מנשה מאיליה
 | |
| לידה |
1767 תקכ"ז סמרגון |
|---|---|
| פטירה |
יולי 1831 (בגיל 64 בערך) ד' באב תקצ"א |
| תקופת הפעילות |
? – יולי 1831  |
| רבותיו |
הגאון מווילנה |
| תלמידיו |
אריה לייב שפירא |
  | |
רבי מנשה בן-פורת, הוא מנשה מאיליה (או מנשה מאיליא או מנשה אילייר, תקכ"ז, 1767 – ד' באב תקצ"א, יולי 1831) היה רב בליטא, תלמיד הגר"א, הוגה דעות וממציא.
קורות חייו והשקפת עולמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בעיירה סמרגון שבאזור וילנה (היום בבלארוס) בה'תקכ"ז (1767). אביו, ר' יוסף הדיין (על שמו קרא לעצמו אחר כך "בן-פורת") חינך אותו בחינוך התורני המקובל. עוד בילדותו הוכר כעילוי. בגיל 15 השיאו לו אישה, אבל אחרי כשנתיים התגרש ממנה בעקבות חילוקי דעות והבדלי אופי. בגיל 17 נשא אישה שנייה בשם שרה, עבר להתגורר בבית אביה בעיירה איליה שבאזור מינסק, ומאז נקרא מנשה מאיליה. הוא התקרב ליהודי בשם ר' יוסף מזל שגר בעיירה סמוכה, ובספרייתו מצא ספרי מדע, מחקר, פילוסופיה ודקדוק, והחל לעיין בהם ולרכוש ידיעות כלליות לצד בקיאותו וחריפותו במקורות היהדות.
בבחרותו החל נוסע בכל שנה לשבועות אחדים אל הגר"א מווילנה והתקרב אליו. הוא הושפע מנטייתו של הגר"א להתנגד לשיטת הפלפול והעדיף את הפירוש הפשוט והבהיר של המקראות והסוגיות. כשהתפרסם כגדול בתורה החל להביע דעות לא-מקובלות בעולם הרבני, בהן דברי ביקורת על ההנהגה הרבנית, ואף החל לפרש משניות שלא על פי סוגיות הגמרא והמפרשים עליהן. בספרו "סמא דחיי" כתב לימים: "ענייני מעודי להתפלא על כל דבר חדש, ולא להימשך כסומא בארובה אחרי דברי מי שקדמני", ובמקום אחר כתב: "ידוע לכל, מה שמבין האדם מדעתו הוא מבינו לעומקו יותר ממה ששומע ומקבל מאחרים". בשיטתו ההלכתית התנגד לחומרות מיותרות וביקש להתאים את פסקי ההלכה "לפי עניין שינוי הדור". חידוש הלכתי אחד שלו הובא בספר משנה ברורה (ביאור הלכה האחרון סי' שי"ט, מספרו 'אלפי מנשה').
היו שהסתייגו ממנו בגלוי כגון הרב יעקב'קע לנדא (בנו של הרב יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה), שעורר קפידא מאחר שהשיג על פירוש רש"י. ואף ביקשו להחרים אותו, אך קרוביו וידידיו (בהם הרב יהושע צייטלין מחכמי שקלוב) הגנו עליו והחרמות לא הוטלו. גם הגר"א הגן עליו כמה פעמים מפני רבנים שביקשו להצר לו. עקב הרדיפה נגדו, אשתו-מפרנסתו נפגעה מהם עד כדי כך שהוכרחה להפסיק עבודתה. הוא הוכרח לעזוב את עירו וכאשר עבר דרך העיר בריסק, שכר אותו רב העיר, הרב אריה ליב קצנלבוגן, כמלמד לילדיו, בתנאי שלא ילמד אותם פירושים אחרים לסוגיות מלבד דברי הפרשנים המקובלים. אולם הוא לא הצליח לעמוד בתנאי זה, פוטר ממשרתו וחזר לאיליה.
בעת נדודיו ניסה להדפיס את ספרו "אלפי מנשה", אולם משגילה המדפיס שיש בו דברי ביקורת וחידושים לא-מקובלים שרף את כתב היד. הוא נאלץ לכתוב מחדש את כל הספר, ובסופו של דבר יצא הספר לאור בווילנה (תקפ"ב, 1822). את ספרו הקודם, "פשר דבר", החרימו ושרפו בכמה מקומות. לא בכדי היה מורגל בפיו הפסוק: "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו (ירמיהו ד כב), דקאי על מי שסותר תמיד דברי שכנגדו, ואינו יודע לבנות רק לסתור".[1]
הוא כתב גם ספרי לימוד במכניקה, מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד, חלקם ביידיש, כדי להפיץ השכלה אצל היהודים.
