מבצע ברדס 54–55

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע ברדס 54–55
תאריך התחלה: 20 בפברואר 1973
תאריך סיום: 21 בפברואר 1973
משך הסכסוך: פחות מיממה
מקום: מחנות הפליטים נהר אל-בארד ואל-בדוי מצפון לעיר טריפולי, לבנון.
עילה: בהתאם למדיניות חדשה שחלה מספטמבר 1972, אשר כונתה "אופנסיבה זוטא", על פיה צה"ל פועל שלא בתגובה ישירה לפעילות חבלנית מסוימת, אלא כבמצב מלחמה.
תוצאה: כ-45 מחבלים נהרגו, כ-60 נפצעו, מבנים ומפקדות בשני בסיסי מחבלים פוצצו והושמדו.
הצדדים הלוחמים

ישראלישראלישראל

לבנוןלבנון לבנון

מפקדים

איברהים אל מוג'ה

כוחות

מחבלי ארגון פת"ח

אבידות

תשעה פצועים

כ-45 מחבלים נהרגו, כ-60 נפצעו, שבוי אחד נתפס.

מבצע ברדס 54–55 הוא מבצע של צה"ל שנערך ב-2021 בפברואר 1973, ובמסגרתו פשטו כוחות צנחנים והקומנדו הימי, על יעדי מחבלים כ־180 ק"מ בעומק לבנון, מצפון לטריפולי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ו', 16 בפברואר 1973, בשעה 14:30, פקד הרמטכ"ל, דוד אלעזר, על הקחצ"ר, תא"ל מנו שקד, לבצע פשיטה על יעדי מחבלים במחנה הפליטים נהר אל-בארד, שכונה "ברדס 54" ובתכנון המבצעי כונה יעד "גאולה", ובמחנה הפליטים אל בדוי, שכונה "ברדס 55" ובתכנון המבצעי כונה יעד "אהובה". זאת בהתאם למדיניות חדשה שחלה מספטמבר 1972, אשר כונתה "אופנסיבה זוטא", על פיה צה"ל פועל שלא בתגובה ישירה לפעילות חבלנית מסוימת, אלא כבמצב מלחמה[1]. מטרות הפשיטה היו להרוג במחבלים במקום, לפוצץ את מבני המפקדות והאימונים ולהשיג מידע מודיעיני. נקבע כי הכוח יגיע ליעדיו בנחיתה מן הים. המבצע הוטל על כוחות מחטיבת הצנחנים ומשייטת 13. הפיקוד הכולל על המבצע היה בידי תא"ל שקד. מפקד הכח הימי היה מש"ט 3 אל"ם שבתאי לוי.

על הכוח שעליו הוטל לפשוט על יעדי "גאולה" פיקד סגן מפקד חטיבת הצנחנים, סא"ל עמוס ירון. תחת פיקודו היו: כ-25 לוחמים מגדוד 890 של הצנחנים אותו הוביל המג"ד, סא"ל איציק מרדכי, כ-20 לוחמים מגדוד 450, גדוד קורס מפקדי כיתות של הצנחנים, אותו הוביל מפקד הגדוד, רס"ן דורון רובין, כוח ובו 6 לוחמים מן הקומנדו הימי בפיקוד רס"ן גדי שפי, סגן מפקד השייטת. משימת הכוח הייתה השמדת המשרד הראשי של הפת"ח, מחנה מחבלים ומפקדת הפת"ח, מחסן תחמושת, בסיס אימונים ובית סוהר.

על הכוח שעליו הוטל לפשוט על יעדי "אהובה" פיקד מפקד חטיבת הצנחנים, אל"ם עוזי יאירי, שבאותה עת פיקד על אימון החורף של חטיבת הצנחנים. אף על פי כן לא הפסיק יאירי את אימון החטיבה, כי אם בחר נבחרת מן היחידות בחטיבה והוביל אותה במבצע[2]. תחת פיקודו היו: כ-25 לוחמים מגדוד 202 של הצנחנים אותו הוביל המג"ד, סא"ל שמואל (מולה) שחם, כוח מסיירת צנחנים, אותו הוביל מפקד הסיירת, סרן אבנר חרמוני[3], כ-25 לוחמים מגדוד הנח"ל המוצנח אותו הוביל המג"ד אמנון ליפקין-שחק וכן כוח ובו 6 לוחמים מן הקומנדו הימי. משימת הכוח הייתה השמדת משרד החזית העממית, משרד ארגון "המאבק המזוין", מחנות אימונים ובסיס ימי של הפת"ח.

