עמנואל אטקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמנואל אטקס

עמנואל אֶטְקֶס (Etkes; נולד ב-1939) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת 2010.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמנואל אטקס נולד בשנת 1939 בתל אביב למשפחה חילונית[1], נשלח על ידי הוריו לבית הספר ביל"ו בתל אביב, שם הצטרף לתנועת בני עקיבא. למד בישיבת בני עקיבא כפר הרואה והיה פעיל בתנועת בני עקיבא. במסגרת שירותו בצה"ל יצא לנח"ל עם גרעין של התנועה והיה קומונר בסניף התנועה בתל אביב.

אטקס הוא איש שמאל פעיל ומבטא את דעותיו מעל במות שונות.[2]

לאטקס ארבעה ילדים. אחד מהם הוא דרור אטקס, פעיל מרכזי בשלום עכשיו וביש דין.

פעילות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטקס למד מהתואר הראשון ועד לתואר שלישי, באוניברסיטה העברית בירושלים. את התואר הראשון למד בחוגים להיסטוריה של עם ישראל ולספרות עברית. את התואר השני והשלישי בחוג להיסטוריה של עם ישראל. את עבודת הגמר לתואר השני ואת עבודת הדוקטור כתב בהדרכת פרופ' יעקב כ"ץ. עבודת הגמר עסקה בתגובתו של ר' חיים מוולוז'ין לחסידות, ונושא עבודת הדוקטור היה "ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר". קיבל תואר דוקטור בשנת 1975.

אטקס לימד באוניברסיטה העברית בירושלים מאז 1968, ופרש מן ההוראה בקיץ 2008. כיהן כראש בית הספר לתלמידים מחו"ל בשנים 19891994. כמו כן שימש כראש התוכנית הרב-תחומית בפקולטה למדעי הרוח (19891993), כראש החוג להיסטוריה של עם ישראל (20002001) וכראש מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל (20022006). בשנים 20022007 שימש כאחד מעורכי כתב העת "ציון". לימד שנים אחדות באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר הגבוה להשתלמות מורים, שלוחה של האוניברסיטה העברית בירושלים. שימש פרופסור אורח בסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק, באוניברסיטת קולומביה, בישיבה יוניברסיטי ובאוניברסיטת הרווארד. מרצה כיום בעלמא בית לתרבות עברית.

בצד פעילותו המחקרית היה אטקס שותף בצוות שהכין קורס על יהודי מזרח אירופה במסגרת האוניברסיטה הפתוחה[3]. כמו כן, ריכז צוות שהכין ספר לימוד לחטיבה העליונה[4].

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמנואל אטקס עוסק בזרמים ותנועות ביהדות מזרח אירופה במאות ה-18 וה-19. מחקריו עוסקים בההשכלה, החסידות, ההתנגדות לחסידות, תנועת המוסר ועולם הישיבות בליטא. במחקריו יש ניסיון להקיף את ההיסטוריה האינטלקטואלית וההיסטוריה החברתית ולעמוד על הזיקה ביניהן.

בכל מחקריו התחיל מאיסוף הידע הקיים, שחזור הביוגרפיה של האדם אותו חקר, עיין בהגותם ופירש את ההגות בזיקה להקשר התרבותי, החברתי והכלכלי שבו פעלו.

