לקסיקון דביר - עולם הדתות
לקסיקון דביר, עולם הדתות הוא לקסיקון של דתות העולם בהוצאת דביר, מהדורה עברית של המהדורה המקורית האנגלית: The World's Religions בהוצאת Lion Publishing (1982), אשר ראה אור בתל אביב בשנת 1990.
עורכיו היו ר' פירס ביוֶר מארצות הברית, ד"ר יאן ברגמן משוודיה, ד"ר מירטל ס' לנגלי ורו"פ ווטון מבריטניה, ד"ר וולף מץ מגרמניה, ד"ר ארילד רומרהיים מנורווגיה, פרופ' אנדרו וֶלס מסקוטלנד, ד"ר רוברט וית'יקומב מאוסטרליה. בהקדמה ציינו עורכי הוצאת דביר,[1] בין השאר, כי "הספר נועד להביא בפני הקורא תיאור מקיף, בהיר וססגוני של דתות העולם. למן הקדומות שבדתות הנהוגות כיום", וכי החלק העוסק ביהדות "צומצם במהדורה העברית".[2]
הלקסיקון כולל שבעה שערים שנקבעו על פי תקופות ודתות, וכן מפתח אישים ומושגים.
תוכן הלקסיקון ושעריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שער ראשון: התפתחות הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרק הראשון, שנכתב על ידי דוגלס דייוויס עוסק בהישגי חקר הדת במספר דיציפלינות של מחקר אקדמי: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה והיסטוריה. ובמושגים והמונחים של מחקריהם: תאולוגיה, כתבי הקודש, מוסר ופולחן. דייוויס מציין כי האנתרופולגים משתמשים בתורתו של צ'ארלס דרווין על התפתחות האדם והתרבות האנושית כבסיס להנחותיהם על היווצרותן של דתות. וכי לאחר שנות החמישים של המאה ה-20 "החלו האנתרופולגים להפנות את תשומת-לבם יותר לתפקידה של הדת כביטוי למערכת המבנית של הרעיונות, הערכים והאמונות השוררים בחברה הנדונה".[3] במחקר השייך לתחומים: סוציולוגיה ופסיכולוגיה, בחנו החוקרים, כגון זיגמונד פרויד ואמיל דירקהיים ומקס ובר, את הדתות בהקשר של מושג "ההשלכה" (פרויקציה), ואת בתפקידיה החיובים לחברה של הדת. הבלשנות ההשוואתית בחנה את שמות האלים השונים ואת מגוון שמות האלהים וניסתה להסיק מכך על מקומה של הדת בתרבות האנושית. הפרק השני שכותרו "הדת בתקופות הפרהיסטוריות" סוקר את התפתחות הדת מאז העידן הפרהיסטורי, בתקופת האבן הקדומה לפני כשלושים אלף שנים, האדם, שנקרא "הומו ספינס", חי בחברות ציידים, ונמצא שהאמין בין השאר בהשארות הנפש לאחר המוות, ובאלה אם כגון ונוס. המעבר לחקלאות מתוכננת, מאז 5000 לפנה"ס לערך, שינה את הריבוד החברתי ותרם להקמת מקדשים, ומבני קבורה מרשימים שכללו סימני מעמדות.
שער שני: דתות העולם העתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתאר את מבחר דתות בעת העתיקה. אלן מילרד מתאר בפרק שכותרו: "ערש התרבות: המזרח התיכון הקדום" כיצד "הגלגל והכתב הומצאו במזרח התיכון וכמוהם גם המצאות רבות אשר התרבות היוונית, הרומאית והמערבית בנויות עליהן".[4] תרבות הסהר הפורה כללה את מסופוטמיה הקדומה שכללה את ממלכות השומרים, אכד, אשור, בבל; בארץ ישראל נמצאו מקדשים הכנענים, בסוריה הארמים, ומצפון לה ממלכת החיתים; המאפיין לתושבי הסהר הפורה הוא הפולחן לאלי הטבע אשר נחשבו לפטרוניהם של איתני הטבע, כגון השמש, הירח ורוח הסערה, ולצדם שימשו אלי האומה, כגון מלכום אצל העמונים, ודגון ובעל זבוב אצל הכנענים והפלשתים. כמו כן, השער עוסק בדת מצרים העתיקה דת זרטוסתרא פרס, הדתות והמיתוסים ביוון העתיקה וברומא, האמונות של ילידי מרכז ודרום אמריקה: האולמקים, הטולטקים, האצטקים, ובני אינקה בתקופה הבתר-קולמביאניתהג (לפני 1492), האמונות של נוודי הערבות בדרום רוסיה ושל השבטים הנורדים בצפון אירופה.
שער שלישי: הדתות הקמאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוסק במבחר הדתות שהיו נפוצות אצל שבטים קדומים ביבשות אסיה, אוסטרליה, אפריקה ואמריקה. ברברה בול מתארת בפרק על אסיה מבחר תצורות של אמונות קמאיות, בהן מספר פרקטיקות אופייניות. האחת, העזרות בשמאנים - כוהני הדת, גברים או נשים, המתווכים בין בני שבטם לבין הרוחות על ידי מצב טרנס-אקסטטי, וכאשר השמאנים חוזרים להכרה הם מוסרים את דבר הרוחות לעדתם. השנייה, טקסים ופולחנים הקשורים לעבודת האדמה כדי להבטיח את עזרתם של הרוחות, אלו נערכים בטרם בירוא יער או אף לפני עיבוד עונתי סדיר. השלישית, קורבנות אדם כדי לרצות את אלת האדמה, פרקטיקה שנהגו למשל הקונדים בחבל אוריסה בהודו עד שנת 1835. הרביעית, איסורים וטקסים הנקראים טאבו, הננקטים כהתמודדות עם אירועי מצוקה גדולים כגון מגפה. החמישית, קריאת אותות במופעי הטבע השונים, האמורים לבשר ולהורות על הנכון והעומד לקרות, למשל אצל הבונטוקים באיי הפיליפינים, האותות נקראים בתנועת החרקים, במעוף להקות ציפורים בקריאת התרנגול וכדומה. השישית, טקס פולחן המלווה במזון רב, הכולל שתיית משקאות אלכוהולים; המזון מוגש לבני אדם חיים ולמתים או בתור קורבן לאלים, כאשר הטקס אמור לפתור מקרי מחלה ומצוקות אחרות.
שער רביעי: דתות המזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשער זה מתוארות שלל דתות המזרח, עקרונותיהן, דמויות עיקריות בהן של אלים או בני תמותה, כגון הינדואיזם שנוצר בהודו כנראה באלף השלישי לפנה"ס וכולל פולחנים רבים, האמונה הסיקית שנוסדה בשלהי המאה ה-15 לפנה"ס בצפון-מערב הודו, הג'ייניזם שנוצר בהודו מאה השביעית לפנה"ס, דת זרטוסטרה שנוסדה על ידי יוצאי פרס, שנדדו לפקיסטן ואחר כך להודו בשלהי המאה ה-9, הבודהיזם שנוסד על ידי הבודהה במאה ה-6 לפנה"ס וכוללת מספר זרמים: תרודה, מהינה וכיתות נוספות והתפשטה בכל רחבי דרום-מזרח אסיה ובעת החדשה יש לה חסידים במערב, הדתות הסיניות הכוללות את דת שאנג, תורת קונפוציוסוהטאואיזם, הדתות היפניות הכוללות את דת השינטו, והדת הבהאית שנוסדה על ידי מספר מנהיגים רוחניים ערבים מראשית המאה ה-19.
שער חמישי: עמי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
השער כולל את הדתות המונותיאיסטיות: היהדות ואסלאם. בפרק "העם הנבחר: יהדות", מציין דייוויד הרלי, כי "היהדות היא העתיקה בשלוש הדתות המונותיאסטיות הגדולות, אם הנצרות והאסלאם כאחד. ביסודה מונחת האמונה שהאלוהים הוא אחד, אדון עולם ובוראו, נצחי, טרנסצנדנטלי, רואה-כול ויודע-כול, הוא שנתן את תורתו לעם היהודי ובחר לעשותו אור לגויים".[5] הרלי מונה את המושגים העיקריים ביהדות: "העם", "הארץ", "התורה", "בית הכנסת", "המועדים". מרוין וילסון מתאר "תנועות וזרמים ביהדות" בפרקים: "היהדות האורתודוקסית - דבקות בתורה", "היהדות הרפורמית - תגובה לשינוי" על התנועה הרפורמית, היהדות הקונסרבטיבית - שמירת האומה" על התנועה הקונסרבטיבית, וזרמים נוספים.
בפרק: "דרך הנביא" מתאר מונטגומרי ואט את ראשית האסלאם, אשר "החל את דרכו במכה בשנת 610, הדת ששלטה אז בערב הייתה מעין אמונה שמית עתיקה, המקדשת במות מבמות שונות לאלים שונים ומשונים". הוגה האסלאם מוחמד "החל מאמין שאלוהים מתגלה אליו וכי הוא מצווה להעביר את דבריו לבני-עירו. גופי תורתו נתלקטו אחר-כך בקוראן".[6] עיקרי האסלאם הם עבודת האל על ידי הכנעה ותפילה, צדקה, צום בחודש הרמדאן, עלייה לרגל למכה, ואליהם צורפו מספר תקנות נוספות הנוגעות ליחסים בין המינים וענייני ירושה, שתיקן מוחמד. האסלאם התפשט בעיקר בכוח החרב מזרחה בארצות דרום-מזרח אסיה, ומערבה אל צפון אפריקה ובחצי האי האיברי ובצרפת עד המאה ה-8. הזרמים העיקריים באסלאם הם השיעה, והסונה, שמשתייכים אליה כתשעים אחוז מן המוסלמים.[7]
שער שישי: נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשער זה פורטו עקרונות הנצרות, הזרמים העיקריים שבה ואורח החיים הדתי הנוצרי. בפרק "ישו" הגדיר ריצ'רד פרנס את הנצרות: "מבוססת על האמונה כי ישו כריסטוס ("המשיח") הוא בן האלוהים - ההתגלות המיוחדת של אלוהים לבני אדם. עם זאת נזכר ישו בנצרות גם כבשר-ודם, דמות היסטורית ממשית, לא רם יחס, שלא נודע בזמנו מחוץ" לגבולות ארץ ישראל שתחת השלטון הרומי.[8] בפרק "הכנסיות הנוצריות" הציג מיקל סדגורב את הזרמים העיקריים בנצרות מאז "הפילוג הגדול": כנסיות המזרח הן "הכנסיות האורתודוקסיות": היוונית, הרוסית, הסורית, הארמנית והקופטית; וכנסיות המערב שהן "הכנסייה הרומית הקתולית" ולאחר הרפורמציה בראשית העת החדשה, "הכנסיות הפרוטסטנטיות": הלותרנית, הפרסביטריאנית, הפנטקוסטלית, האנגליקנית, הבפטיסטית, המתודיסטית והכנסיות החופשיות.
שער שביעי: מילון אישים ומושגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
השער מהווה לקסיקון מפורט כשלעצמו של דמויות חשובות, מונחים ורעיונות הקשורים אל הדתות ואל יצירתן בתולדות האנושות.