חברת העובדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חברת העובדים
נתונים כלליים
תקופת הפעילות 1923–הווה (כ־99 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום המטה תל אביב-יפו עריכת הנתון בוויקינתונים
 
www.holtd.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ היא ארגון הגג של ההסתדרות הכללית שאחראי על הגופים הכלכליים שבבעלות ההסתדרות. הוקמה בשנת 1923. לפי הגדרתה היא "המסגרת המשפטית, הארגונית והכלכלית המאגדת את כל המפעלים המשקיים של ההסתדרות הכללית. נכללים בה כל המפעלים המנהליים, הקואופרטיביים, ההתיישבותיים והמשותפים של ההסתדרות הכללית."[1]

ההסתדרות שאפה ליצור חברה שתהיה מבוססת על רעיון הקואופרציה, כלומר שהמפעלים ואמצעי הייצור יהיו שייכים לפועלים ולא לבעלי הון. חברת העובדים ייצגה את בעלות חברי ההסתדרות על המפעלים ההסתדרותיים. בשיא כוחה הייתה חברת העובדים גורם מרכזי במשק הישראלי, שהעסיק עשרות אלפי עובדים בכל ענפי המשק והיוותה למעשה את הגורם המעסיק במודל ההסתדרות, בניגוד לאגף לאיגוד מקצועי שריכז את התאגדות הפועלים מול מעסיקיהם הן במפעלים ההסתדרותיים והן בכלל המשק.

בשנות השמונים, עברה חברת העובדים משבר קשה, חברת הביטוח "הסנה" התמוטטה ובנק הפועלים הולאם במסגרת משבר מניות הבנקים. בשנים 1996-1994 מכרה ההסתדרות את קונצרן כור ואת תאגיד סולל בונה למשקיעים פרטיים כדי לכסות חובות של ההסתדרות וקופת חולים[2]. בידי חברת העובדים נותרו תאגידים אחדים, בעיקר כאלה הפועלים למען מטרות חברתיות.

עקרונות החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת העובדים העבריים השיתופית הכללית בארץ-ישראל (בע"מ) הוקמה ב-1923 בוועידה השנייה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. מטרת חברת העובדים בהקמתה הייתה "לאחד על יסודות שיתופיים את הפועלים העבריים בארץ ישראל בכל מקצועות העבודה, בין גופנית ובין רוחנית, למען קדם את ענייניהם".

במגילת היסוד של החברה נקבעו העקרונות הבסיסיים לקיומה:

  • כל חברי ההסתדרות הם חברים בחברת העובדים כלומר לכל חבר הסתדרות המשלם את מיסיו יש מניה בחברה.
  • חברת העובדים היא בעלת כל המוסדות הכספיים והקואופרטיביים של ההסתדרות הכללית כלומר, המעסיק בארגונים ובחברות של ההסתדרות היא חברת העובדים, השייכת לפועלים עצמם.
  • היא יוצרת מוסדות, מקימה מפעלים וקרנות וברשותה נמצאות מניות היסוד של בנק הפועלים, המשביר ושאר בנות החברה. לה זכות הטלת מיסים, קביעת שכר העבודה במוסדותיה ובמשקיה (בהנחה ששיטת משכורת נהוגה שם) וזכות הסידור של מחירי התוצרת. - היא, ולא כוחות כלכלת השוק החופשי
  • חברת העובדים מביאה להתאמה הדדית את פעולות המוסדות השונים כלומר היא בעלת ראיה כוללת של הצרכים ההסתדרותיים ואמורה לתאם בין הגופים השונים שבשליטתה תוך התייחסות בראש ובראשונה לאינטרסים ההסתדרותיים, מפקחת על הנהלתם, מאשרת את תוכניותיהם, מבקרת את הגשמתם ומכוונת את פעולתם לצורכי כלל הפועלים.
  • בא-כוחה (נציג) של חברת העובדים משתתף בהנהלתה של כל אחת מבנות החברה. בנות החברה מנהלות את עבודתן באורח אוטונומי, בגבולות התקנות וההחלטות של חברת העובדים על החברות היה לשמור על אוטנומיה ולא להיכנס לשותפות עם גורמים מחוץ למערכת ההסתדרותית שתפגע באוטונומיה שלהן. אסור היה לגופים לפעול בניגוד להנחיות החברה או באופן הסותר את עקרונות הקואופרציה ולחברת העובדים הייתה זכות וטו לגבי החלטות גופים אלה.

המטרות הנוספות של חברת העובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידות ההסתדרות השונות התווספו לחברת העובדים מטרות ויעדים. בוועידה ה-12 של ההסתדרות, שהתקיימה ב-1969 נקבעו לחברה מטרות-על שנגעו להיבטים חברתיים וכלכליים שיתאימו למדינה מודרנית ומתקדמת. על החברה לפעול "לקידום עצמאותה הכלכלית של המדינה ופיתוח ענפים כלכליים חלוציים, תוך סיוע לקליטת עליה; ישוב אזורי פיתוח וטיפוחם; חיזוק הקואופרציה העירונית; תיעוש מזורז המבוסס על טכנולוגיות מודרניות."

