ערך מומלץ

ספינות סער

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספינות סער
טיל גבריאל נורה ממערכת הטילים הראשונה שהורכבה על ידי התעשייה האווירית באח"י חיפה (סער 2), 7 באפריל 1969.
טיל גבריאל נורה ממערכת הטילים הראשונה שהורכבה על ידי התעשייה האווירית באח"י חיפה (סער 2), 7 באפריל 1969.
תיאור כללי
סוג אונייה ספינות טילים
צי חיל הים הישראלי
סדרה סער 1 עד סער 4.5
סדרה קודמת משחתת, טרפדת
סדרה עוקבת קורבטת מסוק סער 5
דגל חיל הים הישראלי
ציוני דרך עיקריים
מספנה תכנון: מספנות לורסן, גרמניה;

בניה: קונסטרוקסיון מקאניק דה נורמאנדי (CMN) שרבורג
בניית סער 4: מספנות ישראל

תחילת הבנייה 1965
הושקה 1967
הוכנסה לשירות חימוש טילים 1969
מצבה כיום בשירות פעיל בחיל הים הישראלי ובציים אחרים
נתונים כלליים
הדחק 250 עד 450 טון
מהירות קבועה 30 קשר, מרבית 40 - 35 קשר.
גודל הצוות 40-45 קצינים וימאים.
מספר תרנים 1
גובה התרנים 8-12 מטר
הנעה 4 מנועי דיזל מאייבך MTU, הספק כולל 12,800 כ"ס.
צורת הנעה ארבעה מדחפים
חימוש טילי גבריאל
טילי הרפון

תותח אוטו מלרה 76 מ"מ
תותחי 40 מ"מ
תותח M61 וולקן במערכת פלנקס ומקלעים
טורפדו נגד צוללות מדגמים 44–46 פצצות עומק

אמצעי גילוי ול"א מכ"ם "נפטון" תוצרת צרפת, מכ"ם "דגון" ומגלה שידורי מכ"ם -תוצרת אלתא. סונר קוער וסונאר נגרר.
מסוקים מסוק דולפין שהוחלף בעטלף

ספינות סער הן שם כולל לתוכנית בניין הכוח הימי של חיל הים הישראלי שראשיתה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 ונמשכה עד תחילת המאה ה-21. תוכנית זו הביאה לניצחונו של החיל במלחמת יום הכיפורים ולחיזוק עוצמתו. מטרת התוכנית הייתה יצירת כוח ימי שיאפשר יוזמה התקפית בזירה הימית, ולא יסתפק בהגנת החוף. מעבר לכך, את התוכנית ייחדה שבירת מוסכמות בלחימה בתחום הימי, על ידי יצירת עדיפות טכנולוגית של יחידת הלחימה ועדיפות כמותית ביחידות לחימה בתקציב מועט.

התוכנית נבנתה על ידי אנשי חיל הים והתעשייה הביטחונית הישראלית בשיתוף פעולה שנועד לקדם את הטכנולוגיה של הלחימה הימית ולהביא מענה לצורכי הביטחון של ישראל. נכונות התפיסה הוכחה מבצעית במלחמת יום הכיפורים.

עקרונות התפיסה היו:

  • ריכוז מאמץ לתחום לוחמת השטח להפעלה ביזמה התקפית לצורך לחימה בזירה הקרובה.
  • בחירת הנשק הקטלני העיקרי - הטיל גבריאל שטווחו ארוך מטווח תותחי המשחתות מסדרת סקורי של חיל הים המצרי.
  • בניית יחידות לחימה קטנות אך בכמות גדולה ועם מהירות קבועה גבוהה שתאפשר היערכות בעדיפות כמותית במקום ובזמן הנדרש.
  • מהירות מרבית עדיפה על כלי האויב כדי להכתיב את הקרב.

לחיל הים לא היה אז ציוד לחימה יעיל. הושם דגש במימוש על הצטיידות מהירה. נבחר גוף כלי שיט מוכח והוזמנה סדרת ייצור ויתור על שלב אבטיפוס. גם הסדרה השנייה הוזמנה בחו"ל. הכוונה למעבר לבנייה בישראל התממשה בסדרה השלישית. רכישה וזיווד החימוש והציוד המתקדם נעשו תוך כדי המשך פיתוחם.

כבר בתחילת יישום התוכנית התרחשה הצטיידות ציי ערב בספינות אוסה וקומאר נושאות טילי סטיקס ארוכי טווח. אלו נעשו למטרות המועדפות ונוצר פער טווחים לטובת האויב. לבסוף הוחלט להצטייד בכל זאת בטילי גבריאל על אף טווחם הקצר, ולמצוא מענה לטווח העדיף של טילי סטיקס בפיתוח אמצעי התגוננות ותורת לחימה מתוחכמת. תורת הלחימה והתפעול הנכון הוחדרו בתרגילים רבים ובתחקירים חושפניים עד שכל אחד בצוות ידע את הנדרש ממנו.

במסגרת סדרת ספינות הסער פותחו ונבנו ספינות טילים מדגמי סער 1, סער 2, סער 3, סער 4 וסער 4.5 וכן קורבטת טילים עם מנחת למסוק מדגם סער 5, שאינה נחשבת לחלק מן הסדרה מאחר שעקרונות הפעלתה ופיתוחה שונים.

תוכן עניינים

התפתחות הלחימה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחימה הימית בטכנולוגיה ששררה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה חייבה הפעלת כלי שיט גדולים רבים המסוגלים לשאת מערכות נשק כבדות. כדי להגיע לעדיפות התקיים בין המדינות הימיות מרוץ חימוש שתבע אמצעים רבים. מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל - כמדינה במצור יבשתי שעורקי החיים שלה עוברים בימים ועיקר אוכלוסייתה מתגוררת על חוף הים התיכון - העמיד אותה בסכנה בזירה הימית. ברם, אמצעיה התקציביים המוגבלים חייבו ריכוז מאמץ לבנית כוח אווירי ויבשתי. אספקת הנשק המסיבית של ברית המועצות לציי מצרים וסוריה הקצינה את החולשה של ישראל בזירה הימית.

ההישג המיוחד בתוכנית ספינות הסער היה שבירת המוסכמות בתחום הימי כשהביא עדיפות טכנולוגית בתקציב מועט. מתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 פעלו אנשי חיל הים והתעשייה הביטחונית הישראלית בשיתוף פעולה, לקדם את הטכנולוגיה של הלחימה הימית ולהביא מענה לצורכי הביטחון של ישראל. חיל הים המצרי היווה את האיום העיקרי בים. בתחילת תהליך הפיתוח, נערך חיל הים הישראלי כנגד משחתות הסקורי של חיל הים המצרי. עם הגעת ספינות הטילים קומאר ואוסה מתוצרת ברית המועצות נעשו הן למטרה העיקרית. גם הצי הסורי הצטייד בהן ונוצר צורך לפעולה בשתי הזירות.

הדגש הושם על היערכות כנגד טילי הסטיקס שבהם צוידו ספינות אלה. טווח הטילים הללו (כ-50 ק"מ), ראש-נפץ גדול (500 ק"ג) וירי בשיטת "שגר ושכח", איפשר להם פגיעה מרחוק במרכזי אוכלוסייה בישראל. על חיל הים היה להתפתח ללא הרף ולבנות את כוחו כדי לעמוד באתגרים המוצבים בפני המדינה בזירה הימית.

תוכנית "ספינות הסער" הבסיסית השתרעה על תקופה של כ-25 שנה מ-1956 עד 1980. ניתן לראות את ראשיתה בתחקיר קרב חיפה מול איברהים אל-אוול במלחמת סיני. דרך הכנעת המשחתת המצרית ספגה ביקורת פנימית בחיל הים על השימוש בתחמושת רבה ופגיעות מעטות. הקרב חידד את ההכרה בחוסר התועלת בהפעלת מספר קטן של משחתות ישנות. גיבוש הצורך המבצעי והאפיון של כלי השיט נעשו בתהליך שנפרש על פני מספר שנים.

במלחמת ששת הימים היו מערכות הטילים בפיתוח וכלי השיט בשלבי ייצור אך בים עוד לא היה דבר. הטלת המצור הימי על ידי המצרים במצרי טיראן לפני המלחמה וכיבוש חצי האי סיני בידי צה"ל במהלכה הביאו את שר הביטחון משה דיין להחליט על הצורך בספינות סער גם בים סוף. הבנייה נעשתה במקביל לאירועי מלחמת ההתשה ואחריה. בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים היה מרבית הכוח בכשירות מבצעית, וכולו (14 ספינות) הוצב בים התיכון. ההישגים בקרבות הטילים היו מרשימים. הושגה שמירת חופש השיט לישראל.

במהלך תוכנית ספינות הסער התחלפו מפקדי חיל הים, כשכל אחד במשמרתו הוסיף נדבך ועקרונות התהליך נשמרו. תהליך ספינות הסער קיבל חשיבות עליונה בפעילותו של חיל הים. הראייה הכוללת וארוכת הטווח של שרי הביטחון גברה על שיקולי המטה הכללי. שיתוף אינטרסים שהביא לתיאום בין חיל הים לתעשיות הביטחוניות תרם להצלחת הפיתוח וההצטיידות.

התהליך הובל על ידי מפקדים, והתבצע על ידי מהנדסים, יזמים וממציאים בחיל ובתעשייה הביטחונית. הוקמה שייטת ספינות הטילים, נעשה תהליך גיבוש תורת לחימה וקליטתה על ידי ימאים לוחמים. לכל אירוע שקרה במשך השנים הייתה השפעה על התהליך ובמהלך הפיתוח נעשו לא מעט טעויות. להעדפת המימוש המהיר היה מחיר בתקלות שהופיעו במהלך הקרבות והקטינו את ממדי ההצלחה. לאחר מלחמת יום הכיפורים, נעשו ספינות הסער מודל לחיקוי בציי מדינות בעולם. ספינות סער נוספות נבנו לשירות בזירת הים התיכון ובים סוף. בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיע מספר יחידות הלחימה לשיאו ומאז ירד עד לכמחצית.

בניית ספינות הסער היוותה את המאמץ העיקרי של חיל הים ואליו נרתמו ומשכו בעול כל המשרתים בו. תהליכי הפיתוח של אמצעי הלחימה ובניין הכוח נעשו בהדרגה ובהתמדה. שישה מפקדי החיל הובילו במשמרתם את הפיתוח והייצור ומסרו את המשמרת למחליפיהם שכבר השתתפו קודם בתוכנית. כל מפקד חיל התבסס על מעשי קודמו והמשיך במהלך משמרתו בבניית הכוח. הגדרת התפישה גובשה תוך כדי תהליך. מתוך האין ברירה צמחו התובנות הנכונות. נוצרה אחדות המטרה. אירועים שחלו במהלך הפיתוח השפיעו ולקחים יושמו. נעשו גם טעויות ואלה תוקנו בחלקן תוך כדי התהליך.

בעיית הביטחון בזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופי אויב בקרבת נתיבי הים לישראל 1973.

בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים הגבול הימי של מדינת ישראל היה מוקף אויבים, דבר שהתנגש עם צורכי הקיום המודרניים המחייבים קשר עם העולם. כ-97% מנפח המטענים לישראל וממנה עוברים בדרך הים. קשר כזה יכול להתקיים רק כאשר נתיבי הים פתוחים. המדינה שוכנת לחוף שני ימים, הים התיכון וים סוף. מרבית האוכלוסייה והתשתית האסטרטגית (נמלים, תחנות הכוח והתעשייה) פרוסות לאורך חופי הים התיכון, דרכו מתקיים הקשר הימי עם מדינות אירופה ואמריקה. בעבר, היו תקופות של חסימת נתיב השיט לאילת, שהסבו למדינה נזק כלכלי, אך חסימת האפשרות לשיט חופשי בים התיכון איננה נסבלת. מראשית קיומה ספגה ישראל פלישה קרקעית בכל הגזרות ותקיפות אוויר על כל המרחב. בחלק מהמלחמות הכריזו מדינות ערב גם על מצור ימי, אך הצליחו לכפות אותו חלקית רק בים סוף. הפעולות נגד השיט הישראלי עשויות להתבצע במרחק גדול מחופי הארץ מבלי להתחשב בכוח האווירי של ישראל.

זירת הים התיכון זימנה לישראל שני אויבים: סוריה מצפון ומצרים מדרום. עצם קיומם ויכולתם לתאם פעולה עוינת חייבו את חיל הים הישראלי ליכולת פעולה בשתי הגזרות. המרחקים מנמלי האויב לרצועת החוף הים תיכוני של ישראל מאפשרים לכלי השיט שלו לבצע פעולה במהלך הלילה ובכך להקטין את הסבירות להיפגע ממטוסי חיל האוויר הישראלי.

מפקדי צה"ל לא היו שותפים לחששות ממצור ימי ולא הכירו בצורך לקיים כוח ימי נגדו. הם הניחו שהמלחמה תהיה קצרה ותיגמר לפני שבעיית האספקה דרך הים תתעורר. בנוסף, קיוו כי מעצמות המערב לא יסכימו למצב של מצור ימי שעלול לפגוע גם באינטרסים שלהן. הפעילות המועטה של ציי האויב במלחמת העצמאות ובמבצע סיני הצדיקו לכאורה הערכה כזאת. דרישת קובעי המדיניות הביטחונית מחיל הים הסתכמה בהגנת החוף בעת מלחמה, אבטחה כללית וביצוע פעולות עלומות בין המלחמות. ביטחון השיט בימים לא הוגדר כמשימה באותה תקופה.

אנשי חיל הים הישראלי ראו כי אין מכשול בין ציי האויב לבין ישראל. הם סברו שפעולות האיבה בעת מלחמה עלולות להגיע גם לזירה הימית ולא ניתן להתעלם מכך. אף כי אבטחת השיט לא הוגדרה כמשימה, הם ידעו שכאשר תפרוץ מלחמה, הערבים ינסו להשלים את הכיתור היבשתי במצור ימי. על מצור ימי בים התיכון לא ניתן יהיה להבליג וחיל הים יידרש לפעול. בתחילת שנות ה-60 האיום העיקרי לביטחון בים היו משחתות ה"סקורי" הסובייטיות שנמסרו למצרים, בנוסף למשחתות הבריטיות שכבר היו ברשותם. כמות ואיכות המשחתות הישראליות הייתה נחותה מהן וחיל הים הישראלי חיפש נשק יעיל כנגדם.

מהנעשה בעולם נלמד שהמעצמות הימיות אכן מבצעות לחימה ימית באמצעות מטוסים. אולם לשם כך המטוסים צוידו בחימוש ובאמצעים מיוחדים והטייסים התמחו בלוחמה ימית. העדיפות של חיל האוויר הישראלי הופנתה לקרבות אוויר ולסיוע לכוחות הקרקע. התוצאה הייתה רמה נמוכה של לחימה בלילה מעל הים. לפיכך בחיל הים לא הסתמכו על כך שהלחימה תיעשה על ידי חיל האוויר וידעו שספינות החיל יידרשו להילחם. כאנשים מעשיים, הכירו בעובדה שהאיומים בזירה היבשתית והאווירית יקבלו תמיד את העדיפות התקציבית. לכן הפתרון שיענה על הדרישות המבצעיות חייב להתכנס למסגרת תקציבית סבירה. בידע המקצועי של ציי העולם בראשית שנות ה-60 לא היה פתרון לכוח ימי שיעמוד באתגר אשר בנייתו ניתנה להתכנס בתקציב מצומצם.

גיבוש הצורך המבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיל המתביית כנשק עיקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת פיקודו של אלוף שמואל טנקוס החל חיל הים להתחמש בנשק ייעודי. הדבר התבטא ברכישת שתי משחתות מדגם Z ושתי צוללות בבריטניה, המשך רכש טרפדות - שלוש טרפדות באיטליה שיועדו לזירת ים סוף. מלחמת סיני פרצה ארבעה חודשים לאחר הגעת המשחתות לארץ. בקרב שהתנהל ב-31 באוקטובר 1956 נגד ה"איברהים אל אוול", שבו שתי המשחתות הישראליות את המשחתת המצרית שהפגיזה את חיפה. זמן קצר אחר כך החל חיל הים המצרי לקלוט משחתות סובייטיות מדגם "סקורי". התברר כי יכולת המשחתות שהיו בידי ישראל מוגבלת והן נחותות יחסית למשחתות ה"סקורי".

הטרפדות, שמרביתן נרכשו בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, התאימו לפעולה בגזרת החוף. לטורפדו, שהיה הנשק העיקרי של הטרפדת (ספינת טורפדו), היה טווח קצר. ל"סקורי" היו תותחים מבוקרי מכ"ם והסיכוי שטרפדת תוקפת תגיע לעמדת ירי מבלי להיפגע היה קלוש.

טיל גבריאל נורה מספינה מדגם סער 4, 1975.

באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 החלה רפא"ל לפתח טיל ים-ים. פיתוח הטיל הוסב לאוויר-ים ולטיל קרקע-קרקע "לוז", למרות התנגדות חיל הים. מאחר שהכנות חיל האוויר לשיגור ניסיוני השתבשו, חיל הים הציע לנסות את שיגורו ממשחתת. ב-18 במאי 1959 בוצע ניסוי שיגור מוצלח מהמשחתת אח"י אילת והטיל פגע לראשונה במטרה ימית. נראה שביב של תקווה.

