לארי הגמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לארי הגמן
Larry Hagman
לארי הגמן בשנת 2010
לארי הגמן בשנת 2010
לידה 21 בספטמבר 1931
פורט וורת', טקסס ארצות הברית
פטירה 23 בנובמבר 2012 (בגיל 81)
דאלאס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Larry Martin Hagman עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19502012 (כ־62 שנים)
מקום לימודים
  • בארד קולג'
  • Weatherford High School
  • בית ספר טריניטי
  • Black-Foxe Military Institute עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה היה מועמד מספר פעמים לפרס אמי ופרס גלובוס הזהב אך לא זכה
http://www.larryhagman.com/
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לארי מרטין הגמןאנגלית: Larry Martin Hagman‏; 21 בספטמבר 193123 בנובמבר 2012) היה שחקן טלוויזיה וקולנוע אמריקני, ששימש לעיתים אף כמפיק ובמאי. על אף הופעותיו הקולנועיות שכוללות הופעה בסרטים כ"הארי וטונטו" בבימויו של פול מזורסקי, "הקבוצה" בבימויו של סידני לומט או "ניקסון" בבימויו של אוליבר סטון, זכור הגמן במיוחד בזכות שתי דמויות טלוויזיוניות שגילם: האסטרונאוט מייג'ר אנטוני נלסון, המתאהב בשדה שמצא בבקבוק על אי נטוש בקומדיית המצבים הקלאסית משנות ה-60 "אני חולם על ג'יני", ואיל ההון הנבל ג'יי אר יואינג, שאת דמותו גילם במשך 14 עונות, משנת 1978 עד שנת 1991, בסדרה "דאלאס", הנחשבת לאחת הסדרות המצליחות בתולדות הטלוויזיה המסחרית בארצות הברית ובסדרה וסרטי ההמשך של דאלאס, וכן גילם את דמותו של ג'יי.אר. בסדרת הבת "נוטס לנדינג".

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגמן נולד בפורט וורת', טקסס, בשנת 1931. אמו, מרי וירג'יניה מרטין, הייתה שחקנית תיאטרון מפורסמת בברודוויי, ואביו, בנג'מין ג'ק הגמן, היה פרקליט המחוז. בשנת 1936, כאשר הגמן היה בן חמש, התגרשו הוריו. בתחילה חי עם סבתו בטקסס ובקליפורניה, בזמן שאמו פיתחה את קריירת המשחק שלה בחברת סרטי פרמאונט. לעיתים נוכח הגמן, כילד, בהסרטת סרטיה של אמו. אמו נישאה מחדש בשנת 1940 והגמן נשלח לפנימייה צבאית. בשנת 1946, לאחר מות סבתו, ולאחר שלמד בפנימיות שונות, שב הגמן לעיירת ההולדת של אביו, וות'רפורד, טקסס, שם עבד בחווה עבור חברה שהקים ידיד של אביו. בבית הספר התיכון בוות'רפורד נמשך לשיעורי המשחק, והצטיין בתפקידים קומיים. בשנת 1949, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון, הציעה לו אמו כי יהיה לשחקן מקצועי.

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגמן התחיל את קריירת המשחק שלו בדאלאס, טקסס, כאשר היה בחופשה משנת הלימודים היחידה שלמד במכללת בארד, כעוזר הפקה, וכשחקן בתפקידים זעירים בתיאטרון של הבמאית מרגו ג'ונס. לאחר מכן הופיע בהפקה של "אילוף הסוררת" בניו יורק, תפקיד שהוביל למספר תפקידים במחזות ובמחזות מוזיקליים, בפלורידה ובניו ג'רזי. בשנת 1951 היה חלק מצוות המחזמר "דרום פאסיפיק" בלונדון, ביחד עם אמו. במסגרת זו הופיע כשנה. בשנת 1952 גויס לחיל האוויר של ארצות הברית במהלך מלחמת קוריאה. הוא הוצב בלונדון, ובילה את שנות השירות שלו כבדרן המופיע בפני חיילים בבריטניה ובאירופה.

