ליאון קסטרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עו"ד ליאון קסטרו

ליאון קסטרוצרפתית: Léon Castro; שם עברי: יהודה ארמוני; ‏ 1884, איזמיר - 1954, קהיר) היה עורך דין, עיתונאי ואיש עסקים יהודי-מצרי. היה ממנהיגי הציונות במצרים ובמקביל פעיל בתנועה הלאומית המצרית ובמאבקה לשחרור לאומי מבריטניה. כמו כן, טרם מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, היה ממובילי ההתנגדות לפשיזם והתעמולה הגרמנית במצרים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאון קסטרו נולד בשנת 1884 באיזמיר,[1] האימפריה העות'מאנית למשפחה יהודית, והתחנך בבתי הספר של רשת כל ישראל חברים. בשנת 1911 היגר למצרים והתיישב בקהיר, שם התאקלם בקרב חוגי המעמד הבינוני-גבוה של הקהילה היהודית. הוא יצא ללימודים אקדמיים בפריז, הוסמך כעורך דין בשנת 1917, ולאחר מכן חזר למצרים. בתקופה זאת כבר היה בעל תודעה ציונית מפותחת ופעל במישורים שונים למען הרעיון הלאומי היהודי, וכן היה ממייסדי סניף בני ברית במצרים.

קסטרו היה אוהד של המפעל לתחיית העברית, ובביקור בארץ ישראל בשנת 1921 הלין על כך שהוא רואה יותר יהודים דוברים שפות זרות מאשר ראה בביקוריו הקודמים. כמו מנהיג ציוני אחר יליד מצרים, הברון פליקס דה מנשה, האמין קסטרו שחירות כלכלית היא דרך עדיפה לבניין ארץ ישראל מאשר הרעיון הסוציאליסטי.[2]

במקביל לפעילותו הציונית, היה קסטרו ידיד קרוב של המנהיג הלאומי המצרי סעד זע'לול, והיה פעיל במפלגה הלאומית המצרית מפלגת הופד. בתקופה זאת לא נראה היה שקיימת סתירה בין הציונות לבין מטרות התנועה הלאומית המצרית, וכמו אחרים, הוא סבר שהתנועה הלאומית היהודית והתנועה הלאומית המצרית יכולות להתקיים זאת לצד זאת בשלום ובשיתוף פעולה. הוא אף יצא עם זע'לול למסעות משותפים באירופה להסברה של המאבק המצרי לעצמאות מבריטניה בפני הציבור האירופי. עקב פעילותו למען התנועה הלאומית המצרית, הוא נחשב לאויב של בריטניה ששלטה אז במצרים. בשנת 1924 ניסה לארגן פגישה בין חיים ויצמן לסעד זע'לול, אך התנגדות בריטית מנעה מוויצמן מלקיים את הפגישה.[3] בשנים 1921-1925 כיהן קסטרו כעורך העיתון של מפלגת הופד בשפה הצרפתית, "לה ליברטה" (La Liberté; 'החרות'). במקביל, הוא גם היה העורך של העיתון הציוני-המצרי La Revue Sioniste – ביטאון הפדרציה הציונית במצרים, שבה היה פעיל מרכזי. מלבד זאת פרסם מאמרים רבים בעיתונים אחרים ובהוצאות לאור יהודיות ולא-יהודיות כאחד. בשנת 1925 נאלץ להתפטר מתפקידו כעורך העיתון הלאומי "לה ליברטה" עקב מאמר דעה שפרסם, שכלל רעיון לפשרה בין התנועה הלאומית המצרית לבריטניה, לאחר שהמאמר עורר סערה בחוגים לאומיים במצרים.[4] בשנת 1928 הוציא לאור וערך עיתון לאומי-מצרי אחר בשם La Patrie.[5]

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, התבלט עו"ד קסטרו בתור אחד ממובילי המאבק האנטי-פשיסטי במצרים. הוא היה נשיא הליגה המצרית נגד אנטישמיות (Ligue contre l’antisémitisme allemande), וכחלק מהמאבק תבע בבתי משפט ארגונים פשיסטיים שפעלו במצרים, ניהל מסע תעמולה אנטי-פשיסטי בעיתונות (ובמיוחד בעיתון L'Aurore שייסד לוסיין שיוטו) וארגן הפגנות וחרמות נגד גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. במפגש הקונגרס היהודי העולמי באמסטרדם ביולי 1933, מונה לעמוד בראש "המועצה להחרמת מוצרים מגרמניה". הוא נחשב לנואם מוכשר, ונהג לנאום בעצרות המונית ומפגשים ציבוריים למען החרם על מוצרים גרמניים. באחד מנאומיו בהפגנה אנטי-גרמנית באלכסנדריה בשנת 1936 הזהיר שללא התגייסות למאבק בגרמניה הנאצית יבוא חורבן על הקהילות היהודיות במרכז ומזרח אירופה.[6]

