קול ציון לגולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קול ציון לגולה הייתה תחנת שידור של הסוכנות היהודית ששידרה שידורי רדיו בגלים קצרים מישראל, בשנים הראשונות לקיום מדינת ישראל. בשנת 1958 החל תהליך הדרגתי של מיזוג התחנה עם תחנת קול ישראל וברבות הימים היו השידורים לחלק מפעילות רק"ע.

כבר בימי המנדט הבריטי ביקש מרדכי אבידע, מנהל התוכניות העבריות בקול ירושלים, לקיים שידורי רדיו לקהילות יהודיות בגולה, אך הדבר לא יצא אל הפועל[1]. לאחר הקמת מדינת ישראל, הושג הסכם בין הסוכנות היהודית וממשלת ישראל על הקמת תחנת "קול ציון לגולה" במימון הסוכנות היהודית על בסיס התשתית של קול ירושלים. מנהל התחנה היה מרדכי אבידע שהושאל לשם כך ממשרד החוץ[2]. השידורים נפתחו ב-10 במרץ 1950 וכללו שידורים יומיים באנגלית, צרפתית ויידיש, רבע שעה בכל שפה[3]. שידורי התחנה זכו לתהודה רבה בקהילות יהודיות באירופה[4]. באפריל 1951 הוסיפה התחנה שידורים בהוראת עברית לחיזוק החינוך היהודי בתפוצות[5]. באפריל 1956 הוחל בשידורים לדרום אמריקה, בעיקר בספרדית, אך גם בפורטוגזית, יידיש ועברית[6]. בשנת 1960 כבר התקיימו שידורים בתשע שפות[7].

בתחילה השתמשה התחנה באנטנה קטנה בעלת הספק של 7.5 קילוואט[8]. בשנת 1954 החלה התחנה להשתמש במשדר חדש ביבנה בעל הספק של 50 קילווט[9] שהביאה את שידורי התחנה לדרום אפריקה[10] ובשנת 1958 הותקן משדר של 100 קילווט ששידוריו נקלטו גם באמריקה[11][12]. התחנה גם הקליטה תוכניות לשידור במקומות רחוקים בהם לא היה ניתן לקלוט את שידורי התחנה[13].

בסוף 1957 התגבשה הסכמה על איחוד שידורי קול ישראל לגולה במסגרת קול ישראל[14][12]. בשנת 1958 הועברה האחריות על השידורים לידי קול ישראל, בה הוקמה מחלקה חדשה, שנקראה "המחלקה לשידורים לחוץ לארץ"[15]. עם זאת, העובדים המשיכו לקבל את משכורותיהם מהסוכנות[16]. באמצע שנות ה-60, לאחר הקמת רשות השידור, נודעה התחנה כחטיבת שידורי החוץ של שידורי ישראל, שלימים הייתה לרק"ע.

עובדי התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהל התחנה הראשון היה מרדכי אבידע. בהמשך, ניהל את התחנה אברהם ארסט. בתחילת שנות ה-60 כיהן בתפקיד ג'ף ויגודר[17][18].

בראש המדור ליידיש עמד עד 1957 משה גרוס-צימרמן[19]. בראש המדור לאנגלית עמד בשנים הראשונות ג'ף ויגודר, ובראש המדור לצרפתית עמד ז'אן פרו[17]. בראש המדור למוזיקה עמד מרק לברי[20] וסגנו היה יוחנן בוהם.

על יד "קול ציון לגולה" עמדה מועצה ציבורית בת 52 איש, בראשות ראובן אבינועם (גרוסמן)[21].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי אבידע, 'שלושת הקולות: (קול ירושלים, קול ישראל וקול ציון לגולה)', בתוך: יצחק טישלר (עורך), על עתונאים ועתונאות: ארבעים שנה לאגודת העתונאים בירושלים, ירושלים: י. טל, תשל"ו, עמ' 89–103.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חגיגת קול ציון לגולה, הצופה, 2 באפריל 1951
  2. ^ שידור הסוכנות לגולה יחל ב-15 בדצמבר, הצופה, 6 בנובמבר 1949
  3. ^ השידורים לגולה ייחנכו במוצאי שבת, מעריב, 9 במרץ 1950
    שידורי קול ציון כובשים לבבות בגולה, חרות, 9 במאי 1950
  4. ^ שידורי קול לציון לגולה חדרו לכל בית בגולה, דבר, 14 בדצמבר 1950
  5. ^ מצב החינוך העברי והיהודי בארה"ב הוא בכל רע, חרות, 29 בינואר 1951
  6. ^ נשיא המדינה יפתח ביום א'‭‬ שדורי "קול ציון לגולה" לאמריקה הלטינית, הצופה, 20 באפריל 1956
  7. ^ ההחלטות המדיניות של הקונגרס הציוני, דבר, 10 בינואר 1961
  8. ^ קול ציון לגולה פתח משרד באה"ב, הצופה, 21 בספטמבר 1951
  9. ^ המשדר מיבנה ישרת גם את קול ציון לגולה, הצופה, 11 ביוני 1954
  10. ^ מולדתי 1956, עמ' 134
  11. ^ תקציב קול ישראל הוגדל ב-40%, הצופה, 19 בדצמבר 1957
  12. ^ 12.0 12.1 ב. יהושע, הסתערות על המאזינים בחמישה גלים מקבילים, מעריב, 18 בפברואר 1958
  13. ^ שידור משותף לקול ציון לגולה ולקול אמריקה, חרות, 12 באפריל 1951
  14. ^ מיכאל קשיב, הרחבה בשידורי קול ישראל, חרות, 29 בנובמבר 1957
    יורחבו שידורי קול ישראל, דבר, 19 בדצמבר 1957
  15. ^ שנתון הממשלה, 1959, עמ' 36
  16. ^ שביתה בקול ציון לגולה, דבר, 24 בינואר 1960
  17. ^ 17.0 17.1 שלמה בן נון, שידורי ישראל לעבר הים, דבר, 18 באפריל 1962
  18. ^ הוענקו פרסי קול ישראל, דבר, 24 בדצמבר 1965
  19. ^ אישים ומוסדות, הצופה, 16 באוקטובר 1957
  20. ^ בן ציון צאנגן, שנתיים לקול ציון לגולה, על המשמר, 6 ביולי 1952
  21. ^ קול ציון לגולה, דבר, 24 ביולי 1950
    הוקמה המועצה ליד קול ציון לגולה, חרות, 21 ביולי 1950