בנוסף, הודגש הצורך בגישור בין מטרות החברה כגוף מעסיק כלכלי לבין מחויבותה של ההסתדרות כאיגוד פועלים והוגדרו מטרות החברה "לקידום רווחתם וזיקתם של העובדים במפעליה למשק ולהעמקת תחושת השותפות והזהות בין העובד ומפעלו, בהבטחת שכר ותנאי עבודה הוגנים, בקידום העובדים ובשיפור יכולתם המקצועית."

המבנה הארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת אחדות בין הצמרת הניהולית של ההסתדרות לזו של חברת העובדים. הגורם המנהל הרחב ביותר, הן של ההסתדרות והן של חברת העובדים היא הוועידה הכללית של ההסתדרות, הנבחרת באופן דמוקרטי על ידי חברי ההסתדרות. הוועידה בוחרת מועצה כללית, שהיא הגוף הניהולי הרחב ביותר הקיים באופן שוטף, בין התכנסויות ועידת ההסתדרות. המועצה בוחרת בוועד הפועל של ההסתדרות וזה ממנה את מזכירות חברת העובדים בת 61 חברים שבראשה יושב ראש ההסתדרות (בין השנים 1923 - 1994 נקרא התפקיד "מזכ"ל ההסתדרות"). למזכירות מונה משנת 1957 ואילך יושב ראש חברת העובדים שניהל את החברה והיה לפיכך אחד המנהלים החזקים ביותר במשק הישראלי (את התפקיד מילאו אישים כפנחס לבון, דני רוזוליו, אשר ידלין ויעקב לוינסון).

המזכירות פעלה מול מספר "משקים".

  • המשק המנהלי כלל את החברות המרכזיות שבבעלות חברת העובדים ובהן בנק הפועלים, הסנה, כור, סולל בונה ואחרים. מועצות המנהלים של חברות אלה מונו של ידי מזכירו חברת העובדים וכך הושגה שליטה מלאה של פעולתן.
  • המשק הקואופרטיבי או "המרכז לקואופרציה יצרנית-שירותית" איגד את הקואופרטיבים לתחבורה כגון אגד ודן, את המפעלים הקואופרטיבים כהארגז ו"נמליט" ואחרים. על משק זה נמנה גם המשביר המרכזי. לחברת העובדים נציג בעל זכויות מיוחדות במועצות המנהלים של הקואופרטיבים. הזכות המיוחדת העיקרית היא זכות וטו על החלטות החורגות מתקנון חברת העובדים או מכללי הקואופרציה.
  • המשק השיתופי העצמאי או "ניר" הכולל את כל הקיבוצים, מושבי העובדים, המושבים השיתופיים ומוסדות כלכליים שהוקמו על ידי גופים אלה של ההתיישבות העובדת ובראשם תנובה והמפעלים האזוריים והקיבוציים. במוסדות המנהלים של גופים אלה יש מניית שליטה ל"ניר שיתופי", גוף משפטי השייך לחברת העובדים. כך מובטחת שליטתה של חברת העובדים בהתיישבות העובדת ובמפעליה הכלכליים.
  • המשק המשותף חברות כגון צים ומקורות (ובתקופת טרום המדינה גם תעש) הוקמו בשיתוף של ההסתדרות והסוכנות היהודית. רמת השליטה של חברת העובדים בארגונים אלה (על ידי נציגים במועצת המנהלים) היא לפי אחוז האחזקה שלה בשותפות.
  • בריתות פיקוח מנגנוני פיקוח על הקואופרציה בתחומים שאינם נכללים בתחום הייצור והשירותים המתבטאים בהדרכה ובביקורת חשבונות, בין בריתות הפיקוח נמנו "ברית הקואופרציה הצרכנית בישראל", "מרכז קופות המלווה - ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית העובדת בע"מ", "ברית הפיקוח לאגודות השיכון" ועוד. כיום אגודת ברית פיקוח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חברת העובדים" הוקמה בינואר 1923[3], בוועידה השנייה של ההסתדרות הכללית[4]. באפריל 1923 נערכה וועידה של ההסתדרות בירושלים בה נבחרו דוד בן-גוריון, דוד רמז, יוסף אהרונוביץ', ברל כצנלסון ויצחק וולקני-אלעזרי (אז יצחק וילקנסקי) לנסח את תקנון חברת העובדים[5]. התקנות אשרו בפגישה של מועצת ההסתדרות ביפו ביולי 1923[6][7]. באותה חודש גם קיבלה חברת העובדים מניות יסוד בקואופרטיב הבנייה "המשרד לעבודות ציבוריות בנין", שהוקם ב-1921[8].