כמה מהתביעות שניהל עו"ד קסטרו כנגד ארגונים פשיסטים בקהיר סוקרו בהרחבה בעיתונות התקופה.[7] תחילה גילתה גם העיתונות המצרית הלא-יהודית אהדה לפעילותו, אך לאחר שהממשל המצרי החל להפגין נטייה פרו-גרמנית גוברת, השתנה יחסה של העיתונות המוסלמית כלפיו. דבר נוסף שתרם לשינוי ביחס הציבורי כלפי החרם היו צעדים נגדיים שננקטו על ידי גרמניה הנאצית, כולל חרם גרמני על ייבוא כותנה מצרית. מספר עיתונים מרכזיים במצרים פרסמו מאמרים המגנים את קסטרו ואת מקדמי החרם על גרמניה כ"רדיקלים" המקדמים מהלך אשר "פוגע באינטרסים הלאומיים של מצרים". אפילו הרב הראשי למצרים חיים נחום אפנדי גינה את החרם.[8] עם זאת, קסטרו לא נרתע מההתנגדות לחרם והמשיך לקדם אותו לאורך כל שנות ה-30. במהלך מלחמת העולם השנייה עצמה פעל קסטרו בחזיתות שונות כדי לסייע לפליטים יהודים שנמלטו מפני גרמניה הנאצית.

במקביל לפעילויותיו הפוליטיות, קסטרו היה גם איש עסקים מצליח, ונמנה עם מייסדי "הבנק המסחרי של מצרים". הוא גם עמד בראש מספר אגודות תרבותיות-אקדמיות שונות, כגון אגודת La Essayistes, שאיגדה בעיקר אינטלקטואלים בני מיעוטים (יהודים, קופטים, יוונים, איטלקים וסורים) ומספר קטן של מצרים-מוסלמים, שאותם ניסה קסטרו לגייס למאבק באנטישמיות.[9]

משנת 1944 כיהן קסטרו כנשיא הפדרציה הציונית במצרים. הוא השתתף במספר קונגרסים ציוניים עולמיים וניהל מגביות עבור בניין ארץ ישראל, כולל המגבית שעם כספיה הוקם כפר ידידיה השוכן ליד נתניה.

קסטרו צפה בחשש בעליית רעיון הפאן-ערביות במצרים. בראיון לעיתונאים בתל אביב בשנת 1944 הצהיר כי רעיונותיו הפאן-ערביים של מוסטפא אל נחאס פאשה, מנהיג מפלגת הופד לאחר מותו של סעד זע'לול, מנוגדים בתכלית לחזונו של זע'לול המנוח. אמירות אלה עוררו סערה בעיתונות של מפלגת הופד במצרים, וקסטרו הותקף קשות עליהן עד שנאלץ להכחישן.[10] עם זאת, הוא המשיך להיות אישיות מקובלת במסדרונות הממשל המצרי; כך למשל בחודש דצמבר של אותה שנה הוא ערך ראיון עבור אחד מעיתוניו עם ראש ממשלת מצרים אחמד מאהר פאשה.[11]

בזמן מלחמת העצמאות הצליח קסטרו להתחמק ממעצר, שלא כמו פעילים ציונים מרכזיים אחרים במצרים, וזאת כנראה בזכות קשריו הטובים עם אנשי מפלגת הופד. בתקופה זאת הוא נמנה עם הנהגתה של יהדות מצרים, אשר ניסתה לנווט את הקהילה בזמנים הקשים. קסטרו נפטר בקהיר בשנת 1954, בגיל 70.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Ovadia Yeroushalmy. "Castro, Léon." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך לפי Ovadia Yeroushalmy. "Castro, Léon." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014. מקור אחר מציין שהוא נולד בסלוניקי.
  2. ^ הדרך האחת להתקדמות הארץ: (ראיון עם העו"ד ליאון קסטרו), דואר היום, 16 בפברואר 1921.
  3. ^ דוד תדהר, הלויאליות ותוצאותיה!..., דואר היום, 11 בנובמבר 1930.
  4. ^ קסטרו יוצא מה"ליברטה", דואר היום, 11 בינואר 1925.
  5. ^ Rachel Simon. "Jewish Journals in the Islamic World." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.
  6. ^ Ovadia Yeroushalmy. "Castro, Léon." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014
  7. ^ משפט הקלוב הגרמני בקאהיר, דבר, 25 בינואר 1934; נאומו המזהיר של עוה"ד ליאו קסטרו, דואר היום, 25 בינואר 1934.
  8. ^ Gudrun Krämer, The Jews in Modern Egypt, 1914-1952, I.B.Tauris, 1989, pp. 136-137.
  9. ^ Selma Botman, The Rise of Egyptian Communism, 1939-1970, Syracuse University Press, 1988, p. 6.
  10. ^ עיתון ערבי תוקף את עו"ד קאסטרו, המשקיף, 3 בספטמבר 1944.
  11. ^ הציונות בעיה בינלאומית ופתרונה בינלאומי, המשקיף, 25 בדצמבר 1944.