יהודית היבנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהודית היבנר
אין תמונה חופשית
לידה 19 במרץ 1921 (בת 98)
וינה, אוסטריה
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ישראל
ידועה בשל הייתה שגרירת ישראל בנורווגיה, נשיאת "אמונה" וחברת מועצת העיר ירושלים
השקפה דתית דתית לאומית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יהודית היבנר (נולדה ב-19 במרץ 1921) היא פעילה ומנהיגה במגזר הדתי-לאומי בישראל. ידועה בעיקר בשל היותה פעילה במפד"ל ויושבת ראש ונשיאת תנועת אמונה. שירתה כסמנכ"לית במשרד הפנים, כחברת מועצת עיריית ירושלים וכממלאת מקום ראש העירייה, וכשגרירת ישראל בנורווגיה ובאיסלנד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודית היבנר נולדה בווינה שבאוסטריה ב-19 במרץ 1921, בשם יסי וינקלר, בת לפיליפ ומניה וינקלר. גדלה במשפחה חסידית נאורה ואמידה שמקורה בפולין, שהייתה בבעלותה חנות בדים. היבנר למדה בבית ספר קתולי לבנות, בו למדו כ-15 בנות יהודיות, רובן מבתים לא דתיים[1]. חלק מחברותיה מבית הספר היא נאציות, עוד כאשר המפלגה הייתה מחוץ לחוק. במקביל היא הייתה חברה במכבי הצעיר[2]. בעקבות האנשלוס שונתה הנהלת בית הספר ובסוף שנת הלימודים היא סולקה מבית הספר יחד עם שאר התלמידות היהודיות. היא עברה ללמוד בבית ספר יהודי על שם צבי פרץ חיות למשך מספר חודשים, עד שהוא נסגר לאחר מספר חודשים[3]. בסוף אוקטובר 1938 הם סולקו מדירתם והועברו לדירה אחרת בעיר. אחותה הקטנה, שהייתה בת תשע, הייתה רשומה לקינדר-טרנספורט והיבנר הייתה אמורה ללוות אותה, הודות לקרוב משפחה בבריטניה שערב לה. אולם שבוע פני הנסיעה המיועדת, בוטלה הנסיעה בגלל שהאחות לא רצתה לעזוב את אמה[4]. היבנר חיפשה כמו יהודים רבים אחרים דרכים לצאת מווינה ולבסוף, ביולי 1939 קיבלה סרטיפיקט סטודנט ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולאחר שאביה נעצר על ידי הנאצים, היא עלתה לארץ ישראל באנייה "גליליאה" מנמל טריאסט שבאיטליה. משפחתה שנותרה בווינה (אביה, אימה ואחותה) נספתה בשואה.

לאחר עלייתה התגוררה במעונות סטודנטים בירושלים, ולאחר מכן שכרה עם שותפה חדר בביתו של הרב עקיבא ברוך פוזנר בבית איסמעילוף בשכונת הבוכרים. היא למדה שנתיים באוניברסיטה העברית על חשבון קרן היסוד בווינה[5] ועבדה בעבודות שונות, כגון מלצרית ומטפלת. עקב קשיי פרנסה עברה לעבוד במחלקה להכשרה מקצועית של הדסה, והורשתה ללמוד במקביל לעבודה כך שהפכה לאחות תזונאית מוסמכת ולמורה לתזונה[5]. בתקופה זו הכירה את יצחק היבנר והם נישאו במרץ 1942. היא עבדה שנה כמורה לתזונה ולימדה בנים בגילאי 13-17 כלכלת בית. לאחר מכן ניהלה את מסעדת מעון העולים בית חנה. בתחילת מלחמת העצמאות נסגרה המסעדה והיבנר עברה לעבוד במטבח בבית החולים הדסה הר הצופים. לפי עדותה ראתה מרחוק את המתקפה על השיירה שהובילה אנשים וציוד להר הצופים ב-13 באפריל 1948[6].