אף על פי שניסיונות ירי נוספים הסתיימו בהחטאות חיל הים החליט להסב את ה"לוז" לטיל ים-ים ופיתוחו נמשך. הטיל היה מונהג אופטית בתנאי ראות יום. טווח הפעולה של הטיל עלה במקצת על טווח תותחי ה"סקורי" והראש הקרבי שלו יכול היה לגרום נזק רב למשחתות האויב. בתחילה יועד הטיל לחמש את משחתות ה-Z שהיו בידי חיל הים הישראלי במקום נשק הטורפדו. בשנת 1962 נעשו ניסויים בדגמים משופרים מעל סיפון אח"י יפו. בשנת 1963 נערך ניסוי נוסף מן היבשה על מטרה ימית בנוכחות הרמטכ"ל צבי צור ומנכ"ל רפא"ל מוניה מרדור.

עם כניסת התעשייה האווירית לפיתוח החל הטיל, ששמו שונה ב-1962 ל"גבריאל", לקבל את תצורתו המבצעית. הטיל הוסב לטיל מונחה מכ"ם. מוביל הפיתוח היה אורי אבן-טוב. פריצת הדרך נעשתה בשנת 1965 כאשר הצליחו לבצע אינטגרציה מערכתית של המכ"ם ושל מד הגובה (אלטימטר בתדר מכ"ם).[1]

בחירת הטיל המתביית כנשק עיקרי שינתה את היחס הישר שהתקיים בין עוצמת האש לגודל כלי השיט. כלי שיט קטן יחסית יוכל לשאת חימוש שיכריע משחתת ממרחק הגדול מטווח תותחיה.

הצורך המבצעי - יחידות לחימה רבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכש המשחתות מבריטניה לווה בהתארגנות ובלימוד הנהלים הבריטיים להפעלת כלי שיט קרביים. המשחתות נבנו ככלי רב תכליתי שנועד להוות משמר מגן לאוניות המערכה ולשיירות של אוניות סוחר מפני ספינות הטורפדו, צוללות ומטוסים תוקפים. לוחמת המשחתות לא הייתה בעדיפות עליונה והן נדרשו להקריב את עצמן כדי לאבטח את הכוח העיקרי.

בציי ישראל ומצרים הן היו כלי השיט הגדולים ביותר. לצי המצרי הצטייד בשבע משחתות, מהן חמש מדגם "סקורי" מייצור סובייטי, שהיו עדיפות על המשחתות הישראליות. חיל הים הישראלי החזיק בשלוש משחתות, והתחזוקה השוטפת הותירה רק שתיים כשִירוֹת בכל זמן נתון. משמעות הכמות המזערית שלא ניתן היה להעמיד כוח שיוכל להתמודד בקרב הימי מול חיל הים המצרי.

במלחמת סיני נדרש חיל הים הישראלי לפעילות מינימלית שהסתכמה בעיקר בסיורי ביטחון שוטף לאורך חופי הארץ, מאחר שבזירה פעלו הצי המלכותי הבריטי והצי הצרפתי נגד מצרים במבצע מוסקטר. תוצאות הקרב עם "איברהים אל-אוול" פורשו כהצלחה של חיל האוויר. אנשי המטה הכללי סברו שבעת מלחמה יוכלו לפעול בים עם מטוסי חיל האוויר ולכן אין צורך להשקיע בהגדלת מספר כלי השיט .

בעוד שטייסי המעצמות העוסקים בתקיפה בים הם קציני ים שהוסמכו לטיסה ומתאמנים בקביעות בזירה הימית, הניסיון של חיל האוויר הישראלי בפעילות מעל הים היה מועט. משימתו העיקרית של חיל האוויר היא להשיג עליונות אווירית ולאחריה סיוע לכוחות היבשה. הטיסה מעל הים בלילה ואפילו ביום מעונן מסוכנת. בחיל הים העריכו את יכולת חיל האוויר הישראלי אך היו משוכנעים שבעת מלחמה ידרשו להתעמת עם כלי שיט של האויב בים.

כאשר אלוף יוחאי בן-נון קיבל את הפיקוד על חיל הים הישראלי בשנת 1960, הוא היה מודע היטב לחולשות אלה. הביטוי השגור "זה מה שיש ועם זה ננצח" והדרישה מאנשי הים להקרבה, אפשרו ליצור מיתוס אך לא להביא להצלחה בקרב. בן נון הפעיל תהליך חשיבה קיבוצי בו ניצל את הניסיון, ההשכלה והתובנה של קציני החיל. תהליך סיעור המוחות שנקט לא היה חד פעמי לבן-נון. במהלך פיקודו על הקומנדו הימי - שייטת 13 - השתמש בתהליך חשיבה קיבוצית דומה לדיון בבעיות היחידה. כך גם העלה עליו את חמתו של הרמטכ"ל יגאל ידין שראה זאת כהמשך לשיטות הפלמ"ח.

סוגית הסד"כ הדרוש לחיל הים, הובאה לדיון בקיץ 1960 בפני קבוצה מורחבת של מפקדים ואנשי המטה של חיל הים, והמשתתפים נדרשו להביע את דעתם.[2]

בן-נון היה פתוח לשמוע דעות שונות ועודד את המפקדים להתבטא. התהליך נמשך מספר ימים, אנשים שמעו, חשבו וחזרו עם תובנות נוספות. מלכתחילה היה ברור שלא יהיה תקציב לבניית צי מאוזן, בדומה לציי המדינות הימיות, לרבות חיל הים המצרי, ויש צורך לבחור תחום לחימה אחד ולהגיע בו לעדיפות.

הועלו מספר אפשרויות כגון: לחימה תת-מימית על ידי כוח צוללות, הישענות על יחידת קומנדו ימי בעלת מרכיבים שונים. כאשר הסתבר שלא ניתן לוותר על לוחמת השטח עבר הדיון לסוג וכמות כלי השיט הנדרשים ללחימה כזאת - רכש משחתות גדולות חדישות ומשוכללות יותר, רכש קורבטות איטלקיות חדישות, או טרפדות מודרניות.

אף על פי שהמשימה המוגדרת לחיל הים הייתה הגנת החוף לא הוצע להקים מערך תותחי חוף שימנע חדירות אליו. גם לא הוצע להקים פיקוד אזורי שיפעיל כלי טיס ייעודיים ללחימה בים כפי שנעשתה בהגנת מבואות בריטניה במלחמת העולם השנייה. ניתוח ההצעות נעשה תוך הבנה שהתקציב שיוקצה לחיל הים לא יגדל משמעותית, משום שהאיומים באוויר וביבשה יותר כבדים.

דרך הפעולה שנבחרה הייתה הצטיידות במספר רב של כלי שיט קטנים ומהירים המצוידים בנשק קטלני,[3] כך שמפקדת חיל הים תוכל לרכז מאמץ מול חלק מצי האויב. על-מנת להשיג את מספר היחידות הדרוש ביכולת תקציבית סבירה היה ברור כי על כלי השיט הבודד להיות בעל ממדים קטנים ככל האפשר. האילוץ לגבי הגודל עבר מנשיאת הנשק לכושר פעולה בתנאי הים השונים. בשלב זה ישימות הטיל הימי טרם הוכחה. האלטרנטיבה לטיל היה טורפדו משוכלל שאולי יהיה ניתן לרכשו מציים זרים.

הפתרון שנמצא הופץ בין קציני הים בחייל. בן-נון הודיע כי ש"חיל הים יצא למרחב עם הרבה ספינות ...שיישאו נשק קטלני". וכאן סתם ולא פירש היות שסוג הנשק עוד לא היה ברור. הבסיס לאופטימיות של בן-נון היה מידע, שבעקבות שיחותיו עם שמעון פרס יוכנסו שש ספינות מדגם "יגואר" לרשימת הציוד שתצורף להסכם שחתם ראש הממשלה דוד בן-גוריון עם קנצלר מערב גרמניה קונרד אדנאואר בפגישתם במלון וולדורף אסטוריה בחודש מארס 1960.[4]

בעוד שבפני קציני חיל הים ניתן היה לדבר על חזון, למטה הכללי היה צריך להגיש תוכנית ברורה. שלמה אראל, שהיה אז ראש מחלקת הים, ריכז את עבודת המטה בנושא זה. לדבריו "רעיון הסטיל לא היה הברקה של אף אחד. זו הייתה תוצאה של עבודת מטה קבוצתית. לימוד ומחקר יסודי בהיסטוריה ובציים זרים." הייתה זו עבודה הנדסית ומודיעינית שנמשכה כשנתיים. תחילה חיפשו טרפדת חדשה. המשלחת שיצאה לסיור בציי אירופה, חזרה עם המלצה על טרפדת שעלתה בביצועיה על כל האחרות - במהירות הגבוהה, בטווח ההפלגה, בהתנהגות בים גלי ובכושר נשיאת החימוש. הספינה הייתה מדגם "יגואר", מתוצרת מספנות "לורסן" בברמן שבגרמניה. לצי הגרמני היו אז 32 טרפדות מדגם זה בנויות מפלדה ומתכת קלה בקווי גוף דחי (ולא גלישה כמו מרבית הטרפדות האחרות), ומערכת הנעה רבת עוצמה ואמינה.[5]

אישור המטה הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב אלוף צבי צור ראש המטה הכללי בעת אישור תוכנית ספינות הסער.

בתהליך הגיבוש שארך שנתיים שוכנע חיל הים כי הטורפדו לא יוכל להיות הנשק העיקרי ושם את יהבו על הטיל "גבריאל". מפקדים שצברו ניסיון במשחתות העלו בדיונים הפנימיים השגות לגבי גודל הספינות הרצוי בים התיכון שהוא לעתים סוער.[6] מפקד החיל, האלוף יוחאי בן-נון, סיכם את דעת חיל הים בנושאים אלה. בינואר 1963, הציג למטה הכללי, בראשותו של רב-אלוף צבי צור, את עקרונות תוכנית ספינות הסער:

חיל הים מיצה את כל הפתרונות האפשריים לבעיית הזירה הימית באמצעות סדר הכוחות הקיים... יש לקיים צי אשר ישיג את עיקר משימתו בדרך המהירה והזולה של השמדת ציי האויב בימי הלחימה הראשונים ושיהיה מסוגל לענות על מירב המשימות שנדרשות על ידי המטה הכללי בנושאי מלחמה כוללת, מלחמה מוגבלת וביטחון שוטף... הפתרונות גלומים בשינוי התפיסה ובפיתוח נשק עדיף שישרת את התפיסה. הנשק הנדרש: ספינות טילים וצוללות ובתמורה השבתה של סד"כ המשחתות והטרפדות.

עיקרי התפיסה כפי שהוצגו במטה הכללי:

עיקר כוחו של חיל הים יתבסס על דגם אחיד של ספינה מהירה, קטנת ממדים וזולה יחסית אשר יקנה לה את היתרונות באים:

  • הספינה תהיה מסוגלת להתמודד עם משחתות וסטי"לים גם יחד, והודות למהירותה להכתיב את תנאי הקרב.
  • לספינה תהיה עצמאות אופרטיבית כספינה בודדת או כחלק מכוח משימה.
  • הספינה תהיה חמושה בטילים מונחים ובתותחים אוטומטיים דו תכליתיים מבוקרי מכ"ם. היחס בין תותחים לטילים יהיה ניתן לשינוי בהתאם לאופי המשימות וכן ניתן יהיה להרכיב כוחות משימה בצרופים שונים של חימוש.
  • מהירות - הספינה תהיה מהירה מכל כלי שיט הנמצא או עלול להמצא בזירה. מהירות עליונה לא פחות מ-40 קשר
  • ניידות וטווח שיוט - הספינה תוכל לנוע במהירות שיוט רצופה ששל למעלה מ-30 קשר. תכונה שתאפשר מעבר מהיר מאזור לאזור וריכוז כוח בנקודת הכרעה. טווח ההפלגה יהיה כ-1,000 מיל ימי במהירות 30 קשר טווח העונה על כל משימה באגן המזרחי של הים התיכון.
  • כושר ימי - לספינות יהיה כושר שיט טוב בים סוער, ויכולת מלאה להפעלת כל מערכותיה בים עד חוזק 5.

לגבי צורת המימוש הוסבר כי:

  • צבירת עוצמה באופן הדרגתי רצוף בהתאם לאפשרויות התקציביות.
  • אפשרות למעבר לבנייה בארץ, לאחר קליטת הסדרה הראשונה שתבנה בחו"ל.[7]

בסיכום אותו דיון אישר הרמטכ"ל צבי צור.[8] את הצעת חיל הים והוחלט על פרויקט ספינות הטילים לחיל הים. האישור לבניית סדרת הספינות ניתן, אך התפישה הכללית של המטה הכללי לגבי חיל הים השתנתה רק במעט. המשימה של חיל הים נשארה הגנת החוף.

למעמדו המוערך של יוחאי בן-נון, בעל עיטור הגבורה, אצל שר הביטחון דוד בן-גוריון ובמטה הכללי ולאישיותו הכובשת היה חלק חשוב בהצגת הנושא וקבלת האישור לתוכנית. בהמשך התרכז מפקד חיל הים יוחאי בן-נון בפרויקט רכש הצוללות מסדרת T באנגליה. ראש מחלקת הים, אל"מ שלמה אראל, ריכז את המאמצים למימוש פרויקט ספינות הסער. אראל סייר בציי אירופה והציג את דרך הפעולה שנבחרה על ידי חיל הים אך נתקל בספקנות ובשלילה. חוסר האלטרנטיבה גיבש את ביטחונו בצדקת הדרך.

אפיון ספינת הסער[עריכת קוד מקור | עריכה]

כח טרפדות מדגם יגואר בצי גרמני בעת אימון, 1969.

את הפעילות לאפיון ומימוש ספינות הסער ריכז שלמה אראל. מעמדו כקצין המקצועי הראשי בחיל, ניסיונו רב השנים והכשרתו בארץ ובחו"ל עשוהו מתאים ביותר לקדם את התוכנית. פעילותו בין השנים 1960 כראש מחלקת ים ועד סיום תפקידו כמפקד חיל הים בספטמבר 1968 נסבה סביב ספינות הסער.[9] בחירת גוף טרפדת "יגואר" אפשרה גם לממש את התחייבותה של ממשלת גרמניה לספק כלי שיט לישראל.

במקביל לתהליך אישור הצורך המבצעי על ידי המטה הכללי. גובשה הגדרת הדרישות לאפיון יחידת הלחימה המיועדת. ספינות הסער תוכננו להחליף את המשחתות והטרפדות ולכן נדרשו לעמוד בכל משימותיהן. נקבע כי הספינה תישא מערכת טילים נגד משחתות ותצויד בתותחים כנגד ספינות הטילים והטרפדות של חיל הים המצרי והסורי. כן יותקנו בהן מערכות גילוי ונשק נגד צוללות. ספינות הסער תופעלנה בזמן שלום לסיורי אבטחת החוף. החימוש המיועד למלחמה יופעל גם נגד סירות קטנות במשימות ביטחון שוטף. מערכת התותחים תוכננה גם להתגוננות ממטוסים תוקפים.[10] היה ברור כי אין לספינות הסער עדיפות כנגד המטוסים. אילוץ זה חייב שהפעולות בקרבת חופי האויב יהיו בשעות החשיכה.

הספינות היו אמורות להיבנות בנוהלי הרכש של משרד הביטחון הגרמני ורק לאחר גמר בנייתן להימסר לישראל. בדיונים עם מערכת הביטחון הגרמנית על מימוש האפיון בגוף המבוסס על ספינות "יגואר", נתקל חיל הים בספקנות של המומחים הגרמניים לתכנון אוניות. לדעתם, הדרישות באפיון שהציג אראל היו מוגזמות ומעבר ליכולת של ספינת ה"יגואר".[11]

לאחר בדיקה מקיפה הוצגו לאראל מספר חלופות שלא ענו לכל הדרישות באפיון. בעלי ניסיון ברכש ביטחוני יעצו לו להסתפק בספינות ה"יגואר" כמו שהן. אראל ידע שהדרישות באפיון קשות אך ההחלטה על גוף כלי שיט אחיד חייבה להכניס בו את כל אמצעי הלחימה שתוכננו, לרבות ציוד נגד צוללות.

כאשר הצליח אראל להכניס את מספנת לורסן לתמונה, מהנדסיה מצאו פתרון בהארכת גוף ה"יגואר" ב-2.5 מטר. כך נמצא מקום לכל הדרישות הישראליות, לרבות הסונאר לגילוי הצוללות. צורת החתך של הגוף השקוע לא השתנתה. הנפח הנוסף פיצה על הגדלת המשקל וגם השוקע נשאר דומה, כך שלא הייתה השפעה על מהירות הספינה.[12]

מימוש התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחיל הים לא היה שמץ מכוח הלחימה הרצוי. המצוי בידיו לא ענה אפילו לחלק מהדרישות. על כן היה חייב להצטייד ולהתחדש במהירות האפשרית. לגבי אפיון הספינה הוגדר שלא תפותח ספינה חדשה, לא יבנה אב טיפוס לבדיקות איכות כמקובל בציי העולם, אלא יבחר כלי שיט שנרכש ניסיון בהפעלתו ותיבנה ממנו סדרה בהוזלת העלות הכוללת.

משלחת קציני חיל הים בראשות רס"ן יצחק שושן שסיירה בציי אירופה בנובמבר 1960 במטרה למצוא טרפדת חדשה לחיל הים, השתכנעה כי גוף ה"יגואר" הגרמני מתאים ביותר ועדיף על טרפדות אחרות באירופה.[5] התכנון הועבר למערכת הרכש הגרמנית שהיא גוף נפרד. הטיפול נמשך עד שבסוף שנת 1964 קיבלה מספנת לורסן הזמנה לבניית "ספינה אחת ועוד חמש". הקשר הישיר שנוצר בין מספנות לורסן לבין חיל הים הישראלי קבע את הצלחת הפרויקט.

