יונה אליאן
 | |
| לידה |
31 במרץ 1950 (בת 74) ישראל  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| תקופת הפעילות |
מ-1971 |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת תל אביב |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
יונה אליאן-קשת (נולדה ב-31 במרץ 1950 בשם יונה גליצקי) היא שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלית, זוכת פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים. בנוסף, היא משמשת פעמים רבות מנחה של טקסים רשמיים, לרבות טקס הענקת פרסי ישראל וטקסי יום הזיכרון.
ביוגרפיה
אליאן גדלה ביפו, אביה ניצול שואה והיא העידה על עצמה שהייתה שייכת לדור שניסה בתחילה להתנער מהמורשת הגלותית:
- "התביישתי שההורים שלי מדברים יידיש, זה היה נחשב מאוד גלותי, משהו שצריך להסתיר. זה התקשר לשואה, לקורבנות. זה היה כמו מועקה גדולה שליוותה אותי כל החיים, ומאחר שהוריי נפטרו צעירים - לא הייתה לי הזדמנות להתפייס איתם, להגיד להם שאני מבינה שעשיתי להם עוול גדול בכך שהתביישתי בהיסטוריה שלהם"[1].
את לימודי התיכון עשתה אליאן בבית הספר עירוני ז' בתל אביב. באוניברסיטת תל אביב למדה תיאטרון ופסיכולוגיה.
שנה לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה, ב-1971, שיחקה בהצגה "ביוגרפיה" שהועלתה בתיאטרון הקאמרי. הפריצה הגדולה שלה לקהל הרחב הייתה שנה אחר-כך, בסרט הקולנוע "נורית" של הבמאי ג'ורג' עובדיה לצידו של ששי קשת, שלימים נישאה לו.
אליאן שיחקה בהצגות רבות בתיאטרון הקאמרי, הבימה, תיאטרון חיפה, תיאטרון באר שבע ובשנות האלפיים, היא נמנית עם סגל שחקני תיאטרון בית ליסין. היא הרבתה לשתף פעולה על הבמה עם השחקן ששון גבאי ועם המחזאית גורן אגמון. כמו כן העלתה עם בעלה, ששי קשת, את תוכנית הבידור "נוסטלגיה זה לא מה שהיה".
בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 נחשבה אליאן גם ככוכבת בקולנוע הישראלי. היא שיחקה בסרטים "הצד השני", "נורית", "The Jerusalem File", "קוראים לי שמיל", "שלושה ואחת", "יהיה טוב סלומוניקו", "יהלומים", "רחוב 60", "יופי של צרות!", "בוא נפוצץ מיליון", "החורף האחרון", "כסאח", "בובה", "תלווה לי את אשתך", "האיטלקים באים"' "כיכר החלומות" ועוד.
בטלוויזיה השתתפה אליאן בשנות השמונים בתוכנית הילדים "שלוש ארבע חמש וחצי" (שם שיחקה לצד בעלה ששי קשת), והנחתה את המגזינים "משהו מהסרטים", "סטייל" וכן את תוכנית הבוקר של טלעד. כמו כן שיחקה בסדרות הטלוויזיה "קסטנר", "האישה האחרת", "מרחב ירקון", "זינזאנה" ו"ילדות רעות", ובשנת 2011 שיחקה בסדרה "סימני שאלה".
ב-2011 השתתפה בסרט הקולנוע "הערת שוליים" ובסדרה הקומית "סברי מרנן". ב-2008 הוציאה אליאן יחד עם בעלה, ששי קשת, DVD לילדים בשם "יונה וששי ופנדה וחצי", אשר הוקדש כולו ליצירותיו של חיים נחמן ביאליק.
ב-20 במאי 2016 קיבלה אליאן את פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.
מסוף 2017 מעלה מופע בידור עם בעלה ששי קשת, לרגל 45 שנות נישואיהם, בשם "עדיין נשואים?" בניהולו המוזיקלי של בנם אריאל.
משפחתה
בשנת 1972, במהלך צילומי הסרט "נורית", הכירה אליאן את ששי קשת ושנה אחר כך, השניים נישאו. יש להם שני ילדים והם מתגוררים בשכונת רמת אביב בתל אביב. בנה, אריאל קשת-אליאן, הוא מוזיקאי ומפיק מוזיקלי, ניגן במשך תקופה בקלידים בלהקת "בוטן מתוק בקרקס" והוא חבר להקת פול טראנק ובן זוגה של הזמרת גל דה פז[2]. בתה, מאי קשת היא שחקנית.
