הממלכה הערבית של סוריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הממלכה הערבית של סוריה
المملكة العربية السورية
Flag of Kingdom of Syria (1920-03-08 to 1920-07-24).svgEmblem of the Arab Kingdom of Syria (1920).svg
Arab Kingdom of Syria.png
הממלכה הערבית של סוריה בירוק, ינואר 1920
ממשל
משטר מונרכיה חוקתית
מלך
שפה נפוצה ערבית
עיר בירה דמשק
גאוגרפיה
יבשת אסיה
היסטוריה
הקמה הקמת הממלכה
תאריך 8 מרץ 1920
פירוק הקמת המנדט הצרפתי על סוריה
תאריך 24 ביולי 1920
ישות קודמת Flags of France and the UK.png מנהלת שטחי האויב הכבושים
ישות יורשת Flag of the State of Aleppo.svg מדינת חלב
Flag of the State of Damascus.svg מדינת דמשק
Flag of Jabal ad-Druze (state).svg מדינת ג'בל א-דרוז
שליטים בולטים פייסל הראשון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הגבולות הנתבעים של הממלכה הכוללים את מה שלימים נודע כארץ ישראל המנדטורית על גבי כריכת 'ספר העצמאות' שפורסם ביום הכרזתה במצרים

הממלכה הערבית של סוריהערבית: المملكة العربية السورية) הייתה מדינה ערבית קצרת ימים שהוכרזה במרץ 1920, הראשונה שנוסדה במזרח התיכון בעקבות מלחמת העולם הראשונה והתפרקותה של האימפריה העות'מאנית.

משטרה היה מונרכיה חוקתית ובראשה עמד פייסל הראשון, בנו של חוסיין בן עלי ואחיו של עבדאללה הראשון, מלך ירדן. ראש ממשלת המונרכיה היה האשם אל-אתאסי ובירתה דמשק. את ההמנון ששימש את הלאומיים בתקופת שלטונו של פייסל, חיבר ח'ליל א-סכאכיני.[1]

ממשלת פייסל, אוקטובר 1918 – מרץ 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייסל היה מפקד הצבא הצפוני של "המרד הערבי" נגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה.[2] ב-1 באוקטובר 1918 נכנס פייסל לדמשק בראש גדודי "צבא המרד הערבי" ובחסות הצבא הבריטי. ב-3 באוקטובר הגיע גם אלנבי לדמשק.[3] בדמשק הוקם ממשל כיבוש צבאי ופייסל הועמד בראשו.[4] ב-6 באוקטובר הוציא פייסל הודעה רשמית בדמשק על הקמת "ממשלה ערבית... שסמכותה על פני סוריה רבתי לרבות לבנון וארץ ישראל". שליחו של פייסל, שוכרי אל-איובי, הקים בבעבדא ממשלה מקומית מטעמו של פייסל – "המועצה המנהלית של לבנון".[3] הכוחות הבריטים המשיכו צפונה. ב-15 באוקטובר כבשו את חמה וב-26 באוקטובר כבשו את חלב.[3] הבריטים חילקו את כל האזור לשטחי מנהל צבאי (O.E.T.A), והפרידו בכך בין לבנון לשאר סוריה.[5] בשנתיים הראשונות שלאחר תום המלחמה כללו הבריטים בתחום המנהל הצבאי של סוריה (O.E.T.A מזרח) גם את עבר הירדן המזרחי, ושלטונו של פייסל השתרע להלכה גם עליו.[6] בנובמבר 1919 פינו הבריטים את צבאם משטח סוריה.[5]

פייסל הקים בדמשק ממשלה ערבית-סורית, אשר הורכבה מראשי "המרד הערבי" והלאומיים הערביים.[2] בפועל, חלשה ממשלתו על ארבע הערים דמשק, חומס, חמה וחלב, ועל השטחים הסמוכים אליהן, ומסוף 1919 גם על סנג'ק דיר א-זור.[7] ממשלתו החזיקה צבא ויחידות משטרה.[8]

ב-13 באפריל 1919 הגיעו פייסל וראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו להבנה, כי סוריה תיכון כמערכת פדרטיבית של אוטונומיות מקומיות, תחת שלטונו של פייסל ובחסות צרפת.[9] באפריל 1919[9] אישר פייסל את כינונו של גוף פרלמנטרי לאומי - "הקונגרס הלאומי הסורי". נערכו בחירות ברחבי סוריה, והקונגרס התכנס ביוני אותה שנה.[10] בחלק ניכר מתקופת קיומה של הממשלה נעדר פייסל עצמו מסוריה. הוא עסק בפעילות דיפלומטית באירופה, ואת ענייני המנהל ריכזה מועצת שרים מטעמו, שפיקחה על בירוקרטיה דומה לזו העות'מאנית. רוב הזמן עמד בראש מועצת השרים עלי רדא אל-רכאבי.[7] בסוף שנת 1919 שב לסוריה מאירופה, בה שהה במשך רוב השנה.[11]

משטרו של פייסל הדגיש את דפוסיה של הלאומיות המודרנית, והשקיע בטיפוח ההיבט התרבותי וההיבט החילוני של הלאומיות הערבית.[12] בשנת 1918 הקימה ממשלת פייסל את "האגודה הראשונה לתרגום ויצירה", שהפכה בפברואר 1919 ל"אגודת מערכת החינוך", ותפקידה היה לטפל בענייני חינוך בכלל. ביוני 1919 הוקמה בדמשק האקדמיה הראשונה ללשון בעולם הערבי, תחת השם "אקדמיית הלשון הערבית של דמשק".[13] ב-1919 נוסדה האוניברסיטה של דמשק, ועוצבה תוכנית למערכת חינוך מודרנית חדשה.[12] החל מ-17 בפברואר 1919 (ועד כיבוש דמשק על ידי הצרפתים) יצא לאור בדמשק, פעמיים בשבוע, העיתון הרשמי של ממשלת פייסל, "אל-עאצמה" ("עיר הבירה"), שכלל מאמרים ששיבחו את הלאומיות הערבית והביאו את הנוסח המלא של נאומי פייסל.[14]

במהלך השנה הראשונה לממשלת פייסל, קמו שלושה ארגונים חוץ-ממשלתיים: מפלגת אל-איסתקלאל (בדצמבר 1918), "אגודת האמנה" (או "אגודת הברית"), שחידשה את פעולתה, ו"המועדון הערבי".[15]

הממלכה, מרץ–יולי 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 במרץ 1920 הכריז הקונגרס הלאומי הסורי על פייסל "מלך סוריה", ולמעשה כפה עליו לקבל את המלוכה תחת אולטימטום. באותו הזמן החל הקונגרס בעבודה על ניסוחה של חוקה.[10] בהצהרת העצמאות של הקונגרס ב-8 במרץ, נאמר: "לפיכך החלטנו אנו, חברי ועידה זו, בהיותנו נציגיה האותנטיים של האומה הסורית בכל רחבי סוריה... לעמוד על זכותה ועל אחדותה ולחתור לכך בכל האמצעים. אנו מכריזים בהסכמה כללית על עצמאות סוריה ארצנו בגבולותיה הטבעיים, כולל פלסטין, עצמאות מלאה... על בסיס שמירת זכויות המיעוט ועל הסירוב לטענות השווא של הציונים, הדורשים לקבוע את פלסטין מולדת לאומית ליהודים או יעד הגירה עבורם".[16]

למרות תביעתה של הממלכה לטריטוריה שתשתרע על שטחה של האוטופיה, סוריה הגדולה, פרי אידאולוגיה פאן ערבית להקמת ישות מדינית ריבונית ערבית אחת בשטח בו נמצאות כיום המדינות סוריה, לבנון, ירדן וישראל, היא לא חיקתה את וילאייט דמשק[17] שבמחצית השנייה של המאה ה-19 עד 1887 השתרע על כל שטחה של האוטופיה, ונאלצה לוותר על שטחה של ארץ ישראל שהייתה באותה העת תחת משטר צבאי בריטי ולהסתפק בשטח בו נמצאות כיום המדינות סוריה, לבנון וירדן.

ב-25 באפריל 1920 אושר בועידת סן רמו המנדט שיעניק "חבר הלאומים" על לבנון ועל סוריה – לצרפת.[18] לאחר שאושר המנדט, כפו הלאומיים הסוריים על פייסל ממשלה בהנהגת התקיפים שביניהם, בראשות האשם אל-אתאסי,[19] שהחליף ב-7 במאי 1920 את עלי רדא אל-רכאבי,[18] וכיהנו בה גם עבד אל-רחמאן שהבנדר ויוסף אל-עט'מה.[19] ב-31 במאי 1920 התחייבה ממשלת אל-אתאסי בפני "הקונגרס הלאומי הסורי" לפעול למען "עצמאות מלאה של סוריה", מניעת מעורבות זרה ונגד בית לאומי ליהודים "בדרום סוריה" (ארץ ישראל).[18] ממשלה זו התכוננה לגיוס צבאי מקיף ומינתה משלחת דיפלומטית לאירופה, אולם הצרפתים לא התירו לה לצאת את ביירות עד שיסכימו הסורים לקבל את שלטון המנדט.[19]

בתחילת יולי 1920 פורסמה טיוטה ראשונה לחוקה, שאמורה הייתה לעצב משטר פרלמנטרי-מלוכני. היא קבעה שהפרלמנט יהיה מקור הסמכות העליונה במדינה, ושהממשלה ומוסד המלוכה, יהיו כפופים לבית הנבחרים. הטיוטה קבעה כי לשונה הרשמית של המדינה הסורית היא ערבית ודתה הרשמית היא האסלאם, והיא תהיה מורכבת מברית של חבלי־ארץ, שלכל אחד מהם תינתן אוטונומיה ויוקמו בהם פרלמנטים מקומיים. מדינה זו, פרי חזונם של הלאומיים, אמורה הייתה לכלול במסגרתה של "סוריה רבתי" גם את שטחי לבנון, ארץ־ישראל ועבר־הירדן.[20]

המונרכיה שנוסדה לא עלתה בקנה אחד עם התוכניות הצרפתיות והבריטיות לחלוקת המזרח התיכון 'החדש' כפי שנקבע בהסכם סייקס–פיקו ואושרר על ידי מדינות ההסכמה בוועידת סן רמו (אפריל 1920), שמסרה לצרפת באופן רשמי את המנדט על סוריה ועל לבנון. לכן היא חדלה מלהתקיים לאחר מעט מעל ארבעה חודשים, בעקבות מלחמה בין הכוחות הסוריים לצרפתיים.

ב-14 ביולי 1920 שלח הגנרל הצרפתי אנרי גורו אולטימטום לממשלה בדמשק, ומבלי להמתין לתשובה, נתן פקודה לצבא הצרפתי להתקדם לעברה. פייסל פיזר את הקונגרס והצבא, וב-20 ביולי קיבלה ממשלתו את תנאי האולטימטום הצרפתי, אך ב-24 ביולי 1920 נערך קרב מייסלון, וב-25 ביולי נכנס הצבא הצרפתי לדמשק. ב-28 ביולי עזב פייסל את סוריה.[6] הצרפתים אפשרו לו לצאת את דמשק בכבוד, אך דנו למוות 32 מראשי הלאומיים (רובם הצליחו להימלט מסוריה, חלקם את מולדתם בעיראק או ארץ ישראל). רבים אחרים, שנותרו בסוריה, נאסרו בידי הצרפתים.[21]

על שטחה של הממלכה הוחל המנדט הצרפתי, שחולק על פי מפתח עדתי לשש ישויות בעלות מידה שונה של עצמאות. כפיצוי על סילוקו מסוריה, הוכתר פייסל על ידי הבריטים למלך עיראק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 133.
  2. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 152.
  3. ^ 1 2 3 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 468.
  4. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 57.
  5. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 163.
  6. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ב, עמ' 164.
  7. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 161.
  8. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 162.
  9. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 470.
  10. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 157.
  11. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 471.
  12. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 154.
  13. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ד, יחידה 10, עמ' 317.
  14. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 160.
  15. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 155–156.
  16. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 158.
  17. ^ משה מעוז, סוריה רבתי, רצון ויכולת, קתדרה, 7, אפריל 1977, עמ' 110-109
  18. ^ 1 2 3 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 472.
  19. ^ 1 2 3 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 163–164.
  20. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 157–159.
  21. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 164–165.