יחיאל קדישאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יחיאל קדישאי ב-2010
יחיאל קדישאי משמאל עם אלי אפללו, המכונה "השליש", שהשתתף בפיצוץ מלון המלך דוד, סוף שנות ה-80

יחיאל קדישאי (מאי 1923 - 16 בנובמבר 2013) היה מזכיר תנועת החרות בכנסת, מנהל לשכת ראש הממשלה מנחם בגין, ומי שכונה על ידי רבים "יד ימינו של בגין".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת 1923 בשם יחיאל קדישזון בפולין כבן הצעיר למשפחה בת חמישה אחים. כתינוק בן שלושה חודשים עלה עם משפחתו לארץ ישראל.

המשפחה השתקעה בתל אביב ויחיאל למד תחילה ב"חדר" בכרם התימנים ולאחר מכן בבית הספר "תחכמוני". לימים, נמנה אחיו הבכור, יצחק, על מייסדי התיאטרון הקאמרי. קדישאי היה חניך בית"ר וחבר האצ"ל מ-1940. ב-1942 התנדב לבריגדה היהודית שפעלה במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. באירופה רכש בחשאי נשק עבור המחתרת. לאחר שהשתחרר ב-1946 נשאר באירופה, ופעל שם במסגרת האצ"ל להעלאת ניצולי השואה לישראל. ב-1948 חזר לארץ ישראל חזר ארצה ב-1948 בספינה "אלטלנה", יחד עם רעייתו אסתר (לבית בראון), אותה הכיר במחנות העקורים.

היה שליח בית"ר בדרום אפריקה. בהמשך, מ-1964 שימש כמזכיר סיעת החירות בכנסת.

משנת 1967, שימש ראש לשכתו של מנחם בגין. עם היבחרו של בגין לראשות הממשלה בשנת 1977, מונה למנהל לשכת ראש הממשלה וכיהן בתפקיד עד להתפטרותו של בגין בשנת 1983. עמד בראש ארגון שסייע למשפחות השכולות של חללי האצ"ל וכן ניהל את "מועדון התיאטרון".

לאחר התפטרותו מראשות הממשלה בספטמבר 1983, ניתק בגין את עצמו מכלל המערכת ושמר על קשר רק עם בודדים: ראש הממשלה יצחק שמיר, דן מרידור, עזריאל נבו ויחיאל קדישאי. הסבר שהועלה היה שהקשתה עליו הסתבכותה של ישראל בלבנון, מספר הקורבנות הגבוה שגבתה מלחמת לבנון, מסקנות ועדת כהן והביקורת הציבורית, אך קדישאי שלל הסבר זה. בשנה וחצי האחרונות לחייו עבר בגין להתגורר בדירה ברחוב גליקסברג מספר 4 בתל אביב. מאז, רק מספר מצומצם ביותר של אנשים היו מבקריו הקבועים, בהם משפחתו הקרובה, דן מרידור, השר לשעבר יעקב מרידור וצבי הורוביץ. עם זאת, יחיאל קדישאי, אשר היה חבר קרוב לבגין ואיש סודו, היה מגיע אליו כמעט מדי יום בהביאו אליו את עיתוני היום.

ב-1996 הוענק לקדישאי התואר "יקיר העיר תל אביב-יפו".

בשנת 2005 היה קדישאי בין משיאי המשואות בטקס הדלקת המשואות.

בבחירות לכנסות 17, 18 ו-19, הוצב קדישאי במקומות האחרונים והסמליים ברשימת הליכוד.

בשנותיו האחרונות עסק קדישאי בהתנדבות בענייני ציבור ובהנצחת מורשתו של בגין.

נפטר ב-16 בנובמבר 2013 בדירתו בתל אביב, בגיל 90, ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בגבעתיים. רעייתו אסתר נפטרה ב-13 ביוני 2016, ונקברה לידו.

בשנת 2001 יצא לאור הספר ה-15 בסדרת הספרים "מנהרת-הזמן" שכתבה גלילה רון־פדר-עמית. המחברת הקדישה ספר זה, הנושא את השם "המאבק על הסמל", לקדישאי ודמותו היא אחת הדמויות המופיעות בעלילה. הספר עוסק בסיפורם של 69 חיילים בבריגדה היהודית, אשר באוקטובר 1943 התעקשו שסמלו של הרגימנט הארץ ישראלי יכיל סממנים לאומיים, בניגוד לסמל שהוצע על ידי הבריטים[1]. הקבוצה, שכללה את קדישאי, החליטה להחרים את הסמל המוצע, נשפטה על כך ונענשה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם מיכלסון, יד ימינו: הביוגרפיה של יחיאל קדישאי מזכירו ואיש סודו של מנחם בגין. ירושלים: גפן, 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחיאל קדישאי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]