טיוטה:קבוצת מרקנהוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קבוצת מרקנהוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת מרקנהוף היתה קבוצת חלוצים מגרמניה שהקימה את קיבוץ בית זרע בארץ ישראל. הקבוצה נקראה על שם החווה, בה עשתה את הכשרתה בגרמניה - חוות מרקנהוף (הפנייה לערך בגרמנית).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוות מרקנהוף היתה חווה חקלאית בבעלות גרמנית סמוך לעיר פרייבורג בגרמניה. בשנת 1919 נמכרה החווה לתעשיין יהודי מפרייבורג בשם קונרד גולדמן, והוא יסד בה חוות הכשרה לצעירים ציונים לקראת עלייתם לארץ-ישראל. /כדי להכשיר נוער יהודי ציוני לקראת עליה לארץ ישראל (פלשתינה ) ועיסוק בחקלאות / להכשירם לעבודה חקלאית בארץ ישראל. חברי ההכשרה הגיעו אליה כבודדים או בקבוצות קטנות. מברלין הגיעו כמה צעירים, שפעלו עוד קודם כקבוצה ציונית בתנועת בלאו-וייס, (ואף הוציאה כתב עת משלה). לקבוצה זו הצטרפו עוד כמה חברים וחברות, והיא קבלה את הכינוי "קבוצת מרקנהוף", אותו נשאה איתה גם לארץ-ישראל.

ההכשרה בחווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוות מרקנהוף התנסו הצעירים היהודים במגוון היבטים של חקלאות, תוך שימת דגש על ההיבטים הרלוונטיים לארץ ישראל. בראש וראשונה הם עברו מחזור שלם של גידול תבואה: חריש, זריעה, קציר, טיפול בתבואה וטחינתה לקמח. תוך כדי כך למדו להפעיל את הכלים החקלאיים הנחוצים ליישום מחזור הזריעה. על שאר ההתנסויות בחווה ניתן ללמוד מתוך זכרונותיו של שם זיו:

  "החקלאות במרקנהוף היתה רבת גונים, והשתדלנו, ככל אשר היה בידינו, להתאימה לתנאי הארץ. משק חלב, כרי מרעה זרוע, מספוא ירוק, פלחה וגידול צמחי שמן, גידול עופות, משתלת עצי פרי, כרם עם יקב ליין, מטע תפוחים, מתקן-זיקוק לתעשיית כוהל מדובדבנים, מאפיה וגם טחנת קמח. מפל המים של פלג הרים סיפק את כוח ההנעה בשביל התחנה [טחנה] וזרם החשמל. הנחל נוצל בחלקו גם בשביל גידול דגי הפורלים. ארבעה זוגות בהמות היו לנו במרקנהוף. הנסיון להכניס גידול צאן לא עלה יפה. כמו כן הצליח הנסיון לגדל פטריות 'שמפיניון'. מבית הספר החקלאי, אשר בפרייבורג הסמוכה, היו מבקרים אצלנו מורים, ומרצים על נושאים שונים."[1]


לאחר השלמת מסלול הכשרה בן שנתיים יצא מהקבוצה גרעין עלייה ראשון: שבעה חברים שעלו לארץ בדצמבר 1921. היו בקבוצה שלושה בחורים וארבע בחורות, וחוץ מהשם בו נודעה - "קבוצת השבעה" - היא נכנסה להיסטוריה גם בתיאור ההומוריסטי - "שלושה בחורים קטנים וארבע בחורות גדולות". הקבוצה הביאה אתה ציוד חקלאי מגוון: אינקובטור להדגרת ביצי תרנגולות, מחרשה, כלים לקציר תבואה, ועוד. (תמונה? קבוצת השבעה).

תחנה ראשונה: עין גנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגישה עם רופין, עליית הקבוצה הראשונה. עין גנים. נסיבות המעבר לרוב אל נצרא.

1. השביעיה הגיעה לנמל יפו. את הלילה עשו בלינה על החוף, ולמחרת הלכו ברגל לעין גנים.

2. מטרתם היתה להקים משק חקלאי קטן בתור התחלה. בעין גנים נפגשו עם אנשים וקבלו עצות והצעות. התאכסנו במה שמצאו ועבדו בעבודות שמצאו.