נוהל הקרב למבצע היה קצר וזאת בשל לוח הזמנים שנגזר ממועד הביצוע שנקבע.

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בפברואר 1973, בשעה 11:45, לאחר תדריך הרמטכ"ל[4] הפליגו הכוחות הלוחמים על גבי ספינות חיל הים, בפיקוד מפקד שייטת ספינות הטילים אל"ם שבתאי לוי[5], מבסיס חיפה של חיל הים. הספינות נשאו עליהם כ-60 סירות גומי, הפליגו לעבר חופי לבנון, כעשרה קילומטר צפונית לעיר טריפולי ועמדו בלב ים כשישה מיילים מן החוף. הפיקוד הכללי על המבצע היה נתון בידי תא"ל שקד, אשר פיקד עליו, מעמדת פיקוד בספינה ששהתה בים. עם רדת החשיכה החלו הלוחמים בשלב ההחפה ושטו לחוף על גבי סירות גומי. כל כוח נחת בחוף אחר. הכוח שעליו הוטל לתקוף את יעדי "אהובה" נחת בחוף שכונה "לבן", ואילו הכוח שתקף מצפון ביעדי "גאולה" נחת בחוף שכונה "צהוב"[6]. כאשר היו הסירות במרחק של כשמונה מאות מטרים מן החוף קפצו למים מספר לוחמים מן הקומנדו הימי, אשר שימשו ככוח חלוץ עליו הוטלה מלאכת הסיור והאבטחה המקדימה את הנחיתה, ושחו לעבר החוף. בהגיעם סרקו הלוחמים את השטח ודיווחו ברשת הקשר כי הוא מתאים לנחיתה. שאר הכוחות הלוחמים נחתו בעקבותיהם. או אז התברר כי קיים פיגור בן עשרים דקות בלוח הזמנים של הפעולה. זאת משום שספינות חיל הים נדרשו בשעה שהפליגו לעבר לבנון להקיף סירות דיג בנתיב כדי לא להתגלות. בשעה 22:05 הושלמה התארגנות הכוח הנוחת על החוף והחלה התנועה לעבר היעדים שהיו מרוחקים כשישה ק"מ מן החוף. כבר בתחילת הדרך התגלה כי חציית הכביש הראשי תהווה בעיה שכן משני צדיו מדרון תלול. הלוחמים נאלצו לעבור אותו בקבוצות ובמהירות. בכל פעם שעברו רכבים היו הלוחמים קופאים במקומם ונצמדים למדרון. מה גם שנחיתת הכוח ליעדי "גאולה" התעכבה במשך כשעה. בשל כך נגרם פיגור נוסף בלוח הזמנים. אף כי על פי לוח הזמנים תוכנן לתקוף מוקדם יותר, ולמרות שהירח כבר עלה, הוחלט לדחות את שעת ה-"ש". סמוך לחצות החלה ההתקפה. היעדים היו בקרבת הנמל הסורי טרטוס, לאבטחת הפעולה כנגד התערבות סורית הוקצה כוח נוסף של זוג ספינות טילים בפיקוד מפל"ג 32 סא"ל מיכאל ברקאי. כוח זה נמצא באזור ופעל בשליטת מפקדת חיל הים.

