קריית ים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריית ים
Kiryat Yam COA.svg
Kyam5.jpg
מחוז חיפה
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה דוד אבן צור
גובה ממוצע ‎6‏ מטר
תאריך ייסוד 1941
סוג יישוב יישוב עירוני 20,000‏-49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2014:
  - אוכלוסייה 38,945 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎0.7%‏ בשנה עד דצמבר 2014
  - צפיפות אוכלוסייה 8,976 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 4,339 דונם
מיקום קריית ים
קריית ים
קריית ים

32°50′55″N 35°04′19″E / 32.8487373544949°N 35.0718758903255°E / 32.8487373544949; 35.0718758903255קואורדינטות: 32°50′55″N 35°04′19″E / 32.8487373544949°N 35.0718758903255°E / 32.8487373544949; 35.0718758903255

דירוג חברתי-כלכלי 5 מתוך 10
מדד ג'יני 0.4045
לאום ודת
יהודים: 88.2% ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 0% ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 0% דרוזים: 0% אחרים: 11.8%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2013
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 6.4%
גילאי 5 - 9 5.4%
גילאי 10 - 14 5.1%
גילאי 15 - 19 5.3%
גילאי 20 - 29 14.0%
גילאי 30 - 44 18.6%
גילאי 45 - 59 18.3%
גילאי 60 - 64 7.5%
גילאי 65 ומעלה 19.5%
לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2013
חינוך
סה"כ בתי ספר 14
–  יסודיים 10
–  על-יסודיים 8
תלמידים 4,399
 –  יסודי 2,470
 –  על-יסודי 1,929
מספר כיתות 192
ממוצע תלמידים לכיתה 23
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשע"ג (2012‏-2013)
פרופיל קריית ים נכון לשנת 2012 באתר הלמ"ס
קריית ים בשנת 1949
רחוב צה"ל בעיר
פסל בת הים הקטנה בחוף קריית ים

קריית ים היא עיר במחוז חיפה בישראל, הנמצאת שמונה קילומטרים צפונית לחיפה. היא אחת מערי הקריות. נוסדה בשנת 1941 והוכרזה כעיר בשנת 1976.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928 נקנו 9,000 אקרים (כ־37,000 דונם) באזור מפרץ חיפה, על ידי החברות East Palestine Coperation והקרן הקיימת לישראל. ברוב האזור היו ביצות נגועות במלריה, ושתי החברות החלו במלאכת הייבוש, התכנון והפיתוח. האזור תוכנן על־פי שיטת "תכנון ערים מודרניות", על ידי האדריכל אלכסנדר קליין, וחולק לאזורי מגורים, תעשייה וחקלאות.

בשנת 1939 חברת הבנייה "גב ים" רכשה חלק מהאזור והחלה בבניית השכונה הראשונה. בשלב הראשון נבנו 60 יחידות דיור, ש-40 מתוכן הועמדו לרשות הצבא הבריטי, והשאר הוצעו למכירה. חלק מהמתיישבים רכשו את דירותיהם ב"דמי מפתח", ובשל כך לא יכלו להרחיבן וגידלו את ילדיהם בדירות הקטנות בנות 2 חדרים. השכונה הראשונה, קריית ים א', היא בדרום הקריה, צפונית לקריית חיים מערבית. המבנים הראשונים ממוקמים ברחובות ששמם בשנות האלפיים: "המייסדים" (לשעבר "ארפלסא"), "הנוטרים", "הרצל", "אחד העם", "ברדיצ'בסקי", "טשרניחובסקי", "ביאליק" ו"מיכ"ל". מערבית להם היו דיונות חול אשר נעלמו עם התקדמות הבניה מערבה. עד שנות השישים היו הבתים בצידו המזרחי של רחוב פרץ הרחוב האחרון. ממערב להם היה בית בודד של מלינק מוקף חולות ובהמשך מלון מיאמי וחוף גליה. בשנות השישים והשבעים החלה הבנייה לכיוון חוף הים ותוך שנים אחדות נבלעו הבית הבודד והמרכז הגריאטרי (במקום המלון) בין בתי דירות. במקביל התפתחה הקריה לכיוון צפון.