בהסכמת רבי חיים עוזר גרודזנסקי לספרו אלפי מנשה חלק ב (נדפס בשנה תרס"ה לאחר פטירת המחבר) כותב "והנני להעיר את הרב המו"ל שי' (-נכדו יצחק ספאלטער) כי לבד יקרת הכתבים וחשיבותם מצד עצמם ראויים להדפיסם למען יראו בני הדור ויוכחו כי לחנם תלו באילן גדול בוקי סריקי וכאשר יראו הכתבים אור יבינו כי לחנם האפילו את אורו הגדול ליחס לו דעות אשר לא רוחו".
בספריו הוא עוסק בעניינים רבים, גם בעולם היהודי וגם בעולם הרוח הכללי. הוא דן בתפיסות עולם כלכליות, בענייני חינוך, בהנהגה הרבנית וההלכתית ואף במטאפיזיקה ובפסיכולוגיה. הוא סבר שהמצב שבו רוב היהודים עוסקים במסחר, שהוא "אומנות ליסטות, אונאת ממון ודברים", ואחרים עוסקים בקבצנות ונסמכים על הציבור, בעייתי ודורש תיקון.
לשם פרנסתו הוא אף המציא כמה המצאות חקלאיות, בהן מכונה לחרישה ומכונה לטחינת טבק.
בשנת 1827 הסכים לקבל עליו את תפקיד רב העיר בעיר הולדתו סמרגון, אך לאחר כשנה וחצי התפטר משום שנדרש שלא לדבר כנגד גזרת הקנטוניסטים. בד' באב תקצ"א (1831) הלך לעולמו ממגפת חולירע בגיל 64. רוב כתבי היד שהשאיר בעזבונו אבדו בשריפה שהייתה באיליה ב-1884.
עמדתו ביחס לחסידות, והביוגרפיה "בן פורת"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1858 פרסם מרדכי פלונגיאן, ממשכילי וילנה, ביוגרפיה בשם "בן פורת"[2], ושם סיפר כי למרות היותו מקורב להגר"א - הלוחם בחסידות - בעקבות מחלוקת על תנועת החסידות, החליט שזה כמו בדין שאי אפשר לפסוק בלא לראות או לשמוע את טענת הצד השני, על כן נסע לכמה חודשים אל רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא כדי להכיר את השקפת החסידות. הוא לא נעשה חסיד, אולם מאז ואילך התייחס בחיוב אל החסידים, כששמע על כך הגר"א דחאו מעליו[3]. כמו כן, הוא תיאר את דמותו כ"משכיל" שהתנגד לקבלה, שלא כהגר"א שעסק רבות בקבלה.
עם צאת הספר התעורר פולמוס בעיתונות, ונתפרסם בעיתון המגיד תגובה חריפה לספר[4], ולפיו הספר סילף את דמותו והציגו כ"משכיל". לאחר מכן נתפרסמו גם תגובות נגד לתגובה[5]. לגבי יחסו לקבלה, כבר הראו כי עסק רבות בספריו בקבלה[6]. וכן לגבי יחסו לחסידות, טענו כלפיו כי מעולם לא פגש רבי מנשה את בעל התניא[7], וכי יחסו האמיתי לחסידות היה דומה ליחסו של רבי חיים מוולוז'ין - יחס שלילי מתון, כפי שנראה בבירור מתוך ספריו[8].
על פי מסורת חסידית, ה"צמח צדק" אמר בשם סבו ה"בעל התניא", שכדאי להשתדך עם צאצאיו[9]. הוא ביקש לנסוע לברלין כדי להרחיב את השכלתו, אולם מתנגדיו הצליחו למנוע ממנו לקבל דרכון לנסיעה, והוא נאלץ ללמוד רק מן הספרים שהיו אז בליטא. הוא אף למד גרמנית ופולנית כדי לקרוא ספרי מדע והגות. כתב על הגר"א: "לולי הוא נשתכחה תורה מישראל, והוא החזיר עטרה ליושנה".
מתלמידיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב אריה לייב שפירא - רבה של קובנה ואב בית הדין הראשון שלה.
- הרב בער קאפוליער - רבה של קאפוליא.
- הרב אריה לייב רבינוביץ (ר' לייב הומינר) - מרבני מינסק ומחבר ספר 'באר היטב'.
מספריו שנדפסו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פשר דבר (וילנה תקס"ז) - ניסיון לתיווך ולפשרה בין החסידים והמתנגדים.
- בינת מקרא (וילנה תקע"ח) - על טעמי המקרא ופרשנות המקרא.