3. לאחר חודשיים הצליחו לשכור בית. הם עזבו את עבודותיהם הזמניות והניחו יסודות למשק משלהם:

4. שלחין: קנו שתי פרדות ואיתן בצעו הבחורים חריש בשכר אצל האכרים. מדגרה: בהעדר חשמל משלהם, העמידו את האינקובטור בבית המוטורים של עין גנים, ובו הדגירו בשכר אפרוחים בשביל אחרים.

לול: בנו לול קטן וקנו כמה תרנגולות אך לאחר שכולן נטרפו עברו לגידול אפרוחים מהמדגרה שלהם.

רפת: קנו פרה.

5. הבחורים עבדו בשכר אצל האיכרים באמצעות הציוד החקלאי שהביאו. הבחורות הקימו גן ירק והחזיקו את משק הבית (בישול, נקיון וכביסה).

6. תוך זמן קצר התפרנסו בכוחות עצמם. (עמדו כלכלית על רגליהם) אז הפסיקו כמעט לגמרי את עבודות החוץ של הבחורים, חכרו שטחי קרקע נוספים, הגדילו את גן הירק וגידלו מספוא לפרות. (ציפורה כרמל, עמ' 52-54).

מעשה חלוצי פורץ דרך בפתח תקווה הסמוכה: מספרת ציפורה כרמל בזכרונותיה:

"הבחורות שלנו היו הראשונות, שהופיעו בשוק פתח תקוה, לצד הערבים, והציעו למכירה את פרי עמלן. בהתחלה כמשוגעים היינו בעיני בעלות הבית שבמושבה, ואך בקושי התרגלו לגשת אלינו ולקנות את תוצרתנו."[2]

שם זיו מוסיף וכותב:

"... כאשר ניצבו בחורותינו בשוק למכור את תוצרתנו עורר הדבר סנסציה גדולה בכל פתח-תקוה. [...] בעלות הבית היו מקבלות את סחורתן בתוספת שיעור מפי הבחורות על גודל החשיבות של עבודה עברית ותוצרת-הארץ. התעמולה הזאת עשתה פרי. אחרי זמן מה באו אכרי פתח-תקוה לברך אותנו על הנצחון, שנחלנו בכיבוש השוק המקומי."[3]

הם חלו בקדחת, שישה חברים באותו הזמן, חוץ מחברה אחת, שטיפלה בכולם עד שהחלימו. בהמשך הצטרפו לקבוצה אנשים נוספים, חלקם מקבוצת מרקנהוף ה"מקורית" וחלקם בעלי קשרים קודמים מגרמניה. האחרונים התקבלו כחברים לאחר בדיקה של התאמה לקבוצה וכישורים מקצועיים. שלוש שנים ישבה הקבוצה בעין גנים ועשתה חיל. הגיע הזמן להתיישבות קבע. הקבוצה קיבלה הצעות רבות להצטרף/להתיישב (כיוון שנחשבה מוצלחת במיוחד). אך חברי הקבוצה החליטו להתיישב רק בעמק יזרעאל, ולהגשים בכך חלום מתחילת דרכם בגרמניה. הצעת רוב אל נצרא. התכנית להתיישב ביחד, לחוד - בשכנות, עם קבוצה נוספת - קבוצת צריפין.

בראשית חורף 1924 עברו לרוב אל נצרא 14 אנשי מרקנהוף.(עמ' 30). בלוח התאריכים בסוף הספר כתוב: "1923 נובמבר | רובע-אל-נצרה - 11 חברים עולים על אדמת רובע-אל-נצרה בעמק יזרעאל ומתחילים להקים את משקם (עמ' 325).

תחנה שניה: רוב אל נצרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתארגנות ברוב אל נצרא, התכניות, הקשיים והכשלונות. נסיבות המעבר לאום-גוני.

כשם שההצלחה האירה להם פנים היתה מנת חלקם בעין גנים למן ההתחלה, כך ברוב אל נצרא התהפך גורלם. 1. הקבוצה התיישבה ברובע אלנצרא בצמידות לשתי קבוצות נוספות. שלושתן היו מיועדות להתיישב בעמק יזרעאל: גבע, מזרע ושריד.

2. התכנית של... כמעט לא התממשה. מסירת האדמות שהובטחו למרקנהוף נדחתה שווב שוב; תכניות הפיתוח לא מומשו; החורף הראשון היה קשה והאוהלים נפלו בסערות; התמודדות עם אדמת הבוץ הכבדה של העמק, שלא הורגלו לה; תקציב מוסדי מצומצם ותזונה לקויה. והבעיה העיקרית בעיית המים.