בדצמבר 1923 הוחלט להקים על בסיס "המשרד לעבודות ציבוריות בנין" את חברת "סולל בונה" כחברה בע"מ בשליטת חברת העובדים[9]. לצורך גיוס הון לחברה הופצו מניות חברת "סולל בונה" באופן נרחב לחקלאים דרך המרכז החקלאי, לסוחרים, לבעלי מקצועות חופשיים, רופאים, מהנדסים עורכי דין וכדומה[10]. הפרויקט הגדול הראשון בו זכתה החברה היה הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים[10]. בדצמבר 1923 גם נמסרו מניות בכורה של "המשביר" ליד "חברת העובדים"[11].

בינואר 1924 הוחלט ש"חברת העובדים" תצטרף לברית הקואופרטיבים הבינלאומית[12].

כניסה לפעילות תעשייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1944 הוקמה במסגרת "סולל בונה", חברת " כור חברת חרושת ומלאכה" במטרה לרכז את מפעלי התעשייה בהם הייתה לסולל בונה בעלות משמעותית[13]. בתחילה הוכללה בה שלושה המפעלים שהיו קשורים ישירות לענף הבנייה, מפעל המתכת "וולקן" (אותו רכשה סולל בונה ב-1941)[14], מפעל הזכוכית "פניציה" (אותו רכשה סולל בונה גם ב-1941)[15] ומפעל "חב"ך - חומרי בנייה כלליים לייצור לבנים". אחר כך הוכלל ב"כור" גם מפעלי האבן של "סולל בונה" הוכללו "תעשיית אבן וסיד"[16]. בשנת 1958 הפכה כור לחברה בע"מ בשם "כור תעשיות" והייתה לזרוע התעשייתית העיקרית של "חברת העובדים". כחברה בחברת העובדים הייתה החברה מחויבת לעקרונות הקואופרציה ובהם ערבות הדדית בין מפעלים כושלים, שנועדה לשמר אותם פעילים ויהי מה, הרתמות למשימות לאומיות (כגון קליטת עלייה, פיתוח הנגב ופיזור אוכלוסין) ותנאי עבודה ושכר הוגנים תוך שיתוף נציגי עובדים בהנהלה. במסגרת זו פתח התאגיד מפעלים בעיירות פיתוח ואזורי ספר. בשנות השישים היה התאגיד הגדול והרווחי ביותר בישראל ואף פתח חברה להשקעות במדינות אפריקה. בשנים אלה גם הגדיל התאגיד את החזקותיו בתחומי האלקטרוניקה, תקשורת והכימיה. בשנת 1973 מוזגה פעילות התעשייתית של המשביר המרכזי לתוך כור. לכור היו ב-1978 100 מפעלים בארץ ו-50 בחו"ל, 100 חברות שיווק ושירותים והקונצרן העסיק כ-23,000 עובדים. החברות והמפעלים אורגנו בתשע חטיבות[17].

רפורמת לבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס לבון ממעצבי דמותה של חברת העובדים

בין 1949 ו-1961 שלט בהסתדרות פנחס לבון (מזכ"ל כל התקופה כמעט, למעט בין השנים 19511956). כוונתו הייתה לצמצם את הריכוזיות ולהגביר את השיקולים הכלכליים בפעילות החברות של חברת העובדים. הוא ביקש מחד לחזק את מזכירות חברת העובדים כגוף מפקח, לו היו מחויבות החברות להציג דו"ח שנתי של פעילותן ומאידך פעל לחיזוק המניעים הכלכליים העצמאיים של המפעלים על ידי ביטול העזרה ההדדית הבלתי-מותנית למפעלים כושלים וסגירת מפעלים בלתי כלכליים, העדפת שותפויות עם גורמים לא הסתדרותיים ובעיקר הממשלה וביזור וחלוקת סמכויות של מפעלים גדולים (כתנובה, סולל בונה והמשביר המרכזי). בנוסף ניסה לפעול ליתר דמוקרטיזציה במקומות העבודה.

הרפורמות של לבון לא מומשו עקב הקושי ליישמן בפועל ועקב שיקולים אידאולוגיים. פרופ' יצחק גרינברג טוען כי "כישלונו של לבון לחולל תמורה ביעדיה של חברת העובדים ולהשריש בה את המדיניות הכלכלית הזהירה והרציונלית ואת השיטה הארגונית הביזורית היה בעוכריה בשנים הבאות. אפשר להניח שיישום כהלכה של הרפורמות שהציע לבון היה מאפשר למשק העובדים להתמודד טוב יותר עם המיתון הכלכלי בשנות השישים, ועוצמתו של המשבר החמור שפקד אותו בשנות השמונים הייתה פחותה וייתכן שאפילו היה נמנע."[18]

בשנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבאמצע שנות השישים היה המשק הישראלי שקוע במיתון, הרי שלאחר מלחמת ששת הימים הייתה בו צמיחה גדולה. חברות חברת העובדים היו מבין הנהנות מהצמיחה. היקף הפעילות של סולל בונה עלה ב-84% מ-1967 ל-1970. של כור, ב-128%, ושיעור הצמיחה השנתי הממוצע של בנק הפועלים בשנים 1967 - 1971 היה 39% לשנה[19].

