לדלג לתוכן

הבדלים בין גרסאות בדף "חכם באשי"

נוספו 28 בתים ,  לפני 4 שנים
מ
מ (←‏פתיח: , תקלדה)
מ (חאלב ==> חלב#)
[[קובץ:Alepporabbiwithsecretary.jpg|שמאל|ממוזער|220px|הרב הראשי יעקב שאול דוויק, החכם באשי של העיר [[חאלבחלב (עיר)|חלב]] ב[[סוריה]], 1908]]
ה'''חכם באשי''' (ב[[טורקית]]: '''hahambaşı''',{{כ}} תעתיק טורקי: הָהָמְבָּשִׁי; baş ראש או מנהיג; "ראש ה[[חכם|חכמים]]") היה התואר שניתן ל[[רב]] הראשי של קהילה [[יהודים|יהודית]] ברחבי [[האימפריה העות'מאנית]]. ה"חכם באשי" של [[קושטא]] (איסטנבול) הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית. הוא נחשב למייצג היהודים בפני השלטון ובאמצעותו העביר השלטון את בקשותיו לכל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה.
 
משרת החכם באשי, כמשרה רשמית באישור השלטונות, נוסדה ב-[[1835]]. על הקמת מוסד החכם באשי בקושטא החליט הסולטאן [[מהמוט השני]] ב-[[1826]], והוא בא לידי מימוש בשנת 1835, בעת שהרב הראשי של קהילת יהודי קושטא, הרב אברהם הלוי, מונה לחכם באשי הראשון של יהודי האימפריה העות'מאנית. כוונת השלטונות העות'מאניים הייתה להחיל את הדגם הנוצרי באימפריה - לכל כנסייה הייתה הנהגה כלל-אמפריאלית, שפעלה בחסות השלטון - על הקהילות היהודיות. שני ועדים נקבעו לעמוד ליד החכם באשי - ועד גשמי וועד רוחני. הראשון היה הגוף העיקרי, בעוד זה האחרון שימש כגוף מייעץ.
 
עם הזמן מונו רבני קהילות של ערי מחוז כחכמי באשי. כך למשל, בירושלים החל מ-[[1841]], ב[[קהיר]] וב[[אלכסנדריה]] ב-1854, ב[[בגדאד]] ב-1849, ב[[מוצול]] ב-1864, ב[[דמשק]] וב[[חאלבחלב (עיר)|חלב]] ב-[[1865]], ב[[חברון]] ב-1866, ב[[צנעא]] ב-1878, ב[[טבריה]] ב-[[1883]] וב[[עכו]] ב-[[1889]].
 
החכם באשי באיסטנבול נחשב לראש הקהילה היהודית של האימפריה העות'מאנית, וככזה הייתה שמורה לו הזכות להתערב בחיי הקהילות ברחבי האימפריה. כמו כן היה החכם באשי של איסטנבול מעורב במינוי החכם באשי בקהילות השונות. החכם באשי, בהיותו פקיד ממשלתי שיכול להיעזר בשלטונות, שימש כתובת חשובה עבור הקהילות ברחבי האימפריה, כאשר רצו לממש תוכניות שונות בתחומי החברה והחינוך. כך למשל, בעשור הראשון של [[המאה ה-20]] פנו יהודי צנעא אל החכם באשי באיסטנבול, הרב [[חיים נחום]], בבקשה שיסייע להם בהקמת בית ספר מודרני. בכך תרם מוסד החכם באשי לחיזוק הארגון הקהילתי של יהודי האימפריה העות'מאנית ולתחושת האחדות והמעורבות.