקשתית. היא התרחקה מהמושגים של משרתות חסרות מלחמה, כמו ארטמיס צעירה יותר, בתו של ללנטוס; שכן אביה של נערת כף הרגל הזו היה ללנטוס הטיטאן הקדום, שהתחתן עם פריבויה, בתו של אושינוס; היא הייתה משרתת גברית, שלא ידעה דבר על אפרודיטה. היא גדלה גבוהה יותר מחבריה לשנים, נערה יפה עם זרועות ורדרדות, תמיד ידידה של הגבעות. לעיתים קרובות בציד היא בריצה את דוב הבר, ושלחה את הרומח המהיר שלה לירות נגד הלביאה, אבל היא לא הרגה זרזים ולא ירתה בארנבות. לא, היא נשאה את הרטט הצהבהב שלה כדי להפיל שבטי גבעות של אריות רעבים, עם פיריה שהיו מוות לחיות פרא. שמה היה כמו מעשיה: אאורה עוזרת הרוח יכלה לרוץ במהירות הגבוהה ביותר, לעמוד בקצב הרוחות הגבוהות.

יום אחד, אאורה יוצאת לצוד עם ארטמיס. כדי להקל על חום הצהריים, מסיבת הציד עוצרת לשחייה. לאחר מכן אאורה מתגרה בארטמיס, ואומרת שהשדיים שלה טובים יותר משל ארטמיס, מכיוון ששדיה היו קטנים ועגולים כמו של גבר, בעוד של ארטמיס היו גדולים וחושניים כמו של אישה, ולכן סתרו את "העלמות הבלתי מופרת" של ארטמיס. נעלבת עמוקות, ארטמיס הזועמת הולכת אל נמסיס, אלת הגמול, שמסדרת את הענישה של אאורה באיבוד בתוליה. דיוניסוס משתגע מרוב תשוקה לאאורה, על ידי חץ מקשת ארוס. אבל ביודעו שהוא לעולם לא יוכל לפתות את אאורה הבתולה האדוקה, דיוניסוס מסמם את אאורה ביין, קושר אותה ואונס אותה כשהיא מחוסרת הכרה ולא זזה. כאשר אאורה מתעוררת, מגלה שהיא כבר לא בתולה, אבל לא יודעת מי אחראי. כועסת, היא "רוקנה את הצריפים של רועי ההרים והרטיבה את הגבעות בדם". לאחר צירים כואבים, אאורה יולדת תאומים. היא נותנת אותם ללביאה לאכול, אך היא מסרבת לעשות זאת. אז אאורה תופסת את אחד הבנים, מעיפה אותו גבוה באוויר, ואחרי שהוא נופל בחזרה כדי לפגוע באדמה, היא אוכלת אותו. עם זאת, ארטמיס מרחיקה את הילד השני בשלום. לאחר מכן אאורה מטביעה את עצמה בנהר סנגריוס, שם זאוס הפך אותה למעיין:

שדיה הפכו לזרמים של מים נופלים, הנחל היה גופה, הפרחים שערה, קשתה קרן הנהר בעל הקרניים בצורת שוורים, מיתר הקשת התחלף לזרימה והחצים השורקים לקנים קוליים, הרטט חלף. דרך אל ערוץ הנהר הבוצי, והשתנה לערוץ חלול, שפך את מימיו המצלילים.

על פי נונוס, ילדה שנותר בחיים של אאורה על ידי דיוניסוס, הוא יאקכוס, אל זוטר הקשור לתעלומות האלאוסיניות, אם כי חשבונות אחרים יש ליאקכוס, כאשר אינו מזוהה עם דיוניסוס עצמו, בנה של דמטר או פרספונה.

הסיפור הנוסף היחיד על האונס של אאורה מסופר בלקסיקון של המאה השתים עשרה אטימולוגיקון מגה, לפיו אאורה הייתה עלמה פריגית שצדה עם ארטמיס. דיוניסוס ראה אותה ואנס אותה, ולאחר מכן ארטמיס איימה להעיף אותה מחברותה. בפחד נמלטה אאורה לעיירה קיזיקוס, שם ילדה תאומים (שמגדרם, שמותיהם וזהותם אינם נחשפים). כך קיבל ההר הסמוך את שמו, 'דינדימון ' ("תאום"), על שם ילדיה של אאורה.

איקונוגרפיה

תמונות קיימות של אאורה מהעת העתיקה הן נדירות. יש רק שתיים שניתן לזהות אותן כאאורה לפי כתובת. העתיק ביותר הוא סקיפוס מהמאה החמישית לפנה"ס מטאראנטו, כיום במוזיאון ניקולסון , אוניברסיטת סידני (53.30), אשר מציגה דמות שכותרתה "אאורה", יושבת על סלע ליד הים, עם ווליפיקטיו , בגד מתנפח שנוצר קשת מעל הראש. השני נמצא על אגרטל הלוויה וולוט-קרטר (בערך 370–350 לפני הספירה), כיום במוזיאון הבריטי (F277). על צווארו מתואר ראש עטור פולוס עם תלתלים, והכיתוב "אאורה" מעל כתר הפולוס.

פליניוס מתאר שני פסלים של אאורות עם ווליפיקטים סואה ווסטה, "פורשים את גלימותיהם כמפרשים", באכסדרת אוקטביה ברומא. בהשפעת תיאורו של פליניוס, זוהו לעיתים קרובות זוג ווליפיקנטים (דמויות ממוסגרות על ידי ווליפיקטיו) המופיעים על ארה פקיס אוקטביה ("מזבח השלום האוגוסטי") כהילה, אם כי זיהוי זה זכה לביקורת, וזיהויים רבים אחרים.

אאורה יכולה להידמות לנראידות, שמהם ניתן להבחין בעיקר בהיעדר דימויים ימיים. הדמויות הנשיות עם וילונות נושבות ברוח, שעיטרו את אנדרטת הנראידות בקסנתוס, אף שזוהו בדרך כלל כנראידות, זוהו לפעמים ככאלה.

אאורה מזוהה לפעמים כדמות האישה שנשא זפירוס בציורו של סנדרו בוטיצ'לי "הולדת ונוס".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אאורה בוויקישיתוף

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא מיתולוגיה ובנושא יוון העתיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

קטגוריה:נימפות קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית קטגוריה:אלות השמיים ומזג האוויר קטגוריה:טיטאנים