מסורת בנית כלי שיט אז חייבה התחלה בשדרית חזקה וממנה התרוממו צלעות הרוחב. מהנדס המספנות ולדמט תכנן שלספינות הבנויות מפלדה לא תהיה שדרית. צפיפות הצלעות ביניהן תיתן חוזק מספיק לגוף ויהיה בכך חיסכון במשקל. למרות העיקרון הבסיסי "לבנות כלי שיט מוכח", השתכנע חיל הים לקבל את הצעתו של ולדמט – ולא הצטער על כך.

גם מערכת ההנעה הייתה מתקדמת יותר מזו שבספינות ה"יגואר". היא התבססה על מנועי דיזל מהירים שהיו אז בעלי יחס הספק למשקל וגם יחס הספק לנפח הגבוהים ביותר באותה עת. המנועים בעצמה של 3,200 כ"ס כל אחד היו מאחת הסדרות הראשונות של מפעל מרצדס-מאייבך.

בראשית 1965, כאשר מספנת לורסן כבר החלה בחיתוך הפחים, נודע הדבר לערבים. מצרים איימה בניתוק הקשרים, בהטלת חרם על מוצרים גרמניים ובהכרה בגרמניה המזרחית. ממשלת גרמניה לא עמדה בלחץ. הייצור במספנת לורסן הופסק והגרמנים הציעו פיצוי כספי שיאפשר לממן בנייה במקום אחר.[13] בתחילה אף הודיעו שלא ניתן יהיה להעביר את התוכניות של ה"יגואר" למספנה אחרת, כי סברו שאסור יהיה לקשר בין גרמניה לפרויקט ישראלי.

הפסקת תוכנית הבנייה לחיל הים הפריעה לסיום המשבר הדיפלומטי בין המדינות. אחרי שחיל הים הכיר את תכונות הגוף ומערכת ההנעה של ה"יגואר", כל האלטרנטיבות האחרות נראו נחותות. סגן שר הביטחון, שמעון פרס, סייע רבות לפתרון הבעיה על מנת לחסל את המשבר ובכדי לסייע בבניין הכוח לחיל הים. הועלתה אלטרנטיבה לספינה איטלקית, אך זו ירדה מעל הפרק כאשר הוברר שממשלת איטליה לא תרצה להיכנס לנושא מחשש למשבר מדיני דומה עם הערבים.

מספנות שרבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקת אח"י מבטח בשרבורג 11 אפריל 1967

לחיל הים נודע על מספנת קונסטרוקסיון מקאניק דה נורמאנדי (CMN) בשרבורג, שבנתה שולות מוקשים עבור הצי הגרמני בשיתוף עם "לורסן". הדבר הועלה בפני שמעון פרס, כאשר שהה עם שלמה אראל ברומא, לבדיקת האפשרות לבנייה איטלקית. פרס זימן לרומא את ראש משלחת משרד הביטחון בפריז, מרדכי לימון, והורה לו לבדוק את הנושא. כבר למחרת נוצר הקשר עם המספנה. בעליה, פליקס אמיו, היה נלהב לבנות כלי שיט, סיפר על קשרים עסקיים טובים עם לורסן והיה בטוח שיוכל לקבל את שרטוטי התכנון. בשרבורג היה מצב של חוסר תעסוקה והקשרים בין ישראל לצרפת באותה עת היו הדוקים.

אמיו הגיש לחיל הים הצעה עסקית טובה לבניית הסדרה הראשונה. במאי 1965 נחתם החוזה עם מספנות שרבורג. העברת הבנייה למספנות שרבורג התבררה כברכה. יחד עם ההערכה שהייתה ליכולת הבנייה של מספנות לורסן, בנוהל הגרמני נדרש מידור מלא בין הבונים ללקוח המשתמש. אנשי חיל הים חששו לקבל מוצר ללא יכולת עדכון ובקרה צמודה. בשרבורג נשמרה סודיות רגילה לפרויקטים צבאיים ולא היו מגבלות על קשר ישיר לתועלת הצדדים.

חוזה הבניה נעשה בברכת הממשלה הצרפתית. הצי הצרפתי סייע בבנייה: מחלקה טכנית שלו ביצעה פיקוח שבועי על הבנייה וייעוץ למספנה ולמנהלת הפרויקט הישראלית. ספינות שהושקו קיבלו מקום עגינה מאובטח במעגן הצי ARSENAL. הצוותים התגוררו בבסיס CAZERNE והקצינים במועדון הימי CERCLE NAVAL.

למספנת CMN הייתה זו פעם ראשונה לעבודה בפחי פלדה דקים ואנשיה למדו את שיטות הריתוך הנדרשות לכך. בחיל הים הוקם צוות מנהלת לפרויקט שנקרא "שלכת", אשר עסק בפיקוח על הבנייה ורכישת הציוד להתקנה בספינות. עם הזמן הכירו אנשי חיל הים את אמיו ואנשיו ונמצאו פתרונות לסוגיות שעלו במהלך הבנייה. המצב הכלכלי בשרבורג השתפר והתושבים היו מודעים להשקעה הישראלית. אהדת התושבים לישראל נשמרה גם אחרי שהממשלה הצרפתית שינתה את מדיניותה. לאחר סיום הפרויקט הישראלי בנתה מספנת CMN בשרבורג כלי שיט מלחמתיים דומים לציים אחרים.

לאחר שסוגית הבנייה נפתרה לשביעות רצון כל הצדדים והאיום הערבי על גרמניה הוסר, בדצמבר 1966 הוזמנה קבוצת של קצינים ישראלים, להפלגות בטרפדות ה"יגואר" של הצי הגרמני. שני מפקדים ושני מכונאים ישראלים[14] שהו חודש ימים בהפלגות בים הבלטי ובים הצפוני. בהפלגות היכרות אלה נרכש ניסיון וגם הערכה ליכולת ספינות וצוותי הצי הגרמני.

בניה והזמנת הסדרה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכובדים בעת השקת ספינת סער החמישית אח"י חיפה (סער 2) בשרבורג. משמאל לימין קצין ההנדסה המלווה צרפתי מפקד השייטת אל"מ הדר קמחי, ראש משלחת משרד הביטחון בפאריס מרדכי לימון, גברת אמיו ומארי-קריסטין אמיו -משפחתו של פליקס אמיו. בעל המספנות קונסטרוקסיון מקאניק דה נורמאנדי
ספינת תותחים דגם סער 1, אח"י מזנק, 1972
סער 3 בחימוש חלקי

בחוזה הבנייה ניתנה אופציה להגדלת מספר הספינות מ-6 ל-12. מועד תפוגת האופציה חייב להחליט תוך שנה. למימוש האופציה היו יתרונות: בנוסף להנחה משמעותית במחיר היחידה, כללה האופציה קצב הספקה מואץ - מסירת ספינה נוספת כל חודשיים, במקום שלושה חודשים בהזמנה המקורית. אישור המטה הכללי משנת 1963 היה לבניית 12 ספינות מתוך כוונה להמשיך את הבנייה בישראל. כאשר הגיע המועד להחליט על מימוש האופציה, במאי 1966, עוד לא היו מספנות ישראל מוכנות לקבל את הבנייה. השיקול הכספי היה בולט לעין ונדרשה קבלת החלטה במשרד הביטחון. כאן נכנסו לתמונה צבי דינשטיין איש הכספים, וצבי צור שאישר את התוכנית כרמטכ"ל בשנת 1963, ועתה שימש כיועץ לראש הממשלה. הרמטכ"ל יצחק רבין הודיע שהוא מכיר בתוכנית ל-12 ספינות אך אין לו תקציב לכך. דינשטיין הציע פתרון על ידי מקדמה תקציבית ורבין לא התנגד. פליקס אמיו האריך בשבועיים את מועד האופציה כדי לתת זמן למחליטים וקיבל הזמנה להמשך הבנייה.

הסדרה הראשונה של ספינות הסער צוידה בשני תותחי 40 מ"מ תוצרת חברת ברדה באיטליה. הטווח היעיל שלהם הוערך בכשלושה ק"מ. בחברת אוטו מלרה באיטליה פותחו תותחים בינוניים, בעלי קצב אש גדול, לשימוש כנגד מטוסים ומטרות מהירות. נודע על תותח אוטו מלרה 76 מ"מ שנמצא כבר בשלבי גמר פיתוח. התקנת התותח תיתן עדיפות על סירות חמושות וטווח הירי היעיל הוגדל לשמונה ק"מ. התקבלה החלטה לגבי הסדרה השנייה על שדרוג התותחים: הותקן תותח אחד 76 מ"מ בחרטום, הורדו שני תותחי ה-40 מ"מ והוסר הסונאר לגילוי צוללות. צורת הגוף ומערכות ההנעה נותרו כשהיו. שיפור נוסף שהוכנס ביזמתו של הדר קמחי היה פתח מעבר בין חדר מכונות אחורי למגורי הירכתיים. על ידי כך ניתן היה לעבור בין המדורים ללא צורך לעלות לסיפון. שש הספינות בסדרה זו הוגדרו מאוחר יותר כדגם "סער 3".

הימנעות מקיצוץ כמותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1966 נערך קיצוץ גדול בתקציב הביטחון. ראש אג"ם עזר ויצמן חילק את הקיצוץ בין תוכניות ההצטיידות של חילות צה"ל. נקבע כי ירכשו פחות מטוסים, פחות טנקים וגם פחות שלוש ספינות סער - חיל הים יצטרך להסתפק בתשע ספינות. שלמה אראל הגיע לישיבת הממשלה והסביר שנסיגה מחוזה בנייה חתום לא תביא לחיסכון הדרוש והנזק לחיל הים יהיה קבוע. אראל הציע פתרון של דחיית רכישת מערכות הטילים בישראל ללא ירידה במספר הספינות שכבר הוזמנו בשרבורג. השיקול של אראל היה שלרכישת המערכות מאוחר יותר תהיה גם דרישה מצד התעשייה האווירית. ובטווח הארוך כוחו של חיל הים לא יפגע.

ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול אישר את תוכנית הקיצוץ לפי הצעת אראל. בשלוש הספינות הראשונות לא הותקנו מערכות טילים והן הוגדרו כדגם "סער 1".[15] שלוש מערכות טילי "גבריאל" שרכישתן נדחתה הוזמנו שלוש שנים מאוחר יותר. מערכת אחת מתוכן הורכבה לפני מלחמת יום הכיפורים על אח"י מזנק, ספינת פיקוד בקרב לטקיה.

החלטה להצטייד בטילים למרות הטווח הקצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך הראשוני בטיל "גבריאל" היה כנגד משחתות ה"סקורי" המצריות, שהיוו אז את כלי האויב העיקרי. טווח מעופו תוכנן ל-20 ק"מ כדי לאפשר עדיפות קטנה על טווח תותחי ה"סקורי". לאחר כניסת ספינות הקומאר והאוסה עם טילי ה"סטיקס" נעשו אלה האויב העיקרי. מטרות אלה, שהיו עם החזר מכ"ם קטן בהרבה, לא היוו בעיה ברכישת המטרה והביות של טיל ה"גבריאל". טווח טילי ה"סטיקס" היה 50 ק"מ, מעבר לטווח גילוי מכ"ם הדדי. משמעות הדבר כי האויב יוכל לשגר טילים ראשון. התעשייה האווירית הציעה להמשיך בפיתוח במטרה להגדיל טווח ה"גבריאל" ל-40 ק"מ. עם טיל כזה ניתן יהיה להקדים את השיגור במהלך הקרב.[16] מפקד חיל הים אלוף אברהם בוצר הכריז כי - "היותר טוב הינו האויב של הטוב"[17] והחליט שלא להיכנס לפיתוח טיל בטווח גדול. בוצר הורה להצטייד ב"גבריאל" כמו שכבר פותח - עם טווח מעוף של 20 ק"מ.

החלטה זו תרמה לכך שבעיתוי פריצת מלחמת יום הכיפורים היו הספינות מצוידות בטילים. כדי להשיג את העדיפות הטכנולוגית ולהתגבר על היתרון בטווח שהיה לטילי ה"סטיקס", פותחו מערכות הטעיה נגד טילים ונרכשה יכולת לאיתור מוקדם של ספינות האויב.

תשתית קליטה בחוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לבניית כלי השיט התקיים תהליך פיתוח וזיווד מערכות הלחימה. ההיערכות המקיפה לקליטת הכלים והטכנולוגיה החדישה התבצעה על ידי מחלקת הציוד בניצוחו של אל"מ יעקב שפי. במערב נמל חיפה נבנו רציפי אצבע בניצב לשובר הגלים שיאפשרו גישה עם רכב מנוף עד לצדי הספינה הקשורה. במספנת חיל הים נבנו בתי מלאכה למנועים, לטילים, לתותחים ולאלקטרוניקה. נרכשה והותקנה מערכת הספנה מודרנית Sinchrolift - ממשה להוצאת הספינה מהמים לצורך טיפולים. בבסיס ההדרכה הוקם בי"ס לאלקטרוניקה והחל תהליך גיוס והכשרה של מהנדסים וטכנאים לתחזוקה בנוסף לצוותי הכלים. לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1972, נבנו רציפי לעגינה בבסיס מפרץ שלמה.[18] בתי מלאכה ומערכת ההספנה Sinchrolift כדי לתחזק את ספינות הסער שיוצבו לים סוף, נבנו בנמל אילת.

בסיס חיפה היה הראשון לקלוט את ספינות הסער. מפקדי הבסיס ומפקדי שייטת ספינות הטילים קבעו כלל -"ספינה יוצאת לים מוכנה למלחמה." במשמעות שכל מערכות הספינה יעבדו היטב וכל אנשי הצוות יאוישו ויהיו כשירים לתפקידיהם. והקפידו על הכלל גם אם התכנון הוא להפלגה קצרה בעת שלא מתקיימות פעולות איבה. ספינה היוצאת לים השאירה רשימת מפליגים ודו"ח יציאה לים שהגיע לעיון עד רמת מפקד הבסיס. ספינה החוזרת מהים הגישה דו"ח תקלות שמיד הוחל בטיפולם.

פיתוחים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לפיתוח הטיל "גבריאל" בוצעו פיתוחים עבור חיל הים בתחומי המכ"ם והלוחמה האלקטרונית, שהעניקו את היתרון שהוכח בקרבות הימיים. על פיתוח מכ"ם "דגון" שיוצר על ידי חברת אלתא זכה קצין חיל הים אל"מ עמוס דגן בפרס ביטחון ישראל. על פיתוח מגלה שידורי מכ"ם זכה קצין חיל הים אל"מ חרות צמח בפרס ביטחון ישראל לשנת 1968. צמח זכה פעם שנייה בפרס בשנת 1974 על פיתוח שתי מערכות לוחמה אלקטרונית ימית שהוכיחו עצמן במלחמה.

היערכות מקיפה זו אפשרה לקלוט את כלי השיט ואמצעי הלחימה ולהתגבר על רוב מחלות הילדות, כך שהכוח היה מוכן לפעולה מיידית בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, שפרצה בהפתעה.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת ששת הימים

חיזוק ודחיפות צורך המבצעי - המלחמה פרצה בעיתוי מפתיע למדינת ישראל. חילות הים הערביים כבר היו מצוידים ברכש חדש, לרבות ספינות טילים, אך לחיל הים לא היו עדיין ספינות הסער. לחיל הים לא היו עדיין טכנולוגיה עדיפה ולא כמות מספקת של כלי שיט ליצירת עדיפות, אפילו זמנית ומקומית. מפקד חיל הים חשש מתקיפה מתואמת מצרית-סורית וקיבל אישור לפעילות התקפית של הקומנדו הימי. פעילות הקומנדו שנעשתה הרחק מחופי ישראל לא הניבה תוצאות, אבל השיט לישראל לא הופרע. לאחר שהתברר הניצחון האווירי הוסר החשש מתקיפת חופי ישראל. במלחמה זו הוכח על דרך השלילה הצורך בספינות הסער והדחיפות במימוש התוכנית. במלחמה לא התגלה לחיל הים דבר חדש שלא ידע קודם. למרות מדיניות המימוש המהיר שננקטה, בניית כלי שיט ופיתוח אמצעי לחימה חדישים חייבו את הזמן שנדרש לכך.

לאור ההצלחה המהירה של חיל האוויר וכוחות היבשה, נראו ביצועי חיל הים כבטלים. שלוש פעולות של הקומנדו הימי שהוחל בביצוען בסוריה, לא הגיעו למצב מימוש. פעולות התקיפה של הקומנדו הימי במצרים לא הטביעו מטרות. בעקבות חוסר הקשר עם הצוללים באלכסנדריה הוציא חיל הים משחתות לחילוץ אלטרנטיבי. החילוץ לא היה מתוכנן קודם, אך משנודע שלוחמי שייטת 13 נפלו בשבי, הן הוחזרו.

כתוצאה מהצטברות רצף טעויות, ביום השלישי ללחימה, הותקפה בשוגג האוניה האמריקאית "ליברטי". באוניה נגרם אובדן חיים מצער ולישראל נוצר נזק תדמיתי וחוסר אימון מתמשך מצד גורמים בארצות הברית.