עד סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 לא היה ברור מהו שם היישוב החדש: "קריית ים" או "גב-ים". מקור הטעות היה בשלטים של חברת הבנייה "גב-ים" שהתנוססו על אתרי הבנייה במקום. לפיכך, תושבי הקריה כמו גם אנשי הערים הסמוכות קראו לקריה בשם "גב ים". עם זאת, כבר במפת היישוב המתוכנן משנת 1939 מופיע השם "קריית ים". על מנת לתקן את הטעות פרסמה המועצה המקומית ב"דפים לתושבי קריית ים", גיליון 4, עמוד 4, מיולי 1954, מודעה בזו הלשון: "תושב נכבד! שם קרייתנו הוא קרית-ים ולא גב-ים. מעתה תאמר רק: קריית ים!"[דרוש מקור].

מיקומו של היישוב היווה נקודה אסטרטגית חשובה עבור הבריטים, זאת בעיקר לשם הגנה על נמל חיפה ובתי הזיקוק בשנות מלחמת העולם השנייה ועל כן הוצבו על החוף מגדלי תצפית וסוללה בת שני תותחים בני שישה אינץ' כל-אחד. לפני הקמת היישוב הוקם בשטחו בית ספר לתותחנים של הצבא הבריטי. ביולי 1940 הפציצו מטוסי איטליה הפאשיסטית את חיפה ואזור בתי הזיקוק. אחת הפצצות נפלה בחולות קריית ים ויצרה שקע גדול, בתוכו הקימו תושבים בעזרת חיילים בריטיים מגרש טניס זמני בשנות ה-40. ב-1956 נבנה במקום מגרש הטניס הראשון בקריה, שעליו נבנה ב-1976 מרכז מנחם, בפינת שדרות ירושלים ורחוב ז'בוטינסקי.

70 נוטרים יהודים בפיקודו של סרג'נט יעקב נמרי שמרו על הבסיס הבריטי בקריית ים ועל מחנות הצבא הבריטי בקריית מוצקין. מגורי הנוטרים היו בקריית ים א' הנבנית, ביחידות הדיור שהוקצו לצבא הבריטי ובשל כך השתלבו הנוטרים בין המתיישבים הראשונים ויחדיו פעלו למען הקריה.

תחילת ההתיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרעין המתיישבים הראשון כלל עשר משפחות, שהגיעו למקום החל מינואר 1941. ראשוני התושבים באו לקריה מסיבות שונות: חלק מהנוטרים, אשר הוצבו בתחנת הנוטרים מתוקף תפקידם, בחרו להתגורר ביישוב ולהיות לתושבי קבע. עם קבוצה אחרת של מתיישבים נמנו חיילים יהודים, אשר שירתו בצבא הבריטי ולאחר שחרורם החליטו להישאר ולהתיישב במקום. קבוצה שלישית כללה את משוחררי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה אשר בשנת 1946 באו לקריית ים ובנו בה את ביתם. קבוצה רביעית כללה בעיקר זוגות צעירים יוצאי אירופה.

עם הקמת "מכון 3" של רפא"ל בצפון הקריה, התגוררו רבים מעובדי המכון ומהנדסיו בקריה. כמו כן מצאו בה את מקומם ימאים רבים שעבדו באוניות צי הסוחר או שרתו בחיל הים.

בראשית ימיה של קריית-ים, נאלצו המתיישבים הראשונים להתמודד עם תנאי מחיה קשים, כגון העדר אמצעי תחבורה, העדר שירותים אלמנטריים ואף יללות תנים. השכונה חוברה כבר מראשיתה לרשת החשמל. המאבק הקשה ביותר התנהל סביב החולות הנודדים. קריית ים הוקמה על אזור חולי עשיר בדיונות והתושבים שתלו צמחים (כגון: אשלים, נר-הלילה ורותם המדבר) למניעת התפשטות החול לתוך הבתים. ליישוב בראשיתו היה שומר אחד: הנוטר אברהם לוי, שהיה הגנן הראשי של המועצה והעירייה שנים רבות והוביל את המאבק לעצירת החולות הנודדים באמצעות צמחייה. במקביל, פעלה חברת "גב ים" ליישור החולות לקראת הבנייה.