יעד אהובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משהגיע הכוח שבפיקוד אל"ם עוזי יאירי ליעד אהובה התפצלו כוחות המשנה שלו למשימותיהם. כוח סיירת הצנחנים, בפיקוד סרן אבנר חרמוני, תקף את יעדי "אהובה 3" ו"אהובה 4". היעדים כללו את מפקדת פת"ח האחראית על גיזרת טריפולי, אשר שכנה במבנה בעל קומה אחת, ומבנה בן שתי קומות אשר שימש כמשרד ראשי ומחסן לנשק קל של הפת"ח. יעדים אלו היו בתוך מחנה הפליטים אל-בדוי. בשל היות היעדים בתוך מחנה הפליטים, ומשום שהיה חשש כי הכוח עלול להסתבך בקרב עם המחבלים בתחומי מחנה הפליטים ויזדקק לסיוע ותגבורת, הוחלט שכוח הסיירת יהא הראשון לפתוח באש ולתקוף את יעדיו. חרמוני, מפקד הסיירת, הוביל את תקיפת יעד "אהובה 3". הכוח נע בין בתי המחנה המוארים לעבר המבנה והתחמק ממספר כלבים שנבחו לעברו והיו עשויים לחשוף את מיקומו. הכוח תקף את המבנה, הרג ארבעה מחבלים במבנה ופוצץ אותו באמצעות מטעני חבלה. בלחימה על היעד ספג הכוח שלושה פצועים ובהם מפקד הסיירת. באותה עת פוצץ כוח, בפיקודו של סגן מפקד הסיירת, סגן אבידע שור את מחסן הנשק ביעד "אהובה 4".

כוח הנח"ל המוצנח, בפיקוד אמנון ליפקין-שחק תקף את יעד "אהובה 1", בסיס אימונים ובתי מלאכה של הפת"ח, אשר שימש לאימוני יחידת הפת"ח למבצעים מיוחדים. הבסיס נמצא במרחק 100–150 מטרים מזרחית למחנה הפליטים וכלל חמישה מבנים. שלושה מן המבנים היו בעלי קומה אחת ואילו השניים האחרים היו מכלים בלתי מזוהים. בבסיס שהו כדרך קבע עשרה מחבלים ואולם נלקחה בחשבון האפשרות כי בבסיס שוהים מחבלים נוספים לצורך הכשרה ואימונים. הכוח שבפיקוד ליפקין-שחק ביצע את משימתו במדויק, כאשר הוא משתלט על הבסיס באמצעות אש נק"ל ורימונים.

השמדת יעד "אהובה 2", בסיס החזית העממית, הוטלה על הכוח מגדוד 202, בפיקוד סא"ל שחם. הבסיס, אשר שימש כבית סוהר, נמצא כמאתיים מטרים דרומית ממחנה הפליטים, וכלל שישה מבנים תת-קרקעיים ומחסן תחמושת. במקום נכחו כדרך קבע מחבלים ששימשו כשומרים וכחוקרים בבית הסוהר וכן המפקד הבסיס וסגנו. בשעה 00:46 נע הכוח מנקודת הפיצול. במהלך התנועה ליעד זיהה הכוח מחבל חמוש ולכן התקדם בזהירות מרבית אל היעד, תוך שהוא עוצר מפעם לפעם לתצפית על היעד. משהגיע הכוח לקרבת הבסיס המחבלים, התפצל לשני כוחות משנה אשר תקפו מן הצד המערבי ומן הצד המזרחי של הבסיס. לאחר שחצו את גדר התיל המקיפה את הבסיס, הסיר המג"ד, סא"ל שחם, ממקומה את נורת החשמל שהאירה את רחבת הבסיס ובמעטה החשכה שהשתרר החלה המתקפה. הכוח אשר תקף את הבסיס בחלקו המערבי היה בפיקוד סגן דורון אלמוג[7], אשר היה מפקד פלוגה בגדוד. אלמוג השליך רימון למבנה הראשון ולאחר מכן השתלט עליו תוך ירי. באותה עת ריתק כוח המג"ד באש בניין בצד הדרומי של הבסיס ממנו נמלטו מספר דמויות. לאחר מכן הרג הכוח בפיקוד אלמוג מספר מחבלים בעת שהשתלט בירי על חדר[8]. לאחר השתלטות הכוח הישראלי נורתה לעברו אש מרובה קלצ'ניקוב מן הבניין המרוחק. המג"ד השליך לעבר מקור הירי רימון יד והורה לכוח של זאב זכרין להשתלט על המבנה. לאחר קרב קצר נהרגו המחבלים שפתחו באש והכוח התקרב למבנה. משהגיע למבנה זיהה הכוח בונקר תת-קרקעי שרק פתחיו נראו לעין. הכוח השליך רימונים ומטענים לבונקר אך לא נכנס פנימה מחשש לנפגעים. גם במבנה זה נהרגו ככל הנראה מספר מחבלים. לאחר ההשתלטות על הבונקר נע הכוח של דורון לעבר הכניסה הראשית למחנה שלא הייתה מאוישת. שם התמקם כדי לאבטח את הכוחות מכיוון צפון מערב וכן כדי לשמש כחסימה לכיוון מחנה הפליטים. הכוח אשר תקף את הבסיס בחלקו המזרחי היה בפיקוד סגן יפתח רייכר-עתיר[9]. הכוח פגע והרס אוהל ובו עמדת נ"מ. כמו כן פגע והרס עמדה על גג אחד המבנים. לאחר מכן פוצץ הכוח דלת באמצעות לבנת חבלה. מן הפיצוץ נהרגו שני מחבלים. על שאר החדרים השתלט הכוח של רייכר-עתיר באמצעות אש נק"ל ורימונים. תנור נפט שהיה באחד החדרים התלקח כתוצאה מן הירי. שריפה שפרצה בעקבות כך גרמה להתפוצצות תחמושת רבה עד לגמר ההשתלטות. משהסתיימה ההשתלטות על הבסיס, הניח הכוח מטעני חבלה מסוג "גור" בכל החדרים, שב לנקודת ההיערכות והפעיל את חומר נפץ. או אז פתח הכוח בנסיגה לעבר נקודת המפגש עם כוח המח"ט יאירי[10]. בבסיס זה נהרגו כשמונה עשר מחבלים. הכוח לא ספג נפגעים והלחימה על היעד, כולל הריסתו ארכה כעשר דקות.