תופעות אלה, יחד עם כניסתם של מנהלים בני דור חדש, שהתחנכו לאורה של כלכלה קפיטליסטית לניהול החברות של חברת העובדים, גרמו להפרת האיזון בין הניהול המרכזי לבין הנהלת החברות. החברות המצליחות ביקשו לממש את הצלחתן ולהתנתק מהפיקוח הריכוזי ומהדרישה לערבות הדדית לסיוע למפעלים כושלים, משימות לאומיות והחלטות לא כלכליות שמניעיהן לעיתים סמויים. רק המעורבות והסמכות של אשר ידלין, יו"ר חברת העובדים באותה עת מנעו טלטלות עזות.

בנק הפועלים הפך לגורם מרכזי רב כוח והועברו אליו בין השאר מניות "ניר שיתופי" (היישות המשפטית ששלטה במשקי ומפעלי ההתיישבות העובדת) ומניות חברת ההשקעות אמפל.

בין השנים 19741977 כיהן כיו"ר חברת העובדים אפרים ריינר. לדברי פרופ' יצחק גרינברג, ריינר עצמו "החזיק בדעה שחברת העובדים צריכה לצמצם את מעורבותה במשק, ולא ראה בה מערכת מנהלת ומכוונת, המקיימת ביקורת שוטפת בתאגידים." ובכך הביא למעשה לפגיעה בריכוזיות של חברת העובדים, אך מבלי להציב תוכנית חליפית.

משבר ורפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1977, עלתה מפלגת הליכוד לשלטון, לראשונה לאחר שלושים שנות שלטון מפלגת העבודה. ראש הממשלה החדש מנחם בגין מינה את שמחה ארליך מסיעת הליברלים בליכוד לתפקיד שר האוצר. ארליך הנהיג רפורמה כלכלית, שנודעו בשם "המהפך הכלכלי", במטרה לשנות את אופיו של המשק הישראלי ולהעבירו מהתנהגות על-פי אידאולוגיה סוציאליסטית להתנהלות בעלת מאפיינים קפיטליסטיים יותר. בעקבות הצעדים הכלכליים שננקטו, שלא לוו בצמצום תקציבי הממשלה, זינקה האינפלציה מ-34 אחוז ב-1977 ל-131 אחוז בשנת 1980. בעקבות האינפלציה, הריבית הגבוה במשק ומדיניות המהפך הכלכלי, שפתח את המשק לתחרות של מוצרי יבוא, הרווחיות של מפעלי "חברת העובדים" נפגעה ורבים מהם החלו לפעול בהפסד. בנוסף באוקטובר 1983 צנחה הבורסה, ונסגרה לתקופת מה, ובעקבות משבר מניות הבנקים הועברו מרבית הבנקים בישראל, ובתוכם בנק הפועלים לידי הממשלה. כך ניטל מחברת העובדים אחד ממנועיה הכלכליים המרכזיים שלה.

למרות חילופי שרים במשרד האוצר ולמרות תוכניות כלכליות שנועדו לעצור את האינפלציה, לא בוצע הצעד החיוני של צמצום תקציבי הממשלה, והאינפלציה המשיכה לדהור ולתפוח עד שהגיעה בשנת 1984 לשיעור של כ-374 אחוז לשנה. שנים אלו היו שנות הזוהר של אשפים פיננסיים לרגע, שהצליחו לתמרן בין האינפלציה המשתוללת והדולר שהתחזק בקביעות מול הלירה והשקל, והפיקו רווחים נאים מהתנודתיות ואי הוודאות בשוק ההון. אחרי הבחירות ב-1984 הורכבה ממשלת אחדות לאומית בראשותו של שמעון פרס, כאשר בתפקיד שר האוצר כיהן יצחק מודעי. ממשלה זו השכילה לרתום את ההסתדרות ואת התעשיינים ל"עסקת חבילה" שזכתה לשם תוכנית הייצוב הכלכלית שהופעלה ביולי 1985 וכללה קיצוץ של 30 אחוז בשכר העובדים, הקפאת שער החליפין של הדולר והקפאת מחירים. הייתה זו תוכנית של הרגע האחרון, שכן החל מתחילת 1985 החל המשק הישראלי מסתחרר לקראת התמוטטות כלכלית ממש. הייתה זו גם התוכנית הראשונה שכללה צעד ממשי של קיצוץ נרחב בהוצאה הממשלתית. התוכנית הצליחה והאינפלציה ירדה במהירות. משיעור של למעלה מ-400 בשיאה צנחה האינפלציה כבר במחצית השנייה של שנת 1985 לשיעור של 100 אחוז, בשנת 1986 לקצב שנתי של 48 אחוז ובשנים שלאחר מכן לרמה של 15–20 אחוז בשנה. אולם הצלחה זו אמנם הצילה את הבנקים שעברו לבעלות הממשלה ב-1983, אבל נקנתה במחיר כבד למגזרי המשק שהיו בעלי חוב גדול כגון רוב המשק הקיבוצי, המושבי וההסתדרותי, כולל "חברת העובדים"[20].