בשנת 1951 נולדה בתה היחידה מרים (מירה), לאחר שנים של ניסיונות בהם רופאים אמרו לה שהיא עקרה.

חייה המקצועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1948 החלה לעבוד אצל אוסקר עוזיאל שמאלץ ופרופ' רוברטו בקי, בהכנת מפקד האוכלוסין הראשון של מדינת ישראל שהתקיים ב-8 בנובמבר 1948. לאחר המפקד החלה לעבוד במחלקה למרשם אוכלוסין במשרד הפנים שהכינה פנקסי בוחרים ותעודות זהות[7].

בשנת 1957 נשלחה על ידי משרד הפנים להשלמת לימודי משפטים באוניברסיטה העברית אותם סיימה בתואר מוסמך בשנת 1962 אולם לא התאפשר לה לבצע התמחות עקב עבודתה במשרד הפנים, ולכן לא קיבלה רישיון לעריכת דין. בשנת 1960 היא מונתה למנהלת מחלקת מרשם התושבים במשרד הפנים[8] ובשנת 1962 היא נבחרה לוועד העובדים של משרד הפנים[9].

בשנת 1967 מונתה לסמנכ"לית במשרד הפנים[10]. לאחר מלחמת ששת הימים הייתה בין היוזמים והמנסחים של צו סדרי שלטון ומשפט שנועד להסדיר את מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית, אזרחי ירדן. כחלק מתוצאות המלחמה עמדה בראשות הוועדה הראשונה לאיחוד משפחות במשרד הפנים[11], וכן הייתה מופקדת על מתן אישורי עליה וצווי גירוש.

בין החלטותיה הבולטות: סירבה לאשר אזרחות ישראלית לפי חוק השבות ורישום כיהודי, לאח דניאל, יהודי ניצול השואה שהמיר את דתו לנצרות והפך לנזיר. החלטה זו הותקפה בבג"ץ ואושרה.

בשנות השבעים הייתה בין יוזמי ההצעה לתת אזרחות ישראלית לאסירי ציון הכלואים או מעוכבים בברית המועצות כחלק מהמאבק לסייע להם לצאת מברית המועצות ולעלות לישראל.

בשנת 1979 השתתפה במשלחת ישראל למשא ומתן לשלום עם מצרים, כנציגת משרד הפנים שתפקידה להכין הסדר מינהלי שיחול במקרה של הסכם עתידי עם הפלסטינים.

בעקבות מעורבותה במשא ומתן הדיפלומטי, מונתה בנובמבר 1983 לשגרירת ישראל באוסלו. כיהנה כשגרירה בנורווגיה ואיסלנד בין השנים 1984 עד 1987. בשנת 1986 הובילה מאבק דיפלומטי מוצלח נגד פתיחת משרד אש"ף באוסלו. במהלך תקופת כהונתה נפטר בעלה יצחק.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודית היבנר הייתה פעילה במפד"ל שנים רבות. בשנת 1968 השתתפה בכנס היסוד של "הגוש לליכוד התנועה"[12]. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית הייתה פעילה במאבק על ייצוג הנשים ברשימת המפד"ל לכנסת. שמה עלה כאחת המועמדות למשבצת הנשית[13], אולם היא לבסוף תמכה באיילה גליקסברג שכשלה בהתמודדות מול שרה שטרן-קטן[14]. לקראת הבחירות לכנסת ה-11 היא גברה על שרה שטרן-קטן בהתמודדות על המשבצת הנשית[15], אולם לא נכנסה לכנסת.

כאשר שבה לישראל בתום כהונתה כשגרירה, כיהנה כשנה בראשות ארגון "רעות" המטפל בקשישים נצרכים, ובשנת 1990 מונתה ליושבת ראש תנועת אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית, וכיהנה בתפקיד זה קדנציה שלמה בת 6 שנים. לאחר מכן מונתה לנשיאת הארגון.