יעד גאולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות בפיקוד הסמח"ט, סא"ל עמוס ירון, עלו לחוף בנקודה הצפונית. בעלייה לחוף נוצר פיגור בן 55 דקות שהכריח את הכוחות להזדרז בדרכם אל היעד. במהלך התנועה אל היעד זיהו חלק מן הכוחות מחבלים חמושים והרגו אותם. השמדת יעד "גאולה 1", הבסיס הימי של הפת"ח, אשר למעשה כלל בונקרים שנחפרו מתחת למבנים ששימשו כחנויות לחלוקת מזון של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, הוטלה על הכוח מגדוד 890, בפיקוד סא"ל מרדכי[11]. על פי המידע המודיעני, סביב הבסיס הטמינו המחבלים מוקשים ועל גג אחד המבנים הוצבו מקלעים. הכוח הפושט הצליח להפתיע כליל את המחבלים שבבסיס. שני מחבלים נהרגו במכת האש הראשונה ומחבל שלישי נהרג בעת שהכוח הניח את הבונגלור. כוח בפיקוד אהרון מרגל הסתער על היעד. שישה עשר מחבלים נהרגו. כמו כן לכד הכוח מדריך קומנדו טורקי[12], אותו לקח בשבי המג"ד מרדכי שהלם בראשו עם קת הרובה שלו והימם אותו[13].

יעד "גאולה 2", היה מפקדת ארגון "המאבק המזוין", אשר שכנה במבנה בעל קומה אחת בקרבת חוף הים דרומית ליעד "גאולה 1", אך מעברו השני של הכביש. המבנה כלל חמישה חדרים שהמזרחי שבהם, שימש כבית כלא. תקיפת היעד הוטלה על לוחמי גדוד 450, גדוד קורס מפקדי כיתות של הצנחנים, אותו הוביל מפקד הגדוד, רס"ן דורון רובין[14]. הכוח תקף את היעד באש מנשק קל והשליך רמוני יד לפתחי החדרים. כוח מן הקומנדו הימי שלקח חלק בלחימה על יעד "גאולה 2" זיהה חלון ממנו נורתה לעברו אש. מפקד הכוח, רס"ן אגוזי, פקד להשליך רימון אל החלון. הרימון שנזרק פגע בסורגים וחזר אל הכוח. אגוזי, הבין כי הרימון עומד להתפוצץ ולפגוע בלוחמיו, הרים את הרימון במטרה להשליכו הרחק מן הכוח, אולם הרימון התפוצץ בידו ופצע אותו פצעים קשים[15] והוא איבד את ידו הימנית ואת עינו הימנית, על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז[16]. ארבעה לוחמים נוספים מסביב נפצעו באורח קל. אף שנפצע הוסיף אגוזי לפקד על החוליה עד שטופל על ידי רופא. הכוח הטמין ביעד מטעני חבלה, נסוג ופוצץ את המבנה. בלחימה על יעד "גאולה 2" נהרגו שבעה מחבלים.