- אלפי מנשה (וילנה תקפ"ב) - חיבור פילוסופי שעניינו "תיקון עולם". בסוף הספר חידושי המחבר על הש"ס, בהם הביא מדברי רבו הגר"א.
- שקל הקודש (קאפוסט תקפ"ג, בעילום שם) - דברי התנצלות על שהוא "פורש מן הציבור בכמה דברים", והצעה לבירור ולדיון ברעיונות שונים.
- סמא דחיי - ספר לימוד המיועד לעניים ולפשוטי העם. הוא נדפס בגליונות נפרדים, כדי שלא יעלה הרבה, ולמעשה יצאו ממנו רק שני הגליונות הראשונים. הספר כתוב בעברית וביידיש, עמוד כנגד עמוד.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ש. רוזנפלד, רבי מנשה אילייר, בתוך "התקופה", ספר שני, תל אביב: שטיבל, תרצ"ד, עמ' 244–282
- אבא גורדין, ספר סמורגון, ת"א תשכ"ב, עמ' 54–70.
- יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ג, ירושלים תשי"ג, עמ' 25 - 32
- י"ל מימון, שרי המאה, כרך ב', עמ' 61 - 74
- I. Barzilay, Manasseh of Ilya: Precursor of Modernity among the Jews of Eastern Europe, הוצאת מאגנס, 1999.
- הרב אברהם קוסמן, "מבוא לספרי ר' מנשה מאיליא תלמיד הגר"א", בתוך: ניצני ארץ ח, ירושלים תשנ"ב, עמ' 11 - 23 וכן ב "ישורון" כרך ה' ניסן תשנ"ט עמ' קצ-רד; ראו גם מאמרו של הרב קוסמן: ספר פשר דבר לר' משה מאיליא, ניצני ארץ ט, ירושלים תשנ"ג, עמ' 18-7
- הרב דוד קמינצקי הגאון רבי מנשה מאיליא זצ"ל בתוך "ישורון" חלק כ, ניסן תשס"ח, עמ' תשכט-תשפא
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתבי מנשה מאיליה בפרויקט בן-יהודה
- "מנשה בן יוסף מֵאִילִיֶיע", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמוד 250, באתר היברובוקס
- "מנשה בן יוסף מאיליה", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- אבא גורדין, רבי מנשה מאיליה, בתוך: ספר יזכור לקהילת סמורגון, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 58–74.
- אברהם קוסמן, תולדות הרב מנשה מאיליא ומבוא לספר "פשר דבר", בתוך: ישורון חלק ה', ניסן תשנ"ט. עמ' קצ - רד
- דוד קמנצקי, הגאון רבי מנשה מאיליא זצ"ל, בתוך: ישורון חלק כ', ניסן תשס"ח. עמ' תשכט-תשפא, באתר היברובוקס
- מאיר הרשקוביץ, הערה 17, הדרום ח', עמ' 157, ניו יורק תשי"ט
- ש. רוזנפלד, רבי מנשה איליר, בתוך: התקופה, כרך ב', תרע"ח
- רבי משה שמואל שמוקלר-שפירא, רבי מנשה איליר - בן פורת (תקכ"ז – תקצ"א), מתוך הספר "רבי משה שמואל ודורו", פורום ספרים וסופרים, אתר בחדרי חרדים
מנשה בן יוסף (1767-1831), מאיליא, דף שער בספרייה הלאומית
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ספר אלפי מנשה, חלק א', וילנה תקפ"ב, חלק ב', וילנה תרס"ה, באתר HebrewBooks.org
- ספר פשר דבר בעריכת הרב אברהם קוסמן באתר HebrewBooks.org
- ספר בינת מקרא, הוראדנא תקע"ה, באתר HebrewBooks.org
- ספר פירוקא לתקנתא בעריכת הרב דוד קמנצקי באתר HebrewBooks.org
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מנשה בן יוסף מאיליא, בינת מקרא, הוראדנא: שמחה זימל, תקע"ח
- ^ מרדכי פלונגיאן, בן פורת, וילנה תרי"ח, באתר היברובוקס
- ^ מקור ברוך חלק ג, עמוד תרסט.
- ^ ראו את התגובה כאן בהערה 4. יש המשערים כי כותב התגובה הוא הרב מתתיהו שטראשון
- ^ ראו למשל: מכתבים (הצופה), המגיד, 7 באפריל 1858
- ^ הפלס תרס"ג, עמ' 200, הערה א'
- ^ הרב דוד קמנצקי, הערה 7
- ^ הרב דוד קמנצקי, עמ' תשמ והלאה
- ^ מכתב הפני מנחם לרבי מליובאוויטש, "מעיינותיך", תמוז תשע"ד, עמוד 30.