הצגות תיאטרון בהן השתתפה
- "הן לא תקחהו עמך
- אם הבית"
- "יתוש בראש"
- "חלום ליל קיץ"
- "הלילה השנים עשר"
- "חתונת הדמים"
- "פירוד זמני"
- "מעגל הגיר הקווקזי"
- "טרטיף"
- "פילומנה"
- "ביאנקה"
- "זוג פתוח"
- "הזוג המוזר"
- "מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
- "קול קטן"
- "תשוקה"
- "שיינדלה"
- "עלמה ורות"
- "מירל'ה אפרת"
- "בית מרקחת שטרן בלום"
- "ביבר הזכוכית"
- "הקומה השלישית"
- "דברים שאני יודעת"
פילמוגרפיה
- הצד השני
- נורית
- The Jerusalem File
- קוראים לי שמיל
- שלושה ואחת
- יהיה טוב סלומוניקו
- יהלומים
- רחוב 60
- יופי של צרות!
- בוא נפוצץ מיליון
- החורף האחרון
- כסאח
- בובה
- תלווה לי את אשתך
- האיטלקים באים
- כיכר החלומות
טלוויזיה
- שלוש ארבע חמש וחצי
- משהו מהסרטים
- סטייל
- תוכנית הבוקר של טלעד
- קסטנר
- האישה האחרת
- מרחב ירקון
- זינזאנה
- סימני שאלה
- סברי מרנן
- הפיג'מות
קישורים חיצוניים
- דברים שלא הספקתי, על חיים רמון, השדים שלי, יונה אליאן בראיון בתוכנית "אישי עם גיל ריבה"
- ליאת רון, יונה אליאן-קשת שחקנית, באתר גלובס, 4 בפברואר 2010
- יונתן אסתרקין, הרמת מסך: ראיון עם יונה אליאן, באתר nrg, 31 במרץ 2010
- כרמית ספיר ויץ, יונה אליאן: "ששי ואני לא מתמסרים לרכילויות", באתר onlife, 8 בספטמבר 2010
- מרב יודילוביץ', "בריאליטי יש אנשים עילגים", באתר ynet, 18 בדצמבר 2010
- אייל מלובן, עכבר העיר אונליין, יונה אליאן: "מתייחסים לאמנים כאילו הם טפילים", באתר הארץ, 21 בפברואר 2012
- אלקנה שור, יונה אליאן מציגה: הגיעה לגיל בו אפשר לדבר על הכל, באתר nrg, 30 ביוני 2012
- יובל אברמוביץ', צוזאמען: 41 שנה יחד ועדיין נלחמים, באתר ישראל היום, 3 בינואר 2014
- תמי פולק, יונה אליאן: תרבות חשובה לא פחות מצבא, באתר nrg, 21 בפברואר 2014
יאיר אשכנזי, יונה אליאן־קשת כבר לא מאמינה שתיאטרון יכול לשנות מציאות, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2015- יעקב בר-און, אני הילדה מיפו: יונה אליאן לוקחת את הבמה בידיה, באתר מעריב אונליין, 21 במאי 2016
- אלונה פרידמן-סהר, יונה אליאן: "החוויה בגיל הזה הרבה יותר מהנה", באתר גלובס, 4 באוגוסט 2016
- ניר וולף, "פעם ניגש אלי איש מבוגר ואמר: את כל כך חכמה ואינטליגנטית, רק חבל שאת שמאלנית", באתר ישראל היום, 22 ביוני 2017
- אלון הדר, 45 דברים שלמדנו (על אהבה), באתר "ידיעות אחרונות", 29 בנובמבר 2017
- מאיה כהן, הבמה שלה: השינוי הגדול של יונה אליאן, באתר ישראל היום, 11 ביולי 2019
הערות שוליים
- ^ מאיה כהן, "זו הסליחה מהוריי", ישראל היום, 17 בדצמבר 2013, עמ' 41
- ^ דורון גל, בלוז דה פז, באתר מאקו, 25 בינואר 2010
| הקודם: 2014 - חנן שניר |
פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים 2015 - יונה אליאן |
הבא: 2016 - גדי יגיל |