מנשה מאיליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבי מנשה בן-פורת, הוא מנשה מאיליה (או מנשה מאיליא או מנשה אילייר, תקכ"ז, 1767 - ד' באב תקצ"א, יולי 1831) היה רב בליטא, תלמיד הגר"א, הוגה דעות וממציא, ממבשרי תנועת ההשכלה.

קורות חייו והשקפת עולמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה סמרגון שבאזור וילנה (היום בבלארוס) בה'תקכ"ז (1767). אביו, ר' יוסף הדיין (על שמו קרא לעצמו אחר כך "בן-פורת") חינך אותו בחינוך התורני המקובל. עוד בילדותו הוכר כעילוי. בגיל 15 השיאו לו אישה, אבל אחרי כשנתיים התגרש ממנה בעקבות חילוקי דעות והבדלי אופי. בגיל 17 נשא אישה שנייה בשם שרה, עבר להתגורר בבית אביה בעיירה איליה שבאזור מינסק, ומאז נקרא מנשה מאיליה. הוא התקרב ליהודי בשם ר' יוסף מזל שגר בעיירה סמוכה, ובספרייתו מצא ספרי מדע, מחקר, פילוסופיה ודקדוק, והחל לעיין בהם ולרכוש ידיעות כלליות לצד בקיאותו וחריפותו במקורות היהדות.

בבחרותו החל נוסע בכל שנה לשבועות אחדים אל הגר"א מווילנה והתקרב אליו מאוד. הוא הושפע מנטייתו של הגר"א להתנגד לשיטת הפלפול והעדיף את הפירוש הפשוט והבהיר של המקראות והסוגיות. כשהתפרסם כגדול בתורה החל להביע דעות לא-מקובלות בעולם הרבני, בהן דברי ביקורת על ההנהגה הרבנית, ואף החל לפרש משניות שלא על פי סוגיות הגמרא והמפרשים עליהן. בספרו "סמא דחיי" כתב לימים: "ענייני מעודי להתפלא על כל דבר חדש, ולא להימשך כסומא בארובה אחרי דברי מי שקדמני", ובמקום אחר כתב: "ידוע לכל, מה שמבין האדם מדעתו הוא מבינו לעומקו יותר ממה ששומע ומקבל מאחרים". בשיטתו ההלכתית התנגד לחומרות מיותרות וביקש להתאים את פסקי ההלכה "לפי עניין שינוי הדור". חידוש הלכתי אחד שלו הובא בספר משנה ברורה (ביאור הלכה סי' שי"ט).

לפעמים סבל מקנאים שלא ירדו לסוף דעתו. היו שהסתייגו ממנו בגלוי כגון הרב יעקב'קע לנדא (בנו של הרב יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה), שעורר קפידא מאחר שהשיג על פירוש רש"י. ואף ביקשו להחרים אותו, אך קרוביו וידידיו (בהם הרב יהושע צייטלין מחכמי שקלוב) הגנו עליו והחרמות לא הוטלו. גם הגר"א הגן עליו כמה פעמים מפני רבנים שביקשו להצר לו. עקב הרדיפה נגדו, אשתו-מפרנסתו נפגעה מהם עד כדי כך שהוכרחה להפסיק מעבודתה. הוא הוכרח לעזוב את עירו, כאשר עבר דרך העיר בריסק, שכר אותו רב העיר, הרב אריה ליב קצנלבוגן, כמלמד לילדיו, בתנאי שלא ילמד אותם פירושים אחרים לסוגיות מלבד דברי הפרשנים המקובלים. אולם הוא לא הצליח לעמוד בתנאי זה, פוטר ממשרתו וחזר לאיליה.

בעת נדודיו ניסה להדפיס את ספרו "אלפי מנשה", אולם משגילה המדפיס שיש בו דברי ביקורת וחידושים לא-מקובלים שרף את כתב היד. הוא נאלץ לכתוב מחדש את כל הספר, ובסופו של דבר יצא הספר לאור בווילנה (תקפ"ב, 1822). את ספרו הקודם, "פשר דבר", החרימו ושרפו בכמה מקומות. הוא כתב גם ספרי לימוד במכניקה, מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד, חלקם ביידיש, כדי להפיץ השכלה אצל היהודים.

בהסכמת רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי לספרו אלפי מנשה חלק ב (נדפס בשנה תרס"ה לאחר פטירת המחבר) כותב "והנני להעיר את הרב המו"ל שי' (-נכדו יצחק ספאלטער) כי לבד יקרת הכתבים וחשיבותם מצד עצמם ראויים להדפיסם למען יראו בני הדור ויוכחו כי לחנם תלו באילן גדול בוקי סריקי וכאשר יראו הכתבים אור יבינו כי לחנם האפילו את אורו הגדול ליחס לו דעות אשר לא רוחו".

בספריו הוא עוסק בעניינים רבים, גם בעולם היהודי וגם בעולם הרוח הכללי. הוא דן בתפיסות עולם כלכליות, בענייני חינוך, בהנהגה הרבנית וההלכתית ואף במטאפיזיקה ובפסיכולוגיה. הוא סבר שהמצב שבו רוב היהודים עוסקים במסחר, שהוא "אומנות ליסטות, אונאת ממון ודברים", ואחרים עוסקים בקבצנות ונסמכים על הציבור, הוא בעייתי ודורש תיקון. יש מחלוקת אם התנגד לחכמת הקבלה או שהעריצה.