רבי חיים מוולוז'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודת הגמר של אטקס ראתה אור כמאמר "שיטתו ופעלו של ר' חיים מוולוז'ין כתגובת החברה ה'מתנגדית' לחסידות",[5] ולימים נכללה כפרק בספרו על הגאון מווילנה. ר' חיים מוולוז'ין היה מגדולי תלמידיו של ר' אליהו הגאון מווילנה, וירש אותו כמנהיגה של יהדות ליטא המתנגדית. ר' חיים העלה את המאבק בחסידות על פסים חדשים: בעוד הגאון מווילנה הוביל מלחמת חורמה כנגד החסידות והחסידים, וזאת מתוך שכנוע פנימי עמוק שהחסידים הם בגדר מינים, הרי שר' חיים ראה בחסידות אתגר רוחני-דתי שראוי להתמודד אתו במישור הרעיוני והחינוכי. לשם כך הוא פיתח הגות שיטתית אשר ירשה את מושגיה ורעיונותיה מתורת הקבלה. הגות זו, שמצאה את ביטויה בספרו "נפש החיים", חתרה לשוב ולהעמיד את לימוד התורה בראש סולם הערכים של היהדות. בבקשו לשקם את מעמד לימוד התורה, שנפגע לדעתו בעטיה של החסידות, ייסד ר' חיים בראשית המאה ה-19 ישיבה בעיירה הליטאית וולוז'ין ועמד בראשה עד למותו בשנת 1821. ישיבת וולוז'ין הייתה לאבן פינה בבניינן של ישיבות ליטא במאה ה-19.

ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרו הראשון של עמנואל אטקס. הספר, שהוא בבחינת הרחבה ועיבוד של עבודת הדוקטור, ראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 1982 ותורגם לאנגלית. רבי ישראל מסלנט היה תלמיד חכם שגדל והתחנך במסגרת העולם הלמדני של המתנגדים. באמצע שנות ה-40 של המאה ה-19 הוא החל בייסודה של תנועת המוסר, שמטרתה הייתה להביא להתחדשות רוחנית-דתית של יהדות ליטא באמצעות העמקה של החינוך המוסרי. ר' ישראל סבר שנקודת התורפה של בני דורו היא הזנחה של המוסר, בעיקר בתחום שבין אדם לחברו. כדי להתגבר על מכשלה זו הוא פיתח שיטה חינוכית ("שיטת המוסר"), שהתבססה על השקפה פסיכולוגית מודרנית באשר למכניזם של חיי הנפש. על יסוד השקפה זו הוא פיתח תאוריה באשר למניעים הנפשיים של הכישלון המוסרי. כמו כן, הוא פיתח תרגילים שונים של חינוך מוסרי עצמי. במהלך השנים הוסיף ר' ישראל לשכלל את "שיטת המוסר", ואף הטמיע בה את ההבחנה בין המודע לתת-מודע.

ר' ישראל מסלנט לא הסתפק ביצירת הגות חינוכית, אלא אף יזם וארגן תנועה שבאמצעותה שאף להפיץ את רעיונותיו בציבור הרחב. קהל היעד של תנועה זו היו "בעלי הבתים", היינו גברים בני המעמד הבינוני-הגבוה מקרב יהודי ליטא. לשם כך הוא ייסד "בתי מוסר", שבהם התקבצו חבורות של "מוסרניקים" שעסקו בצוותא בעבודת התיקון המוסרי. לאחר מותו של ר' ישראל העתיקו תלמידיו את עיקר המאמץ לעולם הישיבות הליטאי, וייסדו את "ישיבות המוסר". הספר עוסק בתיאור ובניתוח של שיטת המוסר, תוך הדגשת החידושים שהיו גלומים בה. כמו כן עוסק הספר בתיאור חייו של ר' ישראל ומאמציו להפיץ את בשורת המוסר ברבים. אחת הטענות העולות בספר היא שבייסדו את תנועת המוסר ביקש ר' ישראל מסלנט להגיב על האיום החדש שהציבה תנועת ההשכלה אל מול החברה המסורתית ברוסיה.