בקיץ 1988 החליטו המוסדות העליונים של ההסתדרות, הוועדה המרכזת והועדה המנהלת של חברת העובדים לבצע תוכנית רה-ארגון מקיפה. שכללה העברת רוב האחריות הניהולית לדרג המפעל, הוחלט כי מנהלי המפעלים או הקונצרנים שבבעלות החברה ישאו באחריות אישית כלפי מועצת המנהלים שמינתה אותו ובפני העובדים, ולא לאף גורם חיצוני. עקרון העזרה ההדדית בין מפעלים הוחלש, ונקבע כי ייושם רק במקרים קיצוניים, בהם גורמים חיצוניים בלתי חזויים דורשים זאת, ורק כאשר למפעל המסייע עצמו יש בסיס כלכלי איתן. עם זאת הוחלט כי מעורבות העובדים במפעלים תישאר עיקרון מרכזי, כאשר יעשה מאמץ לשתף את העובדים בבעלות באמצעות הקצאת מניות. בנסוף בוצעו שינויים במבנה הנהלת חברת העובדים, הוקמה יחידת בקרה ופיקוח מרכזית והוחלט להקים צוות מקצועי לבחינתו של עתיד משק העובדים ולתכנון כיווני התפחותו, בראשות הכלכלן חיים בן שחר, ושכללה את חיים יוסף צדוק, אפרים יער ויורם פרי[20]. בנובמבר 1988 המליץ הצוות בראשות בן שחר, על הפיכת "חברת העובדים" לחברת החזקות ושהשליטה המעשית על הקונצרנים שלה תעבור ממטה חברת העובדים לידי המנהלים הפועל היוצא מהמלצות הצוות היה למעשה הפרדה מעשית בין המשק ההסתדרותי לאיגוד המקצועי של ההתסתדרות[21].

בפברואר 1989 הוחל ביישום תוכנית הרפורמה והשינוי המבני[21]. בנוסף הוחלט להפריד בין תפקיד מזכ"ל ההסתדרות ליושב ראש חברת העובדים[22], והכללן איתן ששינסקי מונה לתפקיד[23]. בנובמבר 1989 הוכרז על הפיכת החברה ל"חברת החזקות"[24].

בשנה שלפני יישום תוכנית הרפורמה מספר המועסקים בחברה היה 160,000, מחזור ההכנסות השנתי היה 5 מיליארד דולר, היקף הייצוא היה למעלה ממיליארד דולר לשנה, והעובדים המועסקים בחברה היו כ־%‭29‬ מכלל עובדי התעשייה בישראל[25].

מכירת נכסי החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 ניצחה בבחירות לוועידת ההסתדרות "סיעת רם - חיים חדשים" בראשות חיים רמון. מצע הסיעה היה לרכז את פעילות ההסתדרות כאיגוד מקצועי ולחסל את ה"דו ראשיות" שבהיותה מעסיק. הביטוי המעשי למימוש מצע זה היה חיסול רוב הפעילות של "חברת העובדים", והוחל בצעדים שנועדו להביא לחיסולה הגמור ולמימוש נכסיה לשם מימון גירעונות ההסתדרות.

במרץ 1995 מכרה "חברת העובדים" את השליטה בקונצרן "כור תעשיות" לקרן ההשקעות "שמרוק", קרן השקעות של משפחת דיסני מארצות הברית, בהנהלת סטנלי גולד[26]. קבוצת שמרוק רכשה 22.5% ממניות כור מ"חברת העובדים" תמורת 256 מיליון דולר. חלק מסכום זה מומן בהלוואה שנטלה "שמרוק" מבנק הפועלים. ביולי 1997 מכרה קבוצת שמרוק את מניותיה לקרן ההשקעות "קלארידג'" הקנדית בראשות צ'ארלס ברונפמן, ברווח של 100 מיליון דולר[27]. קרן "שמרוק" גם רכשה את מלוא הבעלות על חלק מהחברות של קונצרן "תדיראן", שהיה בשליטת "כור"[28].