בקשות הסיוע האווירי שהגיעו למטה הכללי מחיל הים בלילה הראשון ושיגור המשחתות הבלתי מתוכנן לחילוץ צוללים שאבד עימם קשר בנמל אלכסנדריה, המחישו למטה הכללי את פוטנציאל ההסתבכות בפעולות חיל הים, בפרט עם הקומנדו הימי. בתודעת אלופי המטכ"ל כולל יצחק רבין, נצרבה המסקנה שפיקוד חיל הים אינו מעריך נכון את המציאות ולוקח סיכונים מעבר לצורך. היה בכך חיזוק להערכה מטכ"לית קודמת שאין צורך לשתף את חיל הים במלחמה, אך תוכנית בניית ספינות הסער הייתה בשלב מתקדם ולא ניתן היה להתערב בה.

בעקבות המלחמה נפתח ים סוף לכל אורכו, מהעיר סואץ ועד מצרי בב אל מנדב, לפעילות ישראלית. שר הביטחון משה דיין חזה את הפוטנציאל בקשר עם המזרח והחליט שעל חיל הים לפעול בים סוף. הוא דרש שחיל הים יעביר שש ספינות סער לים סוף ובים התיכון "יסתדרו עם מה שיישאר". מבחינה אסטרטגית נראה לפיקוד חיל הים שפיצול הכוח - שעדיין אינו מספיק לים התיכון - בין שתי הזירות ייצוֹר חולשה וכישלון. שלמה אראל השיב שהפעילות בים סוף תעשה רחוק מנמל הבית, ותדרוש כלי שיט גדול יותר.[19] באותה עת כבר החלה להתגבש המסקנה שספינות סער 2 וסער 3 קטנות במקצת וגם לפעילות בים התיכון תידרש ספינה גדולה יותר.

דיין שוכנע בצורך להגדלת הכוח, אך הרמטכ"ל חיים בר-לב, שלא היה שותף לחזונו של דיין בנושא ים סוף, התנגד. התקיים דיון בממשלת האחדות הלאומית, בראשות לוי אשכול אליו הביא שלמה אראל את עמדת חיל הים. דבריו של בר-לב באותו דיון מאפיינים את עמדת המטה הכללי גם לתקופות מאוחרות יותר: "המלחמה לא תוכרע בים. המלחמה תהיה קצרה וההכרעה בה לא תלויה באספקה מהים. תפקיד חיל הים הוא להגן על חופי המדינה בעזרת חיל האוויר, ויש מספיק כוחות למטרה זו."[20]

אנשי התכנון של מספנת לורסן הוכנסו שוב לתמונה. הם הציגו תכנון לספינה גדולה יותר בעלת מערכת הנעה זהה וקווי גוף דומים. מספנות ישראל היו מוכנות לקחת על עצמן את בניית שש הספינות שהוגדרו כדגם סער 4. בספינות אלה הוכנסו שיפורים שנלמדו בהפעלת ספינות הסער מדגמי 2 ו-3. מערכת ההנעה הזהה יצרה יעילות בתחזוקה, אך בכלי גדול יותר הניבה מהירות נמוכה. על מנת להשיג את אותה מהירות הועלתה הצעה לעבור להנעה בטורבינות גז. דיון מיוחד התקיים בנושא ומפקד החיל בוצר החליט על מערכת ההנעה המוכרת. ספינות הסער 4 יכלו לפתח מהירות קבועה של 30 קשר אך המהירות המרבית ירדה ל 35 קשר, לעומת 40 קשר של הספינות מדגמי סער 2 ו-3. אח"י רשף הושקה ב-21 בפברואר 1973 בטקס ממלכתי על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר, ואחותה אח"י קשת הושקה ב-21 אוגוסט 1973, על ידי סוניה פרס. שתי הספינות נועדו לצאת ב-15 באוקטובר 1973 להקיף את יבשת אפריקה בדרכן לזירת ים סוף. פריצת המלחמה ב-6 אוקטובר מנעה את הפלגתן, והן השתתפו במלחמת יום הכיפורים בזירת הים התיכון.

אל"מ ישראל אביר מחיל הים, חיים שחל ממספנות ישראל ושמואל אלקון מהתעשייה האווירית זכו בשנת 1973 בפרס ביטחון ישראל "על תרומתם המכרעת לפיתוח ספינת טילים דגם סער 4 - אח"י רשף, אשר הוסיפה ממד נוסף לחיל הים".

צבירת הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שייטת ספינות הטילים

לאחר מלחמת ששת הימים נקרא אל"מ אברהם בוצר לשוב מלימודים אקדמיים לתפקיד ראש מחלקת ים. בוצר קיבל את הפיקוד על החיל משלמה אראל בספטמבר 1968. בתקופתו משימות חיל הים גדלו מאוד - נוספו חופי סיני בים התיכון ובים האדום. מלחמת ההתשה עם מצרים ובגזרת נהר הירדן חייבה פעילות קרבית רבה. עיקר הפעולות נעשו על ידי שייטת 13 ויחידה הצלילה ההגנתית 707. אמצעי החיל המצומצמים החלו לגדול עם הגעת ספינות הסער, אשר שולבו בפעילות מלחמת ההתשה בעיקר בהובלה ואיסוף כוחות לפעולות הקומנדו.

טיבוע המשחתת אילת הבהיר שיש לתת קדימות לפיתוח אמצעי הגנה נגד טילי הסטיקס. אל"מ חרות צמח ריכז פיתוח מערכות אלה ללוחמה אלקטרונית. המצאותיו של צמח ואנשיו גובו במימון ובדחיפה שנתן להם מפקד החיל.

ספינות שרבורג בדרך לארץ - סער 3 ללא חימוש, דצמבר 1969.

ספינות הסער הגיעו לישראל החל מדצמבר 1967 ועד דצמבר 1969. מערכת הנשק הראשונה הייתה מוכנה להרכבה רק בהגעת הספינה החמישית אח"י חיפה (ס-322). במהלך אותה שנה נבנתה שייטת ספינות הטילים תחת פיקודו של אל"מ הדר קמחי והחלו אימונים לקראת קרב הטילים. השאיפה הייתה לתאם תקיפה מרוכזת של ספינות רבות על כוח האויב, כאשר הפער בטווח הטילים לטובת האויב היווה את הבעיה העיקרית. עקרונות הוחדרו כהוראה מחייבת כמו "הקרב יגמר כשכל כלי השיט של האויב יושמדו." יחידת הלחימה המזערית הוגדרה - זוג ספינות סער. הייתה הערכה שהאויבים יעדיפו להגיע בלילה, כאשר האיום האווירי עליהם מופחת. על כן תורת הקרב התגבשה בהנחה שהלחימה תיעשה בלילה.[21] הטמעת תורת הקרב בתרגילים ובים ובמתקן הטקטי, שנבנה בבה"ד חיל הים ותחקורם בצורה מושכלת יצרו שפה משותפת בין המפקדים ואפשרה מענה למצבים מתפתחים.

קשיי היציאה משרבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספינות שרבורג
בעל מספנות שרבורג פליקס אמיו ובתו מרי-קריסטין בהשקת אח"י חנית (סער 3), 14 אוקטובר 1967.

שבע הספינות הראשונות יצאו לישראל כאשר הושלמה בנייתן וניסויי הים. כמות הדלק לא הספיקה להפלגה ישירה לכן נכנסו בדרכן ארצה לתדלוק בנמל גיברלטר ובנמל אוגוסטה בסיציליה.

בתחילת 1969 הורחב האמברגו הצרפתי וכלל את אספקת הספינות לישראל. כדי לא ליצור בשרבורג בעיית תעסוקה, הממשל הצרפתי אפשר את המשך הבנייה במספנות. ההחלטה על הרחבת האמברגו הגיעה לאלוף מרדכי לימון, ראש משלחת משרד הביטחון בצרפת. באותה עת הייתה הספינה השישית אח"י עכו בפיקוד יעקב ניצן ועליה מפקד השייטת הדר קמחי בדרכה לארץ. הספינה השביעית אח"י סער התכוננה להפלגות ניסוי ועגנה במעגן הצי הצרפתי. אזהרתו המוקדמת של לימון אפשרה לצוות הישראלי להעביר את אח"י סער הליך שחרור מהמכס. הספינה, בפיקודו של סא"ל משה טבק, יצאה לדרך בשבת 4 בינואר 1969 אחרי הצהריים.[22] למחרת נפגשו הספינות בנמל גיברלטר. סא"ל שבתאי לוי הצטרף לאח"י סער והספינות המשיכו לחיפה. מפקד השייטת הדר קמחי חזר לשרבורג וזומן לשיחת נזיפה הפגנתית של האדמירל הצרפתי.

ספינות שרבורג - במהלך 1969 הושלמה בניית חמש הספינות האחרונות. חיל הים נערך למילוט הספינות מהאמברגו הצרפתי. במבצע חשאי ימי ולוגיסטי שקיבל את השם מבצע נועה, הפליגו הספינות לים הסוער, בליל חג המולד, 25 בדצמבר 1969, בפיקודו של המש"ט הדר קמחי. במהלך הפלגתן בים התיכון הספינות תודלקו פעמיים וב-31 בדצמבר 1969 הגיעו הספינות ארצה. בכך הושלמה הגעת כל 12 הסטי"לים שנבנו בשרבורג לישראל.

הכשרת לוחמי הספינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורת הקרב לספינות הסער – קוד התנהגות לקרבות הטילים. שהכין מפקד השייטת הדר קמחי.

בנוסף לפעילות בתחום הבנייה והרכש, מפקד חיל הים אברהם בוצר ייחס חשיבות רבה להקניית ביטחון למפקדי ספינות הסער. בעבר הציב חיל הים במשחתות מפקדים בכירים ומנוסים - בדרגת סא"ל. לפיקוד על ספינת הסער, שהייתה קטנה ממשחתת, נקבע תקן רס"ן. קציני-ים בדרגות סרן ותיק או רס"ן שנבחרו על ידי מפקד השייטת, הובאו לאישור מועמדותם למפקד חיל הים. לאחר שאושרו הפליגו כשלושה חודשים בספינות כ"מתמחים", עברו בחינה בתורת הקרב, ומבדק בניהוג ספינה.

ספינות הסער נבנו קטנות על מנת שתהיינה זולות. מצב הים בזירה הטיל מגבלות בהפעלתן. מפקדי ספינות הסער הצעירים, שהיו מנוסים פחות ממפקדי המשחתות, עמדו בפני יותר מצבי החלטה. אברהם בוצר קבע מדיניות שהחלטות לגבי מצב הים נעשות בלב ים ונתן גיבוי למפקדים גם כאשר אירעו תקלות. מדיניות זאת לא הייתה מקובלת בצבא היבשה ומפקד חיל הים אברהם בוצר נדרש להתעמת על כך. אנשי ים בעולם קיבלו בהערכה את המדיניות הזאת. כך העמיד בוצר את דור המפקדים של הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים.[23] מערכת המיון עמדה במבחן השנים עם חריגות מעטות ומפקדי ספינות הסער זוכים להערכה רבה.

צוות ספינת הסער כלל 40 איש מתוכם שבעה קצינים. בספינות סער 4 עלה הצוות ל-45 איש ובסער 4.5 ל-50 איש. התיאום ומהירות התגובה הנדרשים להפעלת מערכות הספינה בקרב, חייבו שכל אנשי הצוות יהיו בשירות סדיר (חובה וקבע), שהתמחו ב-10 עד 13 מקצועות צבאיים שונים. ארגון הצוות נעשה בחלוקה לשלוש מחלקות: מחלקת נשק - להפעלת הטילים והתותחים, מחלקת גנ"ק - להפעלת מכשירי הגילוי, הניווט והקשר להשגת התמונה הימית, ומחלקת מכונה להפעלת מערכות ההשטה. לתחזוקת הציוד האלקטרוני רוכזו הטכנאים במחלקה נפרדת - אלקטרוניקה. לוח הארגון הספינתי, שהיה אחיד בכל הספינות, הציג את איוש המוצבים בעמדות הקרב. הצבת אנשי הצוות במוצבים היה קבוע. איש הצוות התקדם לתפקיד תובעני יותר על סמך רכישת ניסיון בתקופת השירות.

כל הקצינים היו בוגרי קורס חובלים. מפקדי המחלקות עברו קורס מתקדם לקציני מחלקות. לכל קצין מחלקה היה סגן. את תפקיד סגן מפקד הספינה מילא הבכיר מבין קציני מחלקות הסיפון - נשק או גנ"ק - בנוסף לפיקוד על מחלקתו. בזמן חירום צורף לכל ספינה קצין בכיר יותר שבלוח הארגון תיפקד כקצין גשר בכיר והיה גם מיועד להחליף את מפקד הספינה אם יבצר ממנו למלא את תפקידו. ימאי הספינות כינו את עצמם "סטי"לנים" עד שאל"מ מיכאל ברקאי, מפקד שייטת ספינות הטילים בעת מלחמת יום הכיפורים, החל להשתמש במושג "לוחמי הסטי"לים" וכך נשאר.

תורת הקרב והטמעתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא לוחמת הטילים היה חדש והיו הרבה נושאים ללמוד ולתרגל. מדיניות בניית האמון שנקט בוצר ואישיותם של מפקדי שייטת ספינות הטילים, הדר קמחי ושבתאי לוי, יצרו את סגנון התחקירים שקוימו אחרי כל אימון בנוכחות קציני השייטת. מפקדים וקצינים הציגו את מעשיהם בדיוק רב וספגו ביקורת בנוכחות כל חבריהם. הם העדיפו לבקר את עצמם מלהמתין לביקורת של אחרים. הסגנון היה של למידה ותיקון טעויות ללא התחשבנות עם מי שטעה. במשך שנים רבות היווה התחקיר השייטתי, תחקיר אמת והמוסד החשוב ביותר לקידום השליטה בכוח, פיתוח והטמעת תורת הקרב. סגנון התחקיר היה בעל חשיבות רבה בהטמעת נוהלי הקרב, כי "איכות התחקיר היא איכות היחידה ומותנה במנהיגות המפקד."

מתקני ההדרכה - מערכות הטילים נבנו עם אפשרות לדימוי השיגור ובקרת הטילים לצורך אימון. מצב הדימוי עזר מאוד לתרגול ולהקניית מיומנות בניהוג הטיל. בבה"ד חיל הים נבנו מתקני אימון מתקדמים וביניהם: מתקן אימון למערכת הנשק שאפשר הכשרת צוות הקרב וימאים חדשים המיועדים לספינות הסער. וגם מתקן תרגול טקטי, בו אפשר היה לדמות מצבים בזירה הימית ולתרגל מפקדים וצוותי מרכז ידיעות קרבי בישום תורת הקרב. התרגולים במתקני הדימוי ובעיקר התחקירים הקפדניים בסיום כל תרגיל, היוו מרכיב חשוב בהטמעת תורת הקרב והכנה לקרבות הטילים.

הכשרת הצוותים - המכשירים והמערכות לתפעול היו מסובכות יחסית למערכות במשחתות ובטרפדות ממלחמת העולם. אנשי הצוות של ספינות הסער נדרשו ללמוד ולתרגל את הפעלת המכשירים ונוהלי מערכות הנשק. ימאי הספינות חולקו בין כ-10 מקצועות שונים. בכל מקצוע נעשתה התמחות. נקבעו מבחני הסמכה ושלבים מקצועיים שהיוו תנאי לעליה בדרגה. הכרת מערכות הספינה זכתה לכינוי "חפרפרת" לציון סיורי מעקב הקווים בנבכי כלי השייט. שיטה אחרת שננקטה הייתה "הפלגת רציף" בה אויישו כל העמדות והופעלו כל המכשירים למעט מערכת ההנעה. השינון והתרגול הרב הוכיחו עצמם כאשר נדרשו לביצוע מתואם ומדויק בפרק זמן קצר ביותר נוכח אויב. בשעת המבחן לא היו הפתעות טכניות. כל הפעולות שננקטו היו לפי הנוהלים ששוננו ותורגלו.