ליטא בירושלים: העילית הלמדנית בליטא וקהילת הפרושים בירושלים לאור אגרות וכתבים של ר' שמואל מקלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה ראה אור בהוצאת יד יצחק בן צבי בשנת 1991. הספר מתמקד בדמותו של ר' שמואל מקלם, תלמיד חכם שחי בליטא באמצע המאה ה-19, ואשר בעקבות עלייתו לארץ ישראל הצטרף לקהילת הפרושים בירושלים. בספר שני חלקים: החלק האחד כולל אוסף איגרות הרואות אור לראשונה. מרבית האיגרות נשלחו על ידי ר' שמואל מקלם אל בנו, אריה ליב פרומקין, מי שנודע לימים כרב חשוב בליטא, כפעיל בתנועת "חיבת ציון" וכדמות בולטת בקרב העולים לארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה; מקצת האיגרות נשלחו אל ר' שמואל מקלם על ידי בני משפחתו ובהם אחיו, הרב אליהו רוגולר. האיגרות מהוות מקור רב ערך להכרת עולמה של האליטה הלמדנית בליטא במאה ה-19. היבטים שונים של תופעה זו נדונים בחלק השני של הספר. בין השאר נדונים בו הנושאים הבאים: דמותו של ר' שמואל מקלם; גידולו של תלמיד חכם; בין משפחה ללימוד תורה והעלייה לארץ ישראל.

תנועת החסידות בראשיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה ראה אור בהוצאת משרד הביטחון, האוניברסיטה המשודרת, בשנת 1998. הספר מבטא את ההשקפה, שבניגוד לדימוי שרווח בספרות המחקר במשך שנים רבות, כאילו הייתה החסידות בראשיתה תנועה עממית באופייה ובהיקפה, היא הייתה אז תופעה אליטיסטית. מדובר באליטה רוחנית-דתית שהתלכדה מסביב לדרך חדשה בעבודת ה', ואשר בשמה של דרך זו ערערה על סמכותה של האליטה המסורתית. ברבות השנים אכן הפכה החסידות לתנועה רחבה שהקיפה גם שכבות עממיות, אלא שהיא הגיעה לידי כך רק בעקבות תהליך הדרגתי וממושך של התפשטות והתרחבות. הספר עוסק בשלבים הראשונים של תהליך זה. בין השאר הוא עוסק בשאלות הבאות: מה הייתה הבשורה הרוחנית-דתית של ר' ישראל בעל שם טוב? מה היו החידושים הארגוניים והחברתיים שהביאה עמה החסידות? מדוע פרץ המאבק של "המתנגדים" כנגד החסידות ומה היו תוצאותיו?

יחיד בדורו: הגאון מווילנה – דמות ודימוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר ראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל בשנת תשנ"ח, ותורגם לאנגלית. הפרק הראשון מבקש להסביר מדוע וכיצד זכה הגאון מווילנה למידה יוצאת דופן של סמכות, הן בעיני בני דורו הן בעיני בני הדורות הבאים. לשם כך נבחן הדימוי של הגאון מווילנה כפי שנתפס על ידי בניו וגדולי תלמידיו. מתברר שבעיניהם של אלה הצטיירה דמותו של הגאון כמימוש אידאלי של הערכים הרוחניים שהחברה היהודית המסורתית הייתה מחויבת להם – תורה ויראה. בין השאר מבקש הספר להשיב על השאלות הבאות: מה היה יחסו של הגאון מווילנה להשכלה? איזה תפקיד מילא במאבק כנגד החסידות? כיצד הגיבו החסידים על הרדיפות של המתנגדים? כיצד הוצג המאבק בין החסידים למתנגדים בספרות החרדית של הדורות הבאים? במה התייחדה תגובתו של ר' חיים מוולוז'ין לחסידות? ועוד. אשר להשכלה, הספר מפריך את המיתוס כאילו היה הגאון מווילנה אחד ממבשריה וחלוציה. מתברר כי מיתוס זה צמח בשל הצורך של המשכילים לתלות את עצמם באילן גדול. הדיון בפרק המוקדש למאבק בחסידות מוביל למסקנה שהיה זה הגאון מווילנה שהכריע כי החסידים הם בגדר מינים וכי על כן יש להילחם בהם עד רדתם.

בעל השם: הבעש"ט - מאגיה, מיסטיקה, הנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה ראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל בשנת תש"ס, ותורגם לאנגלית. הספר הינו מונוגרפיה על הבעש"ט, והוא מבקש להשיב על השאלה האם ובאיזה מובן ניתן לראות בבעש"ט את מייסד החסידות. אחת השאלות העיקריות הנבחנות בספר היא השאלה המתודולוגית באשר למידת האמינות של המקורות העומדים לרשותנו ביחס לבעש"ט. לשאלה זו נודעת חשיבות מיוחדת ככל שמדובר בספר "שבחי הבעש"ט". פרק מיוחד המוקדש לשאלה זו מוביל למסקנה כי ספר זה הוא מקור היסטורי רב ערך לתולדות החסידות, אף שראוי להשתמש בו בזהירות הראויה. ואלה אחדים מן הנושאים הנדונים בספר: פעילותו של הבעש"ט כמגיקן וכמנהיג ציבור, הבשורה של הבעש"ט באשר לדרכי עבודת ה', החוג של מקורבי הבעש"ט ותלמידיו ומקומו בראשית החסידות. בפרק הסיום מובאים הנימוקים לקביעה כי אכן יש לראות בבעש"ט את מייסד החסידות.

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד אסף ועדה רפפורט-אלברט (עורכים), ישן מפני חדש: מחקרים בתולדות יהודי מזרח אירופה ובתרבותם שי לעמנואל אטקס, שני כרכים; א: חסידים ובעלי מוסר; ב. מתנגדים, משכילים ורבנים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ט.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשמ"ב.
  • "מחבורה לתנועה – תנועת החסידות בראשיתה", יחידות 10-9 של הקורס: פולין, פרקים בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א.
  • ליטא בירושלים, העילית הלמדנית בליטא וקהילת הפרושים בירושלים לאור אגרות וכתבים של ר' שמואל מקלם, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשנ"א.
  • יחיד בדורו – הגאון מווילנה דמות ודימוי, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשנ"ח.
  • תנועת החסידות בראשיתה, תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ח.
  • בעל השם, הבעש"ט – מאגיה מיסטיקה, הנהגה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תש"ס.
  • "מחברה מסורתית לאורתודוקסיה" (יחד עם רוני באר וימימה חובב), יחידה 12 של הקורס: פולין, פרקים בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2004.
  • Rabbi Israel Salanter and the Mussar Movement, Philadelphia: Jewish Publication Society, 1993.
  • The Gaon of Vilna: The Man and His Image, University of California Press, 2002.
  • The Besht: Magician, Mystic and Leader, University of New England Press, 2005.
  • בעל התניא: רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד, מרכז זלמן שזר, תשע"ב.
  • לשם שמים: חסידים, מתנגדים, משכילים ומה שביניהם הוצאת כרמל, תשע"ז.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתוך: ישן מפני חדש: שי לעמנואל אטקס, כרך א: חסידים ובעלי מוסר:
    • ישראל ברטל, "קווים למשנתו של עמנואל אטקס בחקר יהדות מזרח אירופה ותרבותה, עמ' 11–26.
    • עפרה אלעד, "ריאיון עם עמנואל אטקס", עמ' 27–40.
    • "עמנואל אטקס, ביבליוגרפיה", הוכנה ונערכה בידי דוד אסף, עמ' 41–53.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עפרה אלעד, ראיון עם עמנואל אטקס, בתוך ישן מפני חדש, מרכז זלמן שזר, תשס"ט
  2. ^ ‫אלי אושרוב, ירושלים: מרצים בכירים מארגנים צעדת מחאה בשייח' ג'ראח, באתר nrg‏, 24 במאי 2010‬
  3. ^ פולין: פרקים בתולדות יהודי מזרח-אירופה ותרבותם, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1990–1998
  4. ^ עם ועולם, מפגשים בין תרבות ישראל ותרבויות העמים, העת החדשה, חלק ראשון: אל מול עולם חדש, לבטים ומגמות בעידן האמנציפציה, חלק שני: על סיפה של ארץ חדשה, תרבות "ישראלית" או ריבוי תרבויות, משרד החינוך, ירושלים, תשס"ה
  5. ^ Proceeding of the American Academy for Jewish Research 38-39 (1970-1971) pp. 1-45