יעד "גאולה 3" היה משרד ארגון החזית העממית שמוקם במבנה חד קומתי. תקיפת היעד הוטלה על לוחמי שייטת 13 בפיקוד רס"ן גדי שפי. הכוח הרג שני מחבלים בדרכו אל היעד, השתלט על המבנה תוך כדי ירי ומילכד אותו באמצעות מטעני חבלה. או אז נסוג ופוצץ את המבנה.

סיום המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי על פי התוכנית המקורית הכוח שתקף את יעדי "אהובה" אמור היה להתפנות מן היעד באמצעות מסוקים, ואילו הכוח שתקף את יעדי "גאולה" אמור היה להתפנות מן היעד באמצעות סירות, החליט מח"ט הצנחנים, יאירי, עקב הפצועים בשני הכוחות, כי שני הכוחות יחולצו במסוקים. תא"ל שקד אישר זאת ומפקדי הכוחות שבשטח מצאו שטחים מתאימים כדי להנחית בהם את המסוקים סמוך לנקודות הפינוי. הכוחות התפנו בארבעה מסוקים, שניים לכל כוח. אחד המסוקים דיווח כי נפתחה לעברו אש נק"ל בדרכו לנקודת הפינוי. במהלך החילוץ המוסק הופיע מחבל שככל הנראה טעה בלוחמים שבשטח וחשב כי הם מחבלים. הוא קרב אל הכוח שתקף את יעדי "גאולה", ואלו הרגו אותו. בשעה 03:22 לפנות בוקר היו הכוחות באוויר בדרכם לישראל. הצי הסורי לא יצא להתערב בנעשה ולא היה מפגש ימי. ספינות חיל הים שבו אף הן לנמל עד 09:15 בבוקר.