בשנת 1996 נמכרה השליטה בקבוצת שיכון ובינוי לחברת "אריסון השקעות" (בבעלות איש העסקים תד אריסון) תמורת 300 מיליון שקל. כעבור שנתיים הנפיק את החברה בבורסה לפי שווי שוק של כ-900 מיליון שקל[29]. וכבר ביום המסחר הראשון זינק מחיר המניה של "שיכון ובינוי" ב-25%, ויום לאחר מכן הוסיף שערה ועלה ב-%8 נוספים[30].

בדצמבר 1998, רכשו שותפות של גאון השקעות לאברהם לבנת[31] בדצמבר 1998 רכשו, תמורת 60 מיליון שקל, בשותפות החברות גאון אחזקות (שהקים בני גאון לאחר שפרש מתפקיד מנכ"ל "כור תעשיות") וקבוצת תעבורה, את השליטה בחברת "המשביר השקעות" מידי "המשביר המרכזי" שהיה בשליטת "חברת העובדים"[32]. באותה עת הייתה ל"משביר השקעות", מחזור מכירות שנתי של כ-850 מיליון שקל, באמצעות החזקה במספר חברות בת, ביניהן "המשביר סוכנויות", "המשביר לחקלאי", "המשביר מזון", "המשביר מחסני אופנה", וחברת "ממסר", יבואנית משאיות איווקו וטרקטורים מתוצרת ג'ון דיר[33].

במרץ 1999, הצביע נציג חברת העובדים בדירקטוריון אגד בעד הפיכה מקואופרטיב לחברה ציבורית, זאת במטרה לממש את ההחזקה שלה[34]. התוכנית בוטלה אחר כך[35], ונחתם הסכם בו ויתרה חברת העובדים על זכויותיה באגד תמורת כ-30 מיליון שקל[36].

בשנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-2000 המשיך מימוש הנכסים של חברת העובדים[37]. עם זאת בשנת 2000 הגיש השר לשעבר שמעון שיטרית תביעה נגד החברה, חברת שיכון ובינוי והמנכ"ל שלה עוזי ורדיזר[38], בטענה כי שיכון ובינוי נמכרה לתד אריסון תמורת "נזיד עדשים"[39]. שטרית טען, כי העסקה בוצעה ללא מכרז, ולפי שווי של 300 מיליון שקל לשיכון ובינוי, בעוד שהיו גם הערכות שווי גבוהות יותר באותה עת, שהגיעו עד 800 מיליון שקל. לטענתו עוזי ורדיזר הרוויח אישית מהעסקה בעקבות הנפקת החברה שנתיים אחר כך[40]. מנכ"ל חברת העובדים טען מצידו כי העסקה בוצעה לפי שווי הגון[41] לאחר מאבק משפטי שנמשך שש שנים, קבע בית המשפט העליון שהמכירה הייתה 'כשרה'[42].

לאחר הצמצום הניכר בפעילותה של חברת העובדים, היא ממשיכה לפעול כחברת החזקות שבבעלותה נדל"ן של ההסתדרות ותאגידים אחדים, בהם משען, רשת עמל, עם עובד, תיאטרון בית לסין, מכון לבון, "קרן ההשקעות של חברת העובדים" ועוד[43][44].

חברת העובדים – מפעלים עיקריים ושנת הקמתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

משק הפועלים

מוסדות פיננסיים

חברות תעשייה, בניין ומסחר

  • 1927 ייסוד "המרכז לשכונות עובדים"
  • 1934 ייסוד "חברת שיכון" לבניית שיכוני עובדים בערים
  • 1935 ייסוד תעשיות אבן וסיד
  • 1937 ייסוד חברת המים מקורות
  • 1937 "כיבוש הים": חברת "נחשון" לבניית נמל תל אביב, "העוגן" חיפה לסבלות בנמלים ודיג במים עמוקים
  • 1939 בשותפות עם הסוכנות נוסדת חברת "אווירון" לתחבורה ותובלה אווירית
  • 1944 ייסוד כור חברת חרושת ומלאכה
  • 1945 ייסוד צים (צי יהודי מסחרי) בשותפות עם הסוכנות וחברת נחשון.
  • 1964 ייסוד חברת "אמות השקעות" העוסקת בהשכרה, ניהול וייזום פרויקטי נדל"ן.