בעיות ופתרונן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבניית הספינות והפעלתן התגלו תקלות שלא ניתן היה לדעת עליהן בעת התכנון. מרבית הבעיות נפתרו וניתן להגדירן כ"מחלות ילדות".[24]

  • קוויטציה במדחפים - הדרישה למהירות מרבית גבוהה ההתבטאה בחוזה הבניה: מספנות CMN קיבלו בונוס על מהירות מרבית שמעל ל-40 קשר. להשגת מהירות זו חרגו הבונים מעקומת ההספק הממושך המרבי, דבר שהציב בעיה קשה למתכנני המדחפים. בהפלגות הראשונות במהירות השיוט 30 קשר התגלתה תופעה של נזק למדחפים. מהנדסי מספן ציוד ומספנות CMN עמדו בקשר עם שלוש חברות שייצרו מדחפים. הבעיה נפתרה ללא פגיעה במהירות המרבית, שנשארה מעל 40 קשר ומהירות השיוט מעל 30 קשר.
  • סדקים בראשי המנועים - בספינות הסער הותקנו ארבעה מנועים לכל מנוע היו 16 צילינדרים בצורת V. ראשי הצילינדרים יוצרו מיציקת ברזל. קירור המנוע נעשה על ידי מים מתוקים שעברו בתעלות קירור שקוררו בעצמם על ידי מי הים. ראשי הצילינדרים החלו להיסדק בקצב מהיר. הסיבה נבעה כנראה משילוב של סדרה חדשה והדרישה למהירות המרבית שהוזכרה. סדק בראש חייב השבתת המנוע כדי לא לגרום נזק נוסף. כמעט בכל יום הייתה אחת הספינות מושבתת. החלפת הראשים באחרים נעשתה בתחילה על ידי בית מלאכה מנועים של מספנת חיל הים והועברה בהמשך לביצוע צוות המנוענים של הספינה. על מנת להגיע אל ראש המנוע היה צורך לפרק גם את בית גל הזיזים העילי. הפעולה ארכה כשש שעות של עבודה מאומצת והחלה רק לאחר שהמנוע התקרר. מחלקת ציוד של חיל הים ערכה מחקר והציעה ליצרנית המנועים מספר שיפורים שהתקבלו והוכנסו למנועים. בין השאר שונה החומר של ראש הצילינדר מיציקת ברזל ליציקת פלדה. קצב סדיקות ראשי הצילינדרים קטן אך התופעה המשיכה. מחלקת החומרים בטכניון הוזמנה לחקירת הנושא. התברר כי קווי הזרימה של מי הקירור בתוך הראש יצרו פינות שבהן הצטבר קיטור והקירור לא התבצע באופן שווה. קווי הזרימה תוכננו מחדש, כל הראשים הוחלפו בחדשים. במקביל ניתנו הוראות ששינוי מהירות הסיבוב של המנוע ייעשה בהדרגה. כך נפתרה בעיית סדיקת ראשי המנועים. בספינות הסער 4 נרכשו אותם המנועים כבר עם הראשים המשופרים.
  • מעצורים בתותח אוטו מלרה 76 מ"מ - תותחי ה-76 מ"מ שהותקנו בספינות סער 3 היו מסדרת היצור הראשונה וסבלו מתקלות. התותח היה אוטומטי ונדרש לבצע ירי רצוף. אולם התברר כי התרמילים הנפלטים נתפסים והתותח נעצר. הועלתה טענה כנגד התחמושת כאילו חומר ההדף חלש מכדי לבצע את מלוא ההפלטה. בספינות סער 4 הותקנה הסדרה השנייה של התותחים. תדירות התקלות פחתה והן הופיעו רק לאחר ירי פגזים רבים. התקלה בתותח ליוותה את הספינות במלחמת יום הכיפורים. במרבית הקרבות חוו הספינות תקלת תותח. שיפורים שנעשו מאוחר יותר הביאו לכך שבמבצע ליטני ומלחמות לבנון נורו אלפי פגזים אל מטרות בחוף עם מעט מאוד תקלות.
  • קשיי תפקוד לצוות בים - המגמה להסתפק בכלי השיט הקטן ביותר הביאה לייצור ספינות הסער מהדגמים הראשונים 1–3. מלכתחילה הוגדרו הספינות לפעולה עד ים-5 לפי סולם בופורט, אך גם בגלים נמוכים יותר היה קושי לתפקד. אורך הספינה היה דומה לאורך הגל הנפוץ בים התיכון. טלטולי האורך גרמו לכך שהחרטום נכנס מתחת למים בתנועה נגד הגלים, או לחוסר שליטה בהיגוי בתנועה עם הגלים. השפעת מחלת הים על הצוותות הייתה קשה. אנשים תפקדו בכוח הרצון למרות המצב הגופני. נפל הכשירות לשירות בים יצר בעיית איוש חמורה בצוותי הספינות. בדגם סער 4 אורך הספינה גדול מאורך הגל הנפוץ, מה שגרם להקלה בתפקוד הצוות אשר הקטינה משמעותית את הנפל בצוותי הים. נושא זה היה אחד השיקולים לא לרכוש ספינות מהדגמים 1–3 נוספות וכאשר סיימו את שירותן הן הוחלפו בספינות גדולות יותר.
  • הדק ירי במכוון - המכוון האופטי של מערכת הנשק נרכש מחברת גלילאו האיטלקית. המכוון הופעל על ידי שני אנשים: כוון התותחים ונתב הטיל. במכוונים הראשונים היה ירי התותחים מתבצע בדוושת רגל ימין של הכוון. ב-1970 הזמין מפקד השייטת הדר קמחי, מפקדים מגייסות שריון - האלופים ישראל טל ושמואל גונן - לביקור שכלל אימון בים וירי תותחים. האלופים למדו את מערכת הנשק וחיוו את דעתם שהדק הירי חייב להיעשות בתנועת אצבע המורה ביד ולא בלחיצת רגל שהיא ארוכה יותר. בעקבות זאת הותקנו כפתורי ירי על מוט השליטה והקליעות השתפרו. כתוצאה מביקור זה הוגדר מפעיל המכוון כמקצוע צבאי נפרד -כוון. המיועדים להיות כוון עברו מבדקי התאמה וקורס כוונים.
  • חיזוק הגוף בסער 4 - בספינות סער 4 הוכנסו שיפורים שנלמדו מהפעלת הספינות, כמו האפשרות למעבר מתחת לסיפון לאורך כל הספינה, כדי למנוע אפשרות של נפילה לים. ברם, נתגלו תופעות חדשות - בהפלגה בים גלי נוצרו סדקים בסיפון. חולשת הסיפון הורגשה לראשונה בעת הפלגות אבטחת השיט בשלהי מלחמת יום הכיפורים, והתגלתה במלוא חומרתה בהפלגה בים סוף. בתכנון הראשוני של במספנות לורסן ויתר המהנדס ולדמט על שדרית ראשית. התברר כי הארכת הגוף לספינות סער 4, אשר הקטינה את הטלטולים, יצרה גם מצב עומס חדש כשהגוף נשען כגשר בין שני גלים. הבעיה הועלתה לטכניון ופרופסור בודנר[25] הנחה על חיזוק קורות האורך. בהמשך הבנייה תוכננו קורות סיפון חזקות יותר והבעיה נפתרה.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אח"י רשף ספינת סער ראשונה מתוצרת ישראל מועברת לרציף מספנות ישראל לטקס ההשקה. 21 פברואר 1973.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

מתוך 14 ספינות הסער, שהיו בסדר הכוחות של חיל הים בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, אח"י עכו נמצאה בשיפוץ ארוך ולא ניתן היה להשמיש אותה כדי לקחת חלק בלחימה. שתי ספינות היו עדיין בתצורת סער 1 ולא נשאו טילים. משימת חיל הים הייתה הגנת החוף. אולם מח"י אלוף בנימין תלם ידע כי אסור להמתין עד שהאויבים ירכזו מאמץ ויגיעו בכוח משותף. לפיכך יש ליזום קרבות עם עדיפות מקומית של כוחותינו. שתי הגזרות היו קריטיות: בנוסף למתקפה הסורית ברמת הגולן, הצי הסורי היה ערוך קרוב יחסית לחיפה ובגזרה המצרית נפתחה מתקפה כללית. מאחר שלא ניתן היה להתעלם מאחת הגזרות, בלילה הראשון פוצל כוח ספינות הסער לשתי הזירות. בעוד שבזירה המצרית נשלח כוח להגנת חוף צפון סיני, נשלח כוח אחר לחוף הסורי.

האלוף תלם החליט על יוזמה התקפית בזירה הסורית. בכך מתח את גבול סמכותו מול המטה הכללי שהגדיר לחיל הים את משימת הגנת החוף. תלם קיבל את ההחלטה על סמך הכרה מלאה בטכנולוגיה העדיפה של ספינות הסער ובטח באיכות המפקדים והצוותים שיעשו את הדבר הנכון. היוזמה ההתקפית אושרה בדיעבד על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר. כבר בקרבות הראשונים הופגנה העדיפות הטכנולוגית של ספינות הסער שפגעו ולא נפגעו. למצרים ולסורים לא היה לכך מענה, וציי האויב הסתגרו בנמלים. עקב מעורבות פעילה של הצי הסובייטי בהעברת הספקה למצרים וסוריה לא ניתן היה לנצל את השליטה שהושגה לחסימת הנמלים. היא הופגנה בהבערת מכלי דלק ומטרות משניות לאורך החוף. כאשר התברר כי כוח שריון סורי רותק להגנת החוף, מחוץ לגזרת ההתכתשות ברמת הגולן, נדרש חיל הים להתמיד בלחץ בגזרת החוף הסורי.[26] הלחץ היה יעיל עד כדי כך ששר ההגנה הסורי התבטא "קצב התקיפות שלהם מראה על טעות בהערכות המודיעין לגבי גודלו של הצי הישראלי".[27][28]

קרבות הטילים נערכו בקרבת החוף הסורי והחוף המצרי. ההשקעה בשינון ותרגול תורת הקרב הוכיחה עצמה. עם זאת רק פעם אחת נעשתה היערכות לפי התורה ואז התברר כי המטרות אינן ספינות אויב. בכל יתר הקרבות החלו מתוך מצבי ביניים והסתיימו במרדף אחרי ספינות האויב. לזכות שייטת הסטי"לים נזקפו טיבוע ודאי של עשר ספינות אויב, מתוכן שישה סטי"לים, וכן פגיעה במטרות בחוף, לרבות במכלי דלק בסוריה. בשלהי המלחמה עברו ספינות הסער לפעולה במרכז הים התיכון כדי לאבטח את השיט לישראל. נוצרה הזדמנות לפגוע במשחתות המצריות שסיירו בלב ים. אך ראש הממשלה גולדה מאיר מנעה את תקיפתם. הסיבה לכך הייתה שהשיחות להפסקת האש, שכבר הייתה רצויה לישראל, היו בשלב מתקדם. וכן גם העיקרון להימנע מפתיחת לחימה מחוץ לטווח הפעולה של מטוסי חיל האוויר.

לאחר מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות הניצחון הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות הניצחונות בקרבות הטילים התקבלה בצורה שונה על ידי המעורבים בביטחון ישראל ברמות השונות.

פיקוד חיל הים - הסיק שהחיל השיג את מטרתו, סיפק ביטחון לתושבי ישראל בחוף הים ואפשר הובלת מטענים אל ישראל וממנה בלא הפרעה בים התיכון. כל זאת תוך עמידה בקריטריונים הצה"ליים של מהר, חזק ובאופן אלגנטי. יתרה מכך, ללא אבדות בקרבות הטילים ומעט אבדות במבצעים האחרים. החיל הפך לגורם המשתתף במלחמה באופן פעיל ולא מיועד רק למשימות ביטחון שוטף ומבצעים עלומים. הוכח שהחזית הימית קיימת, לא ניתן להתחמק ממנה וגם בה ניתן וצריך להגיע להישגים.

המטה הכללי - כבר בימים הראשונים הביאו ההצלחות בקרבות הימיים לשינוי עמדה. החזית הימית נפתחה כי לא ניתן היה להתעלם ממנה וניתן להגיע בה להישגים. לאחר המלחמה נכנס לתפקידו הרמטכ"ל רב אלוף מרדכי גור שהעריך מאוד את חיל הים והיה מוכן להשקעות בו. גור ראה את פעילות חיל הים בתקופת המלחמה, ממקומו כנספח הצבאי בוושינגטון והבחין בהערכה שהתגבשה אצל אנשי הצי האמריקני.[29] בתקופת פיקודו של מרדכי גור אושרו תוכניותיו של חיל הים להתעצמות. גם לאחר תקופת גור תמכו מרבית הרמטכ"לים בתוכניות חיל הים כאשר נראו להם ניתנות לביצוע. רב אלוף רפאל איתן טבע את האימרה "מעולם לא נוצח עם ששלט בים". ברם, חלק מהמפקדים בצה"ל עדיין סברו שלעליונות בים אין השפעה על הקרבות ביבשה. לכן כאשר יש להחליט בין מערכת לחימה ימית ליבשתית או אווירית, אין להעניק עדיפות למערכת הימית.

ממשלת ישראל - משמעות הניצחון במניעת השלמת המצור הימי הייתה ברורה. שר הביטחון משה דיין שבע נחת מהחלטתו לבנות ספינות טילים לים סוף והכיר בחיוניותן למהלך המלחמה גם בים התיכון. הניצחונות בקרבות הטילים היוו הפתעה נעימה לאור הציפיות הנמוכות שהיו לו מחיל הים. עוד במהלך המלחמה שיבח שר הביטחון את מפקד חיל הים, בעיקר בגלל הלחץ שגרם על הפיקוד הסורי, אף כי בפעילות זו נפגעה אוניית סוחר רוסית. דיין היה זה שיזם בניית ספינות סער 4 לים סוף ולאחר המלחמה יזם בנית 6 ספינות סער 4 נוספות, כדי להציבן גם בים התיכון בנוסף לים סוף.[30]

טילי הרפון וגבריאל נישאים בספינת סער 3, 1982.

מדינות העולם - תוצאת קרבות ימיים פשוטה יחסית וקלה להבנה. המשמעות שישראל מדינה בעלת עוצמה ימית. היא אמנם ממוקמת בקצה המזרחי של הים התיכון, אך נתיבי הים אליה פתוחים. ישראל ודאי תשמח לשיתוף פעולה אך אינה זקוקה להגנה. בארצות הברית עלה מעמד חיל הים בדירוג הטכנולוגי ואושרו טילי הרפון למסירה לישראל. פער טווח הטילים שהיה לטובת הערבים נסגר. הדבר לא מנע המשך פיתוח גבריאל ארוך טווח.

האויבים הפוטנציאליים - למרות יכולתם לרכוש אמצעים מתקדמים וחידוש המלאי שאבד במלחמה, בתחום הימי נוצרה הרתעה מפני כוחו של חיל הים הישראלי ומסקנה כי מצור ימי על ישראל חסר תוחלת.

עקרונות התוכנית ולקחי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למלחמות הקודמות, שבהן הקו המנחה הבסיסי היה "זה מה שיש ועם זה ננצח", הפעם יצאו ספינות הסער למלחמה עם עדיפות טכנולוגית ונערכו בעדיפות מקומית בקרב. העקרונות לפיהם נבנו הספינות הוכחו כנכונים וחיל הים הצליח בגלל דבקותו בהם.

  • תורת הקרב לספינות סער שפותחה כדי להפיק את המרב מתכונות הספינות היוותה מרכיב חשוב בהצלחה, בהיותה מכנה משותף לכל המפקדים. אמנם באף אחד מקרבות הטילים, לא נעשתה היערכות שאפשרה ריכוז וירי טילים מתואם.[31] תרומת התורה בהנמכת מפלס החרדה הייתה רבה, היות שכל מפקד ידע מה נדרש ממנו בשלבי הקרב השונים.
  • עדיפות טכנולוגית - הצוותים שיצאו לקרב בטחו בעדיפותם על האויב שנגדו נשלחו להילחם. לספינות היה נשק קטלני - טיל מתביית שפגיעתו משתקת את האויב. אף על פי שטילי האויב היו בעלי טווח כפול ויותר, היתרון לא בא לידי ביטוי. ספינות הסער צוידו באמצעי הגנה והצוותים היו מאומנים בהפעלתם ובתמרון שנדרש כדי להימנע מפגיעה. פיתוח היכולת לגלות את האויב במרחק גדול מבלי להתגלות היוותה גם היא יתרון טקטי משמעותי.
  • עדיפות כמותית - במלחמה הופעלו 13 יחידות הלחימה מתוך 14 ספינות הסער כנגד כמות גדולה מאוד של יחידות לחימה ברשות האויבים. פתיחת הלחימה ב-6 באוקטובר, ולא מאוחר יותר, מנעה מחיל הים משגה אסטרטגי. שתי ספינות סער 4 היו מיועדות לצאת ב-15 באוקטובר לים סוף בהפלגה ארוכה, תוך הקפת יבשת אפריקה. היעדרן מהים התיכון בעת הלחימה היה יוצר נחיתות קשה. בדיעבד התועלת שהופקה מהן בים התיכון הייתה רבה יותר מאפשרות השתתפותן בהסרת המצור בים סוף. הגאוגרפיה הכתיבה פיצול כוח ספינות הסער באותו לילה. מצב גיאופוליטי זה מכתיב למעשה את הצורך המבצעי באשר למספר ספינות הטילים הכשירות בכל יום נתון. הסורים והמצרים לא ריכזו את הציים לקרב גדול אלא שלחו כוחות קטנים, כך שבמפגשים עימם נוצרה עדיפות כמותית מזערית.
  • מהירות עדיפה כדי להכתיב את תנאי הקרב - המהירות המרבית של הספינות מדגמים 1–3 הייתה מעל 40 קשר אך של ספינות הסער 4 "רק" 35 קשר. מהירויות אלה היו גבוהות ממהירות ספינות האויב. יתרון המהירות לא היה כזה שאפשר לסגור פער הטווח כדי להקדים בירי הטילים. האוסות והקומארים שפעלו לפי הדוקטרינה הסובייטית, ירו את טילי הסטיקס שלהן כאשר גילו מטרה ופנו לאחור בניסיון לנתק מגע. המהירות המרבית הגבוהה שימשה את ספינות הסער על מנת להסתער ולסגור טווח מול הספינות המצריות והסוריות, ולבצע את ירי הגבריאל (טיל). במרבית הקרבות שנערכו בקרבת הנמלים הצליחו ספינות האויב לחזור לנמל לפני שהטווח נסגר. אח"י רשף מדגם סער 4, שהגיעה למהירות 35 קשר, חוותה בריחת אוסה בקרב דמיאט ובריחת קומאר בקרב הבניאס.
  • מהירות רצופה כמכפיל כוח בהיערכות - המהירות הרצופה המרבית של ספינות הסער הייתה 30 קשר. המהירות תורגלה בכל ההפלגות והוכיחה את חשיבותה כמכפיל כוח. מפקד חיל הים יצר עומק אסטרטגי להגנת החוף, כאשר קבע שהקרבות ינוהלו בקרבת חופי האויב. המרחק לחופי סוריה מחייב כמה שעות הפלגה ולחופי מצרים המרחק כפול. ספינות הסער נקטו בשיטת הגיחות. בלילה הן פעלו מול חופי האויב, וביום שבו לבסיסן להתחמשות ויציאה נוספת. מערכת ההנעה של 4 מנועי דיזל לארבעה צירי מדחף אפשרה גיבוי הדרגתי למהירות הקבועה בעת תקלה באחד המנועים.
  • כושר ימי - בניית הספינות לפי מודל ה"יגואר" הגרמני הוכיחה עצמה בדרך כלל כטובה. מצב הים אשר שרר באוקטובר 1973 היה שקט במיוחד. בהפלגות לאזור מלטה שנעשו בשלהי המלחמה ואחריה היה לספינות הקטנות קשה. במהלך השירות בשייטת ספינות הטילים הספינות מדגמים 1–3 הוכיחו כי הן קטנות מדי והצוות סובל יותר ממחלת ים.[32] בדיעבד נראה שבחירתן הייתה ישימה בדיוק לצורך מלחמת יום הכיפורים. לפיכך לא נבנו יותר ספינות מדגמי סער 2 או סער 3. נוכחות זוג ספינות סער 4 בזירת הים התיכון הייתה מרכיב חשוב בהצלחה. ספינות סער 4 הוכיחו עצמן כיעילות לכל סוגי המלחמה. הן סבלו פחות מתקלות ביחס לספינות הקטנות, הצוות תיפקד בהן יותר טוב והן נעשו המודל הבסיסי בהמשך.
  • ייצור עצמי - הפיתוח והייצור העצמי של הטילים והאלקטרוניקה קידמו את ספינות הסער לעדיפות טכנולוגית ואפשרו להפתיע את האויבים. בניית הספינות החלה בשרבורג. קבלת חלק מהספינות הועמדה בסכנה עם החלת האמברגו הצרפתי על מסירתן לישראל. הכניסה לייצור ספינות סער 4 במספנות ישראל נתנה ביטחון במימוש. היכולת לבנייה עצמית חשובה ביותר לביטחון בטווח הארוך.
  • מימוש מהיר - הידיעה שאין שום דבר אחר ביד חייבה הצטיידות מהירה בכלי השיט ואמצעי הלחימה. ההחלטות למימוש מהיר הוכחו כנכונות כאשר המלחמה פרצה בהפתעה במועד שלא ניתן היה לחזות אותו מראש. למדיניות זו היה מחיר בצורת תקלות במערכות הטילים ובתותחים. בקרב פורט סעיד נחלו ספינות הסער אכזבה כאשר שתי ספינות סער הצליחו להגיע קרוב לאוסות לפני שאלה ירו טילי סטיקס. ברם תקלות במערכות הנשק מנעו את פגיעת טילי הגבריאל ותקלות בתותחים מנעו פגיעה בכלי השיט המצריים ואלה הצליחו להימלט. צוותי הספינות ומערך התחזוקה למדו לעבוד נוכח תקלות.