המים ליישוב הגיעו באמצעות בארות, בשונה משלוש הקריות השכנות: קריית מוצקין, קריית ביאליק וקרית חיים, בהן היה מגדל מים. בקרית ים נחפרו ארבע בארות ומהן נשאבו המים.

הטלפון הראשון והיחיד ביישוב בשנותיו הראשונות הותקן בשנת 1945 בבית ה"מוכתר" אברהם פרידמן ומספרו 7164 - בן ארבע ספרות. לשם כך נבנה אשנב קטן בחזית הדירה הנפתח גם לצידו החיצוני, ברחוב אחד העם 55. התושבים השתמשו בטלפון תמורת תשלום שהושאר באשנב והועבר לחברת גב ים. מחיר שיחת טלפון לחיפה היה 20 מא"י (מיל ארץ ישראלי) ושיחה במפרץ 10 מא"י. רוב הבשורות על לידת ילדי קריית ים בשנותיה הראשונות נמסרו לאבותיהם דרך טלפון זה.

ברחוב ביאליק 19 פינת רחוב הנוטרים היה מתחם המחסנים של חברת גב ים, סגור בחומה ובה שערי ברזל ומפתחות השערים היו בידי ה"מוכתר". משך השנים שמשו מבני המחסנים עסקים שונים: נגריה של כץ ואחריו של אהרן דוד, חנות כלי בית של כה [דרושה הבהרה], החייט היימן, חנות מוצרי חשמל של אהרן לויטוב, מספרת מאיר כהן, מכולת של ברנר, אחריו מגדל ואחריו ציון ומרדכי סיסו, מתפרה, קונדיטוריה, ובית תמחוי. ביוני 2015 מבני המתחם נהרסו ובמקומם נבנה בניין מגורים רב קומות.

הרחבה בפינת רחובות הרצל הנוטרים כונתה בעבר "המרכז" של קריית ים א'. שני מבנים הקיימים גם בשנות האלפיים היו בתחילת הישוב: במבנה הצפוני חנות כלי בית של פינקוס, חנות מכולת ראשונה בשם "צורכי מזון" ולידה בית הקפה הראשון בקריה "גלי ים", שבו נערכו כמה חתונות של המתיישבים הראשונים. המבנה הצפוני עבר שימור והמבנה הדרומי, שבו היו חנות ירקות ומספרה, מיועד להריסה. לקראת יום העצמאות הוצבה ברחבה במה עליה נערכו חגיגות העצמאות האיכותיות. החגיגות כללו הופעות אמנים אורחים והצגות תלמידי בית ספר אורים, והסתיימו בהרקדה שנמשכה עד אור הבוקר. צמוד לרחבת המרכז היה ביתו של קמינקא החלבן.

לכל דירה בקרית ים א' הייתה צמודה חלקת אדמה קטנה, לרוב בצד האחורי, בה גידלו התושבים לצרכיהם גינות ירק, פרחי נוי, תרנגולות, ברווזים ואף ארנבונים. עצי הפרי כללו הדרים, במיוחד לימונים, רימונים, תפוחים, שזיפים, חבושים, שסק, אנונה, עצי תות, גפנים ובעיקר גויאבות, שהיו כמעט בכל חצר ולכן ריח פירות הגויאבה, בעונתם - סוף הקיץ ובסתיו, היה למאפיין בולט של האזור. חצרות אלה הישרו אווירה כפרית, וביניהן הייתה בדרך כלל גדר חיה מוריקה.

שנות ה-40 וה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 התנהל משא ומתן על חופיה של קריית-ים להקמת מפעל מרחצאות עברי. בשנת 1947 נפתח לקהל בחוף הים אתר בשם: "גליה", בשותפות עם חברת "פאלם-ביץ'" וחיילים משוחררים מהצבא הבריטי, שכללה שלושה מבנים עקריים: הקזינו, אשר היה בית קפה עם רחבת ריקודים מקורה, ושתי מלתחות (גרדרובות). הכביש לגליה, שנקרא ע"ש רוברט סולד, נשיא הסתדרות ציוני אמריקה, לכבוד ביקורו בקריה ב-1954, נבנה בשיטה הבריטית של פלטות בטון, אשר יצר בליטות ביניהן וגרם לנסיעה משובשת (גם רחובות ביאליק והנוטרים נבנו בשיטה זאת). בשנות השבעים נעקר כביש הבטון ובמקומו נסלל כביש אספלט. הכביש לגליה היה מתכסה לעתים קרובות בחול הנודד, שהצריך פינוי על ידי טרקטורים.

"חוף גליה" בניהולו של יעקב נמרי, היה למוקד חיי התרבות והחברה בקריות כמרכז בילוי רב תכליתי הכולל בית קפה, מסעדה, אולם ריקודים וחוף רחצה, שפעל עד אמצע שנות השישים. שמחות משפחתיות כגון בר מצוות וחתונות, נשפים עם תזמורת ריקודים ואירועים רשמיים נערכו בקפה גליה. זמרים שהתפרסמו מאוחר יותר עשו את צעדיהם הראשונים בגליה, וביניהם אריק לביא ויפה ירקוני. גם גלידה, שהייתה באותם ימים מצרך נדיר, נמכרה בקפה גליה. קפה גליה נקרא קזינו גליה בדומה לקזינו בת גלים, שבתקופת המנדט הבריטי היה כינוי למרכז תרבות על חוף הים, אך לא קזינו הימורים. דמי הכניסה לחוף עמדו על חמישה גרוש ולמרות זאת הגיעו מתרחצים מכל האזור להנות משירותי החוף האיכותי כולל מחיפה ולכן היה שירות אוטובוסים לגליה גם מחיפה. חוף גליה דעך באמצע ובסוף שנות השישים, לאחר שנפתחו חופים עם שירותי הצלה בחינם בקרית ים ב' ובקריית חיים.

בתחילת 1947 הגיעה באחד הימים אניית נשק עבור "ההגנה" לחוף גליה, כחלק מפעילות הרכש. בעוד חברי ההגנה פורקים את הנשק, דאג מפקדם יעקב נמרי לכך שהחיילים הבריטים יעסקו בשתיית אלכוהול בבית הקפה בלי להבחין מה מתרחש תחת עיניהם הסומות. צפונית לבית הקפה מוקם מתחם הטרקטורים של "קבוצת חול" - קואופרטיב שעסק בכריית חול לבנייה. ישיבתה הראשונה של מועצת קריית ים נערכה בקפה גליה ב-6 במרץ 1951 בהשתתפות נציגי משרד הפנים. סמוך לחוף נבנה בית מלון קטן בשם "מיאמי" על ידי משפחה יהודית דתית שעלתה ממצרים. הבניין הוקם בין השנים 1950–1951 ובו 17 חדרים, לובי מפואר ומרפסת יפה לכיוון הים, היה מוקף דיונות חולות מכל עבריו ורק כביש גישה מצד דרום. המלון התברך במכשיר טלפון, אירח ידוענים של אותה עת וזוגות שנישאו ב"גליה" חגגו במלון הקרוב את ירח דבש. יחידות צה"ל ערכו מחנות נופש בגליה ונהנו מהחוף המטופח, בעיקר בתקופת יצחק רבין כאלוף פיקוד הצפון בשנות החמישים. חוף גליה ומלון מיאמי היו חלק מחזון גדול של תיירות ואתרי נופש לאורך החוף, חזון שטרם התממש.

בקריה הוקמו בסוף שנות הארבעים שני מפעלים: מאפייה חשמלית טננבוים ובית חרושת לקרח - "טמילג בע"מ". המאפייה נבנתה בראש גבעת חול בודדה, עם כביש גישה. במאפייה פעלו תנורי אפיה חשמליים משוכללים לזמנם, ובזכות האווירה המשפחתית ביישוב הקטן, נהגו נשות הקריה מדי פעם לאפות בה מאפים שונים עבור משפחותיהן. המאפייה הוקמה ונוהלה החל מ-1947 על ידי פרומה ויוסף טננבוים, שדירתם הייתה צמודה למאפייה. מתחת לדירה הייתה אורווה לסוסים שהובילו את עגלות הלחם. משפחת טננבוים עסקה באפייה עוד בפולין ועם עלייתם ארצה המשיכו בפעלם. המאפייה הפיצה ניחוח נעים בסביבתה, ולעומתה ריח האמוניה שעלה לעתים מבית החרושת לקרח, אשר בנוסף לרעש מפעולת המכונות ומההעמסה והפריקה, היו למטרד סביבתי לשכנים. ילדי הקריה נהנו מקוביות הקרח שנמכרו למשפחות ונהגו בקיץ החם, לפני עידן הארטיק, ללקק קרח. מאפיית טננבוים ובית החרושת לקרח אינם פועלים עוד. מבנה המאפייה נהרס ובמקומו בית מגורים (ברחוב אהבת ציון 4) ומבנה בית החרושת לקרח נהרס. צמוד לו היה בית קירור שהיה שנים רבות סופרמרקט (בשדרות ירושלים 3).

האוכלוסייה הצעירה של היישוב מלאה עד מהרה את הקריה בילדים קטנים, שנזקקו למסגרת חינוכית. הילדה הראשונה מלכהל'ה ויינריב, נולדה ב 4 ביוני 1942. הגנון הראשון ביישוב נפתח בבית פרטי בשנת 1944.

ביישוב לא היה בית-ספר ועל-מנת שהילדים לא יצטרכו לנסוע לבית-הספר בקריית מוצקין, יזמה תושבת הקריה, המורה אסתר לוריא, את "הכיתה הראשונה של בית-הספר הראשון" ב-1946 בדירתה, ואחרי שנתיים עברו למבני המחנה הבריטי (חד קומתיים ובנויים מלבנים לבנות), שננטש בסיום תקופת המנדט. לימים התרחב בית הספר ובשנת 1959 נבחר שמו: "בית הספר היסודי אורים".

לאחר הכרזת העצמאות, הפך המחנה הצבאי הבריטי הנטוש למעברה, שקלטה עולים ניצולי שואה מאירופה ועולים מצפון אפריקה. המעברה נשאה את השם הצבאי הבריטי "הקמפ" (מחנה באנגלית). בין הילדים שגדלו ב"קמפ": ראש העיר השלישי של קריית ים, שמואל סיסו. אחד ממבני הקמפ היה חדר המורים הראשון של בית ספר אורים. הקמפ פונה בשנות השישים והשבעים אט אט מדייריו שעברו לדיור קבע. המשפחה האחרונה, משפחת כנפו, עזבה את הקמפ ב-1974. כל מבני הקמפ נהרסו עד היסוד ולא נותר להם זכר, כולל המבצר בן 3 הקומות, שהיה לאחר עזיבת הבריטים אתר המשחקים של הילדים. בשטח "הקמפ" הוקמה קריית ים ב'. צריפי המחנה הבריטי ברחוב ארפלסא (ראשי תיבות ע"ש חברת ארגנטינה-פלסטינה מבוני הקריה) שינו יעוד לאחר קום המדינה: הצריף הצפוני היה בימי הבריטים צריף השק"ם (נאפ"י) ובו גם הוקרנו סרטים. לאחר קום המדינה שימש בית ההסתדרות, בית העם והספרייה. הצריף האמצעי שימש חדר האוכל של חיילי הצבא הבריטי ולאחר פינויים היה ברובו מרפאת קופת חולים כללית ובחלקו סנדלריה. במרפאה, שבימי הגשם בחורף דלפו המים מהגג, עבדו בעשורים הראשונים, הרופא ד"ר משה גובשיוב, אשר הגיע לקריית ים מנהריים לאחר שנפלה לידי הירדנים במלחמת העצמאות, והאחות לאה מוזה, אשר בנמרצותה, במסירותה ובאהבתה, הייתה למופת. הצריף הדרומי, שהיה למעשה פחון, שימש מטבח חיילי הצבא הבריטי ואחרי פינויים שימש בית כנסת עד 1973 עת נחנך בית הכנסת "אהבת משה" ברחוב ביאליק. בשנות האלפיים שונה שם הרחוב לרחוב המייסדים ובמקום הצריפים ניטע גן ציבורי. בשנת 1950 נבחר הרב משה שטיינברג מקרית ים ב' לרבה הראשי הראשון של קריית ים. בשנים 19561957 נבנה השיכון הראשון בקרית ים - שני מבנים בני קומתיים ובשניהם יחד 24 דירות קטנות. המשתכנים היו עולים מפולין ורומניה שיצאו מהמעברה הסמוכה - ה"קמפ". שנים רבות כונו המבנים "השיכון החדש" והיו מוקפים חולות, עד שנבנו בניינים נוספים סביבם (רחוב ז'בוטינסקי 8).

שרידי המחנה הצבאי הבריטי כמעט חזרו לחיים ב-1967. בימי "ההמתנה" המתוחים במאי 1967 ערב מלחמת ששת הימים, פנה ראש המועצה בנימין אפרת למי שהיה מפקד הנוטרים וההגנה יעקב נמרי, בבקשה לסייע באיתור בונקרים תת-קרקעיים מבטון שהיו במחנה הצבאי הבריטי כדי להכשירם למקלטים עבור תושבי הקריה. דוד נמרי בנו החייל בן ה 21 של מפקד הנוטרים וההגנה, התגייס למשימה, קיבל טרקטור מסוג יעה זחלילי (שופלדוזר) 955 מ"קבוצת חול", ומשך לילה שלם לאור פנסי הטרקטור בלבד, בזמן שבארץ כבר שררה האפלה, פינה את החול שכיסה את הבונקרים הבריטיים. בסופו של דבר, לשמחת הכל, לא היה צורך להשתמש במקלטים בזכות הניצחון במלחמה.

בתחילת שנות ה-50 הגיעו לקריית ים עולים מתימן ומאירופה - ניצולי שואה ופליטי מלחמת העולם השנייה ומחנות העקורים. הם שוכנו בקריית ים ג'. העולים מתימן הגיעו בעיקר מצנעא ומדמאר והקימו בתי כנסת בשכונה. העולים מאירופה הגיעו בעיקר מפולין ומרומניה, היו רובם בעלי מלאכה וסוחרים. שתי קבוצות עולים אלה תרמו רבות, כל אחת בדרכה, לפיתוח היישוב.

בקרית ים פעלו שני בתי קולנוע: "נוף הקריות" בקרית ים ג' ו"ניצן" בקרית ים ב'. שניהם נסגרו. מבנה קולנוע ניצן פועל בשנות האלפיים כמרכז מסחרי ומבנה קולנוע נוף הקריות נהרס בקיץ 2015.

מועצת קריית ים

בשנת 1946 הוקם הוועד המקומי ובשנת 1951 קבל היישוב מעמד של מועצה מקומית. ראש המועצה הראשון משנת 1951 היה משה קובר במועצה שמונתה על ידי משרד הפנים. ב-1952 נערכו בחירות מוניציפליות ראשונות לראשות המועצה, בהן נבחר משה קובר לראש המועצה וטוביה הוברמן לסגנו. המועצה כללה 14 חברים. לצורך איוש משרת מזכיר המועצה נערך מכרז בו זכה בנימין פרידמן (אפרת) בשנת 1952. ב-1955 הוחלף משה קובר בדוד מלר מהמפלגה הפרוגרסיבית, שכיהן כראש המועצה השני חודשים מעטים. ב-15 בדצמבר 1955 נבחר בנימין אפרת לראש המועצה השלישי והיה לראש העיר הראשון עם הכרזת קריית ים לעיר.

טקס הכרזת קריית ים לעיר נערך ב 11.8.1976 במעמד שר הפנים ד"ר יוסף בורג. באותה שנה הוכרזו לעיר גם הקריות השכנות: קריית מוצקין וקריית ביאליק. בנימין אפרת פרש מראשות העיר ב-1981 ובמקומו נבחר סגנו בנימין שנל. קריית ים בשנותיה הראשונות הייתה בשלטון תנועת העבודה. שלושה מראשי המועצה והעיר הראשונים, קובר, אפרת ושנל, היו חברי מפא"י ובהמשך חברי המערך והעבודה. ב-1989 חל המהפך הפוליטי הראשון בעיר כאשר שמואל סיסו מהליכוד ניצח בבחירות המקומיות את בנימין שנל ונבחר לראש העיר.

הסתדרות העובדים הכללית פעלה רבות בקריית ים מראשיתה, בעיקר בבית ההסתדרות המרכזי ברחוב הנרייטה סולד בקריית ים ב' ובצריף ההסתדרות של קריית ים א' ברחוב ארפלסא. מזכיר ההסתדרות בקריה, משך שנים רבות, היה בנימין שנל, עד היבחרו ב-1981 לראש העיר השני. כחלק מפעילות ההסתדרות פעל בקריה "ארגון אמהות עובדות", אשר בשנת 1976 הוסב שמו ל"נעמת". בין הפעילות הבולטות של "ארגון אמהות עובדות" בקרית ים: סוניה פורת, חנה נמרי ופרידה בילגוראי.

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם גל העלייה הגדול מברית המועצות בראשית שנות ה-70, נבנה מרכז קליטה בדירות צמודות קרקע ובמגדלי מגורים בני עשר קומות, מה שיצר לבסוף את האזור המכונה "קריית ים ד'". עם הגעת גלי העלייה לקראת סוף שנות השבעים, נבנה מרכז קליטה גדול ממדים במתכונת של מלון סוויטות על חוף ימה של העיר ברחוב פנחס ספיר, והוא שימש עד אמצע שנות התשעים כמרכז קליטה גם לגלי העלייה הגדולים ממדינות "חבר העמים" ולעולים מאתיופיה. בשנות האלפיים, משמש המבנה כמקום מגורים זמני (המכונה "הוסטל") לעולים חדשים.

במלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת לבנון השנייה, ספגה קריית ים מטחים של קטיושות. בעיר עצמה לא נהרג אף אזרח, אך נגרם נזק כבד לרכוש. חייל תושב העיר נהרג בקרב בבינת ג'בייל.

רקטת קטיושה שפגעה במוסכי רכבת ישראל בחיפה, גרמה למותם של שמונה מהעובדים במקום. חמישה מתוכם היו תושבי קריית ים ולזכרם הוקמה אנדרטה בשדרות ירושלים פינת שדרות הפלמ"ח.

שכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריית ים מחולקת לאזורים (מדרום לצפון); קריית ים א', קריית ים ב', קריית ים ג' וקריית ים ד'. עם הרחבת הבניה בעיר, נוספו שכונות מגורים עם שמות מוגדרים כמו "פסגות ים" ו"בנה ביתך" במזרח העיר. "אלמוגים" בצפון, ו"סביוני ים" במזרח. זאת מלבד שיכון "צבא קבע" הוותיק, הקיים במרכזה (קריית ים ב') כבר משנות ה-50.

בשנת 2011, הושלמה הקמתו של הפלנטריום על שם האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון והקמתו של האושינריום - מצפה תת-ימי. בשנת 2012 הוסר הפסל של בת הים הקטנה שהיה מונח על המזח, בעיר התקיים בעבר פארק המים חוף כאן ושוכן בעיר "מדעפארק"- פארק מדע לילדים.

קריית ים ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוחל בהקמתה בשנות השבעים עבור עולים חדשים מברית המועצות.

קריית ים ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוחל בהקמתה אחרי קום המדינה ב 1949 בבניה מיוחדת באמצעות אקדח בטון.

קריית ים ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוחל בהקמתה אחרי הקמת המדינה וחלקה נבנה באזור בו היה המחנה הבריטי "הקמפ", שהיה למעברה אשר התפנתה מתושביה האחרונים ב 1974. המבנה הבולט בשכונה: שיכון צבא קבע.

קריית ים א[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז ניצן[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מרכז ניצן" (המכונה גם "מרכז נמיר"), הוא המרכז של העיר שנמצא בשכונה ב', בדיוק בגבול בין שכונה ב' לשכונה א'. במרכז זה ממוקמות רוב החנויות בקריה. בסביבת מרכז נמיר חלק ממערכות החינוך, ביניהן רודמן (חטיבת הביניים), עירייה, ספריה עירונית, מתנ"ס, בית יד לבנים, אשכול פייס, לוינסון (חטיבת ביניים), מגרש ספורט אתלטי (שייך לחטיבת בניים/תיכון רודמן) ופלנטריום.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2014, מתגוררים בקריית ים 38,945 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.7%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2013, העיר מדורגת 5 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ג (2012‏-2013) היה 68.6%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2012 היה 6,603 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,018 ש"ח).[1]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקריית ים קיימים עשרות מרכזי תרבות, רשת מתנ"סים, מרכז צעירים, בתי אבות, מרכזי לימוד ומועדונים לכל הגילאים, ספריה עירונית מודרנית ופעילה, ותזמורת נוער עירונית המייצגת את הקריה גם בחו"ל, ואף זכתה להופיע בפני מליאת עצרת האו"ם ולנגן בה את 'התקווה'.

בקריית ים שמונה בתי ספר יסודיים: "אורים", "אמירים", "מפלסים", "ימית", "עלומים" ו"אלמוגים", המשתייכים לזרם הממלכתי; "בראשית", המשתייך לזרם הממלכתי-דתי, ו"אור אבנר", המשתייך לזרם הממלכתי-חרדי. שני בתי ספר תיכונים וחטיבות בינים: "רבין", המשתייך לזרם הממלכתי, ו"לוינסון", המשתייך לזרם הממלכתי-דתי.

בית הספר התיכון המקיף ע"ש רודמן, התיכון הראשון בקריה, החל לפעול כשלוחה של תיכון קריית חיים בתחילת שנות השישים. המחזור הראשון סיים את לימודיו ב-1965. ב-14 בספטמבר 1965 נחנך המבנה הקבוע של בית הספר ברחוב בן - צבי ונקרא שמו רודמן בטקס מרשים בהשתתפות: התורם מארצות הברית מוריס רודמן ומשפחתו, שר החינוך והתרבות זלמן ארן, מ"מ יו"ר הסוכנות היהודית אריה לואי פינקוס, ראש המועצה בנימין אפרת, תלמידי בית הספר ומוריו. בשנה זו, 1965, הוכר בית הספר כתיכון עצמאי ונבחר מנהלו הראשון - המורה ללשון ולספרות אברהם בר-עם. ב-1997 נחנך בית ספר תיכון נוסף: התיכון על שם יצחק רבין בשכונת "בנה ביתך". החל מ 2015 בית ספר רודמן הוא משכנה של חטיבת הביניים ובית ספר רבין הוא משכנה של החטיבה העליונה.

החל משנות החמישים פעל בקרית ים ב' "המועדון הטכני", אליו הגיעו ילדים בעלי תחביבים וכישורים טכניים ולאחר שעות הלימודים יצרו עבודות ממתכת ומעץ ואף בנו טיסנים.

בקריית פועלות שלוש תנועות נוער: הנוער העובד והלומד, הצופים ובני עקיבא.

חוף הרחצה המוכרז של קריית ים, המשרת גם את הקריות האחרות שלא סמוכות לחוף, הוא "חוף זבולון". החוף זכה גם לכינוי "חוף הלוויתן" בשל פסל גדול ממדים של היונק הימי, שהוצב בכניסה אליו והוסר ב-2015. ב-2014 נקרא שמו "פארק איינשטיין" על-שם הזמר אריק איינשטיין.

בשנות האלפיים פועלים מתקני כושר בחינם בכמה פינות ציבוריות בעיר, גינת כלבים, שבילי אופניים וטיילת להולכי רגל לאורך שפת הים. ב-2009 קמה סערה על כך שאדם טען שראה בתולת ים בחופה הצפוני של העיר ועקב כך סוקרה קריית ים במהדורות חדשות ברחבי העולם.

ראשי היישוב, המועצה והעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

1955 - דוד מלר - ראש המועצה השני

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מעשים - ההסתדרות בחיפה בשנים 1945 - 1953", הוצאת מועצת פועלי חיפה, 1953
  • שלמה אברמוביץ, "השומרים התעלמו והקבוצניקים גנבו נשק - נוסטלגיה בקריית ים", הד הקריות, 7 בספטמבר 1979
  • שלמה אברמוביץ, "היה היה חוף...", הד הקריות, 26 בנובמבר 1982
  • משה אדלר ויוסי נמרי, "קרית-ים, בראשית היו חולות... סיפור יסודה של העיר" - יובל 50 לעיר, 1992, עיריית קריית-ים
  • אסתר זנדברג, "בתים קטנים בדיונות הנודדות", סיפורה של קריית ים א', הארץ - מוסף יום העצמאות, 11 מאי 1997
  • צפורה לביא, "עקבים בחול" - מבוסס על סיפור אמיתי, אסיף, 2013
  • יצחק רובין, "שלג בחולות", הוצאת פרדס, 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]