לאחר ששוחרר מן הצבא, בשנת 1956, שב הגמן לניו יורק, שם הופיע בהצלחה במספר מחזות באוף ברודוויי, ולאחר מכן על במות ברודוויי במספר מחזות ידועים. על אף הצלחתו העיבה על הקריירה שלו הצלחתה של אמו, שנחשבה באותן השנים לכוכבת, בזכות הופעתה בסרט הטלוויזיה "פיטר פן". בתקופה זו הופיע בתוכניות טלוויזיה רבות, רובן בשידור חי. בשנת 1961 הצטרף לצוות אופרת הסבון "קצה הלילה" (The Edge of Night). הסדרה, שעסקה בתככים ומזימות בחייו של עורך דין, הייתה אחת מאופרות הסבון המוצלחות בתקופתה, ושודרה בין 1956 ל-1985. בשנת 1964 הופיע לראשונה בקולנוע בקומדיה "אנסיין פולבר" (Ensign Pulver) לצדו של שחקן מתחיל נוסף, ג'ק ניקולסון. באותה שנה הופיע לצדו של הנרי פונדה בסרט "אל כשל" (Fail-Safe) העוסק בניסיונו של נשיא ארצות הברית למנוע משבר גרעיני.

"אני חולם על ג'יני"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברברה עדן ולארי הגמן בתצלום יחסי ציבור לסדרה "אני חולם על ג'יני"

לאחר שנים שבהן הופיע בתוכניות טלוויזיה כאורח או כשחקן משנה, הצליח הגמן לקבל תפקיד ראשי בתוכנית טלוויזיה מצליחה בשנת 1965, כאשר כיכב, לצדה של ברברה עדן בסדרה "אני חולם על ג'יני" ששודרה ברשת NBC. הסדרה הייתה קומדיית מצבים שסיפרה את סיפורו של אסטרונאוט בשם מייג'ר אנטוני נלסון, המוצא על אי נידח בקבוק ובתוכו שדה. הוא מביא את השדה, ששמה ג'יני, לכדור הארץ ומתאהב בה. בעונתה הראשונה דורגה התוכנית בין עשר התוכניות המצליחות בארצות הברית, והשתלבה בגל של סדרות העוסקות בזוגות קומיים שאחד מהם אינו לחלוטין אנושי, כ"מעשי כשפים" (Bewitched) או "בן המאדים האהוב עלי" (My Favorite Martian).

בעונה השנייה של הסדרה החליטו קברניטי NBC לצלם אותה בצבע, בשל הצלחתה. הצילום הטלוויזיוני בצבע היה אז תהליך יקר יותר, והחלטה זו העידה על הכרתם של מנהלי הרשת באיכות הסדרה ובפופולריות שלה. עם זאת, בשנת 1970 הוחלט להפסיק את הפקת הסדרה. תסריטאי הסדרה הביאו אותה לשיא כאשר השיאו את נלסון לג'יני, והסדרה הגיעה לסיומה.

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ירידת "אני חולם על ג'יני" מהמסכים, ניסה הגמן את כוחו בשדה הטלוויזיה בשתי סדרות כושלות - "ניסיון שני" (Here we go again), סדרה קצרת ימים שעסקה בשני זוגות מתגרשים, ו"החיים הטובים" (The Good Life) סדרה קצרת ימים שבה גילם הגמן את הבעל בזוג העוזב את חיי השגרה על מנת להיות לעובדי משק ביתו של מיליונר אקסצנטרי. הגמן המשיך לשמור על נוכחות על מסך הטלוויזיה בסדרות כ"אהבה בסגנון אמריקה" (Love American Style), "מקלאוד", "מקמילן ואשתו", "ברנבי ג'ונס", "תיקי רוקפורד", "רחובות סן-פרנסיסקו" ובסרטי טלוויזיה.

בתקופה זו הופיע בתפקידי משנה בסרטים של חשובי הבמאים האמריקנים בשנות ה-70, סרטים שהיו לעיתים בעלי מסר חברתי, כ"הקבוצה" של סידני לומט, או "הארי וטונטו" של פול מזורסקי. כן הופיע בשוברי הקופות "הנשר נחת" ו"סופרמן". בשנת 1972 ביים סרט אימה דל תקציב בשם "זהירות מהבלוב!" (Beware The Blob).

דאלאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארי הגמן, 1973

בסוף שנת 1977 עמדה בפני הגמן הברירה לשחק את תפקיד "ברוס באנר" בגרסה הטלוויזיונית של "הענק הירוק", או לשחק דמות של איל נפט נבל בסדרה "דאלאס". הגמן בחר להשאיר מאחוריו את תדמית "האיש הטוב" ולשחק את הנבל. דאלאס הייתה הצלחתו הגדולה של הגמן. הסדרה, שהחלה כמיני סדרה בת חמישה פרקים, הפכה לאופרת הסבון הראשונה ששודרה בזמן צפיית השיא, וזכתה להצלחה במשך ארבע עשרה שנים.

הגמן, יליד טקסס, לוהק כג'יי אר יואינג, בנו הבכור של החוואי ואיש הנפט ג'וק יואינג (ג'ים דייוויס), דמות תככנית, שכולם אוהבים לשנוא. לצדו של הגמן לוהקו כוכבי קולנוע מזדקנים משנות ה-50 כדייוויס וברברה בל-גדס, וכן שורת שחקנים צעירים וכמעט בלתי מוכרים כפטריק דאפי, לינדה גריי וויקטוריה פרינסיפל.

הרעיון המקורי של הסדרה היה להתמקד בחייהם של בובי ופאמלה, אחיו של ג'יי אר ואשתו, והסדרה תוכננה להימשך חמישה פרקים בלבד. המפיקים לא צפו לסדרה הצלחה ניכרת.

כאשר שודרה הסדרה ניתן היה להבחין כי הדרך שבה גילם הגמן את ג'יי אר. ממקדת בו את תשומת הלב, ומביאה את הסדרה לקהל רחב יותר משתוכנן מראש. יחסיו העכורים של ג'יי אר עם אשתו, מלכת היופי לשעבר, סו-אלן (לינדה גריי, עוררו עניין רב והיוו משקל שכנגד להופעתם המתקתקה של דאפי ופרינסיפל בתפקיד בובי ופאמלה. אחוזי הצפייה הגבוהים להם זכתה התוכנית הביאו להסרטת עונה שנייה. מבחינה חברתית הצליח הגמן ליצור צוות מלוכד, ומחוץ לאתר הצילומים שמר על יחסים טובים עם כוכביה האחרים של הסדרה.

הסדרה שודרה ב-90 מדינות (ובהן ישראל), והייתה להצלחה עולמית. הגמן הפך לאחד מסמליה של ארצות הברית בתחילת שנות ה-80. אך בעוד שעל המסך הסתכסך ג'יי אר עם משפחתו וידידיו, שמר הגמן גם בשנות ההצלחה על חיי משפחה שלווים, ועל ידידות עם חבריו לצוות ההסרטה.

את העונה השנייה סיימו המפיקים בקליף האנגר בו נורה ג'יי אר על ידי דמות מסתורית. על הצופים היה להמתין עד לשידורי העונה הבאה כדי לדעת מה עלה בגורלו של ג'יי אר ומי ירה בו. השאלה "מי ירה בג'יי אר" הייתה למטבע לשון, והציפייה לפרקי העונה הבאה של "דאלאס" שברה שיאים. בתקופה זו, בה היה גורלו הטלוויזיוני של ג'יי אר מוטל על כף המאזניים, נשא ונתן הגמן עם המפיקים, שיכלו לקבוע את גורלו לשבט או לחסד. משא ומתן זה הביא לכך שהגמן, שדרש שכר גבוה יותר, לא הופיע בפרק הראשון של העונה השלישית. המפיקים, בפניהם עמדה הברירה "להרוג" את ג'יי אר או להחתים את הגמן ולהיענות לדרישות השכר שלו, צילמו במקביל כמה פרקים של הסדרה על פי עלילה שלא כללה את דמותו של ג'יי אר. במהלך המשא ומתן לקח הגמן את משפחתו לחופשה בלונדון, ומשם המשיך להעלות את דרישותיו. לבסוף נכנעו המפיקים, והסכימו לשלם להגמן סכומים גבוהים עבור הופעתו בסדרה.

צילומי העונה השלישית של הסדרה נמשכו באווירה של מתח וחשאיות. התסריטים הועברו לשחקנים רק ביום ההסרטה, עד שהתגלה מי ירה בג'יי אר. הפרק השלישי של העונה השלישית, ששודר ב-21 בנובמבר 1980, חשף את היורה, וזכה לאחוזי צפייה גבוהים ביותר.

במהלך העונה השלישית אובחנה מחלת הסרטן אצל השחקן ג'ים דייוויס ששיחק את ג'וק, אבי המשפחה. "ג'וק" נשלח לחפש נפט בדרום אמריקה, בעוד שהשחקן דייוויס התאשפז לתקופה ארוכה, ולבסוף מת. העדרו של ג'וק הותיר להגמן תפקיד מרכזי בהרבה בסדרה. כאשר לקתה השחקנית ברברה בל-גדס, ששיחקה את אמו של ג'יי אר, בהתקף לב ונאלצה לעזוב את הסדרה, הציע הגמן כי אמו, מרי מרטין, תמלא את תפקידה, אך זו סרבה.

בשנים 1980 ו-1981 היה הגמן מועמד לפרס אמי כשחקן ראשי בסדרת דרמה, אך לא זכה. כן היה מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב בשנים 1981 עד 1983 ובשנת 1985. גם בפרסים אלו לא זכה.

בתקופה בה שודרה "דאלאס" שלח הגמן את ידו אף בבימוי הסדרה והפקתה. הגמן ביים 29 מפרקי הסדרה, והפיק ארבעה מפרקיה.

בסוף שנות ה-80 החל כוכבה של "דאלאס" לדעוך, והדבר השתקף בחייו הפרטיים של הגמן. בעיית השתייה, אותה נשא עמו מנעוריו, החריפה, ובשלה חלה בשחמת הכבד. בשנת 1991 ירדה הסדרה מן המסכים, לאחר ששודרה ארבע עשרה עונות רצופות. בתקופה זו הופיע הגמן כמעט בכל פרקי הסדרה, וכן רשם מספר הופעות אורח בסדרת הבת של "דאלאס" - "נוטס לנדינג" ששודרה במקביל. כן כיכב בשלושה סרטי טלוויזיה העוסקים בדמויות מהסדרה: "דאלאס - השנים המוקדמות" בשנת 1986, "דאלאס: שובו של ג'יי אר" בשנת 1996 ו"דאלאס: מלחמת בני יואינג" בשנת 1998.

לאחר דאלאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארי הגמן, 2006

דמותו של הגמן הייתה מזוהה מאוד עם דמותו של ג'יי אר, והדבר הקשה עליו לקבל תפקידים שאינם קשורים ב"דאלאס" בשנים שלאחר ירידת הסדרה מן המסכים. ב-1997 הופיע בסדרה כושלת בשם "אורלינס" בה שיחק שופט. הוא ניסה לשנות את תדמיתו כאשר הופיע ללא הפאה הנכרית אותה חבש בעת צילומי "דאלאס". הסדרה ירדה מהמסכים לאחר שידור שמונה פרקים.

הגמן המשיך להופיע בטלוויזיה, ובשנים 2006 ו-2007 הופיע בתפקיד אורח בסדרה "ניפ/טאק". כן הוא ממשיך להופיע בקולנוע. הגמן שיחק תפקיד קטן, אך משמעותי, של מיליונר מסתורי העומד מאחורי אינטריגות בממשל בתקופת ריצ'רד ניקסון בסרטו של אוליבר סטון "ניקסון" (1995), בשנת 1998 שיחק תפקיד דומה בסרט "צבעי השלטון" בו שיחק בתפקיד הראשי ג'ון טרבולטה, סרט המבוסס על מערכת הבחירות של ביל קלינטון לנשיאות ארצות הברית, וכן שיחק במיני סדרה "התאום השלישי" (1997) לצד קלי מקגיליס המבוסס על פי ספרו של קן פולט הנושא את אותו שם.