3.אלכס פראג: "...ויותר מכל העיק המחסור החמור במים. שנה שלמה הובלנו מים בחביות מבאר בלפוריה במרחק כמה קילומטרים, וגם לאחר התקנת אינסטלציה עמדו לרשותנו - ארבעה מטרים מעוקבים ביממה אחת! לא אחת קרה שהאיש נשאר מסובן במקלחת הפרימיטיבית ולעתים קרובות רחצו העגלונים בשוקת הגדולה, בה נאגרו מים לבהמות העבודה."[4]

4.הקשיים גרמו למורל נמוך ולזעזועים חברתיים. היו כמה עזיבות שערערו את הקבוצה מבחינה חברתית וכלכלית כאחת.

5. פראג:"כמה פעמים אמרנו נואש וחשבנו לקבל אחת מהצעות האיחוד הנכבדות, שהוצעו לנו באותה תקופה הן מצד דגניה א' וגבע והן מצד מזרע. אולם מדי פעם, בהגיענו עד להכרעה - גבר הרצון לחיים עצמיים והמשכנו בדרכנו, למרות הקפאון החברתי והמשקי שנראה לעיתים חסר-מוצא ונטול כל סיכויים."[5]

6. עמ' 30: "שנתיים ישבנו במקום הזה תוך ציפייה לתוספת קרקע שבוששה לבוא. לבסוף נענינו להצעת יוסף ברץ בשם דגניה והמרכז החקלאי כאחד, שנעבור לעמק הירדן. שלחנו משלחות ושקלנו בדעתנו שקול היטב עד אשר הכרענו. אולם לא די היה בהחלטתנו"...

המעבר לאום ג'וני: הפעם לא היה די בהחלטתם של קבוצת מרקנהוף והמרכז החקלאי. הסתבר, שחלוקת האדמות לישובים העתידיים בעמק הירדן היתה אז נושא לוהט, שגורמים רבים היו מעורבים בו. ההנהלה הציונית והקרן הקיימת סרבו לאשר את התיישבותה של קבוצת מרקנהוף בעמק ללא הסכמתה של חברת החשמל - למעשה, הסכמתו של פנחס רוטנברג , אשר שהה בתקופה זו בחוץ לארץ. רוטנברג היה בעל הקרקעות לאורך חופי הירדן, אותן קנה בשותפות עם חברת פיק"א, מה שהפך גם אותה לבעלת ענין בדבר. בשלב מסוים הגיעו הצדדים למסקנה שצפוי להם תהליך ארוך, לכן הגיעו לידי סיכום, שהיו בו, בין השאר, סעיפים אלה: א. הכפר אום ג'וני נמסר זמנית לידי פיק"א עד לקבלת ההחלטות לגבי חלוקת האדמות. ב. קבוצת מרקנהוף מורשית להתגורר באום גוני באופן זמני עד קבלת האדמות המיועדות לה.

אולם פיק"א לא מיהרה לאפשר את המעבר, וגם לאחר משא ומתן ארוך נאלצה הקבוצה לנקוט בתכסיס כדי לבצע את המעבר לאום גוני: היא השיגה הסכם עם פיק"א, לפיו הותר לקבוצה רק לאחסן יבול בחושות, אך מיד לאחר חתימת ההסכם נכנסו כל חברי הקבוצה וילדיהם לגור בחושות אלה. פיק"א העלימה עין, וההתיישבות היתה לעובדה.


.

תחנה שלישית: אום ג'וני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתארגנות באום גוני. האפשרויות שנדונו לעתיד. רעידת האדמה. והמעבר לבית זרע.

תקופת מה לפני המעבר לאום גוני כבר עזבה קבוצת מרקנהוף את רובע אל נצרא ועברה להתגורר בצריף שבנתה בדגניה א'. משם יצאו חבריה כדי להכין את אום גוני למגורים:

"החושות הערביות היו במצב רע מאד, מלאות פשפשים, בלי חלון ודלת. ערבי אחד ושמו מחמוד, אשר נשאר עוד כאן מזמן הפרסי, לימד אותנו להכין את הטיט מחמר וקש, ואנו בעצמנו טייחנו את כל החדרים. הכינונו אחר כך דלתות וחלונות חדשים [...]"(ציפורה כרמל, עמ' 57).

ה-12.10.1926 נרשם כתאריך שבו נכנסו 25 חברי קבוצת מרקנהוף וילדיהם לגור באום גוני.

המשך ציפורה: "כל החורף (1927) דנו בשאלות המשקיות, בקביעת מקום הנקודה ומקום הבניינים. אנו כמובן רצינו לקרב את הנקודה לירדן, ורוטנברג רצה דוקא להרחיקנו עד לדלהמיה (אשדות).אחרי משא ומתן מייגע השגנו את האישור על המקום שרצינו. היה בתכניתנו לעבור לשם רק אחרי גמר בניין הנקודה (בית זרע). רצינו להימנע מארעיות בפעם הרביעית. אך מכת גורל אחת שמה לאל את כל תכניותינו." (57).

המשך חופשי: רעידת אדמה ביולי. הכל הרוס. 4 תינוקות. רק חדר האוכל המשותף (בחושה?) נשאר עומד. שמש קופחת בלי טיפת צל.(57).

המוסדות הציעו לקבוצה פתרונות שונים: לבנות להם צריפים ואוהלים (אלכס, 32) לעבור זמנית ל...להצטרף לקיבוץ... (לא מוצאת את המקור השני)אך חברי הקבוצה סרבו לכל פתרן, חוץ ממעבר מהיר ל"נקודה", היינו מקום הקבע שלהם. הם נשארו לחיות תחת כיפת השמים במקום ההרוס. את בית זרע בנו בינתיים פועלים אחרים, מובטלים שקבלו שכר מהמוסדות., ולאחר חדשיים (?), למרות שהמקום עוד לא היה ראוי לגמרי למגורים, עברה אליו הקבוצה.

"בתור ראשון קם בנקודה החדשה הצריף שבו נמצאת כעת המתפרה (על-יד הכביש), ובו הותקנו שני חדרים לילדים, חדר אחד למחסן בגדים, ואחד בשביל האינקובטורים והמזכירות. אחרי-כן הקימונו צריף שני, אשר שימש אחר כך כמחסן אריזה לבננות - ועתה הוא איננו עוד. בצריף הזה, הרעוע והפרוץ, מצאנו מקלט כולנו בימים הראשונים לעלייתנו. עם גמר חלק אחד של בנין הרפת העברנו את הפרות, שהיןו עד אז בדגניה ב', התחלנו בהתקנת השקאה ארעית, וגם המשכנו בבניין הנקודה." (ציפורה כרמל, 58).

ציפורה: החשת הבנייה בנקודה. לאף אחד מהם אין מושג בבניין. בונים את הבניינים פועלים חסרי עבודה בשכר.(57-58)

אלכס פרג: "תוך חודשיים ימים הוכנו התכניות הבניינים הוקמו בזריזות בלתי רגילה בזמנים ההם. בחורף 1927-1928 כבר ישבנו בבית-זרע של היום..." (32)


ציפורה כרמל, 57-58: להוסיף את המעבר החפוז, הבלגן בהתחלה. כאן או בתחילת הפרק הבא.

תחנה רביעית וסופית: בית זרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבע השנים הראשונות מקבוצת השבעה המקורית הגיעו לבית זרע רק שלושה: שם, שיינדל וציפורה. כל השאר נוספו בדרך, חלקם בוגרי מרקנהוף וחלקם לא. אך כל הקבוצה שעברה מאום גוני ל"נקודה" נחשבת לחטיבה המייסדת בתולדות הקיבוץ. (ה"ש. שמות אנשי הקבוצה מונצחים בלוח זכרון שהוצב באום גוני בשנת...). (כאן לצרף את תמונת לוח הזכרון באום-ג'וני).

ההתארגנות בבית זרע. התבססות כלכלית וחברתית. הקשיים. ההחלטה להרחיב ע"י איחוד עם קבוצה נוספת

(קביעת שם המקום. אולי לא כאן. מופיע כבר בערך בית זרע. להעביר לרשמים האישיים שלי? להוריד מהערך חלק מהסיפור? כי לא פרופורציונלי להיקף הערך.).

תוספת אנושית: התקבלו חברים חדשים, בעיקר אחרי המכביה ב-1928, אליה הגיעו עולים במסווה של מתחרים. מספר החברים עלה ל-45. התמודדות עם בעיות רבות:

מצוקה כספית: הסוכנות היהודית נהייתה הגוף האחראי אבל בסוף שנות ה-20 התקציבים שביכולתה הצטמצמו מאד. נציגי הקיבוץ, בדומה לכל עמיתיהם מההתיישבות העובדת, התרוצצו בין המשרדים בירושלים כדי להשיג תקציב שהובטח (ממש חיזרו על הפתחים) אך כמעט לא השיגו דבר. הכספים שעליהם בנה הקיבוץ הגיעו טיפין טיפין, בדרך כלל לא בכסף מזומן אלא ב"ניירות ערך", שלא היו להם מהלכים בשוק. הקיבוץ נאלץ להכנס לחובות (הקיבוץ נכנס לחובות) אפילו לשם קניית מצרכי יסוד כמו סיגריות ונפט. ביקורים תכופים בשוק השחור של צפת, עם קניות/התמקחויות/מו"מ/ קשרים משפילים ומבזים. (קניות משפילות ומבזות בשוק השחור של צפת). בהמשך הצליח הקיבוץ להחזיר את כל החובות, דבר שגרם לתחושת גאווה ואמונה בכוחו של היחד.(ה"ש. עמ' 34)


בעיית הקרקעות בעמק (מצוקת שטחי חקלאות): מלכתחילה, בית זרע לא לא קיבלה את המכסה הקרקעית ההכרחית ונאלצה להיאבק עליה. חלוקת הקרקעות בעמק הירדן היא פרשה ארוכה שנמשכה עד שנות ה-50. אלכס מספר על הצעה מרחיקת לכת שהעלה פנחס רוטנברג ושזכתה גם לתמיכת פיק"א (בעלת הכוח הכספי באותה תקופה). לפי תכנית זו בית זרע היתה מגדילה את שטחיה החקלאיים וזוכה למכסתה ואף יותר מכך. תמיכתן של חברת החשמל ושל פיק"א היתה ערובה להצלחת התכנית, אך הקיבוצים, פרט לבית-זרע, והמרכז החקלאי נרתעו. התכנית נפלה, ומאז נתונה בית-זרע ב"מיטת סדום" קרקעית, שגרמה לסכסוכים וגו'.(עמ' 34-35). ...מצב הבטחון שגרם לדגניות להצטופף.


אלכס פרג (32-40): 32-33 - בעיית המים: (חיבור שני תת-פרקים יחד). בעיית מים חמורה מההתחלה!! מעלים מים מהירדן בעגלה עם פרידות. תקציב - אין! בכל זאת התקינו מוטור ומשאבה. השקיית השדות באמצעים מקומיים פשוטים (תעלות), קשים לאחזקה ובלתי מהימנים. השקייה פרימיטיבית, כמו של הערבים.

עמ' 35-36: בתחילת שנות ה-30 כאשר אישרו המוסדות סוף סוף 300 דונם לבית-זרע לגידולי שלחין, עלה הצורך בתכנית הידרולוגית / השקייה מקצועית ומסודרת. לא היה בקיבוץ איש שהבין בתחום הזה. מצד שני, הם לא סמכו על המומחים הארציים, כי ידוע היה שפעולותיהם ביישובים אחרים היו כושלות. המתח עלה כאשר הסוכנות היהודית הביאה מומחיי השקייה מחו"ל, כיוון שהיה ברור שהמלצותיהם יבצעו ולבית-זרע לא תהיה מילה בענין. לכן הוקם במהירות צוות שעשה ימים כלילות בלימוד החומר הדרוש, אחד מהצוות (מי?) התחזה למומחה והשתתף בדיונים. הוא והצוות שמאחוריו נלחמו על כל פרט בתכנית ההשקייה: "המפעל [התכנית. א.נ.] נועד להשקיית 300 דונם ולהספקת 270 מטר מים מעוקבים (ממ"ק) לשעה. נלחמנו מלחמה נואשת על כל מטר נוסף של מים ועל כל צול נוסף ברוחב הצינור." (עמ' 36).

[המשך ישיר] "כבר גויסו הסכומים הדרושים וכבר הגיעו ארצה צינורות ומכונות, כבר עמדנו לגשת להקמת המפעל למעשה והנה - הופיע אצלנו המהנדס ש. בלאס (היום ראש מדור המים ותה"ל במדינת ישראל) והפך את הקערה על פיה, בגלותו את המקום היחיד שממנו יש לשאוב את המים להשקיית אדמות דגניה ובית-זרע - הרי היא ראשית הקוודוקט הישן ליד הכפר הפרסי אום-ג'וני הנודע לתהילה."(עמ' 36). לא להגיה את הקטע. כך נכתב במקור!

ואז כאשר היא נשלמה והוגשה לקיבוץ, הופיע שמחה בלאס והפך את הקערה על פיה.

1932 בניית האקוודוקט. האקוודוקט המשותף נבנה ב-1932 ושינה את פני החקלאות. לבית-זרע אשרו המוסדות מכסה של 500 ממ"ק לשעה, אשר הוגדלה תוך זמן קצר ל-700 ממ"ק. (עמ' 37).

"המיפנה בהתפתחות המשקית של כל עמק הירדן, ושל משקנו בתוכו, חל ב-1932 עם הקמת מתקן המים, האקבדוקט של הירדן. כמויות המים הגדולות שהועמדו לרשות המשקים ומחיר המים המוזל, אפשרו להקים משק-שלחין במטעים [כולל בננות.א.נ], ירקות ומספוא. גידול האספסת כאספקה משובחת לבקר, הבטיח את ביסוס ענף המחלבה." (ישעיהו סגל, עמ' 71).לא להגיה את הקטע. כך נכתב במקור.


33-34 - בעיות הגנה: מאורעות תרפ"ט. בתקופה זו היו בעמק שני ישובים ערבים: צמח, שמנתה... ועובדייה שמנתה... היחסים היו..?? כשפרצו מהומות 1929 בחברון, ירושלים וצפת מיהרו ארבעת קיבוצי העמק להתארגן לקראת בוא הרעה. הם לא היו מצוידים וערוכים להגנה ולכן הוחלט לצופף את השורות: (בבית-זרע היו אז רק 4 רובים לא לגליים וגם לא לגמרי תקינים. לאור חולשתם ההגנתית של הקיבוצים החליטו נציגיהם) לרכז בלילות את האוכלוסיה הלא-לוחמת בשני קיבוצים: דגניה ב' וכנרת, ולהשאיר בדגניה א' ובית-זרע רק קבוצת בחורים אוחזי נשק. כך, בבית-זרע, במשך כל חודש אוגוסט 1929, בסוף היום נסעה רוב האוכלוסייה בעגלות לדגניה ב', כדי להעבהיר שם את הלילה, ובקיבוץ נשארו 14 בחורים. הם (שהתאמנו על 4 הרובים), ובלילות תצפתו במשמרות ממגדל בריכת המים. בסופו של דבר המהומות כמעט לא הגיעו לעמק הירדן/ חוץ מ... שריפת תבואה ומכונת דיש של הקיבוץ בדלהמיה. אך הן שיבשו את שגרת העבודה לחודש אחד לפחות, בעיצומה של עונת הדיש. לאחר שחזר השקט הוסקו מסקנות והתארגנה הגנה משקית ואזורית. נפרשה גדר תיל סביב הקיבוץ, הוקמו בו עמדות הגנה ולפי תפיסת הביטחון של הזמן ההוא תוכנן גם בניין בטחון מרכזי אשר ישמש מפלט אחרון בשעת חירום.


38 חברה ופוליטיקה. קבוצת מרקנהוף המשיכה להיות הקובעת והמשפיעה בקיבוץ הקטן. אווירה מיוחדת. היחסים בין החברים היו יחסי כבוד וריחוק מסויים, שהביאו איתם . שילוב מיוחד של השקפה ליברלית, כבוד לפרטיות, חופש לדעות שונות. יחד עם ציונות עמוקה ודבקות בערכי תנועת העבודה. הערכים והמטרות המשותפות (חקלאות בנין עבודה, ציונות) החזיקו היו הדבק. בכל השאר נהגו שונה. חופש דיעות, כיבוד פרטיות ומרחק. זו לא היתה הקבוצה החלוצית הטיפוסית. סוערת פנאטית, קולקטיבית. לא קולקטיביות רעיונית. והטיפוסית ממזרח אירופה. בהתאם לגישה הליברלית והסובלנית ששררה בקבוצה ניתן גם חופש לדיעה הפוליטית.

חברה: "היחסים בין החברים היו טובים, אך בדרך-כלל רחוקים מלהיות אינטימיים במובן המקובל של מלה זו. אדרבה, מבחוץ נראו היחסים היומיומיים קרירים למדי. האנשים ברובם המכריע עסקו, מחוץ לעבודה, בענייני-רוח משלהם ושמרו על מרחק אישי, תוך יחסי כבוד הדדיים. כל זה נעשה בדרך מיוחדת ואגב סגנון-חיים שהלך והתגבש יותר ויותר מדי שנה בשנה. על כל אלה היתה גאוותם של אנשי בית-זרע הוותיקה וכן התגאו הם ביכולתם לקיים משק במספר אנשים כה מצומצם. אלא שהעול המשקי הגובר איים לא אחת לקעקע את כל ההישגים הללו." (עמ' 38). פוליטיקה: "בינתיים חלה גם דיפרנציאציה פוליטית בין החברים. כמחציתם נצטרפו למפא"י עם האיחוד בין הפועל הצעיר לאחדות העבודה; ואילו האחרים השמאילו בהמשך דרכם הציבורית [...]. היו שהצביעו בעד פועלי-ציון שמאל ובמקרה אחד אף בעד הקומוניסטים. אולם בהמשך הזמן ואגב התפתחות השומר הצעיר לתנועה פוליטית בעלת תכנית ברורה, התקרב חלק זה של חברי בית-זרע הוותיקים התקרבות מובהקת לתנועה זו, ותמך בה בהצבעות פוליטיות ובהזדמנויות אחרות." (עמ' 38)

נוסח מקוצר שלי: התקרבו לתנועת השומר הצעיר.

39 - 40 - הנסיבות שהובילו לאיחוד עם קיבוץ ליטא: חברה קטנה, מבודדת, קושי בהחזקת המשק וחוסר כל אופק באשר להרחבתו. גם רצון לצאת מהבדידות הפוליטית המזהרת ולהצטרף לתנועה גדולה, בעלת משאבים וכוח. (לפחות חלק מהחברים רצו זאת).

האיחוד עם קיבוץ ליטא, אוגוסט 1934.

ארגון מחדש של עמ' 37-40

לאחר האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיחוד עם קיבוץ ליטא (שישב עד אז בפתח-תקווה) חל בחודש... 1934. האיחוד הוכיח את עצמו והקיבוץ סופ-סוף "יצא למרחב" (אלכס פראג עמ' 40). התבסס ושגשג כלכלית וחברתית. בבית זרע 45 חברים. קיבוץ ליטא - 60 חברים. המיזוג מוצלח מההתחלה. אנשי מרקנהוף המבוגרים והוותיקים מקבלים יחס של כבוד מתחילת האיחוד ועד סוף ימיהם. נשארו בתפקידי מפתח וניהול עוד שנים רבות, חלקם עד זקנה ושיבה. תרמו לקיבוץ ערכי עבודה, התנהלות משקית זהירה, כבוד לזכויות הפרט, סובלנות כלפי חריגים ותרבות מרכז אירופית. גם החופש הפוליטי של הקבוצה נשמר. הקבוצה הליטאית וכל קבוצות ההשלמה שהגיעו שמרו על קולקטיביות רעיונית / בעוד שהקולקטיביות הרעיונית נשמרה בקיבוץ, והיתה הקפדה על הצבעה למפלגה אחת (מפ"ם), ה"מרקנהופים" היו חופשיים להצביע כרצונם, ורובם הצביעו למפא"י.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שם זיו, ספר בית זרע, כ"ה שנים לקבוץ על אדמתו, הוצאת קיבוץ השומר הצעיר בית זרע, תשי"ד, עמ' 259-260.
  2. ^ ציפורה כרמל, ספר בית זרע, כ"ה שנים לקיבוץ על אדמתו, הוצאת קיבוץ השומר הצעיר בית זרע, תשי"ד, עמ' 53.
  3. ^ שם זיו, ספר בית זרע, כ"ה שנים לקיבוץ על אדמתו, הוצאת קיבוץ השומר הצעיר בית זרע, תשי"ד, עמ' 260.
  4. ^ אלכס פראג, ספר בית זרע, כ"ה שנים לקיבוץ על אדמתו, הוצאת קיבוץ השומר הצעיר בית זרע, תשי"ד, עמ' 30.
  5. ^ אלכס פראג, ספר בית זרע, כ"ה שנים לקיבוץ על אדמתו, הוצאת קיבוץ השומר הצעיר בית זרע, תשי"ד, עמ' 30.