יהודה הורוויץ מדז'יקוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי יהודה הורוויץ
ציונו של רבי יודלי מדזיקוב

רבי יהודה הורוויץ מדז'יקוב (ידוע בכינוי ר' יודל'י דז'יקובר; י"ח באלול תרס"ה, 1905 - י"א בסיוון תשמ"ט, 1989) היה אדמו"ר ורב חסידי משושלת דז'יקוב-רופשיץ.

קורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של האדמו"ר רבי אלטר יחזקאל אליהו הורוויץ מדז'יקוב, בנו וממלא מקומו של רבי יהושע מד'זיקוב. אמו חוה הייתה בתו של האדמו"ר מויז'ניץ, רבי ישראל הגר[1]. אביו התגורר לאחר נישואיו בוויז'ניץ, בסמוך לחותנו. בשנת תרס"ט (1909) עברה המשפחה לדז'יקוב, שם התמנה אביו לרב וכעבור מספר שנים לאדמו"ר.

בשנות מלחמת העולם הראשונה נדדה משפחת הורוויץ יחד משפחת האדמו"ר מויז'ניץ לגרוסוורדיין. לאחר המלחמה התיישב בטארנוב והקים בה חצר חסידית. את מקומו בדז'יקוב תפס בנו הגדול, רבי חיים מנחם הורוויץ. בבחרותו למד ר' יודלי אצל רבי מאיר אריק בבית המדרש בטרנוב. בגיל 20 נסמך להוראה על ידי רבי אברהם מנדל שטיינברג, רבה של ברודי.

ר' יודל'י שהה בגרוסוורדיין בביתו של סבו האדמו"ר מויז'ניץ והיה חסידו המובהק. הוא נישא למרים, בת דודו האדמו"ר רבי חיים מאיר הגר מויז'ניץ. לאחר שלא נולדו להם צאצאים, גירש את רעייתו ונישא לה בשנית, בתקווה שקיום מצוות המחזיר גרושתו ישמש להם כסגולה ללידת ילדים, אך ללא הועיל. הם התגרשו בשנית ומאז לא נישא עוד. בל"ג בעומר תרצ"ו מונה לדיין בקלויזנבורג.

עם פלישת הנאצים בשנת תש"ד (1944) להונגריה הועבר יחד עם שאר יהודי גרוסוורדיין לגטו. הוא הצליח להימלט עם משפחת חותנו מהגטו לרומניה, זמן קצר לפני השילוח לאושוויץ. עם סיום מלחמת העולם השנייה שב עם משפחת חותנו לגרוסוורדיין, וכעבור זמן עלה עמם לארץ ישראל.

אביו ואחיו נספו בשואה. למרות הפצרות סירב להקים חצר חסידית[2]. הוא התגורר בגפו בירושלים ושימש כר"מ ומשפיע בישיבת בית יוסף צבי של הרב יוסף צבי דושינסקי שממנו למד. הוא התקרב לחזון איש וראה עצמו כתלמידו[3], נהג כדעתו לגבי שימוש בחשמל בשבת וכתב הגהות על חיבורו על מקוואות. הוא נהג בסגפנות, ומסופר שנהג לפני כל ארוחה לבכות ולומר פרקי תהילים, כדי שלא באמרו שיש לחשוש מלהתגשם על ידי האכילה[4]. למרות דעותיו הקנאיות, ועל אף גירושיו, היה חסידו של חמיו רבי חיים מאיר הגר האגודאי. עם השנים התקבצו סביבו חסידים, בפניהם השמיע דברי תורה. בשנת תשמ"ה עבר להתגורר בלונדון. גם שם התקבצו סביבו חסידים והוא התחיל להתנהג באדמו"רות. בלט כבקיא בסיפורי חסידים. בשנותיו האחרונות גזר על עצמו שתיקה.

עמד בקשרי ידידות עם בעלה השלישי של גרושתו, הרב יצחק יעקב וייס, גאב"ד העדה החרדית, חברו מימי נעוריו בגרוסוורדיין, אז למדו בחברותא כ-6 שעות מדי יום[5].

נהג לכתוב הערות קצרות בגיליוני ספריו. כך כתב הערות על סדר השולחן ערוך, כתבי החתם סופר, מהרש"ם, החיד"א ורבי מאיר אריק.

את כספי נדונייתו העניק לרבי יוסף נפתלי שטרן להדפסת ספרי החתם סופר. הוא נהג לומר ש"החתם סופר מדבר אל לבי". רבי יוסף נפתלי התבטא עליו שהוא "חד בדרא בתורת החתם סופר".

נפטר בי"א בסיוון תשמ"ט ונקבר בלונדון.

זמן קצר לאחר פטירתו יצאו לאור ספרים העוסקים בתולדותיו והנהגותיו, וכעבור זמן יצאו ספרים מדברי תורתו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידיו הבולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זכר צדיק לברכה, ירושלים, תש"נ
  • כבתה השלהבת, ירושלים תש"נ
  • מרדכי גנוט, קונטרס שלש שנים במחיצת בית יהודה, תשמ"ט

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בני הזוג היו בני דודים, אשתו של רבי ישראל הגר הייתה אחותו של רבי יהושע.
  2. ^ זכר צדיק לברכה, ירושלים תש"ן, עמ' 134 - 135.
  3. ^ שם, עמ' 61.
  4. ^ המבשר, ערב שבת בהעלותך תשע"ד
  5. ^ לימים נפטרו שניהם באותו יום