לשם פרנסתו הוא אף המציא כמה המצאות חקלאיות, בהן מכונה לחרישה ומכונה לטחינת טבק.

בשנת 1827 הסכים לקבל עליו את תפקיד רב העיר בעיר הולדתו סמורגון, אך לאחר כשנה וחצי התפטר משום שנדרש שלא לדבר כנגד גזרת הקנטוניסטים. בד' באב תקצ"א (1831) הלך לעולמו ממגפת חולירע בגיל 64. רוב כתבי היד שהשאיר בעזבונו אבדו בשריפה שהייתה באיליה ב-1884.

עמדתו ביחס לחסידות, והביוגרפיה "בן פורת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1858 פרסם מרדכי פלונגיאן, ממשכילי וילנה, ביוגרפיה בשם "בן פורת"[1], ושם סיפר כי למרות היותו מקורב להגר"א - הלוחם בחסידות - בעקבות מחלוקת על תנועת החסידות, החליט שזה כמו בדין שאי אפשר לפסוק בלא לראות או לשמוע את טענת הצד השני, על כן נסע לכמה חודשים אל רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא כדי להכיר את השקפת החסידות. הוא לא נעשה חסיד, אולם מאז ואילך התייחס בחיוב אל החסידים, כששמע על כך הגר"א דחאו מעליו[2]. כמו כן, הוא תיאר את דמותו כ"משכיל" שהתנגד לקבלה, שלא כהגר"א שעסק רבות בקבלה.

עם צאת הספר התעורר פולמוס בעיתונות, ונתפרסם בעיתון המגיד תגובה חריפה לספר[3], ולפיו הספר סילף את דמותו והציגו כ"משכיל". לאחר מכן נתפרסמו גם תגובות נגד לתגובה[4]. לגבי יחסו לקבלה, כבר הראו כי עסק רבות בספריו בקבלה[5]. וכן לגבי יחסו לחסידות, טענו כלפיו כי מעולם לא פגש רבי מנשה את בעל התניא[6], וכי יחסו האמיתי לחסידות היה דומה ליחסו של רבי חיים מוולוז'ין - יחס שלילי מתון, כפי שנראה בבירור מתוך ספריו[7].

על פי מסורת חסידית, ה"צמח צדק" אמר בשם סבו ה"בעל התניא", שכדאי להשתדך עם צאצאיו[8]. הוא ביקש לנסוע לברלין כדי להרחיב את השכלתו, אולם מתנגדיו הצליחו למנוע ממנו לקבל דרכון לנסיעה, והוא נאלץ ללמוד רק מן הספרים שהיו אז בליטא. הוא אף למד גרמנית ופולנית כדי לקרוא ספרי מדע והגות. זלזל בכל הרבנים בדורו זולת הגר"א שאף כתב עליו: "לולי הוא נשתכחה תורה מישראל, והוא החזיר עטרה ליושנה".

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו שנדפסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פשר דבר (וילנה תקס"ז) - ניסיון לתיווך ולפשרה בין החסידים והמתנגדים
  • בינת מקרא (וילנה תקע"ח) - על טעמי המקרא ופרשנות המקרא
  • אלפי מנשה (וילנה תקפ"ב) - עיונים וחקירות כלליים לצד חידושים בתלמוד, בהלכה ובאגדה
  • שקל הקודש (קאפוסט תקפ"ג, בעילום שם) - דברי התנצלות על שהוא "פורש מן הציבור בכמה דברים", והצעה לבירור ולדיון ברעיונות
  • סמא דחיי - ספר לימוד המיועד לעניים ולפשוטי העם. הוא נדפס בגליונות נפרדים, כדי שלא יעלה הרבה, ולמעשה יצאו ממנו רק שני הגליונות הראשונים. הספר כתוב בעברית וביידיש, עמוד כנגד עמוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבא גורדין, ספר סמורגון, ת"א תשכ"ב, עמ' 54–70.
  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ג, ירושלים תשי"ג, עמ' 25 - 32
  • י"ל מימון, שרי המאה, כרך ב', עמ' 61 - 74
  • I. Barzilay, Manasseh of Ilya: Precursor of Modernity among the Jews of Eastern Europe, הוצאת מאגנס, 1999.
  • הרב אברהם קוסמן, "מבוא לספרי ר' מנשה מאיליא תלמיד הגר"א", בתוך: ניצני ארץ ח, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 11 - 23 וכן ב "ישורון" כרך ה' ניסן תשנ"ט עמ' קצ - רד

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי פלונגיאן, ‏בן פורת, וילנה תרי"ח, באתר HebrewBooks
  2. ^ מקור ברוך חלק ג, עמוד תרסט.
  3. ^ ראו את התגובה כאן בהערה 4. יש המשערים כי כותב התגובה הוא הרב מתתיהו שטראשון
  4. ^ ראו למשל: מכתבים (הצופה), המגיד, 7 באפריל 1858
  5. ^ הפלס תרס"ג, עמ' 200, הערה א'
  6. ^ הרב דוד קמנצקי, הערה 7
  7. ^ הרב דוד קמנצקי, עמ' תשמ והלאה
  8. ^ מכתב הפני מנחם לרבי מליובאוויטש, "מעיינותיך", תמוז תשע"ד, עמוד 30.