מוסדות רווחה ובריאות

  • 1913 ייסוד קופת חולים כארבע קופות: ביהודה (אזור רחובות), בגליל, בשומרון (אזור חדרה) ולחברי ארגון השומר
  • 1925 משען למתן סיוע לזקנים
  • 1930 "קרן נכות", מהאבות הקדומים של הביטוח הלאומי. מנהל "סנטוריום" לחולי ריאות, בית חולים למחלות עצבים ורוח, ו"בית פיינסטון" ברמות השבים לחולים חשוכי מרפא
  • 1932 קרן "חוסר עבודה", עוד מרכיב של ביטוח לאומי לקצבאות אבטלה
  • 1937 קרן "מציב" לסיוע למשפחת החבר לאחר מותו


עיתונות ומו"לות

ספורט

  • 1924 ייסוד סניף הפועל הראשון
  • 1926 הקמת הפועל כגוף ארצי
  • 1931 רוכבי האופניים של הפועל משתתפים לראשונה בתחרות בינ"ל באירופה
  • 1943 צליחת הכנרת הראשונה

חינוך

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרון גבע, חברת העובדים, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, הוועד הפועל, המרכז לתרבות ולחינוך - המחלקה להסברה, תל אביב, תשכ"ח
  • יצחק גרינברג, מחברת עובדים למשק עובדים : התפתחות רעיון חברת העובדים בשנים 1920-1929, הוצאת פפירוס, 1987.
  • יצחק גרינברג (עורך), רעיון חברת העובדים: מדוד בן-גוריון עד פנחס לבון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1989.
  • לב גרינברג, ההסתדרות מעל הכל, הוצאת נבו, ירושלים, 1993.
  • יוסף גורני ויצחק גרינברג (עורכים וכותבי המבואות), תנועת העבודה הישראלית: היסודות הרעיוניים, המגמות החברתיות והשיטה הכלכלית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1997.
  • יוסף גורני, אבי בראלי, יצחק גרינברג (עורכים), מחברת עבודה לארגון עובדים : לקט מאמרים על הסתדרות העובדים בימי היישוב והמדינה, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2000.
  • יצחק גרינברג, אנטומיה של משבר ידוע מראש – קריסת חברת העובדים בשנות השמונים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004[46].
  • יהודית קארפי, ביבליוגרפיה של חברת העובדים, הוצאת יד טבנקין, רמת אפעל, 1989.
  • השל פרומקין, חברת העובדים: מהות, מבנה, בעיות, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, מרכז לתרבות והסברה, תל אביב, תשי"ב.
  • "תפקיד חברת העובדים" (רב שיח), ימי עיון בפרשיות היסטוריות ובעיות יסוד, חוברת נ"ז, יד טבנקין, רמת אפעל,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חברת העובדים, באתר תנועת העבודה הישראלית.
  2. ^ שמואל דקלו, ‏בג"ץ אישר להסתדרות שימוש בכספים ממכירת נכסי חברת העובדים, באתר גלובס, 27 בנובמבר 1997
  3. ^ ועידת הפועלים הכללית ביפו, דואר היום, 15 בפברואר 1923
  4. ^ הועידה הכללית, הפועל הצעיר, 16 במרץ 1923
  5. ^ השבוע, הפועל הצעיר, 13 באפריל 1923
  6. ^ האספה השניה של מועצת ההסתדרות, הפועל הצעיר, 20 ביולי 1923
  7. ^ לאשור התקנות של חברת העובדים., הפועל הצעיר, 20 ביולי 1923
  8. ^ החלטות מועצת הסתדרות הבנין, דואר היום, 20 ביולי 1923
  9. ^ מאת הסתדרות העובדים העברים הכללית בא"י - לפועלי הבניין, הארץ, 23 בדצמבר 1923
  10. ^ 1 2 השבוע של "סולל בונה", הפועל הצעיר, 21 בדצמבר 1923
  11. ^ החלטות הועידה הכללית של חברת "המשביר", הפועל הצעיר, 14 בדצמבר 1923
  12. ^ החלטות מועצת ההסתדרות השלישית, הארץ, 7 בינואר 1924
  13. ^ הונה של כור חצי מיליון לא"י, משמר, 7 ביוני 1944
  14. ^ סולל בונה רכש את וולקן, דבר, 3 בספטמבר 1941
  15. ^ בית החרושת פיניציה לסולל בונה, דבר, 28 בינואר 1941
  16. ^ חברת כור מגדילה הונה ברבע מיליון לירות, דבר, 21 במרץ 1945
  17. ^ סוד ההצלחה של כור, דבר, 20 בספטמבר 1978
  18. ^ חברת העובדים בתקופת המדינה, באתר תנועת העבודה הישראלית.
