יהודה שפיגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהודה שפיגל
אין תמונה חופשית
לידה 10 בנובמבר 1912
כ"ט בחשון ה'תרע"ג
אונגוואר שבצפון-מזרח הונגריה (כיום אוז'הורוד, באוקראינה)
פטירה 16 בספטמבר 1995 (בגיל 82)
כ"א באלול ה'תשנ"ה
תל אביב
מדינה ישראלישראל  ישראל
מקום מגורים תל אביב
פעילות בולטת
השכלה
תפקיד
תואר דוקטור למשפטים
מפלגה מפלגה דתית לאומית
השקפה דתית יהדות אורתודוקסית
בת זוג שרה לבית אדלר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ד"ר יהודה שפיגל (כ"ט בחשון ה'תרע"ג, 10 בנובמבר 1912כ"א באלול ה'תשנ"ה, 16 בספטמבר 1995) היה עסקן ציוני דתי, פעיל למען יהדות הונגריה, עורך דין ופעיל במפד"ל. בשנות החמישים כיהן כסמנכ"ל משרד הדתות וב-1962 היה סמנכ"ל משרד הבריאות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפיגל נולד בעיר אונגוואר שבצפון-מזרח הונגריה (כיום אוז'הורוד, באוקראינה). אביו, משה יוסף, היה עסקן רב פעלים, ויושב ראש הקהילות האורתודקסיות ברוסיה הקרפטית. אמו חיה נעכא למשפחת מוסקוביץ, הייתה בתו של יוסף שמואל, ממקימי בית הכנסת האשכנזי באונגוואר ונשיאו.

בצעירותו, למד בישיבות אונסדורף, חוסט וישיבת פרשבורג, וקיבל שם היתר הוראה. במקביל למד בעצמו לבחינות הבגרות, אותן סיים בהצלחה. מצעירותו, היה פעיל בתנועת תורה ועבודה, המקבילה בגולה לפועל המזרחי שהיה בארץ ישראל, ומילא בה תפקידים שונים. שפיגל היה המזכיר הכללי של המזרחי בצ'כיה, וגייס חלוצים להכשרה, והקים סניפים במקומות שונים למטרה זאת. הוא הקים את תנועת "החלוץ הדתי", שבמשך הזמן הפכה לארגון הציוני החזק ביותר ברוסיה הקרפטית. נוסף על אלה כתב בקביעות במספר שבועונים ביידיש ובהונגרית.

שפיגל פעל רבות להעלאת יהודים לארץ ישראל במסגרות שונות, לעיתים תוך סיכון עצמי במוסרו את דרכונו האישי לאנשים שעלו לארץ ישראל. על אף שארוסתו, שרה למשפחת אדלר, אחותו של ברוך אדלר, עלתה עם משפחתה לישראל, נשאר שפיגל בגולה שלוש שנים נוספות כדי לארגן עליות נוספות של יהודים. בשנת 1937 עלה לארץ ישראל ונשאה לאשה.

בישראל עבד כמורה, והיה חבר הפועל המזרחי. הוא היה בין מייסדי ארגון המורים הדתיים, ונמנה עם חברי ההנהלה הראשונים. הוא אף נמנה עם מקימי אליצור, והיה חבר בהנהלתה המצומצמת. עם הקמת מדינת ישראל והקמת משרד הדתות, נתמנה למזכירו האישי של הרב יהודה לייב פישמן מימון, שר הדתות הראשון. מתוקף תפקידו, היה מעורב בהחלטות הנוגעות להקמת הרבנות הראשית, הרבנות הצבאית ועוד. מונה לסמנכ"ל משרד הדתות בתקופת הרב מימון ועבד גם תחת השר חיים משה שפירא, תפקיד בו החזיק עד סוף 1958. עם כניסתו של יעקב משה טולידאנו לתפקיד שר הדתות, עזב את משרד הדתות, והחל לעבוד כעורך דין עצמאי[1].

עם פרוץ המרד ההונגרי ב-1956, נשלח לאוסטריה, כדי לשכנע את הפליטים לעלות לישראל, ועם בואם לארץ ישראל סייע להם במידת האפשר.

ב-1955 סיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. ב-1970 קיבל תואר דוקטור למשפטים מטעם אוניברסיטת מינכן. הוא פרסם מאמרים שונים בהצופה, בעיתון הספרותי במישור ובכתב העת סיני, והיה פעיל למען יהדות הונגריה וכיהן אף כיושב ראש התאחדות עולי הונגריה.

פרשת תל גיבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1962 מונה לסמנכ"ל משרד הבריאות. שר הבריאות היה חיים משה שפירא וסגן השר יצחק רפאל. בינואר 1963 נעצר על רקע פרשת תל גיבורים[2]. משרד הבריאות תכנן להקים בית חולים בתל גיבורים שבחולון (לימים המרכז הרפואי וולפסון), והאדריכלים והמהנדס יעקב רכטר, משה זרחי ומיכה פרי התלוננו כי נדרשו לשלם שוחד כדי לזכות בתכנון[3]. שפיגל הואשם בלקיחת שוחד כדי לתת את זכות הבנייה לאנשים מסוימים. בפברואר 1964 הורשע[4] ונידון לשנת מאסר[5]. שפיגל ערער על ההרשעה והתביעה ערערה על קולת העונש. בית המשפט המחוזי הכפיל את עונשו לשנתיים מאסר. בהתייחס לטענה שהכסף לא נועד לכיסו האישי קבע בית המשפט שבהיותו יו"ר הישיבה לה יועדה התרומה היא מוסיפה יוקרה לשמו[6]. שפיגל ערער לבית המשפט העליון בטענה שלא היה קשר בין התרומה של יראוני למתן העבודות בבית החולים[7] אך ערעורו נדחה[8]. הוא השתחרר מבית סוהר מעשיהו בסוף פברואר 1966[9].

בציבור עלתה ההשערה שיצחק רפאל היה בסוד העניין של קבלת השוחד. השופט גולן נתבקש לחקור את הנושא ולאחר לחץ רב טען שפיגל שרפאל ידע על השוחד[10]. על סמך הדברים הועמד רפאל לדין, אך שפיגל סירב להעיד במשפט ורפאל זוכה[11][12]. כשדובר על מינוי יצחק רפאל כשר בממשלה בשנת 1974 יצא שפיגל נגד המינוי, אך גם אז סירב בסופו של דבר לדבר[13].

שפיגל קיבל חנינה מנשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג, בשנת 1988.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הותיר אחריו אישה ושלושה בנים. יעקב שפיגל, פרופסור לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, עורך דין חיים שפיגל והיהלומן משה שפיגל.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הספרים יצאו בהוצאת המחבר.

  • התנ"ך כערש למשפט העמים, תל אביב, תש"ן.
  • עיונים משפטיים ודקדוקיים בתורה, תל אביב, תש"ן.
  • תולדות החסידות ברוסיה הקרפטית, תל אביב.
  • אוז'הורוד-אונגוואר, תל אביב, תשנ"ג.
  • תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית, תל אביב, תשנ"ז.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]