בשנת 1989 השתתפה בצוות מיוחד בנושא נשים במסגרת ועדת קוברסקי בנושא קידום נשים בשירות המדינה לתפקידים בכירים[16].

בשנת 1990, במסגרת תפקידה כיושבת ראש "אמונה", פנתה למנהלי הבנקים הגדולים בישראל ודרשה כי יאיישו לפחות משרה אחת בכל סניף באדם דובר רוסית[17].

בין השנים 1989–1998 כיהנה כחברה מטעם תנועת "אמונה" במועצת העיר ירושלים. התנועה הריצה מועמדת עצמאית למועצה לאחר שהמפד"ל ביקשה להציב אישה מטעם "אמונה" במקום הרביעי בלבד, שלא היה ריאלי. בראשותה הכניסה התנועה שתי נציגות למועצת העיר. במועצת העיר עסקה בנושאי בריאות הציבור, וכן פעלה רבות למען קידום מעמדן של נשים בעיר.

הייתה חברה כנציגת ציבור בוועדת שירות המדינה

בבחירות לכנסת השבע עשרה בשנת 2006 הוצבה במקום ה-95 ברשימת "איחוד לאומי-מפד"ל רשימה יהודית לאומית מאוחדת"[18] לכנסת.

עיטורים, אותות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1984 קיבלה שני עיטורים גבוהים מגרמניה ומאוסטריה על עזרה לזולת, בהמלצת ניצולי שואה להם סייעה.
  • בשנת 2000 קיבלה את אות "יקיר ירושלים" מידי ראש העיר אהוד אולמרט.
  • בשנת 2008 קיבלה פרס מיוחד מתנועת המפד"ל כנציגת תנועת 'אמונה' על הצטיינות בעשיה הדתית לאומית

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודית היבנר, החיים כסיפור, הוצאת ששר, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודית היבנר, החיים כסיפור, 2001, עמ' 77, 83
  2. ^ יהודית היבנר, החיים כסיפור, 2001, עמ' 82
  3. ^ יהודית היבנר, החיים כסיפור, 2001, עמ' 91-92
  4. ^ יהודית היבנר, החיים כסיפור, 2001, עמ' 100-101
  5. ^ 5.0 5.1 יהודית היבנר, החיים כסיפור, 2001, עמ' 130-131
  6. ^ יהודית היבנר, החיים כסיפור, 2001, עמ' 133-136
  7. ^ בתי המשפט החלו לדון בערעורים על אי־הכללה בפנקסי הבוחרים, דבר, 20 ביוני 1955
  8. ^ הודעה על שינוי כתובת - גם בדואר, הבוקר, 11 באפריל 1962
    יהודית היבנר, החיים כסיפור, 2001, עמ' 152
  9. ^ ועד עובדים חדש במשרד הפנים בבירה, הצופה, 7 באוגוסט 1962
  10. ^ הרושמת בספר את כל מעשינו, הצופה, 5 במאי 1967
  11. ^ נציגי ירדן השתמטו עוד פעם מפגישה בעניין החזרת הפליטים, דבר, 21 בספטמבר 1967
  12. ^ החלטות כינוס היסוד של ה"גוש לליכוד התנועה" בירושלים, הצופה, 9 באוקטובר 1968
  13. ^ אברהם תירוש, חברות המפד"ל רוצות להבטיח מקומן בכנסת, מעריב, 26 בינואר 1976
    בשלב מסויים עלול להיות תל זעתר במפד"ל, מעריב, 4 בנובמבר 1976
  14. ^ נילי ארקין, הרבנית שלא נבחרה, מעריב, 8 במרץ 1977
  15. ^ מנחם רהט, שטרן קטן וגדול, מעריב, 4 באפריל 1988
  16. ^ העדפה מתקנת והבטחת ייצוג בישראל
  17. ^ "הארץ" 18.10.1990
  18. ^ רשימת המפד"ל לכנסת ה-17