אברהם סוצקבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אברהם סוצקבר
Abraham Sutzkever 1950.jpg
לידה 15 ביולי 1913
סמרגון, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בינואר 2010 (בגיל 96)
תל־אביב–יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה פולנית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ישראל (1985)
פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
לוחיות זיכרון בעברית וביידיש לאברהם סוצקבר על ביתו ברחוב שרת 20 בתל אביב
קברו של המשורר אברהם סוצקעווער בבית העלמין בקרית שאול

אברהם סוּצְקֵבֵריידיש: סוצקעווער; 15 ביולי 1913 - 19 בינואר 2010) היה מהחשובים במשוררי היידיש במחצית השנייה של המאה ה-20. כונה בפי אחדים "סלובצקי".

נעוריו באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם סוצקבר נולד ב-1913 בעיירה סמרגון שבאזור ליטא (כיום בבלארוס), בגוברניית גרודנו שבתחום המושב של האימפריה הרוסית. ב-1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, כשהיה סוצקבר בן שנתיים, גורשה משפחתו לעומק רוסיה, יחד עם מאות אלפי היהודים שישבו באזור הגבול בין רוסיה לגרמניה. כל יהודי סמרגון הועזבו תוך יממה, והעיר נשרפה על ידי הצבא הרוסי הנסוג.

משפחת סוצקבר נדדה ברחבי סיביר, והשתקעה בעיר אומסק. שם עברו עליה מאורעות קשים: אביו נפטר בצעירותו, והמהפכה הרוסית איימה עליהם מספר פעמים. ב-1920 שבה אמו האלמנה עם שלושת ילדיה לליטא והשתקעה בעיר בירתה וילנה. סוצקבר למד שם בבית ספר יהודי דתי. בית הספר התיכון בו למד סוצקבר היה בית ספר פולני־עברי. הוא החל לכתוב שירה כבר בגיל 13, כשתחילה כתב בעברית ואחר כך עבר ליידיש, אף שמעולם לא למד בבית ספר שפה זו. בהמשך הוא הצטרף לקבוצת המשוררים והכותבים היהודים "ווילנה הצעירה". ספר שיריו הראשון, ביידיש, הוצא לאור על ידי איגוד סופרי היידיש בוורשה. בסוף אוגוסט 1939 נשא לאישה את פרידה.

בזמן מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הכיבוש הנאצי ב-1941 סוצקבר ואשתו ניסו להמלט מזרחה, לברית המועצות, אולם עקב התקדמותם המהירה של הגרמנים נחסמה דרכם והם נאלצו לשוב לווילנה. הוא נכלא מספטמבר אותה שנה בגטו וילנה. בחודשים הראשונים בגטו חווה סוצקבר אירועים קשים ביותר: אשתו ילדה בבית החולים של הגטו, אך הנאצים רצחו את התינוק, כיוון שלידות היו אסורות בגטו. זמן קצר לאחר מכן נשלחה גם אמו באחת האקציות למחנה השמדה. מכאן ואילך ארגן סוצקבר את החיים התרבותיים בגטו והמשיך בכתיבתו ללא לאות. ביולי 1943 העביר לפרטיזן שייקה גרטמן מחברת משיריו ובה שתי פואמות שכתב בגטו, "דאס קבר קינד" (ילד הקבר) ו"כל נדרי". הוא רצה שיצירותיו יגיעו לסופרים יהודיים במוסקבה, בהם פרץ מארקיש. בעקבות הוויתור של המחתרת היהודית על מרד חמוש, ברח עם רעייתו ועם לוחמים נוספים מחבריו בספטמבר 1943, לקראת חיסולו של הגטו, ליערות שסביב לעיר, שם הצטרפו לפרטיזנים שפעלו בגבוי הצבא האדום. הוא נשלח ליחידת פרטיזנים רחוקה, ביערות נארוץ' שבבלארוס.

היצירות ששלח ביולי 1943 הגיעו בשלום למוסקבה, התפרסמו שם, ועשו רושם כה עז על קוראים יהודים המקורבים לשלטון, עד כי במרץ 1944 נשלח מטוס מיוחד בהוראת סטלין להביאו מיערות נארוץ' לבירה הרוסית. השלטון הסובייטי הקים אז את הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, והוא קיווה לסחוט את האמריקאים בעזרת הבטחות שווא ליהודי ברית המועצות. פרשת הצלתו מיערות בלארוס בעזרת מטוס מיוחד של חיל האוויר הסובייטי, היא פרשה מיוחדת במינה, ומעידה על החשיבות העצומה שייחס סטלין להפשרת היחסים עם ארצות הברית בעת המלחמה. השתלשלות האירוע: ראש ממשלת ליטא הסובייטית Justas Paleckis הגולה במוסקבה שמע שסוצקבר, אותו הכיר ממפגש משוררים בתחילת 1940, שוהה ביערות עם הפרטיזנים; הוא פנה לחיל האוויר הסובייטי וביקש שישלחו מטוס לחלצו.[1] המטוס הראשון שנשלח למשימה הופל על ידי הגרמנים ביער, והזוג סוצקבר חולץ רק בניסיון שני. מכנפי המטוס שהתרסק הרכיבו הפרטיזנים מזוודה, בה ארז סוצקבר את שיריו ומסמכיו מגטו וילנה.[2] המזוודה נמצאת כיום בארכיון הספרייה הלאומית. איליה ארנבורג כתב עליו מאמר בפראבדה. לאחר פרסום המאמר קיבל סוצקבר מאות מכתבים מכל רחבי ברית־המועצות.

סוצקבר היה אחד הניצולים היחידים של גטו וילנה, ובזכותו ניצלו גם אוצרות התרבות של הגטו. הוא כתב את שירו הידוע ״תחת זיו כוכבי שמיים״, שהפך להמנון היהודים בגטו וילנה ואחר כך לשיר המזוהה ביותר עם יום השואה בישראל. כאשר הסתתר ביערות, השתמש סוצקובר בנוצת תרנגולת ומיץ של דובדבנים סחוטים, וכך כתב בהיעדר דיו ועט.

בשנת 1946 הוא נבחר להיות העד היהודי היחיד מטעם רוסיה הסובייטית במשפטי נירנברג.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה חזר סוצקבר לווילנה, אך לא השתלב בעיר שהייתה תחת השלטון הסובייטי, ולאחר זמן קצר בחר להגר ממנה. תחילה היגרו בני הזוג לצרפת ושהו תקופה מסוימת בפריז, שם פגשו במארק שאגאל. לאחר זמן מה החליטו לעבור לגור בארץ.

ב-1947, זמן קצר לפני קום המדינה, בעזרתה של גולדה מאיר, הגיע סוצקבר עם אשתו פרידה לארץ ישראל. בארץ התייחסו אליו בראש ובראשונה בתור משורר ניצול שואה, ותיאוריו על מה שעבר עליו בשנות השואה הותירו רושם עמוק בלבם של סופרים, עיתונאים ובקהל הרחב כולו. מעטים היו משוררי היידיש ששרדו את המלחמה והחליטו להגיע לארץ ישראל.

סוצקבר דבק בלשון היידיש, והאמין באפשרות חידוש תרבות היידיש במסגרת החיים היהודיים בארץ. בישראל ייסד סוצקבר, עם אחרים, ובתמיכה ממשלתית של שלטון מפא"י, את הרבעון הספרותי "די גאָלדענע קייט" ("שרשרת הזהב"), ששימש אכסניה עולמית ליוצרי ספרות היידיש וסופריה, וערך אותו מ-1949 עד 1998. סוצקבר הופיע בפסטיבלי שירה בינלאומית, תורגם לשפות רבות, וזכה בעשרות פרסים ספרותיים, לרבות פרס ישראל. מאז הגיעו לארץ התגורר סצוקבר בעיר תל אביב.

בשנת 1982 הפקיד סוצקבר את ארכיונו בספרייה הלאומית בירושלים.[3]

אברהם סוקצבר נפטר בראשית שנת 2010, בגיל 96, ונטמן בבית העלמין קריית שאול. הותיר אחריו שתי בנות.

ב-15 ביולי 2013 הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון בכניסה לביתו בתל אביב.

נכדתו היא השחקנית הדס קלדרון.

ספריו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גיטו וילנה: (מיידיש: נתן ליבנה), תל אביב: תש"ז-1947.
  • חרות עלי לוח: שירים, מרחביה: 1949.[4]
  • עיר הסתרים: פואימה (תורגמה מיידיש בידי י’ גולה [=עזרא פליישר]), תל אביב: עם עובד, 1963.
  • ברכב אש: שירים ופואימות (תרגמו מיידיש ה’ בנימין בנימין הרושובסקי, ואחרים, בלווית מבוא מאת דב סדן), ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ד-1964.[5]
  • שירים ופואימות, נבחרו ותורגמו בידי משוררים עברים שונים, הובאו לדפוס בידי א"ד שפיר, תל אביב: עם עובד, תשל"ה-1975.
  • אקוואריום ירוק: סיפורים (מיידיש: ק"א ברתיני), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ט-1979.
  • הלילה הראשון בגיטו: מחזור שירים (תרגם מיידיש: ק. א. ברתיני; רישומים: שמואל בק), תל אביב: עם עובד, 1981.
  • כנפי שחם: שירים מן היומן ושירים אחרים (תרגמו מיידיש: יעקב אורלנד ואחרים; האמן במסיכת היומן - מסה מאת דן מירון; הביא לדפוס: ק.א. ברתיני), תל אביב: עם עובד, 1983.
  • סיביר: פואמה (מיידיש: ה. בנימין [=בנימין הרושובסקי]; ציורים: מארק שאגאל), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1983.
  • כינוס דומיות, מבחר שירים, אברהם סוצקבר (תרגם מיידיש והקדים מבוא: בנימין הרשב; שירים רבים תורגמו בידי מתרגמים שונים; ערכה ניצה דרורי-פרמן), תל אביב: כרמל ועם עובד, 2005.
  • חרוזים שחורים: אוטוביוגרפיה מדומיינת (תרגם מיידיש בני מר). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.
  • גטו וילנה: תרגום מחודש מיידיש: ויקי שיפריס, תל אביב: עם עובד, 2016.

בנוסף לספריו, תורגמו לעברית גם שירים בודדים רבים משלו. בין המתרגמים: לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, אמיר גלבוע, בנימין הרשב, אבא קובנר, שמעון הלקין, אביגדור המאירי, אהרון צייטלין, אברהם רגלסון, עזרא זוסמן, אשר ברש, דוד וינפלד, ק. א. ברתיני, אברהם יבין, עמינדב דיקמן, דן מירון, רועי גרינוולד ודורי מנור.

שירי אברהם סוצקבר תורגמו גם לאנגלית. בין מתרגמיו גם המשורר היהודי-קנדי, סימור מיין. ספר תרגומיו "Burnt Pearls, Ghetto Poems", יצא לאור בקנדה בשנת 1981.

ספר יובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ייחוס פון ליד: לכבוד אברהם סוצקעוואר, מערכת דב סדן ואחרים, ועד היובל אברהם סוצקבר, תל אביב, 1983 (304 עמודים).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על יצירתו של אברהם סוצקבר נתפרסמו עשרות רבות של מאמרי ביקורת, בעברית וביידיש, מסות וכתבות. הרשימה המובאת כאן מצומצמת. כל הרוצה להרחיב ימצא את הרשימות המלאות ברמב"י, באתר בית הספרים הלאומי.

בין המבקרים והמתייחסים ליצירתו בכל מופעיה, ניתן לציין את שלום לוריא, נחמן רפ, דוד וולפה, יוסף פרידלנדר, בנימין הרשב, ק. א. ברתיני, דן מירון, בני מר, אברהם בלאט, יוסף קוריס, דב סדן, בנימין יצחק מיכלי, גרשון ויינר, חנה בלוך, יהודה אלברג, התר ולנסיה, יחיאל שיינטוך, נח גריס, טניה הדר, חוה טורניאנסקי, ליאונרד פראגר, שמואל ורסס, אברהם נוברשטרן, חנא שמרוק, ישעיהו שפיגל, דוד רוסקיס ורבים נוספים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתו (בתרגום לעברית):

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ David E. Fishman, The Book Smugglers, ForeEdge, 2017, עמ' 129
  2. ^ הספרייה הלאומית, המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים
  3. ^ ארכיון אברהם סוצקבר באתר הספרייה הלאומית
  4. ^ מ. חן, חרות עלי לוח, הד המזרח, 24 ביוני 1949.
  5. ^ אפרת פאיאנס, בחותם האש ובשלהבתה, מעריב, 10 ביולי 1964.