  19. ^ יצחק גרינברג, חברת העובדים בשנות ה-60 וה-70, באתר תנועת העבודה הישראלית.
  20. ^ 1 2 שלמה אבי-שאול, אחריות אישית של מנהלים ושיתוף עובדים בבעלות - בתכנית הרפורמה בחברת העובדים העובדים, מעריב, 24 באוגוסט 1988
  21. ^ 1 2 עידו טל, מהפכה בהסתדרות: קיסר יעביר את האחריות למנהלי המפעלים, חדשות, 17 בפברואר 1989
  22. ^ עידו טל, אושר מינוי שישינסקי ליו" ר חברת העובדים, חדשות, 14 באוגוסט 1989
  23. ^ עידו טל, רפורמה - ששינסקי ייכנס היום לתפקיד יו"ר חברת העובדים, חדשות, 18 בדצמבר 1989
  24. ^ דוד לפקין, חברת העובדים בדרך לחברת אחזקות, מעריב, 17 בנובמבר 1989
  25. ^ חברת העובדים עובדות ומספרים, מעריב, 24 באוגוסט 1988
  26. ^ אורה קורן, משפחת דיסני ממשיכה להשקיע בישראל: קרן שמרוק תקים קרן נוספת להשקעות בסך של 250 מיליון דולר, באתר הארץ, 24 במרץ 2007
  27. ^ אחרי שנתיים וארבעה חודשים יוצאת שמרוק מכור ברווח של 100 מיליון דולר, באתר גלובס, 24 ביולי 1997
  28. ^ דוד חיון, ‏קבוצת שמרוק עשויה לרכוש מכור חברות נוספות של תדיראן, באתר גלובס, 14 ביולי 1999
  29. ^ שלמה פרידמן, ‏שיכון ובינוי: תד אריסון מוציא לבורסה את קבוצת הבנייה והקבלנות הגדולה בארץ, באתר גלובס, 9 ביוני 1998
  30. ^ אריסון פגש את העובדים שמכרו, באתר גלובס, 15 ביוני 1998
  31. ^ מאת אורנה רביב, ‏בני גאון ומשפחת לבנת ירכשו ` מהמשביר השקעות ב-60 מיליון שקל, באתר גלובס, 16 בדצמבר 1998
  32. ^ מאת אורנה רביב, ‏בני גאון ומשפחת לבנת ירכשו ` מהמשביר השקעות ב-60 מיליון שקל, באתר גלובס, 16 בדצמבר 1998
  33. ^ שי שלו, ‏בני גאון נכנס לעסקי הבוטנים וההלבשה, באתר גלובס, 16 בדצמבר 1998
  34. ^ יצחק דנון, ‏אגד: נציג חברת העובדים הצביע בעד הפיכת אגד לחברה ציבורית, באתר גלובס, 4 במרץ 1999
    יצחק דנון ושמואל דקלו, ‏אגד בדרך להנפקה: מבקש לכנס אסיפה לאשר את הפיכתו מקואופרטיב לחברה, באתר גלובס, 21 בינואר 1999
  35. ^ מאת יצחק דנון, ‏נדחתה בקשת חברת העובדים לאסור על אגד לאשר ההסכם עם המדינה להפרטת % מהקווים, באתר גלובס, 30 במרץ 2000
  36. ^ בן-ציון ציטרין, חברת העובדים תוותר על זכויותיה באגד תמורת 40-30 מיליון שקל, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2001בן-ציון ציטרין, זליגמן מתנגד למכירת זכויות חברת העובדים באגד לקואופרטיב, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2001
    בני ברק, חברת העובדים מעוניינת לפרוש מאגד, באתר ynet, 7 במרץ 2001
  37. ^ אבי בר-אלי, גדי אלפסי: הסתדרות העובדים החדשה מכרה בשמונה השנים האחרונות 110 נכסים בשווי כולל של כ-600 מיליון שקל, באתר TheMarker‏, 12 במרץ 2007
  38. ^ מאת יצחק דנון, ‏קבוצת אריסון: תביעתו של שמעון שטרית על מכירת שו"ב - מטעמים פוליטיים, באתר גלובס, 25 בדצמבר 2000
  39. ^ הדס מגן, ‏ההתנגשות על שיכון ובינוי, באתר גלובס, 18 בספטמבר 2003
  40. ^ אסף ברגרפרוינד, שטרית העיד בעניין מכירת שיכון ובינוי: "כל השותפים עשו פה קומבינה", באתר הארץ, 13 ביוני 2003
  41. ^ חיים ביאור, מנכ"ל חברת העובדים לשעבר: גם היום הייתי מוכר את שיכון ובינוי באותם תנאים, באתר TheMarker‏, 15 ביולי 2003
  42. ^ עודד ארבל, העליון: מכירת שיכון ובינוי על ידי ההסתדרות - כשרה, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2006
  43. ^ תאגידים קשורים, באתר של חברת העובדים
  44. ^ טלי חרותי-סובר, בנק, נדל"ן, קאנטרי ועוד: נכסי ההסתדרות נחשפים, באתר TheMarker‏, 27 בדצמבר 2014
  45. ^ הנער העובד, הפועל הצעיר, 4 בנובמבר 1923
  46. ^ ביקורת: משה שוורץ, משק העובדים – ניתוח שלאחר הסוף, עיונים בתקומת ישראל 15, 2005, עמ' 501-499.