לקחים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיתוף מטוסי תקיפה - יעילות הטיל המתביית כנגד ספינות האויב הייתה גבוהה לעומת החימוש האווירי באותה עת שהיה פצצות פשוטות. הועלתה אפשרות להפעלת מטוסים כדי להתגבר על פער טווח הטילים. מפקד השייטת, הדר קמחי, שבנה את תורת הקרב, שאף להשתמש במטוסי תקיפה, תוך כוונה שאלה יוזמנו בעת ההיערכות ויתקפו בעת ההסתערות. צוותי הספינות למדו והתאמנו בהקמת קשר עם מטוסים והכוונתם למטרה בים. חיל האוויר לא התלהב לשלב מטוסים לתקיפת כלי שיט בלילה כאשר סיכויי הפגיעה קטנים.
שיתוף הפעולה אוויר-ים הופעל פעם יחידה בקרב פורט סעיד בפתיחת המלחמה. מפקד חיל הים עמד על כך שספינות הסער יתקפו רק לאחר הגעת המטוסים. השתתפו מטוס F-4 פנטום שהגיע לשטח והטיל נורים. אליו הצטרפו 3 מטוסי A-4 סקייהוק שתקפו בפצצות אך לא פגעו. לדעת חיל האוויר היה זה בזבוז, אך לספינות הסער היה זה בדיוק הסיוע שנדרש. האוסות המצריות עסקו בהתגוננות, פתחו במנוסה ולא נערכו לירי טילים. לאורו של הנור האחרון הטיל הF-4 פנטום את הפצצה האחרונה ופגע בספינת אוסה מצרית והשמידה.[33] הכוונה להמשיך ולהזמין מטוסים לשלב ההסתערות נשארה בתורת הקרב בתוקף גם לאחר סגירת הפער בטווחי הטילים, עם ההצטיידות בטילי הרפון וגבריאל ארוך טווח.
  • הבסיס כמכפיל כוח - בעת המלחמה תפקדה המערכת הלוגיסטית החילית ובעיקר בסיס חיפה ומספנת חיל הים, לחימוש והשמשת ספינות הסער שחזרו מהים. הפעילות נעשתה בצורה יעילה ומהירה. בחלק מימי הלחימה ספינות שחזרו מהים בבוקר חומשו, תקלותיהן תוקנו והן הפליגו לקראת ערב לפעולה נוספת.
  • לוחמה נגד צוללות - במלחמה נעשה שימוש בספינות הסער נגד צוללות, אך לא נלמד לקח חד משמעי. ספינות סער 2 פעלו מול צוללות מצריות שהתגלו מול חופי ישראל. בתנאי הים התיכון היו אז מתגלות הרבה מטרות שווא, בסונאר של ספינות הסער. באחד המקרים נתגלתה מטרה שהוערכה כאמיתית, נורו טורפדות נצ"ל שהתפוצצו מפגיעה בקרקעית אך הצוללת המצרית לא נפגעה. היא הצליחה להתחמק, אך לא ירתה טורפדו - אין ביטחון מלא שהייתה זו אכן צוללת. הצוללות המצריות הוחזרו לקוי סיור מול החוף המצרי. לא ברור אם הדבר נעשה עקב פעולות ספינות הסער נגד צוללות, או בגלל ההתמדה ביוזמה ההתקפית של ספינות הסער בחופי מצרים.
  • תותחי אוטו מלרה 76 מ"מ הופעלו במרבית הקרבות אך סבלו מתקלות ונתקעו פעמים רבות באמצע הקרב. בסער 4 הורכבו שני תותחים שהיוו גיבוי אחד לשני. תותחים אלה היו מסדרה חדשה וסבלו פחות מתקלות. תותחי 40 מ"מ הופעלו מספר פעמים במלחמה, בדרך כלל ללא תקלות, אבל נראה כי כוח המחץ של ה-76 מ"מ עדיף עליו בהרבה. לא נרכשו תותחי 40 מ"מ נוספים לחיל הים.
  • מספר אנשי הצוות - צוות ספינת סער מונה מעל 45 איש. היות שהמלחמה הסתיימה בלא שנפגעה אף ספינת סער, לא נוצרה דחיפות להקטנת גודל הצוות. היפגעות יחידת לחימה אחת עלולה לגרום למספר נפגעים רב. נראה כי ההתקדמות הטכנולוגית והמחשוב מאפשרים הקטנת צוות התפעול.

המשך בניין כוח לחימת השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור ההצלחה המרשימה של ספינות הסער בקרבות הטילים, היעילות של ספינות סער 4 במשימות הליווי והפלגות הארוכות שנעשו ב-1974 מסביב אפריקה וב-1976 לארצות הברית, ניתן היה לראות בהן את כלי השיט המתאים ביותר להמשך הצטיידות ולהתרכז בתחומי האמל"ח לשמירת העדיפות הטכנולוגית. למרות זאת נעשתה על ידי פיקוד החיל פעילות רבה לחיפוש גופי כלי שיט אחרים. כלי שיט אלה בחלקם יושמו בסטייה מהעקרונות המוכחים של ספינות הסער.

פרויקט זיוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבטיפוס סנפירית טילים, 1984.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זיוונית

לאחר הניצחון במלחמת יום הכיפורים, נושא בנין הכוח המשיך להעסיק את פיקוד החיל, שנערך להמשך המאבק בים. מפקד החיל בנימין תלם וסגנו מיכאל ברקאי נתנו משקל רב ללקחי מלחמת יום הכיפורים, שהצביעו על הצורך בהגדלת מספר יחידות הלחימה. כן הסיקו שמהירות מרבית גבוהה יותר תאפשר למנוע בריחת מטרות.

השינוי היחידי מהתפישה הבסיסית למעשה כבר נעשה. לא עוד ספינות מדגם אחיד, אלא מחצית הכח מדגם סער 4 כספינות גדולות ומחצית ספינות קטנות יותר. את הספינות שנבנו בשרבורג, תכננו להחליף ב-18 סנפיריות. הסנפירית הייתה קטנה מכדי לשאת תותח אוטו מלרה 76 מ"מ לכן נרכש תותח 30 מ"מ דו-קני בהנעה חשמלית תוצרת חברת אורליקון. מהירותן המרבית תוכננה להיות כ-50 קשר .

באותה עת נעשה בארצות הברית פיתוח של סנפיריות למטרות צבאיות. החברה האמריקאית נורת'רופ גרומן הציגה יכולת שלא הייתה מוכחת והצליחה למנוע מישראל מידע על מגבלות והקשיים בהפעלתו של הדגם הראשוני, שהוגש לבחינת הצי ומשמר החופים האמריקני ונדחה. הרמטכ"ל מרדכי גור אישר בניית שני כלים עבור חיל הים לבחינה ברמת אב טיפוס.

מפקד חיל הים האלוף בנימין תלם וסגנו תא"ל מיכאל ברקאי שוכנעו שהסנפיריות הן כלי שיט זול ואמין. הן יהיו זולות ולכן ניתן יהיה להגדיל את כמות יחידות הלחימה מ-12 ל-18 יחידות. החוזה עמד על כך שהמשך הבניה יעשה במספנות ישראל.

במסגרת פרויקט זיוונית נבנו שני כלים לבדיקות אב טיפוס: הראשון בחברת נורת'רופ גרומן ארצות הברית והשני במספנות ישראל. החוק האמריקאי מאפשר בפרויקט פיתוח להעלות את המחיר. חברת נורת'רופ גרומן העלתה את המחיר במהלך בניית אבי הטיפוס פי 10 מהמחיר הראשוני. לכלים היו תקלות טכניות חוזרות ונשנות, יותר מהצפוי לאב טיפוס. המהירות הגיעה רק ל-45 קשר אך לא זו היוותה הבעיה.

נקודת ההחלטה הגיעה במשמרתו של מפקד חיל הים מיכה רם. הוברר לו כי מחיר הבנייה הגבוה ועלות התחזוקה השוטפת, לא יאפשרו לרכוש מהן מספר רב של יחידות לחימה. כושר שהייה בים קצר יחסית לצורכי משימות ביטחון שוטף הגביל את התועלת מהסנפיריות. עקב זאת הבדיקות הופסקו, הסנפיריות שירתו בשנים 1982–1991 ונגרטו לאחר הוצאתן משירות.

לאחר סגירת הפרויקט פיתחה מספנות ישראל ובנתה על חשבונה אבטיפוס של ספינה מהירה שלדג אשר ניתן היה לקבל בה את כל מה שנדרש מהזיוונית אך באותה עת לא יועדה להוות יחידת לחימה שטח אלא לסיורי ביטחון שוטף בלבד.

המסוק הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אח"י עליה - דגם "חוחית" ספינת סער 4 מוארכת כדי לשאת מסוק.

בציי העולם הופעלו זמן רב מסוקים ללחימה בצוללות. מפקד חיל הים מיכאל ברקאי, יזם הפעלת מסוק לצורכי גילוי וזהוי מטרות בקרב הטילים. במהלך המגעים עם חיל האוויר התבררו מגבלות המעטפת להנחתת מסוקים על ספינת סער ונעשתה פעילות מקבילה לאיתור כלי טיס בלתי מאויש.

בשימוש הצי האמריקני היה אז מסוק לא מאויש לנשיאת טורפדו נגד צוללות - מסל"ט,(אנ'). מפעל התעשייה האווירית בצפון ירושלים רכש אותו וניסה ליישם נשיאת מטען ייעודי לגילוי אוניות, אך הפיתוח לא עלה יפה.

ההערכה הייתה כי לפיתוח מסוק ללא טייס ידרשו מספר שנים וחשוב למערכת לתרגל פעילות עם פלטפורמה אווירית. בירכתי אח"י תרשיש (סער 4) נבנה מנחת מסוקים והחלו ניסויי הנחתת מסוק. שתי ספינות שנמצאו אז בבנייה תוכננו מחדש לנשיאת מסוק מאויש. גוף הספינה הוארך ב-4 מטר, הותקן משטח נחיתה בירכתיים ומוסך סגור במרכז הספינה (האנגר). הגדלת אורך הספינה נעשתה ללא שינוי בשטח החתך הטבול. על כן המשקל הנוסף של הספינה אוזן ללא הגדלת העומס על המנועים.

עד אז לא היה תקדים בציי העולם להנחתת מסוק על כלי שיט כה קטן ובגובה סיפון כל כך נמוך, פחות משני מטר. גם מבנה ההאנגר היה קרוב מאוד למדחפי המסוק בנחיתה.[34] האלוף ברקאי שידע זאת, הטיל על מחלקת אמל"ח לאפיין ספינת פיקוד בגודל 650 טון שתישא שני מסוקים או מסל"טים. הפרויקט נשא את השם "אירית". האפיון הושלם ואושר על ידי מפקד החיל.

הספינות המוארכות שהוכנו לקליטת מסוק, נקראו דגם סער 4.5 "חוחית". הן אפשרו לבצע באוגוסט 1984 ושוב ביולי 1985 תקיפת יעדי מחבלים במרחק גדול מישראל במסוקי תקיפה מסוג MD 500 דיפנדר. הספינות היו קטנות מלהוות פלטפורמה יציבה להנחתת מסוק בים גלי. הן נמכרו למקסיקו ב-2004 לאחר תקופת שירות ארוכה של 24 שנים בחיל הים.

המסוקים הימיים הראשונים ששירתו בחיל בהים היו מדגם "דולפין". ב-1986 נחת לראשונה מסוק "דולפין" על סטי"ל מדגם "חוחית".[35] במסוק המאויש נעשה שימוש בתרגילים ובסיורי שליטה ימית מבלי שתיפתר בעיית שרידותו באזורי לחימה. ב-16 ספטמבר 1996 נפל מסוק למים בעת תרגיל וצוותו שמנה שלושה אנשים נספה. התאונה נגרמה כנראה עקב אובדן התמצאות של הטייס בין שמים וים - תופעה נפוצה בלילה בלב ים. האבדות מהנפילה המחישו את בעיית המסוק המאויש בים. בהמשך, הופעל מקורבטה סער 5 מסוק AS-565 פנתר שהחליף את מסוק הדולפין.

לחימה נגד צוללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינה מדגם סער 2 נושאת סונאר היורד לעומק משתנה, 1980.

טווחי גילוי צוללות באמצעות הסונאר של ספינות הסער היו קצרים מאוד. צוללת אויב גילתה אותן בטווח רחוק ואף יכלה לשגר נגדן טורפדו לפני שהתגלתה. בין היתר נבע הדבר מתופעה של שכבת מים עליונה חמה האופיינית לים התיכון. צוללת שיורדת מתחת לעומק השכבה אינה מתגלה. על כן נרכש בארצות הברית מכשיר סונאר הנגרר מאחורי הספינה ויורד לעומק מתחת לשכבת המים העליונה. בתחילת שנת 1979 הורכב סונאר בירכתי ספינות הסער 2 וטווחי הגילוי לצוללות שולשו. ספינות הנצ"ל (נגד צוללות), כפי שנקראו, המשיכו לשמור על כושר ירי טילים וקיבלו גם טילי הרפון. עם הוצאת ספינות אלה משירות, הוסבו ארבע ספינות מדגם סער 4 לספינות נצ"ל: תותח ה-76 מ"מ בירכתי הספינה הוסר ובמקומו הותקן הסונאר הנגרר. ספינות אלה נקראו "סער 4 נצ"ל". ב-2008 הוסבו באותה דרך שתי ספינות מדגם סער 4.5 - נירית לספינות נצ"ל ונקראו דגם "נירית נצ"ל".

העדפת התגוננות מטילים על תותחי השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת סער 4 בחימוש טילים ותותחים 1982.

הערך של מערכת נשק נמדד לפי יכולת גרימת הנזק שנובע ממנה. ספינות הסער נבנו כמשמידות ספינות טילים של האויב. תותח 76 מ"מ דרוש גם נגד מטרות בחוף וכלי שיט קטנים. תותח אוטו מלרה 76 מ"מ בחרטום הספינה הופעל רבות במלחמת יום הכיפורים, קיום שני תותחים בספינה אפשר תפוקת אש יעילה, וגיבוי בעת תקלה באחד התותחים.

מתוך העדפת מענה לאיום מטילי אויב שונים, נרכשו מערכות נגד טילים פלנקס. המערכת, הכוללת תותח נ"מ מהיר ירי עם מכ"ם עצמאי, הוצבה בקדמת הספינה על חשבון הסרת התותח אוטו מלרה 76 מ"מ הקדמי. לספינות הסער 4 נשאר התותח אוטו מלרה 76 מ"מ האחורי וכאשר מאוחר יותר הוסבו לתצורה כנגד צוללות, נותרו ללא תותח נגד מטרות חוף וכלי שיט קטנים.

העדפת ההתגוננות על פני גרימת הנזק נעשתה בגלל ההערכה שהאויבים יוכלו להצטייד בטילים שהתגוננות מפניהם בשיטות לוחמה אלקטרונית לא יספיקו. לספינות הסער פותחה גם יכולת הגנה בטיל נגד טילים מתוצרת ישראל שנקרא "ברק". לאחר גמר הפיתוח הותקנה מערכת זו בספינות מבלי לפגוע ביכולות אחרות.

הסרת תותח אוטו מלרה 76 מ"מ מהחרטום לטובת מערכת פלנקס ההגנתית, לא זכתה לחיקוי בציי העולם. כל יחידות לחימת השטח החדישות לא ויתרו על תותח דו-תכליתי בחרטום כלי השיט.

קורבטת מסוק סער 5[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבטת מסוק דגם סער 5, נבנתה על ידי נורת'רופ גרומן שיפ סיסטמס, 2000.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סער 5

היזמה לבניית קורבטה גדולה יותר מספינות הטילים[36] החלה במספנות ישראל בשנים 1975–1976. המהנדס הראשי חיים שחל לא הסתפק בספינות סער 4 הנבנות ושאף לבנות כלי שיט גדול יותר. שחל הציג תכנון ראשוני של קורבטה נושאת מסוק שתאריך את זירת הפעולה של חיל הים. מפקדים בחיל באותה עת רצו לשמור על כמות יחידות הקו, ראו בסער 4 את הכלי הגדול ביותר המתאים ולא חשו צורך בכלי גדול יותר לחיל הים שיגרום להקטנת מספר יחידות הלחימה.

הצעת המספנות זכתה לאוזן קשבת אצל זאב אלמוג וכאשר זה מונה למפקד החיל הציג כוונה לביסוס כוח לחימת השטח העתידי על קורבטות כאלה. ממאמר שפרסם אריאל שרון[37] על היערכות כנגד שלושת המעגלים של מדינות ערב הובן כאילו חיל הים יידרש להילחם במרכז הים התיכון. כאשר הוברר שאין בכוונתו של שרון להפעיל כוח מחוץ לזירה הקרובה, עודכן הצורך המבצעי לאוניה רב תכליתית בזירה הקרובה.

אף כי עקרונות האפיון היו שונים, נשמרה המילה סער בשם הדגם. כך שימש המוניטין של ספינות הסער לדגם החדש. הקורבטה הוצגה ככלי רב תכליתי, שיופעל בכל משימות חיל הים. הצורך ברב תכליתיות נבע מהערכה שמפקדת ח"י לא תוכל לחזות את צורת הקרב ויש להגן על האזורים החיוניים בים בצורה מתמדת כנגד מי שיבוא. בתוכנית נדרש תקציב לבניית שמונה קורבטות סער 5 שיחליפו את הדגמים שנבנו בשרבורג.

לרכישת אוניה נושאת מסוק סער 5 שתוכל לפעול במזג אוויר גרוע ובטווחים רחוקים לא הייתה התנגדות בחיל הים. חלק גם חשבו שניתן יהיה לשפר את היכולת החילית נגד צוללות אויב. אולם הצגת הקורבטה כמחליפה של כל ספינות הסער נראתה לחלק מהאנשים שגויה. הקורבטות גדולות ויעלו יותר לכן ניתן יהיה לרכוש מהן מעט יחידות לחימה. לדעתם, התבססות על כלי שיט גדול תהווה סתירה ללקחי הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים. בקרבות ובהפלגות הליווי עמדו הספינות מדגם סער 4 בהצלחה.

לביסוס הצורך בקורבטה לזירה הקרובה, הוצגה תפישת לחימה שהייה מוקדמת ורצופה שלא הייתה קיימת עד אז בלוחמת השטח. שהייה באזור קבוע בים הפתוח אינה נותנת יתרון. התפישה נראתה כתירוץ ובמטה הכללי התגבשה עמדה שלילית "אף מיל לסטי"ל." הרמטכ"ל רפאל איתן בסיכום דיון מטכ"ל אפריל 1982 פסל את התוכנית.

איתן, שכל הווייתו אמרה יוזמה התקפית, לא הסכים לראות ב"שהייה מוקדמת ורצופה" תפישת לחימה, ודרש מחיל הים לשוב ולבחון את הנושא.[38] עקב אירועי טבח סברה ושתילה אולץ איתן לסיים את תפקידו כרמטכ"ל. הרמטכ"ל משה לוי לא המשיך בקו של איתן, ולבקשת חיל הים, אישר תכנון הקורבטה סער 5 בארצות הברית.

ארגוני המחבלים הפלסטינים שהורחקו מלבנון המשיכו ליזום פעילות טרור. ב-4 אפריל 1985 זמן קצר לאחר שאברהם בן שושן נתמנה למפקד החיל, יצא חיל הים לתקיפת אוניות מחבלים בנמל ענאבה באלג'יר. במהלך מבצע דרך נץ הורע מזג האוויר ונדרשו ימאות מעולה והרבה מזל לסיים את הפעולה ללא נזקים. הלקח שנרכש בפיקוד חיל הים היה: צורך בכלי שיט גדולים לפעולה בזירה הרחוקה, כתוספת לספינות הסער ולא במקומן.

בעת שתכנון הסער 5 הושלם, במטה הכללי נמשכה התנגדות. הפעם מצד האלוף אהוד ברק, שכראש אגף התכנון, היו לו עדיפויות אחרות לניצול כספי הסיוע הביטחוני. הרמטכ"ל דן שומרון מינה את עוזר שר הביטחון, האלוף ישראל טל, לבדוק את הנושא ולהגיש המלצות. טל המליץ על רכישת הסער 5 והמלצתו סייעה לרמטכ"ל להתגבר על התנגדות אגף התכנון.

הבקשה נדונה בממשל האמריקאי בסמיכות לאחר ההחלטה על ביטול פרויקט הלביא. הייתה זו הזדמנות לרצות את ישראל. בכיר ממשרד ההגנה - דב זקהיים, שהמליץ על ביטול פרויקט הלביא נשלח שוב לבדוק את נושא סער 5. זקהיים המליץ לבנות את הקורבטות עבור ישראל בארצות הברית. בכך יכול היה לתת מענה חיובי לבקשת חיל הים מתוך השקעה בתעשייה הביטחונית האמריקאית.[39] שלוש קורבטות טילים מדגם סער 5 נבנו בנורת'רופ גרומן שיפ סיסטמס והצטרפו לסד"כ חיל הים באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20.

מהעקרונות שהיוו בסיס לתוכנית ספינות הסער נותר רק השם - סער 5. הפעלת הקורבטות מאפשרת לחיל הים זרוע ארוכה לפעול במרחקים. השפעתן על הכושר להתעמת עם כוחות אחרים בהשוואה לספינות מדגם סער 4.5 שנויה במחלוקת.[40]

במלחמת לבנון השנייה פעלו קורבטות הסער 5 בהצלחה במשימת חסימת השיט לחוף לבנון. הן שהו בים זמן רב ולא נזקקו להיכנס לנמל, בעת שבסיס חיפה היה בטווח רקטות חזבאללה. טבילת האש הראשונה של הקורבטה לא הייתה מוצלחת. חיל הים הופתע מהמצאות טילי חוף-ים בידי חזבאללה. אח"י חנית נפגעה מול חוף ביירות מטיל שנורה מהחוף כתוצאה מדרך הפעלה שגויה ואי הפעלת אמצעי גילוי ולחימה נגד טילים. הטיל פגע במנוף מחוץ לגוף הספינה. פרצה שריפה במדורים האחוריים וארבעה חיילים ששהו בם נספו. עקב המבנה האיתן של הקורבטה ומנהיגות מפקד הספינה, הצליח הצוות למנוע את טביעתה.

סער 4.5[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סער 4.5
חתך ספינת טילים מדגם סער 4.5[41]
פלגת ספינות דגם סער 4.5 באימונים.

היזמה של מספנות ישראל לתכנון אוניה גדולה נהייתה לה לרועץ. למען המחשת המחויבות של חיל הים לקורבטה הופסקה הצטיידות בספינות מתוצרתה. ספינה אחת, מדגם סער 4.5, שהגוף שלה נבנה לפני שהוזמנה, נשארה לעמוד בלתי גמורה במשך שנים. הקורבטות מדגם סער 5 נבנו בארצות הברית ללא שיתוף מספנות ישראל.[42]

הסטיה מעקרונות ספינות הסער הייתה שנוייה במחלוקת בתוך חיל הים הישראלי. גם בתקופה בה ניתנה בלעדיות לקורבטה הורה ראש מספן ציוד תא"ל חנוך בן אליהו לעדכן באופן שוטף את מפרטי הבנייה לספינות מדגם סער 4.5. תקפותם יושמה מחדש כאשר בתקופת פיקודו של מיכה רם חודש הייצור במספנות ישראל. רם הוביל לכך שכאשר הגיעו ספינות הסער 3 שנבנו בשרבורג למועד השיפוץ השלישי, הוחלף הגוף.

גוף ספינת סער 4 שהוארך בארבעה מטרים בצירוף תורן חדש וטילים נגד טילים "ברק", קיבל בחיל את שם הקוד סער 4.5 נירית, אך בפועל נשתרש השם "נירית". בספינות החדשות הותקנו מערכות הלחימה, הגילוי, הקשר והאמל"ח המתקדמות ביותר, וגם תורן מחופה חדיש. הספינות צוידו בתותח אוטו מלרה 76 מ"מ יחיד שהותקן בירכתי הספינה. מערכת בקרת האש של הברק[43] מפעילה גם את התותח ומקנה לו דיוק רב.

ספינות מדגם סער 4.5 עומדות במרבית העקרונות של ספינות הסער. האחרונה בסדרה, אח"י סופה, הושקה בשנת 2003. מספר הניריות שחיל הים מצויד בה היא קטנה בהשוואה לכמות הספינות שנבנו בשרבורג. כמות ספינות הטילים שבידי חיל הים הצטמצמה בדומה לימים שלפני מלחמת יום הכיפורים.

תפוצת ספינות הסער בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפתרון שהגיע אליו חיל הים הישראלי, שנבע מצרכיו המיוחדים ומתוך חוסר בעדיפות תקציבית, התאים לציים רבים ברחבי העולם, לרבות אלה שנמצאים בחופי האוקיינוס.

התעשייה הביטחונית הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספנות CMN בשרבורג זכו לפרסום רב בזכות ספינות הסער במהלך מילוט ספינות שרבורג. מספנות CMN גם רכבו על גל ההצלחה של חיל הים במלחמת יום הכיפורים ושיווקו ספינות שנקראו דגם קומבטנט למדינות רבות. 12 ספינות נרכשו על ידי חיל הים האיראני. מתוך הספינות שיוצרו לגרמניה נרכשו מאוחר יותר שש לחיל הים היווני ושלוש על ידי חיל הים המצרי.

צי דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי הדרום אפריקאי היה הראשון שרכש ספינות סער מישראל, מאחר שהכיר את יכולתן להתמודד במים הסובבים את המדינה.[44] בעת הפלגת אח"י רשף ואח"י קשת מהים התיכון לים סוף במרץ 1974 - מבצע מוניטין, הספינות עגנו בדרום אפריקה. הסטי"לים ערכו הצגת תכלית מול נמל סימונסטאון ובסיומה הודיע שר הביטחון בממשלת דרום אפריקה למפקד ההפלגה גדעון רז "אני רוצה לרכוש את הספינות עם אנשי הצוות". במהלך השנה הזמין סדרה של 3 ספינות סער 4 במספנות ישראל ושלוש ספינות נוספות מאותו דגם נבנו בדרום אפריקה.

קציני צי דרום אפריקה המיועדים לאייש את הספינות הצטרפו לשנת הכנה שבמהלכה השתתפו במרבית הפעילויות של שייטת ספינות הטילים. מפקד הספינה הראשונה, סא"ל רוברט סימפסון-אנדרסון, נעשה לימים אדמירל ומפקד הצי הדרום אפריקני.

מעבר להכנסה הכספית והרגשת ביטחון שנסכה העסקה שנקראה פרויקט ג'פוניקה, הפיקוח המקצועי ההדוק והבקרה של מומחי הצי הועילו למספנות ישראל בהעלאת רמת הגברת אבטחת האיכות ולהתייעל.

חיל הים הצ'יליאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוג ספינות סער 4 של הצי הצ'יליאני, Angamos and Casma מסיירות במיצר מגלן, 2010.
טקס העברת הספינות סער 4.5 מדגם חוחית אח"י עליה ואח"י גאולה בבסיס חיפה לצי מקסיקו, 8 יולי 2004.
אח"י עליה A301 Huracán בשירות חיל הים המקסיקני
ספינות טילים מדגם Hai Ou בטיוואן, 2008.
ספינת טילים "מדאראקה" של חיל הים של קניה, מצוידת במערכת טילים גבריאל מתוצרת התעשייה האווירית 1983.

מידע על ספינות הטילים הישראליות שעשו היסטוריה עבר בעולם הלחימה הימית, הביא לכך שכאשר זוג ספינות סער 4, בפיקוד אל"מ אלי רהב - אח"י תרשיש בפיקוד שאול חורב ואח"י יפו בפיקוד בני אריאלי, הפליגו במאי 1976 לחגיגות ה-200 שנה לעצמאות ארצות הברית (מבצע פעמון החירות), הן היוו אטרקציה לגורמי הציים השונים כמו גם לקהל הרחב ולא רק היהודי.

בתום הביקור המוצלח בארצות הברית, נשלחו ספינות הסער ביזמת התעשייה האווירית לביקור בנמל קרטחנה בקולומביה בו נעשתה הצגת יכולות לחיל הים של קולומביה. הביקור שודר בטלוויזיה על ידי צוות שהגיע במיוחד מעיר הבירה בוגוטה. הספינות הותירו רושם מצוין, אך לא היה די בכך לשנות תוכניות קודמות, וחיל הים הקולומביאני לא רכש את הספינות, למגינת לבו של האדמירל הקטור קלדרון סלאזר, מפקד הצי האטלנטי, שהיה מלא התפעלות מהספינות.

נספח צה"ל לקולומביה אל"מ פיני שחר שמושבו הקבוע היה בברזיליה העביר הודעה לכל הנספחים הצבאיים מכריו. לצי הצ'יליאני היה אז צורך מבצעי לספינות היו עשויות למלא. בנמל קרטחנה הופיע בפתאומיות קצין בדרגת סגן אלוף שנשלח מחיל הים של צ'ילה כדי לבדוק את הספינות. הקצין, שהפגין בשאלותיו בקיאות ומקצוענות, חזר לצ'ילה ומסר דו"ח לשולחיו. היו עוד מגעים רבים בצינורות המקובלים ובסופו של דבר החליט חיל הים של צ'ילה ב-1979 לרכוש ספינות סער 4 מחיל הים הישראלי. הסדרה הראשונה כללה את אח"י קשת ואח"י רומח.[45] הצוותים הישראליים השקיעו מסירות רבה בהעברת הספינות לצוות הצ'יליאני, שידע להעריך זאת. לאחר הכשרת הצוותים יצאו כל אחת במועדה בהפלגה מבסיס מפרץ שלמה בהקפת דרום אפריקה ועד לצ'ילה. כיום מפעיל הצי הצ'יליאני שמונה ספינות מדגם זה.

ספינות הסער וטילי גבריאל בציים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרי לנקה -בשנת 2000 רכש חיל הים של סרי לנקה מישראל שתי ספינות מדגם סער 4. הספינות חומשו בטילי גבריאל ושימשו את צי סרי לנקה במלחמתו כנגד מחתרת הנמרים הטמילים.

צי מקסיקו – בקיץ שנת 2004 רכש הצי המקסיקני מחיל הים שתי ספינות סער 4.5 מסדרת חוחית ומפעיל אותם כספינות לחימת שטח בדגם הורקן A301 Huracán A302 Tormenta

טיוואן - בסוף שנות ה-70 סיפקה התעשייה האווירית לטיוואן שתי ספינות דבורה נושאות מערכת טילי גבריאל מתוצרתה. טיוואן יצרה ברישיון עשרות ספינות דגם Hai Ou חמושות בהעתק של טיל הגבריאל דגם Hsiung Feng 1 מתוצרת מקומית.[46]

קניה - בשנים 1980–1982 חימשה התעשייה האווירית במערכות טילי גבריאל שלוש ספינות של הצי הקנייתי. על גופי כלי שיט מהירים תוצרת חברת ברוק -מרין באנגליה הורכבה מערכת הנשק והחימוש כלל ארבעה טילים ותותח 30 מ"מ דוקני תוצרת היספנו- סוויזה. שם הדגם כמו שם כלי השיט הראשון KNS Madaraka. הכלים שירתו בחיל הים של קניה עד שנת 2001 ואז החלו לצאת מהשירות.

מגמות להמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדי חיל הים שיזמו את תוכנית ספינות הסער חשבו בעת יישום התוכנית כי לעקרונותיה יהיה תוקף לחיל הים הישראלי גם בעתיד. "הכרה טובה של עקרונות ספינות הסער שהוכחו כמוצלחים תסייע בהתמודדות עם אתגרי העתיד."[47]

במשך מספר שנים הועלו חלופות שונות לרכישת כלי שיט חדשים לחיל הים.[48] פתרונות אלה אינם מסתמכים על עקרונות ספינות הסער[49] ונמצאים בשלבי מימוש.

נראה כי מעקרונות תוכנית ספינות סער לא נשאר דבר. למושג "הרבה ספינות קטנות ומהירות הנושאות נשק קטלני" אין משקל כיום. הנטייה המסורתית שקורית בציי העולם להגדלת כלי השיט והעלאת ההשקעה הנדרשת לא פסחה על חיל הים הישראלי.

אף כי למשימות המסורתיות של חיל הים - הגנת החוף ואבטחת השיט, מתווספות מטלות: מניעת העברת נשק בים סוף, הגנת מתקני הפקת אנרגיה בים התיכון ובתחום האסטרטגי. כמות היחידות לוחמת השטח שבידי חיל הים הצטמצמה ביותר.

מספנות ישראל מתוך ראיית הצרכים בארץ ובעולם לספינת סיור חופית – Offshore Patrol Vessel תכננו פרויקט בשם סער S-72 שהוצג בתערוכת כלי שיט בסינגפור. התכנון כלי שיט בגודל 800 טון ומהירות 28 קשר, הוצג ללקוחות אפשריים וממתינים להזמנה לייצור.

ביזמות התעשיות הביטחוניות מתפתחות ספינות הסיור מעבר לתפקידי הביטחון השוטף, דבורה והשלדג, לספינות מהירות מאוד ונושאות טילים. נראה כי אם תמשך המגמה של הצטיידות במשחתות ייתכן וספינות הסיור האלה יעשו בעתיד לספינות סער.

אירועים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים עיקריים בבניין ספינות הסער
מועד אירוע השפעה
1954 תחילת פיתוח טיל ברפא"ל
יוני 1956 אלוף שמואל טנקוס מתמנה למפקד חיל הים
יוני 1956 הגעת שתי משחתות Z מבריטניה
31 אוקטובר 1956 קרב חיפה והכנעת איברהים אל-אוול יעילות נמוכה בירי המשחתות
1956 תחילת פיתוח טיל לוז ברפא"ל עבור צה"ל
1956 2 משחתות "סקורי" לחיל הים המצרי בעדיפות על המשחתות הישראליות
1959 ניסוי ירי טיל לוז מהמשחתת אח"י אילת
1960 אלוף יוחאי בן-נון מפקד חיל הים
מרץ 1960 הסכם בין דוד בן-גוריון לקונרד אדנאואר הסכם סודי שכנראה כלל בנית כלי שיט
קיץ 1960 דיון מטה "חיל הים לשנות ה-70" המסקנה "ספינות קטנות עם נשק קטלני".
נובמבר 1960 משלחת בדיקת כלי שיט קטנים באירופה המתאימות ביותר- ספינות היגואר הגרמניות
מרץ 1961 כניסת התעשייה האווירית לפיתוח הטיל גבריאל ראש ביות מכ"מי
1962 7 ספינות טילים קומאר לחיל הים המצרי נשק חדש - סטיקס, הטיל המתביית
סוף 1962 ספינת הסער ציידת ספינות טילים הנושאת טילים בעצמה הקבלה למשחתת כנגד הטרפדות שנשאה גם טורפדו.
מרס 1963 בדיקת מומחים בגרמניה - ה"יגואר" לספינת טילים לגרמנים הדרישות נראו מוגזמות
1963 תוכנית רב שנתית לספינות טילים וצוללות הוצגה למטה הכללי ואושרה
סתיו 1963 הצלחת סדרת ירי טילי גבריאל מהחוף למטרה 4 פגיעות מתוך 5 יריות
1964 הצבת חרות צמח לפיתוח אמצעי נגד לטילים מתבייתים כניסה לתחום הלוחמה האלקטרונית
סוף 1964 מספנת לורסן מקבלת הזמנה לבנית הספינות עבור מנהל הרכש הגרמני
פברואר 1965 איום של גמאל עבדול נאצר על גרמניה הפסקת אספקת נשק מגרמניה
מאי 1965 חתימת חוזה עם מספנות שרבורג לבניית שש ספינות אופציה לשש נוספות תוך שנה
1966 12 ספינות אוסה מגיעות לחיל הים המצרי
1966 מימוש האופציה לבניית שש ספינות נוספות במחיר מוזל עוד לא הייתה יכולת במספנות ישראל
אוקטובר 1966 קיצוץ תקציבי בצה"ל ביטול שלוש ספינות הספינות חזרו והקיצוץ היה למערכות נשק.
דצמבר 1966 קצינים מצוות הספינה הראשונה הפליגו חודש ימים בספינות "יגואר" בצי הגרמני קליטת בלתי אמצעית של יכולת הספינות בים סוער.
אפריל 1967 השקת הספינה הראשונה אח"י מבטח בשרבורג המשך עבודות גמר וניסויי ים
5 יוני 1967 פריצת מלחמת ששת הימים ספינות הטילים אינן במערך חיל הים
יולי 1967 השמדת טרפדות מצריות בקרב רומני
21 אוקטובר 1967 טיבוע המשחתת אילת בטילי סטיקס דחיפה לפיתוח אמצעי הגנה
22 אוקטובר 1967 הספינה הראשונה אח"י מבטח מגיעה לישראל
1967 אישור לבנית 6 ספינות סער 4 לים סוף במספנות ישראל
25 ינואר 1968 טביעת הצוללת דקר
31 דצמבר 1968 הרחבת האמברגו הצרפתי על הספינות בשרבורג בריחת אח"י סער לפני גמר בנייתה
7 אפריל 1969 מערכת נשק פעילה באח"י חיפה (סער 2) ההוכחה פגיעת טיל גבריאל בטרפדת כמטרה
25 דצמבר 1969 בריחת חמש ספינות שרבורג הגעה לחיפה ב-31 בדצמבר 1969
13 במאי 1970 הטבעת סירת דיג אורית בטילי סטיקס הבהרה ליכולת הטילים כנגד מטרות קטנות
7 ספטמבר 1972 אח"י חנית (סער 3) מטביעה סירת מחבלים בתותח אוטו מלרה 76 מ"מ מכוון מכ"ם הפעלה קרבית ראשונה ומוצלחת
17 פברואר 1973 השקת אח"י רשף על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר ספינת סער 4 ראשונה, במספנות ישראל
21 אוגוסט 1973 השקת אח"י קשת על ידי סוניה פרס ספינת סער 4 שנייה
6 אוקטובר 1973 פריצת מלחמת יום הכיפורים ספינות הסער מכות בציי מצרים וסוריה

תצורות ספינות הסער[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן התצורות השונות של ספינות הסער לפי סדר בנייתן

דגם כמות[50] טילים תותחים נשק נגד טילים נשק נגד צוללות מהירות מרבית בקשר מהירות קבועה בקשר טווח מייל ימי צוות אורך במטר משקל ציוד מיוחד
בנייה בשרבורג
סער 1 3 3 40 מ"מ פצצות עומק 40 30 1200 40 45 250
סער 2 3 -6 5 גבריאל 2 40 מ"מ טורפדו 44 40 30 1200 40 45 250
סער 2 נגד צוללות 6 4 הרפון 1 40 מ"מ טורפדו 44-46 40 30 1200 40 45 250 סונאר טובל נגרר
סער 3 6 6 גבריאל[51] 76 מ"מ 40 30 1200 40 45 250
בנייה במספנות ישראל
סער 4 תכלית ונדרן 10 8 גבריאל 2 76 מ"מ 35 30 2200 50 58 450
סער 4 נגד צוללות 6 4 גבריאל, 8 הרפון וולקן טורפדו 44-46 34 30 2200 55 58 450
סער 4.5 חוחית (נושאת מסוק) 2 4 גבריאל, 8 הרפון ברק, וולקן 34 30 2400 55 62 500 מסוק
סער 4.5 נושב 2 4 גבריאל, 8 הרפון 76 מ"מ ברק, וולקן 34 30 2200 55 62 450
בנייה בחו"ל
פרויקט זיוונית 2 2 גבריאל, 4 הרפון 30 מ"מ דוקני 45 45 800 15 26 105
קורבטה סער 5 3 8 הרפון ברק, וולקן טורפדו 44-46 32 17 2500 62 86 1,200 מסוק ימי
פריגטה סער 6 בבניה בגרמניה 4 16 הרפון תותח אוטו מלרה 76 מ"מ ברק, 2 טורפדו נגד צוללות Mk-54 26 15 4000 70 90 2000 2 מסוקים
חזרה למספנות ישראל
סער 4.5 נירית 6 4 גבריאל, 8 הרפון תותח אוטו מלרה 76 מ"מ, 2 תותחי טייפון 25 מ"מ 32 ברק 8 34 30 2200 55 62 500
סער 4.5 נגד צוללות 2 8 הרפון 6 מקלעים כבדים 0.5 אינץ' ברק, וולקן 6 טורפדו מק 46 34 30 2200 55 62 500
פרויקט סער 72 תכנון 16 הרפון תותח אוטו מלרה 76 מ"מ ברק 8, טורפדו נגד צוללות 30 17 5500 50 72 800 מסוק ימי
דגם כמות טילים תותחים נשק נגד טילים נשק נגד צוללות מהירות מרבית מהירות קבועה קשר טווח מייל ימי צוות אורך במטר משקל ציוד מיוחד

מקורות ומידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שייטת ספינות הטילים
  • מוניה מרדור, רפא"ל, בנתיבי המחקר והפיתוח לביטחון ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור הוצאה לאור משרד הביטחון, אוגוסט 1988, (מהדורה חמישית), ע' 225–298.
  • יצחק שושן, הקרב האחרון של המשחתת אילת, ספריית מעריב, 1993, ע' 135 - 145.
  • שיה בן-נון ודיתה גרי, (עורכות), התקופה לקחה אותנו, הוצאה לאור משרד הביטחון, תל אביב, 2003
  • שלמה אראל, לפניך הים, הוצאה לאור משרד הביטחון, 1998, ע' 213–256, 285-321.
  • משה אימבר וגד אריאל, שייטת 3, ספינות הטילים בחיל הים, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, התשס"ה - 2005
  • יהודה שיף (עורך אחראי), אילן כפיר, יעקב ארז; עורכי הכרך: הירש גודמן, שלמה מן, צה"ל בחילו, אנציקלופדיה לצבא וביטחון, כרך חיל הים, רביבים הוצאה לאור, מהדורת ספרית מעריב, 1982
  • אברהם רבינוביץ, ספינות שרבורג, הוצאת אפי מלצר, 2001.
  • אמוץ שורק, תלם בים סיפורו של אלוף ביני תלם, ע 179 -199 206 - 253, אחוה הוצאה לאור, 2009.
  • זאב שיף, איתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל ערך סטי"ל (ספינת טילים) ע' 375 זמורה ביתן מודן הוצאה לאור, מרס 1976.
  • מערכת ישראל דיפנס, מסתמן: הסטי"ל הישראלי הבא יהיה מגרמניה גיליון דצמבר 2013, ע 93.
  • גדי שכטר, תולדות ה"דבורה" - ספינת בט"ש בחיל הים, הפקה עצמית אוגוסט 2014, במוזיאון ההעפלה וחיל הים.
  • RADM Eli Rahav, Missile Boat Warfare: Israeli Style United States Naval Insitute Proceeding, 1986

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורי אבן-טוב זכה בפרס ביטחון ישראל לשנת 1966.
  2. ^ שושן, עמ' 135.
  3. ^ על פי שושן, עמ' 136, את ההצעה הביא סא"ל אברהם בוצר ולדברי בוצר היו גם אחרים.
  4. ^ רבינוביץ, עמ' 45.
  5. ^ 5.0 5.1 שושן, עמ' 145.
  6. ^ סא"ל יהודה בן-צור זכר את הסערה אליה נאלץ להוציא את אח"י חיפה ממלטה בינואר 1961 והביע דעתו בכתב לדיון מטה חיל הים שנערך ב-1962.
  7. ^ שלמה אראל, לפניך הים ע' 215.
  8. ^ לאחר סיום תפקיד הרמטכ"ל נעשה צבי צור יועץ צבאי לראש הממשלה גולדה מאיר וישוב לעסוק בנושא בניית הסדרה השנייה ספינות הטילים
  9. ^ הקידומת סער נבחרה על ידי קציני הצוות הקליטה בשרבורג - "שלכת" שכלל את משה טבק מיכאל גל, חיים שקד ומיכה רם, התאימה מאוד להלך הרוח ששרר בחיל הים. חלק מאנשי החיל קראו לבניהם בשם זה.
  10. ^ למעשה איפיון הספינה היה לכלי רב תכליתי אך השימוש במושג הזה בא מאוחר יותר.
  11. ^ מרכז הדיונים נתן לכך ביטוי ציורי ושאל איך זה שלא ביקשו להוסיף גם פסנתר (אראל, עמ' 224).
  12. ^ המבנה המיוחד של ספינות הסער לפי תכנון מספנות לורסן, מאת אלוף שלמה אראל, יוני 2014.
  13. ^ טל לוי, לין, השעית הסכם וולדורף אסטוריה בפברואר 1965, באתר הארץ
  14. ^ היו אלה מיכאל גל, מפקד המיועד לאח"י מבטח, קצין הגנ"ק מיכה רם, קצין המכונה מאיר לוין ונחמיה הרצפלד, קצין מכונה נוסף
  15. ^ אראל, עמ' 255.
  16. ^ רבינוביץ, עמ' 162.
  17. ^ מאוחר יותר התברר כי מקור האימרה הוא מפקד הצי הסובייטי, אדמירל סרגיי גורשקוב.
  18. ^ לשעבר נמל שארם א-שייח'.
  19. ^ אראל, עמ' 287.
  20. ^ אראל, עמ' 308.
  21. ^ אלי רהב, ‏כי לנו הלילה, מערכות 308, אפריל 1987
  22. ^ רבינוביץ, עמ' 78.
  23. ^ בתואר "המפקד הצעיר ביותר" מחזיק סרן דוד הרפזי שקיבל פיקוד על אח"י געש כשמלאו לו 24 שנה.
  24. ^ אימבר, עמ' 24.
  25. ^ פרופסור בודנר וחיל הים באתר עמותת דולפין.
  26. ^ מייק אלדר, שייטת 13, עמ' 484.
  27. ^ רבינוביץ, עמ' 217.
  28. ^ בדיעבד לא נמצאה הוכחה לכך שכוחות סוריים נשארו בגזרת החוף ולא הובאו לזירת הלחימה היבשתית ברמת הגולן.
  29. ^ כשהגיע גור לארץ בא לבקר בשייטת ספינות הטילים וסיפר למפקדי הספינות כי רק הצלחתם בקרבות אפשרה לאמריקאים לקבל החלטה על משלוח האספקה בים.
  30. ^ שתי ספינות אחרונות בסדרה הוארכו לצורך קבלת מסוקים ונקראו מאוחר יותר סער 4.5.
  31. ^ רק בהקדמה לקרב דמיאט נעשתה הסתערות מתואמת של 10 ספינות סער כנגד מטרות שהתבררו כעננים.
  32. ^ יהודה בן-צור מספר שעוד במהלך גיבוש הצורך המבצעי הביע את דעתו, כחבר מטה מורחב חיל הים, שעל סמך ניסיונו הספינות המתוכננות יהיו קטנות מדי ולא תוכלנה לפעול בים סוער - אכן הוכח שצדק.
  33. ^ אסף ולדן, ‏עטלף מברזל - ראיון עם תא"ל מיל אליעזר פריגת טייס ה-F-4 פאנטום בקרב פורט סעיד, באתר חיל האוויר הישראלי, 153, אוקטובר 2003.
  34. ^ לניסויי פתיחת המעטפת הקצה חיל האוויר טייס וירטואוז סא"ל יוסי טרון שלזכותו עומדת פתיחת המעטפת לנחיתה כזאת.
  35. ^ אימבר, עמ' 57.
  36. ^ השימוש במונח קורבטה לקוח מטרמינולוגיה בינלאומית; חיל הים מגדיר אותה כ"ספינה".
  37. ^ אריק שרון, "נאום שלא ננאם", מעריב, 18.12.1981.
  38. ^ באותו סיכום הורה הרמטכ"ל רפאל איתן לתכנן 8 נחתות טנקים. המספנות הגישו תכנון לאוניית נחיתה גדולה פלשת וגם נחתות טנקים לא נבנו.
  39. ^ סעיף קניות הגומלין לא נוצל להשקעה בבניית צוללות מסדרת דולפין שקיבלו עדיפות ולא נדרש ייצור כלי שיט במספנות ישראל כפי שנעשה בפרויקט זיוונית.
  40. ^ לדוגמה מאמרו של אל"מ דודו שיק, ים גדול, ראש קטן, נתיב, 2007,
  41. ^ מתוך הספר שייטת 3 - ספינות הטילים בחיל הים, כתיבה ועריכה - משה אימבר, עיצוב גרפי - גד אריאל, חיל הים - שייטת 3, ההוצאה לאור משרד הביטחון, 2005.
  42. ^ מבקר המדינה, דו"ח ביקורת מספנות ישראל בע"מ. יולי 1985 ודו"ח שני 1997.
  43. ^ פיתוח הטיל על ידי רפאל עבור חיל הים היווה בסיס לפיתוח כיפת ברזל שנעשה מאוחר יותר.
  44. ^ פרויקט ג'פוניקה, ספינות מדגם Minister ומאוחר יותר Warrior.
  45. ^ זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, 2014, 1031-1030
  46. ^ שכטר, עמ' 17.
  47. ^ מתוך ספרו של אראל.
  48. ^ ראו במאמרו של יערי.
  49. ^ האלוף אלי מרום - "אתגרי הגנת המים הכלכליים", סמינר המכון למחקרי ביטחון לאומי, 28 באוקטובר 2012.
  50. ^ הכמות איננה מצטברת. היו מקרים שאותה ספינה החליפה תצורה.
  51. ^ מאוחר יותר 4 הרפון



ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg