יהודה אליצור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרופ' יהודה אליצור (מימין) מעניק את פרס הרצל ללסלו לדאני, 1971 (משמאל יושבת חנה מרון)

יהודה אליצור (הרשקוביץ; כ"ז בתמוז ה'תרע"א 23 ביולי 1911 - ב' בטבת ה'תשנ"ח 31 בדצמבר 1997) היה פרופסור לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, מחוקרי המקרא והגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליצור נולד בבודפשט כבנם הצעיר של הרב יחיאל ורייזל הרשקוביץ וקיבל חינוך תורני. כשהיה בן 15, נפטר אביו, והוא אומץ על ידי גיסו, חוקר ארץ-ישראל, הרב הפרופסור שמואל קליין, ועלה עמו לארץ ישראל בשנת ה'תרפ"ט (1929).

למד בבית המדרש למורים 'מזרחי' ואחר כך באוניברסיטה העברית בהר הצופים שם למד ביולוגיה, ידיעת ארץ ישראל, מקרא ותלמוד, וקיבל תואר במאי 1940[1]. במקביל, היה פעיל בתנועת הפועל המזרחי ובבני עקיבא במסגרתם נתן הרצאות בנושאים שונים[2] והדריך סיורים באתרים ארכיאולוגיים בירושלים[3][4].

לאחר פטירתו של שמואל קליין ההדיר מעזבונו את הספר 'ארץ הגליל' שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק ב-1946[5].

בשנת 1947 הוזמן לתת שיעורים בתנ"ך ברדיו[6], והמשיך לתת שיעורים גם בשנות ה-50 בקול ציון לגולה[7].

היה ידוע כמרצה מחונן הן מהצד העיוני והן מהצד הדידקטי. לימד תנ"ך במסגרות רבות ומגוונות - בתי ספר, מוסדות על תיכוניים, כנסים שונים, ועוד. בראשית שנות ה-50 לימד תנ"ך במכון להשתלמות ולשיפור הלשון[8]. לאחר מכן הרצה במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן מאז ייסודה בשנת 1955 עד אמצע שנות התשעים. הרצה והשתתף בחוג העיון בתנ"ך בבית ראש הממשלה דוד בן-גוריון.

היה מהעורכים הראשיים של סדרת "דעת מקרא", וחיבר עם יהודה קיל את 'אטלס דעת מקרא'.

בסוף שנות החמישים היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, ובשנות השישים היה חבר בוועד המנהל של רשות השידור.

כיהן בחבר השופטים של חידון התנ"ך למבוגרים[9].

ישב בראש ועדת השופטים שבחרה את זוכי פרס הרצל, הפרס הוענק מטעם "התאחדות יוצאי הונגריה בישראל" בתחילת שנות ה-70.

לאחר מלחמת ששת הימים היה בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

זכה בתואר יקיר ירושלים בשנת ה'תשנ"ג (1993).

נפטר בירושלים בב' בטבת ה'תשנ"ח.

שיטתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליצור עסק רבות בלימוד ובמחקר מודרני של התנ"ך, תוך שילוב בין אמונה ובין שיטות מחקר מדעיות חדשות. אליצור הסתייג מדרך הניתוח הספרותית של ביקורת המקרא, וטען שהיא מדע לא מבוסס, עם זאת התעסק רבות בחקר ההיסטוריה והגאוגרפיה של ארץ ישראל בזמן התנ"ך, והסביר בדרך זו מספר פרשות בנביאים.

אליצור אמר שיש ללמוד את התנ"ך מתוך אמונה בקב"ה בעזרת הכלים שפותחו במחקר במהלך הדורות, שמסייעים רבות בהבנת פשוטו של מקרא. כשהציע הרב פתחיה מנקין לזהות את האקליפטוס כערבה כשרה לארבעת המינים כתב לו אליצור: "רצוי מאוד שרבנים הנזקקים לשאלות מעין זו, יבחנו אותן גם מצדן המקצועי (מפי מומחה לעניין הנדון). ... ידיעה מקצועית עשויה לפרקים לסייע להבנת ההלכה במידה לא מועטה."[10].

בכמה מאמרים שיטתיים הסביר אליצור שיסודות האמונה הישראלית גנוזים בייחודו ההיסטורי של עם ישראל כפי שהוא מוצג בנביאים ובכתובים.

אליצור ראה את עצמו כתלמיד מובהק של גיסו, חוקר ארץ ישראל פרופ' שמואל קליין, וממנו ינק את דרכו הייחודית השוזרת את ידיעת התורה עם ידיעת הארץ, מתוך חיבה לשניהם.

הרב צבי יהודה קוק העריך את פרופסור אליצור כחוקר מאמין וישר, בעקבות כך הוא המליץ לראשי מכון מרחבים לצרף את פרופ' אליצור לצוות המרצים במכון.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו הייתה הסופרת רבקה אליצור. לאחר מותה בשנת ה'תש"ם (1979), נשא את אחותה תרצה. לאליצור חמישה ילדים: תמר בן-ארי, הפיזיקאי פרופ' שמואל אליצור, אורי אליצור עורך העיתון מקור ראשון, פרופסור יואל אליצור, תלמידו המובהק ומממשיכי דרכו בחקר התנ"ך והארץ, ופרופסור ורד נעם, חוקרת תלמוד המלמדת באוניברסיטת תל אביב.

מחיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הר הצופה, הצופה, 1 במאי 1940
  2. ^ למשל על הגליל: אסיפות, הרצאות, שיעורים, הצופה, 17 ביוני 1938
    , ועל הציונות הרוחנית של אחד העם, אסיפות, הרצאות, שיעורים, הצופה, 27 בינואר 1939
  3. ^ בהפועל המזרחי, דבר, 6 באפריל 1936
    הערב ומחר, הצופה, 2 בפברואר 1940
  4. ^ טיולי סוכות של הפוהמ"ז, הצופה, 16 באוקטובר 1940
  5. ^ מאצטבת הספרים, ארץ הגליל לש. קליין, דבר, 8 בפברואר 1946
  6. ^ רדיו, הסברת פרקי התנ"ך, דבר, 3 באוקטובר 1947
  7. ^ קול ציון בדרום שוויץ, דבר, 17 בספטמבר 1951
  8. ^ המכון להשתלמות ולשיפור הלשון, חרות, 28 במרץ 1951
    המכון להשתלמות ולשיפור הלשון, דבר, 31 במרץ 1952 (מודעה)
  9. ^ הרב אלשייך - חתן התנ"ך תשכ"ב, דבר, 28 בספטמבר 1961
  10. ^ ערבה ואיקאליפטוס, הצופה, 18 בנובמבר 1938