בינואר 2011 הופיע בתפקיד אורח בסדרה עקרות בית נואשות כפרנק קמינסקי, בעלה החדש והמיליונר של סטלה, אמה של לינט סקאבו. דמותו בסדרה מתה מהתקף לב פתאומי, לאחר שהופיע בשני פרקים.

בשנת 2012 שב לגלם את תפקידו הידוע כג'יי אר, בסדרת ההמשך של דאלאס שהופקה על ידי ערוץ TNT בארצות הברית.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסיו של הגמן עם אמו היו בעייתיים, לאור ילדותו הקשה, גירושי הוריו, ובחירתו בקריירת משחק שעמדה בתחילתה בצל הצלחת אמו. עם מות אביו החורג, ריצ'רד האלידיי, בשנת 1973 התפייס הגמן עם אמו. בשנת 1990 מתה האם. בשנות חייה האחרונות ניהל הגמן עם אמו מערכת יחסים קרובה, וזו הביעה גאווה בהשגי בנה.

נישואיו של הגמן לשוודית מאי אקסלסון, נחשבו לאחת ממערכות היחסים החזקות בהוליווד. לזוג, שנישא בשנת 1954, שני ילדים, היידי קריסטינה (נולדה בשנת 1958) ופרסטון (נולד בשנת 1962). הזוג גר שנים רבות במאליבו בקליפורניה ולאחרונה הם התגוררו באוהאיי, קליפורניה.

הגמן הביע דעות המקורבות לשמאל האמריקני, והיה חבר זמן רב ב"מפלגת השלום והחירות", מפלגה בעלת נטיות פמיניסטיות וסוציאליסטיות הפועלת בקליפורניה. הגמן הביע בציבור דעות כנגד ג'ורג' וו. בוש.

לאחרונה התבטא הגמן בזכות מקורות אנרגיה אלטרנטיביים ומדיניות "ירוקה". בסדרת הטלוויזיה האמריקנית "חיים עם אד" הופיע עם אשתו, והראה לשחקן אד ביגלי כיצד להשתמש באנרגיה סולארית. הגמן תמך ב"אקולונומיקה" (Ecolonomics) תורה הטוענת כי כלכלה בריאה יכולה להגיע רק דרך סביבה בריאה. הגמן עצמו נהג במכונית היברידית וכל האנרגיה שנצרכה בחוותו הייתה אנרגיה סולארית.

באוגוסט 1995 נאלץ הגמן לעבור השתלת כבד עקב מחלת כבד הקשורה בצריכת אלכוהול. המחלה, והניתוח שעבר, הביאו לשינוי משמעותי באורח חייו. בעבר השתמש הגמן במריחואנה וב-LSD והיה מכור לאלכוהול. הוא הביע את הדעה כי האלכוהול הרסני מהמריחואנה שכן "בעוד שהאלכוהול הורס את גופך וגורם לך לאלימות, הגראס גורם לך להישען לאחור ולהנות מהחיים". הגמן עבר את תהליך הגמילה של "12 השלבים" ולא השתמש עוד בסמים כלשהם או באלכוהול, ולא עישן. הגמן היה צמחוני והקפיד על תענית דיבור במשך יום בשבוע מטעמי משמעת עצמית.

הגמן היה פעיל בתעמולה כנגד עישון, ובאגודה האמריקנית כנגד הסרטן, שאת האירוע השנתי שלה "Great American Smokeout" הנחה במשך שנים רבות. הגמן שימש גם כתועמלן פעיל בזכות השתלת איברים.

בשנת 2001 הוציא לאור אוטוביוגרפיה שנכתבה בשיתוף פעולה עם סופר בשם טוד גולד, בשם "הלו דארלינ'".

באוקטובר 2011 הודיע כי לקה במחלת הסרטן. ב-23 בנובמבר 2012 מת כתוצאה מסיבוכים הקשורים בסרטן הגרון. בדיווח על מותו הגדיר אותו "הניו יורק טיימס" כאחד הנבלים האהובים ביותר על מסך הטלוויזיה.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לארי הגמן בוויקישיתוף

בעקבות מותו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]