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע "ברדס 54–55" הסתיים בהצלחה. כ-45 מחבלים נהרגו וכ-60 נפצעו, כן נתפס שבוי אחד מקרב המחבלים. לכוח המבצע היו 9 פצועים ובהם מפקד סיירת צנחנים, סרן חרמוני ואילן אגוזי, המבצע היה ביצוע משולב ראשון של כוחות ים אוויר ויבשה בהיקף רחב ובעומק האויב. מטרת המבצע הייתה להמחיש לארגוני המחבלים כי כוחות צה"ל מסוגלים לתקוף ולהשמיד את בסיסיהם באשר הם נמצאים, וכן להכריח את המחבלים להתמקד בשיקום הנזקים ובהתגוננות במקום בביצוע פעולות טרור. מבצע זה לא זכה לתהודה תקשורתית רחבה משום שיום למחרת יירט והפיל חיל האוויר את טיסה 114 של ליביאן איירליינס מעל חצי האי סיני[17].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר, משרד הביטחון, אפריל 1998, עמוד 344, "אמר הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, ללוחמים ערב ההפלגה לטריפולי: '... זוהי פעולה חשובה מאוד... זו פעולה ראשונה שאנחנו עושים אותה לגמרי יזום, מבלי שקודם יהרגו יהודים... אלא פשוט, כמו שצריך לנהל מלחמה. יש אויב, הוא אומר שיש מלחמה, שיאכל את זה'!".
  2. ^ יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר, משרד הביטחון, אפריל 1998, עמוד 349, "יאירי, שאלוף דורון רובין מכנה אותו בגעגועים 'מקצוען אמיתי', היה צעיר משקד בשש שנים.".
  3. ^ אבנר חרמוני – 1972–1973, לקוח מן האתר הרשמי של סיירת צנחנים.
  4. ^ יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר, משרד הביטחון, אפריל 1998, עמוד 344.
  5. ^ רס"ן אילן אגוזי, באתר הגבורה, מתוך אתר הגבורה.
  6. ^ יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר, משרד הביטחון, אפריל 1998, עמוד 351.
  7. ^ שוקי שדה, כיצד הפך אורי שטרית, לשעבר מהנדס העיר ירושלים, מאיש מקצוע מוערך לאחד מחשודי פרשת הולילנד?, TheMarker, ‏ 22 באפריל 2010.
  8. ^ אילן כפיר, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1982, כרך רביעי – "צנחנים", עמוד 140, מתוך עדותו של דורון אלמוג – "התגנבנו ליעד בשקט. במרחק מטרים ספורים מן המבנים בהם התגוררו המחבלים פתחנו באש. התחלנו לעבור חדר חדר ולטהר את השטח. בחדר השלישי הופיע מולי בריצה מחבל חמוש ברובה סער 'קלצ'ניקוב'. הייתה עשירית שנייה של מבוכה ויריתי בו צרור. הוא נפל במקום. לקחתי לו את הנשק והמשכתי בהסתערות".
  9. ^ רונן ברגמן, סופר צללים, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", ‏ 20 בדצמבר 2013, עמודים 38–46, כפי שהועלה באתר פרש.
  10. ^ אילן כפיר, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1982, כרך רביעי – "צנחנים", עמ' 140, מתוך עדותו של דורון אלמוג – "במסוק בדרך חזרה נתתי לעוזי יאירי את ה'קלצ'ניקוב' של המחבל. שלוש שנים אחרי כן כאשר עוזי יאירי נפל בקרב במלון 'סבוי' שמעתי את מוטה גור מספר בדברי ההספד שלו, כי עוזי נהרג כשבידו רובה סער 'קלצ'ניקוב' אותו קיבל כמזכרת מאחד הלוחמים במבצע טריפולי".
  11. ^ יוסי יהושוע וראובן וייס, "הגדוד של המדינה", ידיעות אחרונות מוסף 7 ימים, ‏ 07 באוקטובר 2011, יצחק מרדכי: "בפשיטה על בסיס קומנדו ימי בטריפולי הרגנו עשרים ושלושה מחבלים והבאנו כשבוי את מאמן הקומנדו הטורקי שלהם".
  12. ^ אילן כפיר, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1982, כרך רביעי – "צנחנים", עמ' 140.
  13. ^ יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר, משרד הביטחון, אפריל 1998, עמוד 353.
  14. ^ יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר, משרד הביטחון, אפריל 1998, עמוד 354, דורון רובין – "אני זוכר שבאותה תקופה היו לנו לבנות של יכולות מקצועיות בכל תחומי הלחימה: לא משנה איפה נחתת – יכולת להגיע ליעד במדויק ולבצע לחימה מקצועית. הנועזות הייתה בעצם ההחלטה לבצע פעולה במרחק כזה. נכון, שכאשר אמרו לי שצריך לפשוט על מחנה אל־באדווי, זה נראה לי מעבר לאופק, אבל בסופו של דבר, הפונקציה היחידה לגבי, הייתה – זמן שיט. כל שאר הנושאים כמו: ניווט פרדסים, מעבר קירות בטון, הליכה שקטה עם מטען, לחימה בשטח בנוי – היו לחם חוק. במבצע הזה לא היה שום תחום מקצועי שלא הכרנו קודם. לכן כשאמרו לנו: חברים, יש לכם ארבעה ימים להתכונן, נשאר רק לעשות מודלים".
  15. ^ אבי צור, הלוחם, ביטאון "הלוחם", ‏ אפריל 2013, כפי שהועלה באתר "פרש".
  16. ^ רס"ן אילן אגוזי, באתר הגבורה, מתוך אתר הגבורה.
  17. ^ מבצע "ברדס 54–55" – 20 בפברואר 1973, מתוך אתר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים.